קלואי סונדרס רואה אנשים מתים. כן, כמו בסרטים אלא שבחיים האמיתיים ההודאה שאת רואה אנשים מתים מקנה לך כרטיס בכיוון […]
שתים–עשרה שנים קודם לכן… אימא שכחה להזהיר את השמרטפית החדשה לגבי המרתף.
קלואי התנודדה על המדרגה העליונה, ידיה השמנמנות מורמות לאחוז בשני המעקים, זרועותיה רועדות כל–כך עד שבקושי הצליחה להיאחז. גם רגליה רעדו, וראשי הסקובי–דו על נעלי הבית שלה התנודדו. אפילו נשימתה נרעדה, והיא התנשפה כאילו רצה.
“קלואי?” קולה המעומעם של אמילי עלה מהמרתף החשוך. “אימא שלך אמרה שהקולה נמצאת במרתף הקירור, אבל אני לא מוצאת אותה. את יכולה לרדת לעזור לי?”
אימא אמרה שהיא סיפרה לאמילי על המרתף. קלואי הייתה בטוחה בכך. היא עצמה עיניים והתרכזה במחשבה על כך. לפני שאימא ואבא יצאו למסיבה, היא שיחקה בחדר הטלוויזיה. אימא קראה לה, וקלואי רצה אל חדר הכניסה ושם אימא הניפה אותה בחיבוק וצחקה כשהבובה של קלואי נתקעה לה בעין.
“אני רואה שאת משחקת עם הנסיכה — כלומר, שודדת הים יסמין. היא כבר הצילה את אלאדין המסכן מהג’יני המרושע?”
קלואי הנידה בראשה, ואחר כך לחשה, “אמרת לאמילי על המרתף?”
“בהחלט. שום מרתפים לעלמה קלואי. הדלת הזאת נשארת סגורה.” כשאבא בא מעבר לפינה, אימא אמרה, “אנחנו ממש צריכים לדבר על מעבר דירה, סטיב.”
“רק תגידי, ואני מציב שלט.” אבא פרע את שערה של קלואי. “תתנהגי יפה לאמילי, ילדונת.”
והם הלכו.
“קלואי, אני יודעת שאת שומעת אותי,” צעקה אמילי.
קלואי קילפה את אצבעותיה מהמעקה ותחבה אותן באוזניה.
“קלואי!”
“אני ל–לא יכולה להיכנס למרתף,” קראה קלואי. “אס–אסור לי.”
“טוב, אני אחראית פה ואני אומרת שמותר לך. את ילדה גדולה.”
קלואי אילצה את רגליה לרדת מדרגה אחת. גרונה כאב והכול נראה מטושטש, כאילו עמדה לבכות.
“קלואי סונדרס, יש לך חמש שניות או שאני אגרור אותך הנה ואנעל את הדלת.”
קלואי ירדה במדרגות בריצה מהירה כל–כך עד כי רגליה הסתבכו והיא נפלה בערמה במישורת. היא שכבה שם כשקרסולה הולם, ודמעות צרבו בעיניה כשהתבוננה אל תוך המרתף, עם החריקות והריחות והצללים שלו. וגברת הוֹבּ.
היו אחרים, לפני שגברת הוב הפחידה וגירשה אותם. למשל גברת מילר הזקנה, ששיחקה קוקו עם קלואי וקראה לה מרי. ומר דרייק, ששאל שאלות מוזרות, למשל אם מישהו כבר חי על הירח, ורוב הזמן קלואי לא ידעה את התשובות, אבל למרות זאת הוא חייך ואמר לה שהיא ילדה טובה.
פעם היא אהבה לרדת ולדבר עם האנשים. היא הייתה צריכה רק לזכור לא להסתכל מאחורי הכבשן, שם היה תלוי גבר מהתקרה, ופניו סגולים ונפוחים. הוא מעולם לא אמר דבר, אבל מראהו תמיד גרם לקלואי כאב בטן.
“קלואי?” קרא קולה המעומעם של אמילי. “את באה?”
אימא הייתה אומרת “תחשבי על החלקים הטובים, לא על הרעים.” אז כשקלואי ירדה בשלוש המדרגות האחרונות, היא נזכרה בגברת מילר ובמר דרייק ולא חשבה על גברת הוב כלל… או לפחות לא הרבה.
בתחתית המדרגות, היא צמצמה את עיניה והביטה לתוך החשכה שהייתה כמעט מוחלטת. רק אורות הלילה נדלקו, אלה שאימא התקינה בכל מקום כשקלואי התחילה לומר שהיא לא רוצה לרדת למטה ואימא חשבה שהיא פוחדת מהחשכה, וצדקה, קצת, אבל רק כי בחשכה גברת הוב יכלה להתגנב אליה.
אבל קלואי יכלה לראות את דלת מרתף הקירור, והיא מיקדה בה את עיניה והתקדמה מהר ככל יכולתה. כשמשהו נע היא שכחה לא להסתכל, אבל זה היה רק האיש התלוי, וכל מה שראתה היה ידו המציצה מעבר לכבשן כשהתנדנד.
היא רצה אל דלת מרתף הקירור ופתחה אותה בכוח. בפנים היה חושך מוחלט.
“קלואי?” קראה אמילי מהחשכה.
קלואי קפצה את אגרופיה. כעת אמילי הייתה באמת מרושעת. להתחבא ממנה —
צעדים נשמעו למעלה. אימא? כבר בבית?
“בחייך, קלואי. את לא פוחדת מהחושך, נכון?” צחקה אמילי. “נראה לי שבכל זאת את עוד רק תינוקת.”
קלואי הזדעפה. אמילי לא יודעת כלום. סתם בחורה טיפשה ורעה. קלואי תמצא לה את הקולה, ואז תרוץ למעלה ותספר לאימא, ואמילי לעולם לא תשמור עליה שוב.
היא רכנה אל תוך החדר הזעיר וניסתה להיזכר היכן שומרת אימא את הקולה. על המדף, לא? היא זינקה לשם ועמדה על קצות האצבעות. אצבעותיה נסגרו סביב פחית מתכת צוננת.
“קלואי? קלואי!” היה זה קולה של אמילי, אבל מרוחק, צווחני. צעדים הלמו על הרצפה מעליה. “קלואי, איפה את?”
קלואי הפילה את הפחית. זו פגעה בבטון בקול נפץ והתגלגלה ופגעה ברגלה כשהיא רוחשת ומתיזה, והנוזל נקווה סביב נעלי הבית שלה.
“קלואי, קלואי, איפה את?” חיקה קול מאחוריה, דומה לקולה של אמילי, אבל לא בדיוק.
קלואי הסתובבה לאט.
זקנה בחלוק בית ורוד ניצבה בדלת, ועיניה ושיניה נצצו בחשכה. גברת הוב. קלואי רצתה לעצום את עיניה בכוח, אבל לא העזה כי זה רק הכעיס אותה יותר, החמיר את הכול.
עורה של גברת הוב העלה גלים ופרכס, ואחר כך הפך שחור ומבריק והשמיע נפצוצים כמו זרדים במדורה. גושים גדולים נשרו מעליה וצנחו על הרצפה. שערה רחש ונשרף. ואז לא נותר דבר מלבד גולגולת מנומרת בקרעי בשר משחיר. הלסתות נפערו, השיניים עדיין נצצו.
“ברוך שובך, קלואי.”
אין עדיין תגובות