החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ואז הבליח אור

מאת:
הוצאה: | 2015-07 | 209 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אבינועם כבר לא בטוח אם זהו חלום המחזיר אותו אל רגע פציעתו, או סיוט דמיוני שלא עוזב אותו. בכל מאודו רצה למחוק את המראֶה הזה מזיכרונו, אבל הוא כבר נחקק עמוק בנפשו, ועולה לעינֵי רוחו שוב ושוב.
אור גדול ובוהק פורץ לפתע בבת אחת להכרתו, ומשגר חלחלה אל כל גופו, ואז הוא פוקח את עיניו, ומוצא עצמו רטוב מזיעה בחשכת חדר השינה השקט שלהם, ונעמי ישנה בשלווה גדולה כאילו כלום לא קרה, והרי עכשיו, באמת כלום לא קרה.
האם ייתכן שדווקא ההכרה שמחוללת בו האימה הזאת, סוללת את דרכו להצלחה?  האם יוליכו אותו הרגישות החָכָמָה של נעמי ואהבתהּ החמה ללמוד לחיות עם הסיוט המאיים לשתק אותו?

"ואז הבליח אור" הוא רומן חדש ומפעים של אברם קנטור מחברם של רומנים וספרי ילדים אחדים.

מקט: 4-31-5978
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

תמיד זה התחיל דווקא באור הגדול הזה שמציף הכול בלי קול. דממה ואור — זה הכול. אבינועם כבר לא היה בטוח אם זהו אירוע שחוזר אליו בחלום, או סיוט דמיוני שלא עוזב אותו, על־כל־פנים, אף שידע בדיוק מה יקטע את הדממה הריקה מכל קול ומכל מראֶה, אף־פעם לא היה מסוגל לנחש מתי זה יקרה. ובכל־זאת הוא ידע בדיוק מה יהיה המשך החלום, תמיד הצחוק המלגלג של דוב שווארץ: "תוריד ת'ראש", הוא שקטע את הדממה המוחלטת ההיא. ואף שידע בדיוק מה תהיה התמונה שיראו עיניו כשיַפנֶה את מבטו אליו, ואף שבכל מאודו רצה למחוק את המראה ההוא מזיכרונו, סב בחלום צווארו של אבינועם מעצמו על צירו, והפנה את פניו אליו, ועיניו נשארו פקוחות לרווחה, למרות הרצון העז לעצום אותן. די היה בלגלוג העולה מצחוקו כדי שלא ירצה להביט אליו, אבל המראה הזה, שכבר היה חקוק בעינֵי רוחו של אבינועם, שב ושיגר חלחלה עזה אל כל גופו בכל פעם מחדש. רק כתפיו של דוב שווארץ הנשענות על ידיו המונחות על הסיפון מחוץ לפתח העגול של תא הנהג. אין ראש. ואפילו האור העז שלא אִפשר לראות דבר לא הצליח למחוק את מראה הכתם האדום שתופס את מקומו בין הכתפיים. מתוך הגדם הנורא ההוא עולה הצחוק המתגלגל שכמו מצביע על אבינועם בלגלוג, "הרי כל היום אמרת לי להוריד ת'ראש, אז הנה הורידו לי אותו". כאילו מישהו חכם ממנו פירש באופן אחר את הוראתו של אבינועם לנהג לא לסכן את ראשו, וכאילו הוא, אבינועם, בחר בחיים, ולא החיים או אולי הגורל בחרו בו.

מי היה מסוגל להישאר בתוך האור הדומם הזה ולהמשיך לספוג את הלמות הלגלוג המהדהד בתוך קופסת הגולגולת ההמומה?

תמיד ברגע הזה שָׁבה פתאום התחושה לגופו של אבינועם, ובתוך הכאב החד, המפלח את ראשו, הוא יודע שהוא לא מת ושמוכרחים להסתלק. איך נחלץ לסיפון וזינק ממנו ארצה, לא ידע, אבל כאב הנחיתה על הקרקע עדיין חולף במוחו בכל פעם מחדש. עדיין אין הוא שומע דבר מלבד הדי הצחוק העולים מן הגדם האדום שנשאר מאחור בין הכתפיים, אבל את ההבהקים המתנפצים סביבו מכל עבר הוא רואה היטב. הוא רץ מבוהל לפנים, ומייד נתקל במשהו ומשתטח אפיים ארצה. יצר החיים אינו מרפה ומבלי לחשוב הוא שב ומתרומם על רגליו, מספיק לעשות שניים־שלושה צעדים מהירים עד למעידה הבאה המזעזעת את כל הווייתו במכה עזה בראש, ולמרבה הטמטום הוא לוחש לעצמו: "מזל שיש קסדה." הוא כבר יודע שמעתה ועד עולם יהיה עליו לקום ולהמשיך לרוץ, אף־על־פי שהנפילה הבאה כבר צפויה. ואבינועם אכן קם להמשיך לרוץ, ואז מתפוצץ הכול לפניו באור גדול ובדממה דקה. ותמיד ברגע הזה הוא היה פוקח את עיניו באימה גדולה ומוצא עצמו רטוב מזיעה בחשכת חדר־השינה השקט שלהם, ונעמי ישנה בשלווה גדולה כאילו כלום לא קרה, ובאמת הרי כלום לא קרה. כל זה היה מזמן. בחדר־השינה שלהם השקט היה אמִתי, לא מוחלט כל־כך כמו הדממה ההיא. לא היה עליו להתאמץ להקשיב כדי לשמוע את נשימתה החרישית של נעמי, ומבין חרכי התריס עלה טרטור המזגן הישן של השכנים. ואף־על־פי שכאן לא היה מהדהד הגיחוך המלגלג, ואף־על־פי שאבינועם לא רק ידע שהֵקיץ מחלום מסויט אלא גם חש זאת היטב, לא הרגיש פחות אשם משחש בתוך האור בדממה המוחלטת ההיא. הוא לא היה פחות אשם בבחירה לא נכונה, ולא הרגיש פחות מטומטם, משום שבחר להמשיך בחיים האלה, ובשביל מה? בשביל להמשיך להתעורר בחשכת חדר־השינה ליד נעמי ולהיווכח שוב ושוב שהיה יכול להיפטר מכל זה כבר אז? הוא ידע היטב שכל זה איננו אלא שטות מוחלטת, וגייס תמיד כנגד התחושות האלה את שלוות נשימתה של נעמי לצִדו, ואת חיוכי הילדים שישנו בחדרים הסמוכים, ובכל־זאת לא הצליח אף־פעם לברוח מתחושת ההבל וחוסר־הטעם שזרע בו הגיחוך האכזר של דוב שווארץ. תמיד ידע אבינועם שאם ינסה לחזור ולהירדם ישוב אליו אותו צחוק מהר מאוד. הוא כבר ידע שהנשק היעיל ביותר נגדו הוא העוררות, ודווקא לא היה הכרחי להתעורר לגמרי לשם כך, די היה במשב קל של רוח חיים. אבינועם היה הולך חרש אל מיטות הילדים, מביט בפניהם התמימות הרכות, לזאת מתקן את הציפה המכסה אותה, ולזה מסיט מעט את הכר העומד להישמט מן המיטה. ובלי משים, בעודו עומד ומשלח מבט דואג ואוהב אל העפעפיים המליטים על העיניים העצומות בשלוַות הפנים הזעירות, הייתה מתפוגגת תחושת ההבל שגרר אִתו מן הסיוט. ומי ידאג לקטנים החמודים הללו אם לא הוא, אבינועם? הוא אבא שלהם.

לא זכר באיזה גיל הייתה תמר כשפקחה פתאום את עיניה בתמיהה והזדקפה בבת־אחת במיטתה. כנראה נרתע בבהלה, כי תמר הושיטה אליו את ידיה בשאלה.

"אבא?" אמרה, "אבא, אתה בסדר? לא קרה כלום," הוסיפה, כמו ניסתה להרגיע אותו.

ודאי נראָה כמי שזקוק להרגעה.

אחר הדברים האלה לא יכול עוד אבינועם להרשות לעצמו להיכנס לחדריהם בלילות ולהניח לתום פניהם הזכּוֹת להפיג את כאבי ההֶבל. לא היה עליו לחכות עד שיגדלו כדי להבין כי לא נותר לו מרגוע אחר מלבד מראה פניה השלוות של נעמי, על הכר לצִדו, ורחש נשימתה הנינוחה.

הלגלוג הסרקסטי של דוב שווארץ המת היה אולי הדבר שהעלה בו את המְאיסה בחיים בעָצמה הרַבה ביותר, אבל הוא בהחלט לא היה הדבר היחיד שעורר אותה.

זה ששכב במיטה שלידו בבית־החולים לא היה כלל בהכרה, ורק קולות שאיבת הנוזלים מן הצינור שהחדירו לקנה הנשימה שלו עלו מן העֵבר ההוא; ובמיטה שליד הדלת שכב איש מכוסה בתחבושות שהביט כל הזמן בתקרה ומלמל בלי הרף דברים חסרי־פשר. אשתו לא הפסיקה להתחנן בפניו שידבר ברור שתוכל להבין מה הוא אומר, אבל הוא לא הסיר עיניו מן התקרה ולא חדל למלמל.

ביום שנעמי הביאה אותו מבית־החולים הביתה, ראה אבינועם את גבריאל קֶדֶם צובע את עמודי סככת הגן שלו. דווקא המראה הזה עורר בו תחושה דומה לזו שעורר הד הצחוק המר של המת. באופן שלא ידע להסביר לעצמו, מתוך האימה שהותירו בו הדממה הזוהרת והדהוד הצחוק בתוכה והבהקי הפיצוצים, שאת רעמיהם לא שמע כלל — לא היה בעיניו דבר הזוי יותר מן המראה הזה, אדם צובע את עמודי הסככה שלו. איפה הוא חי? מה עובר לו בראש? איך בכלל עלה בדעתו? לא מצא לו דבר נואַל יותר לעשות עכשיו?

אבל גבריאל קדם היה רק הראשון, שכן החיים נמשכו, ופירוש הדבר היה כמובן שאנשים לא חדלו מן היומיום שהם רגילים בו, וכלל לא נתנו את דעתם עד כמה תפל הוא. אבינועם אמנם לא נפטר מן התחושה הזאת, שעורר בו כמעט כל מראה בנאלי, אבל עד מהרה חדל גם הוא להתרגש ממנה. מישהו גוזם את העצים בגינתו, שכן מכסח את הדשא שלו, וסבתא מטיילת עם תינוק בעגלה. החיים נמשכים כאילו כלום לא קרה. רק הוא מרגיש את זה? רק לו נעשה כל־כך מוחשי פתאום שהכול חסר־טעם, חסר כל תוחלת?

ומה כן חשוב? יש בכלל דבר כזה?

היום יודע אבינועם כמובן מה שִׁחרר אותו מן האימה ההיא ומתחושת התִּפלות, שלא הניחה לו לחוות את החיים עצמם במקום לִצְפות בהם מן הצד. אבל כל השנים האלה לא האמין כלל שיוכל אי־פעם להשתחרר מן ההרגשה הזאת, ובעצם, גם כשעיניו הזעירות של אור הקטן האירו לו פנים שנייה אחרי שנולד, והבזיקה בו המחשבה כי הנה הוא עומד למגר את הרחישה הקשה הזאת בלִבּו, הוא לא נוכח בכך מייד. רק כשבוקר אחד שאל אותו אור איך נפצע במלחמה, הבחין פתאום שאכן כבר זמן רב מאוד לא הדהד בראשו אותו צחוק, אף שעדיין היה מעיר אותו לעִתים בוהק האור.

כל השנים האלה, כמעט תמיד, היה מסוגל לברוח מן הצחוק הנורא בימים, ורק בלילות עלה בכוחו של הצחוק לחדור אל תוך הכרתו מבעד למסך החלומות. אבל מתִּפלותו של היומיום לא יכול אבינועם לברוח, הוא הציף את כל עולמו מכל עבר, ולא חדל אפילו לרגע קט מזרימתו. אבינועם הבין היטב מדוע מתלהבים כולם כשמכבי תל־אביב זוכה באליפות אירופה בכדורסל, וגם הוא כאילו התמלא שמחה. אבל בו־בזמן נראתה לו ההתלהבות הזאת מטומטמת לגמרי. חמישה בחורים, שרובם בכלל אמריקנים, מצליחים להשחיל כדור לסל יותר פעמים מאשר האמריקנים של הקבוצה היריבה. מה הביג דיל? ובכל־זאת גם הוא צחק ומחא כפיים. ידע שהאחרים, השקועים עמוק בתוך היומיום שלהם ולא נאלצים להשקיף עליו מן הצד, לא יוכלו לראות את הדברים כמוהו, ואם ייתן ביטוי למה שהוא מרגיש, או יעיר משהו על ההבלוּת שהם שקועים בה, הדבר רק יפגע בהם, לא יפקח עיניו של איש, ויעלה חשד שמשהו השתבש אצלו.

ואבינועם ידע היטב שאכן משהו השתבש. בעצם לא! לא משהו השתבש, הכול השתבש. אבל האם היה טעם לחשוף את זה בפני מישהו? לא היה לו ספק שלא. היה ברור למן ההתחלה כי לא יוכל לשתף איש בהרגשה הזאת מבלי שיתחילו לטפול עליו מיני שיגעונות. לא היה מנוס אלא לשתף פעולה עם האחרים, להעמיד פנים כי גם הוא חי את היומיום הזה כמותם, ולדחוק את התחושות הללו לפינה חשוכה שממילא איש לא יגיע אליה.

למסקנה הזאת נאלץ להגיע ביום הראשון שהרשו לו לשוב הביתה, כשראה את גבריאל קדם צובע את הסככה. בפוסעם מן המכונית אל ביתם, ידו נתמכת בכתפה של נעמי, נדהם לראות עד כמה מרוכז גבריאל קדם בצביעה ומקפיד בדקדקנות רבה על חפיפה בין פס אחד לעוקב אחריו, שלא יישאר חלילה אפילו חלקיק מילימטר שלא עברה עליו מברשת הצבע. הוא לא הרגיש כלל עד כמה סר טעם הוא המעשה הזה בשעה הזאת. אבינועם נעצר בפתח ביתם והביט בהשתאות דמומה בגבריאל, וזה אפילו לא הבחין בו, כל־כך היה שקוע במעשה הצביעה. נעמי השאירה את הדלת פתוחה, ואבינועם עמד כך עוד שעה ארוכה, עד שעלה קולה של נעמי מן המטבח לברר אם גם הוא רוצה כוס קפה.

זו הייתה הפעם הראשונה שהיה אבינועם לבדו עם נעמי מרגע שפקח את עיניו במיטה בבית־החולים וראה אותה לידו. אז האיר בו מראיה לחלקיק שנייה איזו חדווה עולצת, כאילו הרגע הזה החזיר אותו לחיים, אבל החיוך, שבאופן טבעי ניסה להעלות על פניו, קטע הכול בבת־אחת. השרירים שהרסיסים קרעו בפניו ניסו להתכווץ ושיגרו אִבחה עזה של כאב חד ששיתק את כל כוחות מוחו, הקרום הצפוד שהצטמק על פנֵי הכוויות הלוהבות על לחיו נמתח והבעיר את הפנים הדוויות. כמו תזכורת פולחת כול כי החיוך איננו כלול עוד במגוון ההבעות שמותר לו לעטות עתה על פניו. ובתוך הכאב המשתק חש במגע הרך המנחם של אצבעותיה המלטפות של נעמי על זרועו. לא היה בכוחן להפיג את הכאב העז, אבל כבר אז נוכח כמה גדול כוחן לעזור לו לשאת את הכאב.

כשישבו לבדם לשתות את הקפה, וידה של נעמי שוב גיששה על זרועו, רצה אבינועם לחייך אליה, רצה לחוש אותה על לחייו, אבל ידע את הכאב הכרוך בכך, לפחות לפי שעה. את שרירי החיוך שלו כבר לא היה עליו לבלום, זֶכֶר הצריבה הקפיא אותם מראש, ואת נעמי לא היה צורך להזהיר, היא ידעה היטב היכן תוכל להעניק לו את חום כפות ידיה. אבינועם החליק בידו על לחייה, ועיניה שׂחקו אליו. הוא ידע כי ראתה היטב במבע עיניו את עומק הקִרבה שחש אליה.

"אנחנו צריכים להתחתן," אמרה ובבת־אחת הנחיתה עליו את כל עוצם תחושת ההבל והתִּפלות שאפפה את הווייתו מן הרגע שרדף אותו הד צחוקו המזלזל של המת. אמנם אותו צחוק מצמרר ששב והדהד באוזניו בלילות לא יכול לגעת במה שהייתה לו נעמי, אבל רעיון החתונה נראה לו כל־כך בלתי קשור לרגשות שנעמי עוררה בו מתחת לפנים הקפואות ולעור המתחדש שנמתח עליהן, שברגע הראשון לא הבין בכלל למה היא מתכוונת. ובכל־זאת איזה חוש עלום נטול כל היגיון או רגש הורה לו לבלוע את ההבלות הזאת, ולהפקיד את גורלו בידיה ויהי מה, לא משום ששקל את הדברים ולא משום שהרגיש משהו, אלא כי ידע שאפילו היא לא תוכל להבין איך ייתכן שמה שבעיניה מבטא אחד מרגעי השיא של אהבתם, נראה בעיניו תפל ומיותר.

רגע קצר מאוד לא ידע אבינועם איך להגיב, אבל לפני שהשתיקה שלו תקבל איזושהי משמעות מיהר לומר:

"את צודקת, כמו תמיד, נתחתן בקיץ."

נעמי חיבקה את כתפיו והשקיעה פניה בחזהו, והוא ליטף את ראשה ושמח שהדבר מרגש אותה ועושה לה טוב, אף־על־פי שלא היה לו שום חשק להתחיל בטִרחה שהחתונה הזאת תביא עליהם. נעמי הלוא ידעה שאינו יכול לחייך, וכי הוא יכול להסתתר מאחורי העור הצרוב הצפוד על פניו. לפיכך רק ידו המשיכה ללטף את ראשה כאילו גם הוא שותף להתרגשות שלה, ובעוד ידו סופגת את חמימות רוך שערה, כבר ייסר אותו המצפון על העמדת הפנים שנקלע אליה, ואף שרצה מאוד להתחבר לתחושות של נעמי ולהשתתף בהתרגשות שלה, לא יכול לסלק מעיני רוחו את מראות האורחים שיבואו להתנשק אִתו, ובאמת ישמחו, אבל לא משום שישתתפו בשמחה שלהם, אלא כי יראו בחתונה הזאת הוכחה שאבינועם התגבר על הטראומה ההיא, ומעכשיו ישוב וייקח חלק בחיים הנפלאים שגם הם שקועים בהם, ועכשיו יצבע גם הוא את עמודי הסככה, ממש כמו גבריאל קדם.

נעמי לא הייתה צריכה אפילו לבקש ממנו. די היה במבט שלה אל הסככה הצבועה, כשעברו על פניה אחרי שגבריאל סיים את מלאכתו, כדי שאבינועם יבחין עד כמה מצא הדבר חן בעיניה. הוא לא זוכר אם זאת הייתה הפעם הראשונה שלקח על עצמו מעשה חסר־טעם עד כדי טמטום, אבל הוא זוכר כי בשעה שמשך את מברשת הלכה המגוונת על פני עמודי העץ, וראה את הברק מצפה את מרקם העץ המחוספס ומעניק לו מראה קורן רעננות, כבר ידע שנגזר עליו ללמוד להתעלם לחלוטין מטעמם התפל של המעשים הנדרשים לקיים את חיי היומיום, וכי עליו לקבל על עצמו את הברק שהם מייצרים. אבינועם ידע מייד כי יוכל להתרגל לכך, אבל בו־בזמן ידע גם כי הדבר רק יגביר את הד צחוקו המלגלג של המת בתוך ראשו, ושלא יוכל להיפטר ממנו. לא היה אפשר להתנגד לזה, גם לא להתווכח על כך עם אף־אחד, שהרי לא הייתה שום ישות מאחורי הלעג הזה. בלי משים מצא עצמו אבינועם ממלמל חרש כמין מנטרה מצטדקת, "זה בשביל נעמי, זה בשביל נעמי." המִלים הללו לא החרישו כמובן את הלגלוג, אבל אִפשרו לו להתרכז במעשה עצמו. בכוח השקיע את כל מעייניו בצביעה, הקפיד היטב־היטב על כל משיכת מברשת, על כל טבילה שלה בפחית הצבע, על ניקוי עודפי הלכה בטרם יעביר אותה שוב על העץ. כנגד כוחו המְרַפה של ההד רווי הבוז, שלא הפסיק להלום בראשו לקצב משיכות המברשת, הכריח עצמו להעלות בדמיונו את עיניה העולצות של נעמי, לכשתשוב מן העבודה ותראה את העמודים המטופשים הללו מבריקים ומצופים היטב. עוד בטרם הסתיים אותו מעשה, כבר הבין שכך יהיה מעתה והלאה הכול. לא שיהיה עליו להשביע רצונם של אחרים כל הזמן, אלא שבכל מה שיחליט לעשות יהיה עליו להתרכז מאוד בעשייתו, לשוות לעצמו מראה של התעמקות, לסלק כל מחשבה אחרת מראשו, ולא להניח לשום דבר להסיח דעתו מן המעשה עצמו.

בסופו של דבר עלה בידו לסלק מעליו לצמיתות את הצחוק המלגלג ההוא של דוב שווארץ, אבל אבינועם לא ויתר על תכסיסי ההתגוננות האלה. אם יש משהו שעליו הוא יכול להצביע היום כיתרון, שרק המאבק ארוך השנים בהוויה הסתמית שנקלע אליה יכול להעניק לו, הרי זו יכולת הריכוז המופלגת שסיגל לעצמו כדי להרחיק אותן תחושות שיממון שעורר בו כל מעשה של מה בכך, כמו גם כל אירוע, חשוב ככל שיהיה. אולי גם הפרספקטיבה המיוחדת שנאלץ לסגל לעצמו, לראות הכול מן הצד, או אולי נכון יותר לומר מבחוץ, כאילו אין הוא חלק מן האירועים.

הוא התפעל מן האופן שבו הצליח לגבור על הבוז ועל שאט הנפש שאחזו בו כשישב יחד עם אביו ועם מנחם, אביה של נעמי, לפני הישיש המופלג שעמד לערוך את חופתם, והביט באותיות העקמומיות העקלקלות שיצאו מתחת ידו הרועדת על שטר הכתובה הנבוב שהכין להם. אף־על־פי שישב ממש לצד הרב, הביט בדברים כאילו מלמעלה. אביו ישב לשמאלו, ואביה של נעמי לימינו של הרב, ושלושת האפיקורסים הללו, כולל הוא־עצמו, בלעו את בושתם, חבשו כיפה על ראשם, והשפילו אותו בפני הישיש הזה, שלא היה אפשר להבין מה הוא אומר, וספק אם הוא־עצמו ידע מה יוצא מפיו. אבינועם לא הניח לתיעוב שעורר בו הטקס שהיו שרויים בו להכתיב לו איך לנהוג. המלמול הקטוע הבלתי־מובן של הרב הישיש נמשך חרש, אך אבינועם, שראה היטב את כתב הכתובה, הבין היכן עליו לחתום והיכן על העדים לחתום. לכן כשניסתה אצבעו הגרומה של האיש להצביע על הנייר, הורה אבינועם באצבעו־שלו על תחתית השטר במקום הפנוי לחתימות העדים והושיט את העט לזאב, שהיה העד מטעם אבי הכלה.

"בוא תחתום כאן, זאב!" אמר.

הרב הנהן חרש, ובטרם הספיק לומר משהו כבר קרא אבינועם למשה, העד מטעם אביו, לחתום במקום שסומן לעד השני.

אביו הביט בו בתמיהה, ולא נעלמה מעיניו נימת הנזיפה במבטו, אבל הוא לא נרתע, ואף שלא אמר דבר, וגם לא ידע אם אביו קולט את הדברים ממראה פניו, העלה על פניו ארשת נחושה, כמו אומר: בואו נגמור עם זה לפני שהוא יתפגר לנו פה.

אחר־כך חתם בעצמו אחרי המִלים:

גם אני החתן מודה על כל הנ"ל ובאע"ה זז יום הנ"ל.

כך חזר ועשה מששלף הישיש עותקים נוספים מתחת לזה שנחתם.

לא היה קשה להבחין כי הזקן היה שבע רצון מן המהירות שבה הבינו הכול את אשר רצה להורות להם. בידיו הרועדות גלל את עותקי השטר.

כל אותו זמן לא הפסיק אבינועם לחזור ולשנן לעצמו בדממה: "הכול בשביל נעמי, הכול בשביל נעמי…" ולא מתוך שהוא נענה בנדיבות לִבּו למאווייה של נעמי, להיפך, דווקא משום שהוא ממלא אחר תנאים אלמנטריים להצדקת המשענת הגואלת שהיא מעניקה לו, וכדי להיות ראוי לשברירי המשמעות והטעם שעצם נוכחותה לצִדו מעניקה לו, ושבאמצעותם הוא מנפנף מעליו את רחשושי הצחוק המלגלג, המאיים לרושש את שארית כוח החיות המפעֵם בו, ולייבש כל לחלוחית בחייו.

וכשכבר חש סיפוק מן האופן שבו גבר על המיאוס שעורר בו הטקס המיושן, בחסות זְקן השיבה המדובלל של הרב הישיש, מצא עצמו נשאב אל טקס מטומטם לא פחות, על הדשא תחת פיסת בד הקטיפה הכחול־כהה, המצועצע ברקמות זהב ובגדילים של כסף, שנמתח מעל ראשם. הוא עמד ליד נעמי שווילון תחרה שקוף כיסה על פניה, אחז בידה בדממה, ולא קלט מה הביא עליו את החיוכים הזוהרים שהאירו לו על פניהם של כל בני המשפחה. הם התייצבו לפני החופה במיטב מחלצותיהם. כיפות חגיגיות כיסו ראשים של אפיקורסים גמורים שברגיל לא מפסידים הזדמנות ללגלג על הטקסים האליליים הללו, אבל זה לא מנע מהם עכשיו לקחת כאן חלק באחד מהם. אבא בחולצה לבנה בצווארון פתוח, אבל כיפה כחולה מהודקת בסיכה לשערו המשוך לאחור, וחיוך גדול מרוח על פניו, אימא לידו בשמלה שחורה נוצצת ומטפחת אוורירית מגינה על שערה המנופח, העשוי היטב כקסדה עגולה, ועיניה זוהרות אליו. הוריה של נעמי עמדו מאחוריה וקצות פיותיהם משוכים גם הם לאחור, כמו קפאו החיוכים על פניהם. על כל ההמולה המוזרה הזאת ניצח האיש השפוף החבוש מגבעת שחורה, שבקושי עמד על רגליו ונופף בידו הגרומה בשטר הכתובה שזה עתה חתמו עליו. דבלולי זקנו רטטו לפניו כשפלט מלמולים חסרי־פשר. מפעם לפעם פנה אל אבינועם, אבל הוא לא הבין דבר ממלמוליו, ורק חיפש את עיניה של נעמי וניסה נואשות להיאחז במבטה מבעד למעטה השקוף למחצה, ולהיתלות בו, אך לשווא. פניה היו נשואות אל הרב הישיש ואל האנשים שאפפו אותם, ובעצם, גם עליהן זהר חיוך דומה לזה של האנשים סביבם. באין מפלט עמד בדממה והניח למבטו לצנוח ארצה. מלמולו של הרב לא הרפה, אבל אט־אט ובלי משים נסוג ונחלש קמעה אף שהרב עדיין עמד במקומו, והנה כבר הלמו בראשו הדי הלגלוג מן הגדם האדום הדומם. ומה יכול להיות אווילי יותר מן הישיש העומד ומלמלם את המנטרות החלולות שלו, לנוכח הלמות הדממה ההיא בחללי ראשו? עיניו נעצמו בכוח, וידיו כבר רצו לזנק אל אוזניו להחריש את רעמי דממת הגדם, אבל לחיצת ידה של נעמי בימינו עצרה בעדו. בבת־אחת נפקחו עיניו והוא שב ותלה אותן בנעמי. אצבעותיה התהדקו על כף ידו חרש, והוא הבין מייד כי הרב כבר פנה אליו, ומיהר להפנות את מבטו אל הישיש. ידו הגרומה אחזה לפניו בגביע גדוש יין. אבינועם לגם מעט והשיב לו את הגביע.

שוב השתררה דממה, וידה של נעמי חזרה ומשכה בידו. נבוך שב ותלה בה את עיניו.

"הטבעת," לחשה חרש.

אבינועם מיהר לשלוף את הטבעת מכיסו ולהגישה לרב. הוא ידע כי עכשיו ישאל אותו אם קנה אותה בעצמו, או אם היא אכן עשויה זהב טהור או משהו כזה, וכי עליו להשיב בהן על השאלות הללו. ואף כי לא שמע מה שאל הרב, ראה אותו מניף לפניו את הטבעת שזה עתה הגיש לו, והנהן בראשו.

"כן, כן," אמר בקול.

שוב הניע הרב את הטבעת, ושוב אמר אבינועם "כן, כן."

ואז, למרבה ההפתעה, החזיר לו אותה הרב. אבינועם אחז בה באצבעותיו ולא ידע מה עליו לעשות, אבל מששבו עיניו והלכו אל נעמי ראה את אצבעה המושטת לפנים. הוא לא ידע אם הרב כבר אמר לו לחזור אחריו, וגם לא היה אכפת לו אם עשה זאת, רק את עיניה של נעמי ראה, וידע מייד את אשר עליו לומר: "הרי את מקודשת לי." קרא וכבר רצה לענוד את הטבעת על אצבעה, אך ידו המגוידת של הישיש עצרה בו באיזה כוח שלא ידע מנין בא לה. "אל תמהר!" אמר לו בתוקף, ודבריו היו ברורים מאוד. אבינועם הרפה את ידו והניח לו להובילה.

"תחזור אחרי בשקט!" אמר הרב.

"הכול בשביל נעמי, הכול בשביל נעמי," שינן לעצמו חרש.

"הרי את מקודשת לי…" אמר הרב, ואבינועם חזר אחריו בקול, "הרי את מקודשת לי…" "בטבעת זו…" "בטבעת זו…" אבינועם נבהל מן הכוח שבה נאחזה ידו של הישיש החלוש הזה בזרועו. "כדת משה וישראל," אמר הרב ושחרר את ידו של אבינועם. לאחר שחזר גם על המשפט האחרון ענד אבינועם בלא אומר את הטבעת על האצבע המושטת. "מקודשת, מקודשת," רעם הרב באוזניו.

מבוהל הביט בנעמי, ובאחת השיב לו החיוך שעל פניה את השקט.

הרב פרשׂלפניו את שטר הכתובה, ושוב רטט זקנו המדובלל בדברו, אבל אבינועם לא הקשיב עוד. כל הזמן אמרו לו מה עליו להגיד ומה עליו לעשות. עכשיו הושיט לו הרב את הכתובה ואמר לו לתתה לכלה, אחר־כך שוב נתנו לו את הגביע ואחר־כך היה עליו לתת לנעמי את הגביע.

לחזור אחרי הרב. הוא לא ידע מה אמר, אך הכול כבר הביטו בו והמתינו לדברו, וגם עיניה של נעמי עודדו אותו לעשות זאת. "הכול בשביל נעמי, הכול בשביל…" שב ושינן לעצמו חרש, ובבת־אחת השתחררה לשונו, ומבלי לחכות להוראות קרא בנשימה אחת כמו מיהר להיפטר מאיזו חובה מעיקה: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם — תִּשְׁכַּח יְמִינִי! תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁשִׂמְחָתִי."

"יפה, יפה," אמר הרב בשביעות־רצון, ואבינועם תמה על עצמו שזכר את הטקסט הריטואלי הזה ברצף כזה ומבלי לטעות או להסס אפילו פעם אחת.

מישהו הניח משהו לפניו על הארץ, הוא הביט ותמה מה רוצים ממנו עכשיו. אבל מראה החבילה העטופה בנייר, המונחת ליד רגלו, היה ברור מאוד, והוא הבין היטב מה עליו לעשות. רגלו התרוממה מעט כמו מעצמה, להרף עין עצר אותה באוויר, ואז כילה את זעמו בכל האימה המתעתעת בו ומלעיגה עליו, והנחית את רגלו בכוח כזה שבימת העץ כולה רעדה. אבל עוד לפני שהספיק ליהנות מן העָצמה שבה רמס את הבלהה המצמיתה שאיימה ללכוד את רוחו, כבר הלמו הרמקולים באוזניו. והנה גם ההמון נדחק וסוגר עליו. אבל ידיה של נעמי נתלו על כתפיו וכמו חילצו אותו מאימתם. כנמלט הצמיד שפתיו אל שפתיה והידק אותה אליו בעיניים עצומות, נאחז בה כטובע בקרש הצלה. אלא שכל זה הועיל רק לרגע קצר, שכן כמו כל נשיקה, גם הנשיקה הארוכה הזאת נחתמה בסופו של דבר, והם ניתקו זה מזה, ובו־ברגע נחטף מעליה ונבלע בנחשול החיבוקים והנשיקות, ונעמי נסחפה הלאה ממנו בתוך זרועות שהקיפו אותה מכל עבר. ובעודו נבלע אל תוך מרכז המעגל שצר עליו, כאילו נזרק אליו גלגל הצלה, נעצר מבטו, וכמו ראה את עצמו מן הצד עומד בעין המערבולת, והם סביבו. שמחים. כמה היה רוצה לשמוח כמותם, לחוש את החדווה עולה מתוכו ומרטיטה כל שערה וכל נימה. אבל הוא היה רק צופה. במתכוון משך את קצות שפתיו לאחור ככל שיכול, ולו רק כדי שלא תיפגע שמחתם. עיניו תרו אחר נעמי, אך הוא לא הצליח לאתר אותה, ורק כשהחלו האנשים לתפוס את מקומותיהם, הפציע החיוך שלה נוהר לקראתו, וכבר נדלק בו אותו זיק של חדווה שכל־כך כמה אליו, והוא כרך את זרועותיו סביב כתפיה וגמע לתוכו בצמא את חמימות המגע הרך של פניה בפניו, אבל אז הבזיק פְלֶש המצלמה. אותו אור לבן פתאומי הטביע את זיק החדווה בבת־אחת, והִדמים הכול סביב. דממה ואור. זה הכול. קולו של הצלם שקרא אליהם להמשיך בחיבוק הדהד בראשו כהד הצחוק המלגלג, והוא ידע שעליו להיחלץ משם. הצלם התרוצץ סביבם והבזיק שוב ושוב, ורק מגע עורה החמים של נעמי על פניו החזיר אותו אל האולם, אלא שעכשיו כבר ראה את עצמו חבוק בידיה במרכז רחבת הריקודים הריקה, שלא היה בה איש מלבדם ומלבד הצלם. הכול עמדו והביטו בהם משולי הרחבה, גם אבינועם, כמו היה אחד הצופים מן הקהל.

"לשמור על קור רוח, רק לשמור על קור רוח," מלמל חרש בינו לבינו והידק אותה אליו בתחושה ברורה שאם אך ירפה את אחיזתו, יישמט אל מעמקי התהום הפרושה תחתיהם.

"מה?" שאלה נעמי בלחש.

נבוך חתם אבינועם את שפתיה בשתיקה. הוא יכול להישאר כך עוד שעה ארוכה, תלוי על כתפיה במרכז רחבת הריקודים, אלמלא הלמה לפתע המוזיקה באוזניו ודחקה אליהם את הקהל שרק חיכה לאות הזה כדי לפצוח בריקוד. תאורת האולם כבתה ותחתיה החלו לרצד במהירות כתמי אור צבעוניים. אבינועם אפילו לא הבחין מי לקח מידיו את נעמי לריקוד, פשוט הרגיש עצמו משוחרר פתאום, ובחסות התאורה המבלבלת, בלי אומר ולפני שמישהו יראה, חמק בין המחוללים אל דלת האולם, ולא התעכב ליד קומץ המעשנים שעמדו בחוץ, כדי שלא יזהו אותו. הוא לא התכוון להסתלק לגמרי, שהרי היה ברור לו שנעמי תזדקק לו במהלך הערב הזה, אבל היה זקוק לפחות להפוגה קלה, קצת אוויר חופשי. אלמלא הייתה דירתם כל־כך קרובה, אולי היה מחפש לו איזה ספסל ברחוב או בגן ציבורי, אבל הוא יכול להגיע הביתה תוך דקות אחדות, ולא עלה בו אפילו הרהור באשר לכיוון. רגליו הוליכוהו במהירות כמו מעצמן. הוא דילג במעלה המדרגות שתיים־שתיים, כאילו נמלט מפני מישהו, ומייד אחרי שעבר את סף הדלת מיהר לנעול אותה בפני כל הרודפים הנעלמים. רגע ארוך עמד דומם בחשכה נשען בגבו אל הדלת, והניח לקצב נשימתו להירגע אט־אט. משהדליק את האור הופתע לראות כי מישהו כבר טרח להביא לכאן לפחות את המתנות הגדולות. הן נערמו זו על־גבי זו ליד השולחן בחדר המגורים. על שולחן הקפה הנמוך צד את מבטו פתק צהוב, בכתב ידה של אִמו. אבינועם רכן מעל לפתק, די היה במשפט הראשון בלבד כדי לדחות אותו, והוא נפנה משם בכעס. היא ביקשה שירשמו מה הביא כל אחד מן האורחים. מה זה עניינה בכלל? לו־עצמו לא אכפת, אבל היא צריכה לקבל רשימה מפורטת, והיא בוודאי מתעניינת לא כל־כך במה הביאו, אלא בכמה זה עלה.

הוא בא הנה כדי לברוח, ולוּ מעט, מגלי האהבה שהסתערו עליו באולם, ודווקא כאן נתקעת לו דלות הרוח והטעם לתוך הפרצוף, ועוד מידיה של אִמו.

מבלי לחשוב עוד סב על עקביו ומיהר לשוב אל נעמי, באטמוֹ את אוזניו ככל יכולתו בפני הלגלוג, שהדהד עתה בראשו ביתר שאת. הוא האיץ את צעדיו תוך שהוא ממלמל לעצמו: "זה היום של נעמי ואף־אחד לא יקלקל לה אותו, בטח לא אתה."

התופים היכו באוזניו ברגע שנפתחה לפניו דלת האולם, וריצוד האורות על פני הקהל המתנועע תעתע בעיניו. הוא עמד בשולי הרחבה והביט בגוש האנושי המתנועע בקצביות, ועיניו תרו אחר נעמי. איש לא ניגש אליו, ובחסות החשכה המהבהבת היה בטוח שגם איש לא מבחין בו. ספק אם מישהו בכלל שם לב שנעדר מכאן לשעה קלה. בעודו עומד כך ומחפש את נעמי בין הגופים המתנועעים כאחוזי דיבוק, חש פתאום באיזו נוכחות בלתי נראית. אז מה? חיים רצית, הא? הדהד באוזניו צחוקו של דוב שווארץ. נו? מה אתה אומר עכשיו? היה כדאי?

"שתוק!" אמר אבינועם, וכמו מרחיק מעליו משהו שילח את ידיו לפנים והרחיקן הצידה בתנופה. הוא נבהל קמעה כשחש שידו נתקלה בגוף חמים ורך, חשש שפגע בלי כוונה במי שעבר לידו בתום לב, אבל לא הספיק לפנות אל הנפגע וכבר זיהה שזרועותיה של נעמי הן שעוטפות את כתפיו.

"פגעתי?…" החל לשאול, אבל נעמי היסתה אותו באצבעה על פיו ומשכה אותו אל תוך גוש האנשים המתנועע, תוך שהיא מניעה אותו יחד אִתה לקצב המוזיקה הרועשת. כל־כך שמח שלא פגע בה, שהניח לה לעשות בו כרצונה, ורק קיווה שלא הבחינה שהסתלק. גם אם הייתה אומרת משהו לא היה שומע ממילא, אבל היא לא אמרה דבר. תחילה זז בקצב שלה, אבל עד מהרה חש שתנועותיה אִטיות מִדַי. משהו אחז בו והכתיב לו קצב כפול, עם כל צעד שלה הוא עשה שניים. ידיו נעו במהירות מעל לראשו ולצִדי גופו. הוא לא הרגיש איך זה קרה, אבל תנועותיו לא היו תלויות עוד בקצב של נעמי. הוא רק דילג וניתר סביבה בשצף קצף מבלי לחשוב ומבלי לשלוט בתנועותיו. הכול הסתחרר סביבו במהירות. הוא הבחין כי הסובבים אותם נזהרים מידיו הנשלחות לכל עבר, ומפַנים להם מקום, אך לא היה אִכפת לו. התופים הלמו עוד ועוד, והוא לא ראה עוד דבר בתוך הגוש המתנועע יחד אִתו מלבד פניה המחייכות של נעמי. הוא לא שמע את קולה ברעש הזה, אבל ראה את השמחה ואת העליצות עולות מחיוכיה, ולא היה צריך יותר מזה כדי להניח לעצמו להיסחף אִתה אל המולת הריקודים הרועמת בהבהוב צבעוני מסנוור. אלא שהתנועות הגמלוניות הפרועות של האיש הזה דחו אותו. הוא רוקד כאילו הוא יחידי על הרחבה. כמעט קרא אליו בכעס: "הי, תשגיח, אתה לא לבד פה," כשעלה בדעתו שזה בעצם הוא־עצמו.

וכמו בתוך האור ההוא, כשחשב שהוא כבר מת, ורק מגע קשה וקר בידו השיב לו את התחושה והחדיר בו את הכאב העז, עכשיו היה זה ליטוף רך וחמים. ידה של נעמי שריחפה על לחיו היא שהשיבה אותו אל עצמו.

רגליו נעצרו, והוא הביט בה במבוכה. ראה את שפתיה נעות, אבל לא יכול לשמוע דבר. בלי אומר משכה אותו אל מחוץ לגוש, הושיבה אותו על כיסא והתיישבה לידו.

"זה נפלא, איך שהשתוללת שם," אמרה.

אבינועם הנהן חרש, ועודו מתנשם ומתנשף כרך את זרועו סביב כתפיה, כמו לוודא שהיא אכן כאן לצִדו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ואז הבליח אור”