החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שיעורים בהתפרקות

מאת:
הוצאה: | 2020 | 317 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

קצת לאחר שאביהם נפטר, זוהר, נטע וסאדיק נדהמים לגלות שהוא ממשיך ליצור עמם קשר באמצעות סרטונים שצילם מבעוד מועד. את בנו הבכור סאדיק, מדריך יוגה מתוסכל מפרדס חנה, שולח האב ללונדון במטרה לפגוש את ממציא האינטרנט סר טים ברנרס לי ולבקש ממנו להכיר בתרומתו להמצאה. על זהר, בנו האמצעי, סוחר מניות נהנתן שבן זוגו מתעקש שיאמצו ילד ומשבש את חייהם, הוא מטיל לארגן תערוכה לציוריו הגולמניים. ומהבת הצעירה והיפה נטע, שנתונה במירוץ חסר סיכוי אחר נעורי נצח, הוא מבקש להוציא לאור את ספרו הפילוסופי.

נוסף על המשימות שמוטלות עליהם, מתמודדים השלושה גם עם אימם הדומיננטית בעלת השקפת העולם הקודרת ועם צל זיכרונו של אח קטן, שחר, שנולד עם פרגוריה; תסמונת נדירה הגורמת להזדקנות מואצת.

דווקא כשהדרכים להגשמת משאלותיו של האב מובילות למבוי סתום או משתבשות בגדול, מוצאים לעצמם השלושה גאולות קטנות.

שיעורים בהתפרקות הוא יצירה המאוזנת, מעשה לוליין מיומן, על הקו הדק עד בלתי נתפס שבין המוות לנצח, בין ההומור לצער העולם, בין הכאב לחסד. זהו רומן וירטואוזי רב־מעוף על הדברים שמפרקים משפחות ומרכיבים אהבה, על זמן, על מדוזות, על שליטה מול אשליה ועל רוח מול חומר.

יזהר הר לב הוא סופר ותסריטאי ("המדרשה", "תא גורדין" ועוד). ספרו הראשון "פובידיליה" נחשב פורץ דרך, וספרו הקודם "קצב התמוססות הקרחונים" היה מועמד לפרס ספיר. "שיעורים בהתפרקות" הוא ספרו הרביעי.

מקט: 15101156
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הדפס המנדלה על הבד ההודי

הדפס המנדלה על הבד ההודי שמכסה את החלון הוא הדבר הראשון שסאדיק רואה כשהוא מתעורר. הבד מאדים קלושות באור הזריחה; לעתים הוא נטול תנועה ולעתים מתנפח ושוקע קלות ברוח. כשהרוח נושבת במהירות הנכונה, סאדיק יכול לשאוף ולנשוף בקצב אחד עם המנדלה.

הבוקר לא נושבת רוח. למרות השעה המוקדמת האוויר בחדר כבד ודחוס. אין צורך במפה סינופטית כדי לחזות שגיהינום מתבשל לו בחוץ: אטמוספירה מבעבעת, סמיכה כמרק. שמש רוצחת.

החתול החולה מגיע מהחצר, מכוסה בטינופת. הוא מתחיל ליילל כמה מילימטרים מאוזנו השמאלית של סאדיק.

‘אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע,’ אומר סאדיק לחתול.

‘התחלנו?’ שואל החתול.

‘תן לי כמה דקות, נשמה,’ מבקש סאדיק.

מבלי לקום מהמזרן הוא פותח בתרגילי המתיחה הרגילים. ברכת השמש. תנוחת הצב. עמידת ראש שמזרימה דם עשיר בפראנה אל בלוטת התריס וממריצה את קצב חילוף החומרים.

בכל אותו זמן מציץ בו החתול במהופך, מבטו סקפטי.

סאדיק בן ארבעים ושבע והוא מרגיש, גופנית ונפשית (לא שיש הבדל בין השניים), טוב יותר מאי־פעם. אין הרבה גברים בני ארבעים ושבע עם מפרקים גמישים כמו שלו. אבל הוא מודע לכך, כמעט מהרגע שהוא פוקח את העיניים, שעל פי כל אמות המידה של התרבות שסובבת אותו, חייו הם כישלון טוטלי.

הסיבה לכך שחייו הם כישלון — שוב, בעיני הסביבה — היא אותם דברים שאין לו. דברים כמו אישה, ילדים, מכונית, בית, סמארטפון, מחשב, טלוויזיה, חשבון בנק. האירוניה היא שבדיוק את חסרונם של אלה מחשיב סאדיק להישגו הגדול ביותר.

‘אבל אי־שם, עמוק בפנים, מתפתלת תולעת הספק,’ אומר החתול.

‘מקבל אותה באהבה,’ מסכים סאדיק.

הוא שוטף את קערית האוכל של החתול ומטפטף באמצעות מזרק את האנטיביוטיקה לתוך עיסת מזון שהוא שולה מתוך פחית שימורים, נושם דרך הפה כדי להימנע מהריח. בחפזונו להתרחק משם, סאדיק מתרומם קצת מהר מדי; צרור זיקוקין די נור זוהרים מתפזר בשדה הראייה שלו.

אום מאני פדמה הום…

בחדר השירותים הוא כורע מעל האסלה כמו ציפור גדולה, מרוטה, טרוטת עיניים.

לאנשים מסוימים התנוחה הזאת, שהיא תוצאה של התנגשות תרבותית עקומה בין התקני סניטציה מערביים להרגלי חיים מזרחיים, עלולה להיראות מצחיקה — עד לא מזמן היה לו שותף, בחור צעיר, סטודנט, שנהג להשמיע קרקורי עורב בכל פעם שראה אותו נכנס לשירותים — אבל סאדיק יודע שתנוחת שפיפה הוכחה כטבעית ויעילה לריקון המעיים פי כמה מתנוחת ישיבה.

את בעיית הקרקורים פתר בכך שעזב את דירתו הקודמת.

‘בלתי נסבל הוא היה…’ מסביר סאדיק לאריחי החרסינה, ‘הכי לא מודע.’ ומיד, מול התוכחה האטומה של הלובן, הוא מנסה להצדיק את עצמו — ‘כלכלה ומנהל עסקים, ראבאק.’ אפילו זה לא מפוגג את האשמה. ‘ג’ל, רעש של מכונה. רינגטונים. רינג — רינג! עצוב, האמת. אולי הייתי מעורבב מדי, אבל…’ קולו של סאדיק מהדהד ונעלם.

בזמן האחרון הוא מדבר לעצמו יותר ויותר.

גם זה, כמובן, תהליך של התנקות. הוא משליך מילים ומחשבות מפיו כמו שנפטרים מפסולת. המיינד הוא אויב ערמומי ומתעתע.

‘הי,’ הוא אומר לעצמו במראה, מצחצח שיניים, ‘הי, תתעורר. הי. קליפה. תזכור את זה.’

אבל למרות מאמציו להתעודד, הרגשתו של סאדיק משתפרת באמת רק כשהוא יוצא אל העולם.

אור. כמויות של אור. השמש שעדיין נמצאת בשלב הטרום־ברוטלי שלה, כמו דיקטטור בדרכו לפסגה, נשפכת בנדיבות על הבוגנוויליה. עלים בסגול לוהט. צללים חדים מונחים במדויק מתחת לכל גבעול. שיח היביסקוס. שמים בצבע תכלת חיוורת, עם סלסול בארוקי מעודן של עננים בשוליים.

בשעה המוקדמת הזאת יופייה של הבריאה הוא משהו שסאדיק מתקשה לעמוד בו. עיניו מוצפות דמעות.

היציאה מ’יחידת הדיור’ שלו — שם מפואר למכלאה מודולרית בגודל עשרים וחמישה מטרים מרובעים, בעלת קירות סיבית דקים כנייר וצנרת בעייתית — היא כמו טיפוס מתוך בור כלא.

נכון, אף פעם לא היה זקוק להרבה. וכבר יצא לו לגור בחורים גרועים ממכלאתו הנוכחית. אבל מאז שחזר הביתה מהמכון וגילה חרא דליל מרוח בכל פינה, ואת החתול עצמו מכווץ ורועד מתחת לפוטון, המרחב שבין הקירות הפך מסתם ‘לא נוח’ ל’טמא’. כן, משהו אפל חדר פנימה, מותיר אחריו טביעת אצבעות רפה ועקשנית שגם טיהור בעשן עלי מרווה לא הצליח למחות.

ואולי, בעצם, זה התחיל בהלוויה של אביו.

מה זה זה? מה הדבר הזה שהתחיל?

משהו רע.

‘הנה אתה עוד פעם, מה?’ הוא אומר בקול. ‘תסתכל על הפרח.’

עלי הכותרת של פרח ההיביסקוס מעוצבים כקונכיות. הם נפרשים בחצאי עיגולים מרהיבים בצהוב עמוק שהולך ומחוויר ללובן שנהבי לקראת שקע הכותרת, שממנו מגששת החוצה זקפת האבקן. נמלה זעירה משוטטת על המצע הרחב של העלים, נחושה להימלט מכל התפארת הזאת. בעוד סאדיק בוחן בהתעמקות את הפרח, הוא מתחיל לחוש שמישהו בוחן אותו בהתעמקות לא פחותה.

הוא מרים את עיניו.

‘בוקר טוב, אדון יוגה!’

זרועו של החקלאי, שזופה עד כדי כך שהיא נראית מטוגנת, מושטת לעברו. ראש ביצה קירח, מכוסה קסקט. הבעה ליצנית. חושב שהוא מצחיק מאוד, חושב סאדיק. אני מצחיק אותו, מופע חינם. בדיחה ענקית שעוד משלמת לו אלפיים מאתיים שקל לחודש תמורת התענוג —

‘נמסטה,’ משתף סאדיק פעולה עם הנדרש ממנו.

‘מה הלך לך לאיבוד בתוך הפרח, אדון יוגה?’

‘בקשר למזגן,’ אומר סאדיק.

מצב רוחו של החקלאי לא נפגם. ‘בודקים את זה. בעבודה. לא שכחתי.’

סאדיק מהנהן.

‘איך המאוורר בינתיים?’

‘אנחנו באוגוסט.’

‘אל תדאג,’ מנחם החקלאי הזקן את סאדיק. ‘כל מה שכתוב בחוזה — יהיה.’

סאדיק מסתכל עליו. החקלאי נראה בריא לגילו. בקרוב, אבל, הוא ימות. זה בלתי נמנע. החקלאי ישיל את המעטפת כמו נחש ויחמוק חרש לגלגול אחר. כבר עכשיו ניתן לראות את הסימנים. המוות עושה אותנו דומים, מותח ומהדק את העור סביב עצמות הגולגולת, מסלק את המיותר כמו מנתח פלסטי שפועל לפי אידיאלים מוסכמים של יופי. הוא מקווה בשביל החקלאי שיתגלגל היטב, אם כי ההנאה הגדולה שהוא שואב ממעשי התעללות קטנים לא מבשרים עבורו טובות, ברמה הקארמתית.

סאדיק קוטף את פרח ההיביסקוס ומגיש אותו לחקלאי.

‘אואואואו!’ צוהל החקלאי. ‘אני גבר נשוי, אדון יוגה!’

סאדיק קד מולו, יודע שהוא מגוחך, מעוניין להקצין את גיחוכו עד לקצה גבול היכולת, לקמוץ אותו כמו אגרוף.

הטקטיקה עובדת. רצח הפרח לא היה קורבן שווא; החקלאי הזקן נתקף פקפוקים. הוא נסוג מעט, מאפשר לסאדיק לעבור.

מאחורי ביתו של החקלאי (שניים נקודה שבע מיליון שקל, לפי סוכן הנדל’ן שהשכיר לסאדיק את יחידת הדיור בחצר) נמשכת דרך עפר שמובילה אל מרכז המושבה. בשעה זו רוב החנויות עדיין סגורות. סאדיק עוקף גבר אתיופי צנום שמושך החוצה למדרכה ערמה של צעצועי פלסטיק זוהרים בצבעי טכניקולור. הוא חוצה את הכביש ואת אי התנועה המכוסה בשטיח דשא ירוק סינתטי — שעליו רועות עזים דקורטיביות עשויות גבס — וממשיך הלאה דרך כל הזיוף הזה, צעד אחרי צעד, מתחת לכיפת שמים מתלהטת.

קניונים במועצות עירוניות קטנות הם בני משפחה מעוותים שנשלחו לחסות בפרוורים על ידי אחיהם במרכז. אין כאן מדרגות נעות שמחליקות אל מפלסים מוארי ניאון ולא חלונות ראווה צוננים למגע של מותגים בין־לאומיים, מה שתואם, כמובן, את עקרונותיו המוצהרים של סאדיק אך גם מדכדך אותו באופן בלתי ניתן להכחשה, מכיוון שלא מדובר כאן באנטי־חומרנות אלא רק בחיקויה העלוב, הנכה, חסר הסיכוי, המתגלם בעיניו בעיקר בחנות האופנה Paris Fashion שבקומה הראשונה, שמכריזה על מכירות סוף עונה בשלט בריסטול כתוב ביד.

המכון ליוגה נמצא בקומה השנייה (והאחרונה) של הקניונית. תאריקה יושבת על המדרגות. בין רגליה מונח מכל זכוכית גדול.

‘בוקר טוב.’

‘מה זה?’

‘אקווריום.’ היא מחייכת אליו בזהירות, חיוך שפוגע שוב ושוב בסאדיק מכיוון שהוא רומז שברמת תודעה מסוימת היא חוששת ממנו.

‘בשביל מה אקווריום?’

‘מצאתי אותו בחוץ. הוא יכול להיות…’ תאריקה משתתקת.

בהונותיו של סאדיק מתכווצות בתוך סנדלי השורש.

‘מתאים,’ היא מסיימת במעורפל.

‘מתאים?’

‘תעזור לי לסחוב את זה למעלה?’

סאדיק עוצם עיניים.

מכל הזכוכית כבד מכפי שהוא נראה. כשהם מניחים אותו על הרצפה בחדרון הקבלה של המכון, בתי השחי של סאדיק כבר חלקלקים מזיעה, והוא מרגיש דקירות בברכיו ופעימות עמומות של כאב בגבו התחתון. ועוד לא שמונה בבוקר.

תאריקה סובבת ברגליים יחפות את האקווריום, ישבנה הכבד נע מצד לצד כמו במחול אטי. ‘מה אתה אומר?’

‘לא יודע,’ אומר סאדיק. ‘ז’תומרת…’

פני הירח של תאריקה סבלניות, רכות.

‘אקווריום זה כלוב בעצם, לא? כלוב מזכוכית.’

תאריקה שותקת.

‘מה שאני מתכוון זה… שלא מרגיש לי נכון להשתמש ב… יצורים חיים בתור קישוט.’

‘יהיה להם טוב כאן.’

‘מאיפה את יודעת?’

‘לאמא שלי,’ אומרת תאריקה, ‘יש אקווריום בקליניקה. אתה יודע איזה חרדות יש לאנשים לפני ניתוח לסת?’

‘…’

‘להסתכל על דגים שוחים — יש בזה משהו מדיטטיבי.’

נעשה ברור לסאדיק שהאסוציאציות שלו ושל תאריקה בנוגע לאקווריומים ולדגי נוי שונות מאוד זו מזו. בשבילה הם נוסטלגיה, פכפוך נעים שלו הקשיבה כשהיתה בת חמש או שש, יושבת בכיסאות בחדר הקבלה של אמה ומקשקשת בטושים על גבם האחורי של גיליונות רנטגן תחת מבטה האוהד, ללא ספק, של פקידת הקבלה.

בשביל סאדיק דגי נוי הם עוד חוליה בשרשרת חיות המחמד של אחיו המת. שחר אימץ רק יצורים בעלי תוחלת חיים קצרה. דגי הגופי, במיוחד, נטו לפתח מחלות משונות בתוך הצנצנת שהיתה הקוסמוס מכוסה האצות וחסר הרחמים שלהם. גופים מכוסי בהרות, זנבות צבעוניים אכולים, עין עגולה מתנפחת ופוקעת. דגיגונים היו מחזיקים מעמד רגעים ספורים בלבד לפני שנאכלו על ידי אמם או על ידי אחד מהזכרים שגססו לאט לצדה. נכון, היה בזה קסם מסוים — הקסם שבזוועה.

‘אין לנו כסף לתחזק אקווריום,’ הוא אומר לתאריקה.

תאריקה שולחת אליו ידיים. ‘חיבוקי?’

סאדיק לא זז ממקומו.

‘נראה לי שאתה צריך חיבוקי.’

בשר רך אופף אותו. ניחוח גראס ופאלו סנטו משתחרר מקפלי בגדיה.

‘בוא נעשה קצת שרינג.’

סאדיק נד בראשו, מרגיש סרבן באופן ילדותי וחלוש. ‘צריך לסדר את המזרנים.’

‘עבר עלי לילה נורא. המון עליות וירידות, המון, כאילו… ויז’ואלס?’ תאריקה עוצמת עיניים, פוקחת אותן. ‘חלום אחד נשאר.’

היא מחבקת את עצמה עכשיו.

‘חלמתי שהגיע למכון ילד שהייתי מאוהבת בו פעם. ביסודי?’

‘המממ,’ מהמהם סאדיק.

‘הוא בא לכאן נראה, כאילו, בדיוק כמו שהוא נראה בכיתה ו’ — עם התלבושת האחידה והכול.’

‘אהה.’

‘לקחתי לו את המעיל, מין דובון כחול של ילדים, כי בחלום היה חורף, והשכבתי אותו על המזרן. שאלתי אותו אם עשו לו פעם שיאצו והוא אמר שלא אבל שהוא קיבל עלי מלא המלצות טובות. הוא אמר שיש לו כאבי שרירים, וכששאלתי אותו איפה, הוא אמר ‘בידיים’, ונעשה לי נורא לא נעים כי פתאום ראיתי שהידיים שלו שיצאו מהשרוולים של הגופייה לא נראות בכלל כמו ידיים של ילד אלא כמו, כאילו, ידיים של חולי שיתוק? אתה יודע, לבנות ורזות נורא וגם תפוסות צמוד לגוף בתנוחה מעוותת כזאתי.’

תאריקה מושכת תלתל לפיה ומתחילה ללעוס.

‘איכשהו התחלתי לטפל בו, מנסה להיות הכי עדינה שאפשר, אבל כל נגיעה שנגעתי עשתה לו איזה נזק. כאילו, הגוף שלו התמלא כתמים כחולים־שחורים של שטפי דם, ולפעמים אפילו שמעתי עצמות קטנות שנשברות. למרות שהוא לא אמר כלום, הוא לא צעק או משהו, אפילו נראה שהוא רגוע ונהנה מהטיפול, ידעתי שאני בעצם הורגת אותו, שאני מרסקת אותו למוות עם הלחיצות שלי, עם הברכיים, והידיים והמשקל של הגוף שלי —’

שריר קטן זע בלחיו של סאדיק.

‘אבל לא יכולתי להפסיק כי כל הזמן ניסיתי, כאילו, להחזיר את העצמות למקום הנכון שלהן? מתחת לעור? והרעש הזה, כמו שקיות נמעכות של בייגלה, והכתמים על העור שלו, ואני ממשיכה, וממשיכה, וממשיכה, לוחצת כמו מטומטמת, מקווה שהוא לא שם לב למה שאני עושה לו, שאיכשהו אני אצליח לתקן את הנזק עד סוף הטיפול…’

‘תאריקה, נשמה? אני לא חושב שאני מסוגל להכיל כרגע.’

‘…’

‘אל תיעלבי.’

‘לא נעלבתי,’ אומרת תאריקה בעלבון. ואחרי שתיקה — ‘רק שזה, כאילו… אני כאן בשבילך.’

אוזנו של סאדיק קולטת את ההטעמה במילים ‘אני‘ ו’בשבילך‘ — הדגשי תוכחה, והוא מניף מולה אצבע. ‘זה לא הוגן. את מדברת כאילו יש בינינו חוזה.’

תאריקה מהנהנת.

‘אני חייב לך, את חייבת לי… יענו… רטוריקה של שעבוד. אנחנו לא חייבים אחד לשני כלום. באוּסול אף אחד לא חייב לאף אחד כלום. כי… אם מתחילים לעשות חשבונאות מי — חייב —למי — כמה זה לא נגמר. אה?’

אלא שעמוק בפנים סאדיק יודע שיש חשבון, ושבשורה התחתונה של אותו חשבון הוא חייב לתאריקה הרבה יותר משהיא חייבת לו.

הוא זוכר את מומביי בחדות מדהימה ממש, את הפרות שמחרבנות בגשם. יריעות ניילון מבריקות, סמרטוטים מתנפנפים. הוא השתופף יחף ברחוב, קרוב מדי לדוכן דאל, בטנו מתהפכת.

היתה לו תכלית, אז. משימה. לפצח את קליפת החיים האלה ולגלות את הגלעין. לחשוף עורק מוזהב של אמת. נצנוץ יהלום בעפר. חזיונות מופלאים של חיי נצח, קפואים בענבר, שנגלו לו כשאכל חביתת מג’יק משרום בקופנגן. או שזה היה בקופיפי? יותר מדי איים, יותר מדי חביתות ואמ־די התכלית היתה ברורה אבל החפירות לא הועילו. הוא היה זקוק לדחפור, למקלות דינמיט, לא לעשר אצבעות אכולות ציפורניים. אז הוא בכה בגשם, מקווה בבהלה שהנזק שגרם לעצמו לא בלתי הפיך. הודים עסוקים בחולצות כפתורים דקות עקפו אותו כאילו היה אוויר, עטים בכיס החולצה, שיער שחור חלק כמו דיו. נשים שמנמנות בסארי. ריקשות. עוד מערבי משוגע מדבר אל עצמו ואחר כך אל רגליה היחפות שעצרו מולו בשלולית.

אז עוד לא קראו להם סאדיק ותאריקה. זה היה לפני פוּנה, לפני יותר מעשרים שנה, וזאת היתה הפעם הראשונה שהיא הרימה אותו מתחתית התחתיות, מה שקרה מאז עוד מספר לא מבוטל של פעמים. בפעם האחרונה לפני כשנתיים, אחרי הבלגן הנורא עם מאיה, כשהזמינה אותו לבוא לעזור לה במכון.

‘תדליקי את המזגן,’ אומר סאדיק והולך לסדר את המזרנים.

בחדר המרכזי תוקף אותו שוב דחף לבכות. הוא מתגבר עליו. המזרנים מונחים זה על גבי זה בערמה. הוא עובד במרץ שהוא לא מרגיש באמת, מכסה בקפדנות את המרצפות בריבועים כחולים דקים של גומאוויר.

‘כמה מגיעים?’

‘מה?’ שואלת תאריקה בצעקה מחדר הכניסה.

‘כמה מגיעים הבוקר?’

תאריקה היתה אחראית לרישומים לכיתת היוגה. סאדיק לא זכר אף פעם מי עומד להגיע ובאיזו שעה. לא היתה שום דרך לעקוב: הכיתות שהדריך הצטמקו ותפחו ללא שום חוקיות גלויה לעין.

‘שלושה. אולי ארבעה,’ הוא שומע.

תרועת הפתיחה של תוכנת windows מתנגנת כשהיא פותחת את המחשב העתיק. סאדיק מחזיר חלק ניכר מהמזרנים לערמה. כשהוא יוצא החוצה, הוא רואה את תאריקה רוכנת לכיוון המסך.

‘יש לך מייל.’

‘אה?’

‘מאבא שלך.’

סאדיק, שהחל לחלוץ את סנדליו, מתייצב על רגלו האחת בתנוחת חסידה. שיווי המשקל שלו מושלם. ‘אבא שלי מת.’

‘אני יודעת.’

הוא מתקרב אליה.

‘אולי זה מייל ישן,’ היא אומרת.

‘למה את מתכוונת, ‘מייל ישן’? כמו בדואר, כאילו? כמו שמכתב הולך לאיבוד?’ סאדיק בודק את המסך בתמימות של בן מאה אחרת, מפוחד מעט: ‘דברים כאלה קורים?’

תאריקה מקישה על העכבר. ‘זה קובץ wmv.’

‘וזה אומר מה?’

‘שיש בפנים סרטון.’

‘תפתחי אותו.’

תאריקה קמה, מפנה לו את הכיסא. ‘שב.’

‘את לא צריכה ללכת. באמת. ז’תומרת…’

תאריקה מתרחקת בשקט לכיוון פינת המטבחון.

‘אין מצב שזה הוא, כאילו,’ סאדיק צוחק. מתיישב ברתיעה בכיסא החמים עדיין. לפי הספרות שבתחתית המסך השעה היא 08:04, מה שאומר שנותרו לו עשרים ושש דקות לתחילת השיעור.

הוא נוגע בעכבר הפלסטיק בקצה אצבעו, מזיז אותו כמו שמזיזים גווייה של בעל חיים קטן.

החץ מתרוצץ.

אביו של סאדיק נפטר מהתקף לב שני בתחילת חודש מרס, פרק זמן ארוך עד להפתיע לאחר התקף הלב הראשון שהתרחש בסוף אוגוסט. למעשה, האירוע הראשון היה גם המכריע.

אביו של סאדיק חזר הביתה אחרי משחק כדורסל. הוא אמר שהוא לא מרגיש כל כך טוב ושיש לו בחילה, פשט את חולצתו ונשכב על השטיח בסלון. כשהאמבולנס הגיע, אחרי כמעט ארבעים דקות, הנזק שנגרם ללב כבר היה בלתי הפיך.

לפיכך יש מידה של צדק קרדיולוגי בכך שלאחר ההלוויה בחרה אמו של סאדיק להתעלם מהאירוע השני, הקטלני, ולנתח בפרטי פרטים דווקא את ההתקף שאביו הצליח לשרוד.

‘איש בן שבעים וחמש, משחק כדורסל כמו ילד קטן,’ אמרה אמו של סאדיק.

‘כמו משוגע הוא הזיע. נשפכה ממנו זיעה בכמויות.’

‘אידיוט. פשוט אידיוט, אבא שלכם.’ אמרה אמו של סאדיק.

‘אני לא מבינה למה לקח להם כל כך הרבה זמן להגיע אלינו,’ אמרה אמו של סאדיק, ‘זה לא שאנחנו גרים בטימבוקטו.’

ו — ‘תעשו לי טובה, תיקחו כבר את הכדורסל הזה מפה.’

‘נתקעו בפקק, הם אמרו. בפקק בפרויד. ככה הוא אמר לי, הפרמדיק. חה.’

‘מישהו רוצה קפה?’

‘שוכב כמו כלב פה על השטיח…’

‘כמה פעמים אמרתי לו ללכת לבדוק את הלב? כמה פעמים?!’

סאדיק ונטע וזוהר ישבו איתה במטבח לאחר ששאר האורחים עזבו. נטע רק הגיעה מניו יורק, חיוורת ושתקנית אפילו יותר מהרגיל. בדרך כלל בואה של נטע היה סיבה לכינוס משפחתי חגיגי ומחייב לא פחות מסדר פסח או מימי ההולדת של מישהו מהם, כינוסים ש — תפס סאדיק פתאום בתחושת אובדן שהפתיעה אותו — לא יתרחשו שוב לעולם. לא באותו האופן, בכל מקרה.

על השולחן היו מונחים משקפיו הבי־פוקאליים של האב, סרט גומי אלסטי זרחני קשור להם מאחור. לראות את המשקפיים סתם מונחים שם בין הצלחות החד־פעמיות היה איכשהו גרוע יותר אפילו מלשמוע את האם בוכה.

היא היתה לכודה בהתניות הישנות, כמובן, לחלוטין לא מודעת לטבעו האמיתי של המוות. סאדיק נזכר בסיפור של אושו:

‘שלושה נזירים צוחקים נהגו לנסוע מכפר לכפר. בכל כפר הם היו מתיישבים בכיכר השוק וצוחקים. עד מהרה היו הכול מתאספים סביבם, צוחקים עד דמעות. ואז מת אחד הנזירים. קהל רב בא לכבד את מעמד שרפת הגופה. בעודם מזועזעים במקצת למראה שני הנזירים הנותרים שעדיין צחקו, החלו האנשים להכין את הגופה לשרפה. שני הנזירים התערבו בהכנות ואמרו שחברם חייב להישרף באותם הבגדים שלבש תמיד; זו היתה משאלתו האחרונה. עד מהרה הובנה הסיבה לבקשתו. כאשר החלו הלהבות ללחך את הגופה, נשמעו פיצוצים עזים, ומן האש פרצו זיקוקין הדי נור היפים ביותר שנראו אי־פעם. הנזיר החביא אותם בבגדיו לפני מותו. שני הנזירים האחרים ועמם הקהל כולו צחקו וצחקו וצחקו —’.

כשניסה לעודד את אמו באמצעות הסיפור הזה — אותו ציטט במדויק מהזיכרון — וגרוע מכך, כשניסה לצחוק (לצורך הדגמה), הסתכלו עליו היא ואחותו הדומעת ואחיו הצעיר (שבדק נתוני בורסה בטלפון שלו אפילו מעל הקבר הפתוח) כאילו השתגע סופית.

אופייני.

סאדיק פותח את המייל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שיעורים בהתפרקות”