החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החרב והרמך

מאת:
מאנגלית: אהוד מימון | הוצאה: | 2007 | 202 עמ'
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

נסיך קורום ג'יילין ארסיי בעל יד הכסף, שבעבר כונה הנסיך בגלימת הארגמן, יוצא להשלים את מלחמתו בפהוי מיור ולמלא ייעודו. העימות הגדול בין בני הקור לבני האור מגיע. בני האדם מגייסים את כל לוחמיהם כדי לעכב את הסוף הבלתי נמנע, אך ללא סיוע נועד הקרב האחרון לכישלון. קורום יוצא למסע חיפושים כדי לגייס עוזרה מהאי המסתורי ייניס סקית, מקום שבו שוכן עם של מכשפים רבי-עוצמה, וזאת למרות שאף אדם שיצא לייניס סקית מעולם לא חזר משם כדי לספר את קורותיו.

מקט: 4-692-42
סקירת הספר באתר סימניה

 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הפרק הראשון. שוקלים את הצורך במעשים כבירים: וכך הם הגיעו לקאאר מהלוד; כולם. לוחמים גבוהים במיטב מחלצותיהם, רוכבים על סוסים רבי-כוח, נושאים כלי נשק משובחים. היה להם מראה של הדר מעשי. הם גרמו לאזור שמסביב לקאאר מהלוד לזהור בצבעים הבהירים של אוהלי הברוקד שלהם ושל נסי הקרב הרקומים שלהם, בצמידי הזהב שלהם, בכסף של סגרי גלימותיהם, בברזל הממורק של קסדותיהם, בדר המשובץ בספליהם או בתיבות המסע שלהם. אלה היו הגדולים מבין המאבדן וגם האחרונים שבהם, אנשי המערב, ילדיה החורגים של השמש, שדודניהם מהמזרח נהרגו בקרב חסר תוחלת בפהוי מיור.

ובמרכז המחנות שלהם עמד אוהל גדול הרבה יותר מהאחרים. הוא היה עשוי משי כחול כים, ופרט לכך לא היה מעוטר כלל ונסי קרב לא ניצבו בפתחו, מכיוון שדי היה בגודלו של האוהל כדי להכריז על כך שהכיל את אילברק, בנו של מננן-מאק-ליר,שהיה הגדול בגיבורי הסידהי בקרבות הישנים נגד הפהוי מיור. בסמוך לאוהל זה נקשר סוס שחור עצום, גדול דיו להרכיב ענק; סוס שהתבונה והמרץ ניכרו בו: סוס סידהי. אף שהתקבל בברכה בקאאר מהלוד עצמה, אילברק לא הצליח למצוא אולם גבוה דיו לשכן אותו בו, ולכן הקים את אוהלו עם אלה של הלוחמים שנאספו.

מעבר לשדות האוהלים היו יערות ירוקים שבהם עצים יפים, היו גבעות עדינות מנוקדות באגודות של פרחי בר ובשיחים שצבעיהם נצצו כתכשיטים בקרני השמש החמות; וממערב לכל זה זהר ים כחול, לבן כרבולת, שמעליו עופפו שחפים שחורים ואפורים. אף שלא היה אפשר לראותן מחומות קאאר מהלוד, ספינות רבות עגנו בכל החופים הקרובים. הספינות הגיעו מאיי המערב, מביאות את אנשי מננן וָאנוּ; הן הגיעו מגווידנאו גרנהיר ומטיר-נאם-באו. ספינות מדגמים שונים שנועדו למטרות שונות, קצתן ספינות מלחמה ואחרות ספינות סוחר, אחדות שימשו לדיג בימים ואחרות למסעות בנהרות רחבים. נעשה שימוש בכל ספינה אפשרית כדי להביא את שבטי המאבדן להתאספות הזאת.

קורום עמד על הביצורים של קאאר מהלוד, הגמד גופנון לצדו. גופנון היה גמד רק בקנה מידה של הסידהי, בהתחשב בכך שהיה גבוה הרבה יותר מקורום. היום הוא לא חבש את קסדת הברזל המלוטשת שלו; רעמת שערו השחור הפרוע גלשה על כתפיו ופגשה בזקנו השחור העבות כך שלא היה אפשר להבדיל ביניהם. הוא לבש מעיל עליון פשוט עשוי בד כחול, שצווארונו וחפתיו רקומים באדום, ואשר הודק סביב המותניים בחגורת עור גדולה. הוא לבש מכנסיים ונעל סנדלים שנקשרו גבוה. ביד אחת עצומה ומצולקת הוא החזיק קרן של תמד שממנה לגם מפעם לפעם; היד האחרת נחה על הקת של קרדום המלחמה הדו-ראשי שלו, שתמיד נשא איתו, אחד מאחרוני כלי הנשק של האור, כלי הנשק שהסידהי חישלו במיוחד בממלכה אחרת כדי ללחום בפהוי מיור. הגמד הסידהי הביט בשביעות רצון באוהלי המאבדן.

"הם עדיין מגיעים", הוא אמר. "לוחמים טובים".

"אבל חסרי ניסיון במידה מסוימת בסוג הלחימה שעליו אנחנו חושבים", אמר קורום. הוא צפה בטור של מאבדן צפוניים חוצה את השטח מעבר לשער הראשי ואת החפיר. הם היו גבוהים וקשוחים, לבושים בבגדי צמר עבים בצבעי ארגמן שגרמו להם להזיע, חבושים בקסדות מכונפות או בעלות קרניים או בכובעי מלחמה פשוטים; גברים אדומי זקן ברובם, חיילים מטיר-נאם-באו,חמושים בחרבות גדולות בעלות להב רחב ובמגיני ברזל עגולים, בזים לכל שאר כלי הנשק פרט לסכינים הנתונות בנדניהן על החגורות שחצו את חזם. תווי פניהם הכהים היו צבועים או מקועקעים כדי להדגיש את מראם מטיל האימה ממילא. מכל המאבדן ששרדו, היו אנשים אלה, מהרי הצפון הגבוהים, היחידים שעדיין חיו לרוב על חרבם, מנותקים על-ידי השטח שבו בחרו לגור ממה שהם החשיבו כצדדים הרכים של תרבות המאבדן. הם הזכירו לקורום מעט את המאבדן הישנים, את המאבדן של הרוזן מקראיי שרדפו אותו פעם על פני אותם מישורים וצוקים, ולרגע הוא תהה שוב על נכונותו לשרת את צאצאי אותם אנשים אכזריים, חייתיים. אז הוא נזכר ברהלינה, וידע מדוע עשה את אשר עשה.

קורום פנה להביט בגגותיה של עיר המצודה קאאר מהלוד, משעין את גבו על הביצורים, נרגע בחמימות השמש. עבר יותר מחודש מאז עמד בלילה על סף התהום שהפרידה בין טירת אווין ליבשת וצעק את אתגרו כלפי נגן נבל הדאגדה, שהוא היה בטוח ששכן באותן חורבות. מדב עמלה קשות לנחמו ולגרום לו לשכוח את הסיוטים, והיא הצליחה במידה רבה; הוא ראה עכשיו את חוויותיו כהשתקפות של עייפותו ושל הסכנות שחווה. כל מה שהוא נזקק לו היה מנוחה, ועם המנוחה הזאת באה מידה מסוימת של שלווה.

ג'רי-א-קונל הופיע על המדרגות המוליכות אל הביצורים. הוא חבש את כובעו השמוט המוכר, וחתולו המכונף הקטן, השחור-לבן,ישב בנוחות על כתפו השמאלית. הוא בירך את חבריו בחיוכו העליז הרגיל.

"בדיוק חזרתי מהמפרץ. עוד ספינות הגיעו ― מאנו. שמעתי שאלה האחרונות. לא נשארו להם ספינות לשלוח".

"עוד לוחמים?" שאל קורום.

"קצת, אבל הן מביאות בעיקר בגדי פרווה ― את כל מה שאנשי אנו יכולים לגייס".

"טוב", הנהן גופנון בראשו הגדול. "לפחות נהיה מצוידים היטב כאשר ניכנס לארצות הכפור של הפהוי מיור".

ג'רי הסיר את כובעו ומחה זיעה ממצחו. "קשה להאמין שהעולם קר כל-כך במרחק קטן יחסית מכאן". הוא חבש שוב את כובעו והושיט יד לתוך המותנייה שלו, מוציא פיסה של עץ ריחני ומחטט בה בשיניו בהרהור כשהצטרף אליהם. הוא הביט החוצה אל המחנה. "אז זה כל כוחם של המאבדן. כמה אלפים".

"נגד חמישה", אמר גופנון כמעט בהתרסה.

"חמישה אלים", אמר ג'רי, נועץ בו מבט קשה. "כדי לשמור על מצב רוח מרומם, אסור לנו להניח לעצמנו לשכוח את כוחם של יריבינו. יש גם את גיינור ― והגולג ― ולוחמי האורן ― וכלבי קרנוס ― ו -", אמר ג'רי, מוסיף בשקט, כמעט בצער, "את קלטין".

הגמד חייך. "אכן", אמר, "אבל למדנו להתמודד כמעט עם כל הסכנות האלה. הן כבר לא איום גדול כפי שהיו. אנשי האורנים פוחדים מאש. וגיינור פוחד מקורום. ולגבי הגולג, עדיין יש לנו את הקרן הסידהית, אשר משפיעה גם על הכלבים. לגבי קלטין…"

"הוא בן תמותה", אמר קורום. "אפשר להרוג אותו. זאת תהיה משימתי האישית להרוג אותו. יש לו השפעה רק עליך, גופנון. ומי יודע? יכול להיות שהשפעה זו נחלשה".

"אבל הפהוי מיור עצמם אינם פוחדים מדבר", אמר ג'רי-א-קונל. "אנחנו חייבים לזכור זאת".

"הם פוחדים מדבר אחד במישור הזה", אמר גופנון לבן לווייתם של גיבורים. "הם פוחדים מקרייג דון. את זה אנחנו חייבים לזכור".

"גם הם ודאי זוכרים זאת. הם לא יבואו לקרייג דון".

גופנון הנפח כיווץ את גבותיו השחורות. "אולי כן", אמר.

"עלינו לחשוב על קאאר טליד, לא על קרייג דון", אמר קורום לידידיו. "שכן זה המקום שנתקוף. ברגע שנכבוש את קאאר טליד, המורל שלנו יעלה במידה ניכרת. מעשה כזה יעניק לאנשינו כוח ויאפשר להם לחסל את הפהוי מיור אחת ולתמיד".

"נחוצים מעשים גדולים באמת", הסכים גופנון, "ומחשבות ערמומיות".

"ובעלי ברית", אמר ג'רי ברגש, "עוד בעלי ברית כמוך, גופנון הטוב, וכמו אילברק הזהוב. עוד חברים סידהים".

"אני חושש שאין עוד סידהי פרט לשנינו", מלמל גופנון.

"לא מתאים לך להביע קדרות כזו, ג'רי ידידי!" קורום הניח את יד הכסף שלו על כתפו של בן לווייתו. "מה גורם למצב הרוח הזה? אנחנו חזקים מכפי שהיינו אי-פעם בעבר!"

ג'רי משך בכתפיו. "אולי אני לא מבין את דרכי המאבדן. נראה ששוררת יותר מדי שמחה בקרב כל הבאים, כאילו אינם מבינים את הסכנה שהם נתונים בה. כאילו הם באים למשחקי מלחמה ידידותיים עם הפהוי מיור, לא למלחמת חורמה שגורל עולמם תלוי בה!"

"הם צריכים להתאבל?" שאל גופנון בהשתאות.

"לא…"

"האם הם צריכים לראות את עצמם מתים או מובסים כבר?"

"מובן שלא…"

"הם צריכים לשעשע זה את זה בקינות במקום בשירים עליזים? האם פניהם צריכות להיות מושפלות ועיניהם מלאות דמעות?"

ג'רי התחיל לחייך. "אני מניח שאתה צודק, גמד מפלצתי שכמוך. פשוט ראיתי כל-כך הרבה. השתתפתי בקרבות רבים. אבל מעולם לא ראיתי אנשים מתכוננים למוות בחוסר אכפתיות ניכר שכזה".

"אני חושב שזו דרכם של המאבדן", אמר לו קורום. הוא הביט בגופנון, שחייך חיוך רחב. "שנלמדה מהסידהי".

"ואיך נדע אם הם מתכוננים למותם שלהם ולא למות הפהוי מיור?" הוסיף גופנון.

ג'רי קד. "אני מקבל את מה שאתם אומרים. זה מרחיב את לבי. זה פשוט זר לי, והזרות היא שמטרידה אותי".

קורום עצמו הוטרד מכך שידידו חסר הדאגות בדרך כלל נמצא במצב רוח כזה. הוא ניסה לחייך. "באמת, ג'רי, מצב הרוח הקדורני הזה לא מתאים לך. בדרך כלל קורום הוא מי שמזעיף פנים וג'רי הוא מי שמגחך…"

ג'רי נאנח.

"אכן", הוא אמר כמעט במרירות, "אני מניח שזה לא בסדר לשכוח את התפקידים שלנו בזמן זה".

הוא התרחק מהם, צועד לאורך הביצורים עד שהגיע לנקודה שבה עצר, בוהה למרחק, נמנע בבירור מהמשך השיחה עם חבריו.

גופנון הציץ בשמש.

"כמעט צהריים. הבטחתי לייעץ לנפחים של הטוהא-נא-אנו בנוגע לבעיות המיוחדות שכרוכות ביציקה ובשקילה של פטיש מיוחד שתכננו יחד. אני מקווה לדבר איתך עוד הערב, קורום, כאשר ניפגש כולנו לדון בתוכניות שלנו".

קורום הרים את יד הכסף שלו בהצדעה, כאשר הגמד ירד במדרגות ופסע ברחוב הצר בכיוון השער הראשי.

לרגע מילא את קורום הדחף להצטרף לג'רי, אבל היה ברור שג'רי לא חפץ בחברה ברגע זה. אחרי זמן-מה ירד גם קורום במדרגות והלך לחפש את מדב, מכיוון שלפתע חש צורך רב לחפש נחמה אצל האישה שאהב.

כשעשה את דרכו לעבר היכל המלך, עלה על דעתו שאולי הוא נהיה תלוי מדי בנערה הזאת. לפעמים הוא חש שהוא זקוק לה כפי שגבר אחר זקוק למשקה או לסם. בעוד שנראה שהיא נענית בלהיטות לצורך שלו, אולי זה לא הוגן לדרוש ממנה את מה שדרש. כאשר הלך למצוא אותה, הוא הבין בבהירות שזרעי טרגדיה גדולה טמונים בקשר שהתפתח ביניהם. הוא משך בכתפיו. לא חייבים לטפח את הזרעים. אפשר להשמידם. גם אם עיקר גורלו נקבע מראש, היו דברים מסוימים בחייו האישיים שבהם הוא יכול לשלוט.

"זה חייב להיות כך", מלמל לעצמו. אישה שחלפה על פניו ברחוב הביטה בו, שכן חשבה שהוא פנה אליה. היא נשאה כמה מוטות שישמשו ליצירת רמחים.

"אדוני?"

"אמרתי שההכנות שלנו מתקדמות היטב", אמר לה קורום במבוכה.

"אכן, אדוני. כולנו עובדים כדי להביס את הפהוי מיור". היא הזיזה את משאה בידיה. "תודה לך, אדוני…"

"אכן". קורום הנהן בהיסוס. "אכן, טוב. בוקר טוב לך".

"בוקר טוב, אדוני". היא נראתה משועשעת. קורום המשיך ללכת, ראשו מורכן, שפתיו קפוצות בחוזקה עד שהגיע להיכלו של המלך מננאך, אביה של מדב.

אבל מדב לא הייתה שם. משרת אמר לקורום: "היא מתאמנת בכלי הנשק שלה, הנסיך קורום, עם נשים אחרות".

הנסיך קורום עבר במנהרה והלך אל החדר הגבוה והרחב המקושט בדגלי קרב ישנים ובכלי נשק ובשריונות עתיקים, המקום שבו התאמנו עשרים נשים בקשת, ברומח, בחרב ובקלע. מדב עצמה הייתה שם, מסחררת את הקלע שלה כלפי מטרה בצדו הרחוק של החדר. היא הייתה ידועה במיומנותה בקלע ובטתלום, הקליע הנורא שנעשה ממוחם של אויבים שנפלו ונחשב בעל כוח על-טבעי ניכר. כאשר קורום נכנס, יידתה מדב את הטתלום לעבר המטרה, וזה פגע בה היישר במרכז, גורם לארד הדק להצטלצל, ולמטרה שהייתה תלויה בחבל מהתקרה להסתחרר, מבזיקה באור האבוקות שעזרו להאיר את החדר.

"ברכותיי", קרא קורום, קולו מהדהד, "מדב ארוכת הזרוע!"

היא פנתה, שמחה על שהיה עד למיומנותה. "ברכותיי, הנסיך קורום". היא שמטה את הקלע ורצה אליו, מחבקת אותו, מביטה עמוק בפניו. היא הזעיפה פנים. "אתה עצוב, אהובי? אילו מחשבות מטרידות אותך? האם יש חדשות על הפהוי מיור?"

"לא", הוא הצמיד אותה אליו, מודע לכך שנשים אחרות מביטות בהם. הוא אמר בשקט: "פשוט חשתי בצורך לראות אותך".

היא חייכה אליו ברוך. "לכבוד הוא לי, נסיך סידהי". בחירת המילים האלה, שהדגישה את ההבדל במוצא וברקע ביניהם, הטרידה אותו עוד יותר. הוא נעץ מבט עז בעיניה, וזה לא היה מבט טוב לב. היא, משזיהתה את המבט, נראתה מופתעת והתרחקה ממנו צעד אחד, זרועותיה נשמטות לצדי גופה. הוא ידע שנכשל במטרת ביקורו, מכיוון שגם היא הוטרדה. הוא הרחיק אותה ממנו. אבל האם לא היא שיצרה את הניכור בהערה שלה? שכן אף שחיוכה היה רך, האמירה עצמה פצעה אותו באופן כלשהו. הוא פנה ממנה ואמר בריחוק: "עכשיו, משהצורך הזה בא על סיפוקו", הוא אמר, "אני אלך לבקר את אילברק".

הוא רצה שהיא תגיד לו להישאר, אבל ידע שהיא לא יכולה, כפי שהוא לא היה מסוגל להישאר. הוא עזב את האולם ללא מילה נוספת.

והוא קילל את ג'רי-א-קונל על שהביא מחשבות עגומות ליום הזה. הוא ציפה ליותר מג'רי.

אך למען ההגינות, הוא ידע שמצפים מג'רי ליותר מדי ושג'רי התחיל לשנוא את זה ― ולו רק לרגע ― והוא הבין שהוא עצמו, קורום, הסתמך מדי על כוחם של אחרים ולא מספיק על עצמו. איזו זכות יש לו לדרוש עוצמה כזו אם הוא מתמסר לחולשה?

"אני אולי גיבור נצחי", מלמל כאשר הגיע לחדריו, שאותם חלק עכשיו עם מדב, "אבל לפעמים נראה שאני גם מרחם על עצמי לנצח".

הוא השתרע על מיטתו והרהר באופיו, עד שלבסוף חייך ומצב רוחו הרע החל לנטוש אותו.

"זה ברור", אמר. "חוסר פעולה אינו מתאים לי ומעורר את הצדדים הגרועים שבי. גורלי הוא גורל של לוחם. אולי אני צריך להרהר במעשים ולהשאיר את המחשבות לאלה שמסוגלים לחשוב טוב יותר". הוא צחק, משלים עם חולשותיו ומחליט לא להתמסר להן עוד.

אז קם מהמיטה והלך לאילברק.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החרב והרמך”