אריק צעד בביטחון אל עבר קדמת המטוס בצעדים גדולים, נחוש, אסרטיבי, זחוח ואפילו מעט מחויך. הוא פתח את תא הטייס […]
פרק 1
“אחחח… הצוואר,” נאנק ומלמל אריק לעצמו בעודו פוקח את עיניו. הדבר הראשון שנגלה לעיניו היה גב המושב, שניצב בשורה לפניו. ‘אני כל כך שונא שזה קורה לי בכל פעם שאני נרדם בטיסה,’ חשב לעצמו, ‘תמיד הראש שלי רכון קדימה, הצוואר נמתח וברגע שמתעוררים הכול נוקשה ודואב.’
אריק די רגיל להתעורר במטוסים, הוא טס לפחות אחת לחודש, במסגרת עבודתו כמנהל מותגי בירה מקומיים השייך לקונצרן משקאות גדול, על מנת לשווק את המותגים באירופה ובארצות הברית.
חולפות להן לא יותר מעשר שניות, בהן אריק מתמתח ומנסה להרפות את שרירי הצוואר ואת ידו הימנית אשר נרדמה כאשר נשען עליה, והוא כבר מנסה להבין ולשחזר לאן הוא טס. לרגע אחד נדמה לו שהוא כבר איבד את זה לחלוטין מכל העומס המטורף שהוא חווה בעבודה ובבית, עד כדי כך שהוא מרגיש שהוא צריך לפתוח את היומן שלו במכשיר הנייד כדי להיזכר לאן מועדות פניו. הוא שולף את המכשיר מכיסו ולוחץ על הכפתור הקטן בצד, אשר מעיר את המכשיר, אך המכשיר אינו מגיב. הוא מנסה לחיצה ארוכה על כפתור ההדלקה, אך המכשיר עדיין אינו מגיב כלל. ‘שוב שכחתי להטעין אותו’, הוא חושב לעצמו בקול. אריק חש מבולבל ומנסה למצוא את תיק הגב שלו. הוא נוטה להניח אותו בדרך כלל מתחת למושב לפניו, אך הוא לא מוצא שם את תיקו. הוא מנסה להתרומם ממקומו כדי לחפש את התיק בתא האחסון שנמצא מעל לשורת המושבים, אך חגורת הבטיחות עוצרת אותו מלהתרומם. ‘ממתי אני מהדק את החגורה כל כך חזק,’ הוא חושב לעצמו. לרוב הוא סוגר אותה על המצב הרפוי ביותר כדי לצאת ידי חובה וכדי שהדיילת תעזוב אותו בשקט. הוא פותח את אבזם חגורת הבטיחות, מתרומם ממקומו, אשר נמצא בצד המעבר, וניגש לתא האחסון שמעליו. התא ריק לחלוטין. הוא פונה לתא הסמוך ומוצא שגם הוא ריק. הוא מסתובב לשורת התאים שנמצאת מאחוריו וגם שם הוא לא מוצא דבר. ‘מוזר,’ הוא חושב לעצמו. ‘כל מי שכאן לא הביא כלל כבודת יד לטיסה?’
תוך כדי מאמץ לסדר את מחשבותיו ולהיזכר להיכן הוא טס, הוא מבין שהוא לא יכול להתרכז באופן סביר בשל לחץ פיזי מתון מכיוון השלפוחית. הוא ניגש לשירותים, אשר סמוכים אליו במרחק של צעדים בודדים, ובעיניים טרוטות עושה מה שצריך לעשות. בעודו שוטף את ידיו הוא מביט במראה ואומר לעצמו בקול, “אני צריך חופשה. מה קורה לי?”
הוא יוצא מתא השירותים, מותח את ידיו כלפי מעלה ומנסה לשחרר את גופו המכווץ מהישיבה הממושכת. בדרך כלל, באמצע טיסות הוא נוהג לעשות סיבוב הלוך-חזור לאורך המטוס כדי להמריץ מעט את הדם ברגליים ולשחרר את הגב. ‘רעיון טוב,’ הוא חושב לעצמו ומבצע צעדים בודדים לאורך המעבר. תאורת המטוס מוחשכת, פרט לאורות כחלחלים מעומעמים, כפי שנהוג בטיסות לילה ארוכות. הוא מבחין שהוא נמצא לבד במעבר, שלא כבדרך כלל, כאשר אנשים בודדים נוספים נוהגים כמוהו, הוא גם לא מצליח להבחין בדיילים של הטיסה. הוא מביט אל עבר שורות המושבים ומבחין שכולן מלאות עד אפס מקום.
תוך כדי תנועה הוא מנסה שוב ושוב להיזכר על איזו טיסה הוא נמצא ומתחיל להרגיש מעט מודאג מאובדן הזיכרון. ‘כנראה זה בגלל עודף לחץ ועומס,’ הוא חושב לעצמו, תוך כדי תהיות על כך שאולי כדאי לו להרגיע מעט את הרגלי צריכת האלכוהול שלו. ‘גם הג’וינט עם החבר’ה פעם בשבוע לא ממש עוזר,’ הוא חושב לעצמו.
תוך כדי צעידה אל עבר זנב המטוס המרוחק, אריק עדיין לא מבחין באיש ער, או כל אדם אחר במצב עמידה. לאחר שתי דקות שבהן הוא מדדה בצעדים קטנטנים ולא יציבים, הוא מגיע למסדרון האחורי, בזנב המטוס, שם הוא רגיל לראות, בטיסות אחרות, לפחות איש צוות אחד רדום בג’אמפ-סיט. אך מושב הצוות ריק. הוא עושה את דרכו חזרה אל קדמת המטוס, בתקווה למצוא איש צוות בקצהו השני, ולשאול אותו, לכל הפחות, מהו יעד הטיסה. זה בטוח יעניק לו קצה חוט שיפתור את כל פלונטר חוסר הוודאות ואובדן האוריינטציה הזמני אליו הוא נקלע.
אריק חולף על פני רוב שורות המושבים במטוס ועדיין לא מבחין באף איש צוות או נוסע ערני. הוא מחליט להסיט את וילון ההפרדה בין מחלקת התיירים לבין המחלקה הראשונה. בעודו מסיט את הווילון בתנועה איטית וזהירה, הוא מגלה שגם שם המושבים מלאים בנוסעים עם עיניים עצומות. ‘וואו. איזו טיסה ישנונית,’ הוא חושב לעצמו ומקנא בכולם על כך שהם ישנים כל כך עמוק בזמן שהוא אינו מצליח. אריק מגיע למסדרון הקדמי במטוס, שם בוודאות, כך הוא חושב, יהיו נוכחים מספר אנשי צוות. ‘זו טיסה ענקית,’ הוא חושב לעצמו, ‘חייבים להיות פה לפחות שבעה או שמונה מהם.’ אך גם המסדרון הקדמי ריק לחלוטין, והוא מוצא מושבי צוות מקופלים וריקים.
‘אוקיי. וואט דה פאק איז הפנינג היר?’ הוא מדבר עם עצמו באנגלית, בלי שום סיבה ברורה, אולי בגלל שהוא מרגיש שהוא בדרך לעוד פגישת עבודה בחו”ל. אבל הפעם הזו לא מרגישה כמו הפעמים הקודמות. משהו כאן שונה, וזה אוכל אותו מבפנים שהוא לא מצליח להבין מה.
בעודו נמצא בקדמת המטוס, הוא מישיר מבט אל עבר דלת הקוקפיט ומתחבט עם עצמו אם בכלל מותר לו לדפוק עליה. ‘רק שלא יאשימו אותי בניסיון חטיפה,’ הוא חושב לעצמו בעודו מביט בה שניות ארוכות ואז מביט לאחור לעבר שורות המושבים הבלתי נגמרות, בתקווה לאתר לפחות אדם ערני אחד שהוא יוכל לשאול אותו לכל הפחות לאן הטיסה מיועדת. לאחר דקה ארוכה כנצח של התלבטות ועלייה במפלס העצבים והחרדה, הוא מחליט לדפוק בעדינות על דלת הקוקפיט. הוא דופק בעדינות עם פרק אצבעו, בשתי נקישות חלושות, כדי לא לשדר אגרסיביות או חלילה מסר תקיף. הוא ממתין כעשרים שניות ובוהה בדלת בתקווה שיקרה משהו, אך לא קורה דבר. אריק מכווץ את אגרופו והפעם נוקש שלוש פעמים, אגרסיביות מעט יותר. כלום. הוא מביט שוב לאחור, אל עבר המסדרון. מביט שוב קדימה, אל עבר הדלת הצמודה, ומרגיש כבר חוסר נוחות ואובדן שליטה, ‘מה קורה כאן לעזאזל?’ הפעם הוא דופק על הדלת במהלומות חזקות, עד כדי כאב בפרקי אצבעותיו. ‘את זה הם בטוח ישמעו,’ הוא מתאר לעצמו. עוברות להן שוב עוד חמש-עשרה שניות של דממה, ואז הוא מחליט להצמיד את אוזנו לדלת. הוא שומע רחש עמום ומונוטוני, שככל הנראה מגיע מהוויברציות של המטוס עצמו וממנועיו, אך הוא לא שומע שום קול אנושי או משהו שמרמז על תנועה.
אריק מרגיש שהוא מתחיל לאבד את זה. הוא נצמד עם גבו אל דלת הכניסה לקוקפיט ופשוט מחליק מטה אל הרצפה עד אשר הוא מגיע למצב שהוא יושב עליה, מתוסכל, חרד ואובד עצות. ‘אולי זה סיוט?’ הוא ממלמל בעודו מרכין את ראשו בין ברכיו הכפופות ועוצם את עיניו. אריק לוקח את ידו הימנית ומנסה לצבוט בחוזקה את זרועו. הוא מרגיש היטב את הכאב וגם יוצר לעצמו סימן אדמומי על העור, אך אינו מתעורר מהסיוט שבו הוא מרגיש שהוא מרחף כעת. הוא צובט שוב, חזק יותר, את הירך שלו, סמוך למפשעה, עד כדי כאב בלתי נסבל, אך לא קורה דבר.
אריק מתחיל לאבד את עשתונותיו, הוא מתרומם על רגליו ובועט בחוזקה בדלת בניסיון לפרוץ אותה, כמו שהוא ראה שקורה לדמות הראשית מאות פעמים בסרטים. אך הדלת איתנה ורגלו של אריק פחות. הוא מרכין ראשו ומבחין בשטיחון כניסה שמונח סמוך לדלת הכניסה לתא הטייסים. שטיחון כניסה ביתי, בנאלי ופשוט, שהוא לא היה מצפה לראות במטוס. כזה שמשפשפים בו את הרגליים לפני שנכנסים הביתה כדי לא להכניס בוץ או לכלוך אל תוך הבית. על השטיח כתוב באנגלית “Welcome to your life”.
אריק מתבונן בשטיח, וברגע אחד של תסכול עמוק הוא מבצע מעבר חד בראשו וחושב בעליצות, ‘לו רק היו מניחים את המפתח לתא הטייס מתחת לשטיח,” כמו שהוא נוהג להשאיר לפעמים כשאין ברירה מחוץ לביתו. הוא בועט בשטיח בחוזקה, מתוך תסכול, ומעיף אותו ממקומו. לתדהמתו ולהפתעתו העצומה, מתחת לשטיח נגלה מפתח כסוף, ארוך ודקיק, אשר מזכיר קצת את המפתחות לכספות או לשערים עתיקים שרואים בסרטים. הוא מרים את המפתח ומישיר מבט אל בריח דלת תא הטייס. ‘מה הסיכוי?’ הוא ממלמל בעודו מכניס אינסטינקטיבית את המפתח אל הבריח ומסובבו נגד כיוון השעון באופן חלק וטבעי.
קלאק, השמיע מנעול הדלת. אריק הצטמרר והניח את ידו על ידית הפתיחה. הוא מת מפחד מתגובתם של הטייסים. ‘אולי הם חמושים?’ הוא חשב לעצמו. ‘אולי יש להם הנחיה לנטרל כל אורח לא קרוא אשר נכנס ללא אישור מהם אל תא הטייס?’ הוא מפעיל לחץ על ידית הפתיחה ודוחף מעט את הדלת כלפי פנימה, סנטימטרים בודדים, מבלי שהוא באמת מצליח לראות מה קורה מעבר לה.
“? Is there someone here” הוא שואל בקול רועד אך אסרטיבי בו זמנית. “I need help! There no crew staff on board”, הוא ממשיך ומפציר כשהוא עדיין חושש מאוד להשלים את מהלך הפתיחה המלא של הדלת. אין קול ואין עונה. הוא ממשיך לשמוע רק את הרחש המעומעם והקבוע של המנועים ושל הגרר הטבעי של המטוס, המתנגד לאוויר הדחוס במהלך שיוט הטיסה שלו בגובה רב. הוא דוחף את הדלת עוד קצת ואומר, “I’m coming I come In peace, I need help”. עדיין אין שום תגובה. הוא מחליט לפתוח את הדלת לחלוטין.
אריק הנדהם מגלה שני מושבים ריקים לחלוטין. במקרה הכי גרוע הוא ציפה למצוא אנשי צוות ישנים עמוקות, אולי מעולפים. אבל למצוא מושבי טייס ריקים במטוס שנמצא במהלך טיסה שנראה שאין בו כלל אנשי צוות? זה המראה האחרון שהוא ציפה למצוא כאשר פתח את דלת תא הטייס.
בעודו מתחיל להתנשף נמרצות, הוא מרגיש את גופו רועד. ‘אולי פספסתי משהו?’ הוא מנסה להיתלות בסיכוי הקלוש שהטייסים מבלים במקום נסתר עם שאר אנשי הצוות. כבר יצא לו לראות סצנות וידאו מעין אלו באתרי אינטרנט מפוקפקים למיניהם. אריק מחליט ללכת שוב לאורך כל המטוס ולבדוק את כל תאי השירותים. הוא עובר תא אחר תא ומוצא את כולם פנויים וריקים. הוא מגיע שוב עד לזנב המטוס, חסר כוחות, חנוק, על סף בכי או התקף חרדה, ומבין שמשהו לא טוב קורה לו.
‘אין לי מה להפסיד. אנסה להעיר נוסעים,’ הוא חושב לעצמו וניגש לנוסע שיושב סמוך אליו בשורה האחרונה בזנב המטוס, נראה כמו גבר רציני בשנות הארבעים לחייו. הוא מניח את ידו על כתפו ומנסה להעירו בעדינות. “Hey, excuse me, sorry” הוא ממשיך להפעיל לחץ גדול יותר על כתפו. האיש אינו מגיב.
אריק מנסה את אותו הדבר בדיוק על נוסעת צעירה המנמנמת בשורת המושבים הסמוכה. גם היא אינה מגיבה. הוא מתחיל לחשוב על הנורא מכול. ‘אולי הם מתים?’ ומחליט לבדוק להם דופק בעזרת שתי אצבעותיו על גרונם, מתחת ללסת, כפי שלמד בעבר. הוא מרגיש היטב את הדופק אצל שני הנוסעים שניסה להעיר ומבין שהם אינם מתים.
‘אולי חטפו את המטוס ופיזרו סם הרדמה במערכת המיזוג? זו לא מחשבה תלושה מהמציאות שישלטו במטוס מרחוק וינתבו אותו לאן שירצו.’ מפודקאסט ששמע פעם, הוא יודע שהיכולות בהחלט קיימות, ובכל זאת, הוא תהה מדוע רק עליו סם ההרדמה לא עבד.
הוא מתיישב בג’אמפ-סיט, במסדרון האחורי במטוס, ומנסה לנתח את הסיטואציה. “או שזו חטיפת המטוס המתוחכמת ביותר בהיסטוריה של האנושות – או שאני חולה נפש – או שאני בכל זאת… חולם,” הוא מדבר עם עצמו כבר בקול רם וברור.
“לעזאזל. לא משנה איזו מהאופציות נכונה – אין לי מה להפסיד. אם המטוס חטוף ונשלט מרחוק, כנראה שהחוטפים לא ציפו שסם ההרדמה לא ישפיע על אחד הנוסעים, ואולי אני יכול לשבש את תוכניותיהם ולשדר אות מצוקה או להפתיע אותם. האלטרנטיבה היא… שאם אני הוזה או חולם – אז בכלל אפשר להפוך את כל הסיטואציה הזו למגרש משחקים מופרע. אין-לי-מה-להפסיד!”
אריק צעד בביטחון מלא אל עבר קדמת המטוס, בצעדים גדולים ובטוחים, נחוש, אסרטיבי, זחוח ואפילו מעט מחויך. הוא פתח את תא הטייס והתיישב באחד המושבים בו, בעודו מנסה להבין מתוך הבליל האינסופי של המסכים, השעונים, הכפתורים, המתגים והנורות – מה עליו לעשות. הוא ישב שם המום, כמעט מהופנט, וחיפש משהו שיאפשר לו לשדר אות מצוקה או לפחות לבצע פעולה כלשהי שתגרום לשינוי הסיטואציה הקיימת, אך לא מצא דבר. עיניו המבולבלות כבר התחילו להתעייף ובסוף תמיד חזרו מהופנטות אל עבר נורה אדומה, מעצבנת ומרצדת, אשר לצידה היה קיים כפתור אדום וגדול עם הכיתוב “Auto-Pilot”.
אריק התבונן בכפתור שניות ארוכות, מבלי למצמץ או להסיט מבט. “על החיים ועל המוות,” הוא לחש לעצמו ונזכר שתמיד חלם להיות טייס. “רצית להיות טייס? קיבלת.” הוא הושיט בתנועה איטית את ידו הרועדת ואת אצבעו המורה המתקרבת לכדי מילימטרים בודדים מן הכפתור האדום. הוא קפא במקומו לשניות בודדות ושקל שנית אם מדובר ברעיון חכם, ואז צבר אומץ והחליט ללחוץ על הכפתור המלחיץ.
כרית אצבעו כבר הייתה מונחת על הכפתור האדום, נותר לו רק להפעיל לחץ קל. הוא הרגיש אגלי זיעה נוטפים ממצחו.
“היי אריק!” נשמע קול נשי בו בזמן שהונחה כף יד עדינה על כתפו הימנית.
אריק המבועת הסתובב בבהלת אמוק לאחור וראה בחורה שחרחרה, מתולתלת, עם עיניים חומות בהירות ובורקות, מחייכת ונינוחה.
“נעים מאוד! אני אסתי.”
אין עדיין תגובות