האישה שהפסיקה להרגיש

דניאלה חולמת להיות חוקרת פרטית מצליחה, אבל כבר שנים היא עובדת כמזכירה אצל בוס שרודה בה, נשואה לגבר שמקטין אותה, מגדלת ילדים שלא שמים עליה ואולי הכי גרוע – גם היא התרגלה להאמין שהיא האישה הכי משעממת, טיפשה ועלובה בעולם.

הכול משתנה בשנייה אחת כשהיא עוברת תאונה, נפגעת בראשה ומאבדת את היכולת להרגיש. מאותו הרגע שום דבר לא מעליב אותה, לא מקטין, לא מאיים.

כעת, כשלא מזיז לה מה חושבים עליה, כשהיא לא מפחדת לזקוף קומה ולעמוד על שלה, דניאלה מגלה בתוכה עוצמות שלא האמינה שקיימות ומחליטה להגשים את החלום: היא תהפוך לחוקרת הפרטית הכי טובה בארץ ולא תיתן לאף אחד לעמוד בדרכה, לא לבוס שלה, לא לבעלה ולא לפסיכופת רצחני שהיא יוצאת ללכוד…

האישה שהפסיקה להרגיש הוא ספר מותח, מסעיר ונוגע ללב, שנע בקצב מסחרר; פחד נמהל בצחוק, כאב בדמעות הקלה וכעס בסליחה וקבלה של מי שאנחנו, ושל מי, שאם רק נעז – נוכל להיות.

זהו הרומן הראשון וספרו השלישי של רן אפלברג, סופר, תסריטאי, מחזאי ואחד ממספרי הסיפורים האהובים ברשת הישראלית.

מקט: 978-965-571-485-2

מסת"ב: 978-965-571-485-2

דניאלה חולמת להיות חוקרת פרטית מצליחה, אבל כבר שנים היא עובדת כמזכירה אצל בוס שרודה בה, נשואה לגבר שמקטין אותה, […]

---

למה היית צריכה להפיל אותו?

שיר הלר הסתתרה מאחורי גלגל מכונית חונה וניסתה לא לבכות, לא לנשום ולהיות שקופה יותר מאוויר.

היא הייתה בת שתים־עשרה, היו לה עיניים נבונות בצבע ענבר, שיער חום קצר, שנדחף כולו מתחת לקפוצ’ון של מעיל שלא באמת הגן עליה מהגשם שירד, והיא לא הייתה בטוחה אם היא רועדת מקור או מפחד.

‘מטומטמת אחת,’ אמרה לעצמה, ‘למה היית צריכה להפיל אותו?!’

זו הייתה טעות להפיל את לוטם, היא ידעה את זה עוד לפני שבעטה אבל היא לא הצליחה להתאפק.

הם עמדו זה מול זו באולם הספורט של בית הספר וסביבם ישבו במעגל כל שאר הילדים. רנן, המדריכה לקרב מגע, עמדה ביניהם ואז זזה לאחור ונתנה סימן להתחיל. אבל לוטם לא זז, רק גיחך, קרץ לחברים הבנים שלו ושיר שמה לב שהוא לא שומר על שיווי משקל.

‘קבלי!’ הוא הכריז והחל להסתובב כדי לצבור תנופה ולבעוט בה בכוח עם ה’ציקלון’, ככה קרא לבעיטה שאהב להשוויץ בה ושאותה חילק בנדיבות לכל הילדים בשכבה, כולל לה.

שיר, שזיהתה שהציקלון מגיעה, לא התכוונה לחטוף ובעטה במהירות ברגל התומכת שלו.

לוטם יילל בהפתעה, מעד, התרסק על המזרן, בהה בה מזועזע והיא ידעה (עכשיו בכל הגוף, לא רק בראש) שהולך להיות רע, כי הוא היה המלך הבלתי מעורער של ז’1, וחוץ מקאי אגסי, שהייתה המחומצנת הנוכחית שלו, לוטם לא סבל אף אחד, בעיקר לא את שיר, שתמיד קרא לה ‘בטטה עקומה’, דחף אותה במסדרון, ירק לה בתיק ולכלך עליה בוואטסאפ הכיתתי – אז היא לא רצתה לדמיין אפילו מה יעשה לה עכשיו אחרי שהשפילה אותו מול כל החברים שלו.

אבל אז הוא הפתיע אותה כשפרץ בצחוק, קם מהמזרן, ניגב בזריזות דמעת כאב שנתלתה בקצה העין, התקרב אליה, לחץ את ידה בספורטיביות ולחש: ‘אני הולך לאנוס אותך,’ והפה שלו הסריח מביסלי בצל.