בספר זה, שהינו מעט הכמות ורב האיכות, פורט המשורר על מגוון מיתרי הנפש, נוגע בנקודות רגש שונות, חלקן שמחות, חלקן […]
כן! גם לי מגיע
הייתי ילד, לא כמו כולם,
הייתי ילד שגדל די לבד,
כמו רבים מבני גילי.
אלו היו זמנים אחרים.
אבא ואימא ז"ל עבדו למחייתם,
מבוקר עד ערב עסוקים היו בפרנסתם,
העבודה תפסה כמעט את רוב זמנם,
וזו כלל לא הייתה אשמתם.
ברור לי גם שאהבו אותי מאוד
ועבדו קשה כדי שאוכל לגדול, לאכול וללמוד,
אבל הנפש לא קיבלה סיפוק,
רק רגש כואב ובית קריר ועצוב.
אז גדלתי בכוחותיי אני,
קידמתי ובניתי את עצמי בעצמי
ובזכות האל, ותודותיי רק לו, שפר עליי גורלי וכל אשר רדפתי ושאפתי – בעצמי השגתי.
וכך חלפו שנים רבות של התעלות והתקדמות.
קיבלתי מכל עבר הכרה, הערצה והתפעלות,
אבל אי שם משהו היה לא פתור,
משהו עמוק בפנים היה לא סגור.
ההדחקה והריצה התבטאו בעייפות נוראה,
ואני שואל, הייתכנו חיים יפים מלאים במועקה?
לימים הקמתי משפחה לתפארה,
ילדים ונכדים שחיים בהרמוניה נפלאה,
את כל שלא קיבלתי, להם נתתי.
בהם, את כל כולי השקעתי.
קטן או גדול, דבר מהם לא חסכתי
דאגתי לגדלם הכי טוב שיכולתי.
זמין עבורם עשרים וארבע שבע
ואת אהבתם הם העניקו לי בשפע.
וכך שנה אחרי שנה,
מטלה אחר מטלה,
בעודי מודה לאל ולסייעתא דשמיא,
שוב אני במרוץ תמידי ובעייפות נוראה.
ושוב שאלתי,
הייתכנו חיים יפים מלווים במועקה?
משהו לא נכון כאן, משהו לא תקין. מה הסיבה, כמהתי להבין.
ואחרי שחקרתי והעמקתי, אומר זאת בקצרה,
ובקליפת אגוז, זו התשובה:
לא נכון ואף אסור לי לוותר על עצמי כמו שוויתרו עליי.
אני חייב לעצמי לתת מקום כי גם לי מגיע.
להיות עבור ילדיי זה נהדר אבל לא יותר מדי,
בהחלט יהיה זה טוב שאשמור להם – עליי.
טוב שאבקש עבורי
עונג ושלווה ומרגוע,
בעיקר ובמיוחד כשגופי ונפשי
כבר מצויים ברגעי תעתוע.
אין עדיין תגובות