החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אחת, שתיים ומיליון

מאת:
הוצאה: | 2010 |
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

‫לא משנה מי אתם, היכן אתם נמצאים ומה עובר עליכם – חייכם ייראו תמיד כמאבק מתמשך או כהרפתקה יצירתית. הכוח לבחור בין שני מסלולי חיים אלה נמצא בידיכם, וכל שעליכם לעשות הוא ללמוד איך להפעיל אותו. אחת, שתים ומיליון, או בלשון המדענים: קפיצה קוונטית, הוא משל ומדריך לחיים מלאי הצלחות וחסרי מאבקים. זהו סיפורו של דידי, שהפרויקט שהוא מנהל נמצא בצרות, ואם זה לא מספיק, אחותו ומשפחתה מגיעים לביקור ומביאים איתם משבר משפחתי. דידי, שעמיתיו מכנים אותו "הקוסם", נזכר בסיפור ששינה את חייו. הוא מחליט שזאת ההזדמנות המתאימה להיזכר בו שוב ולשתף את משפחתו.‬ ‫"האמן אינו עוסק בשיפוט של טוב ורע, צודק או לא צודק, ומקבל כל דבר כפי שהוא. שיפוט יכפה עליו זווית ראייה אחת, יגרום לו לוותר על הזוויות האחרות, ויפגע באמנות שלו ואז, הוא כבר לא יהיה אמן אלא לוחם."‬ ‫בספר זה תלמדו כיצד לשחרר התנגדויות, ליצור מציאות ולהשתמש בכלי הנפלא שנקרא חמלה. תוכלו לקרוא אותו כסיפור קליל לפני השינה, או כמדריך עמוק לחיים נטולי מלחמה ומלאי יצירה. הבחירה היא שלכם.‬

‫ג'ואי אבניאל – סופר? איש הייטק? מורה להתפתחות אישית? גבר? יהודי? כמו כל אחד אחר גם הארון של ג'ואי מלא בחליפות של זהויות שונות, אבל הוא בוחר להגדיר את עצמו כאמן שהאמנות שלו היא חייו. במהלך השנים הוא חיפש ולא מצא אמת יחידה שתגאל את כולנו מ"חיים קשים" אבל מצא כי בעזרת שינוי נקודת המבט, כל אחד יכול ליצור לעצמו חיים מאושרים יותר.‬

מקט: 4-128-13
קטע וידאו/אודיו קשור
קטע וידאו/אודיו נוסף
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה

לא משנה מי אתם, היכן אתם נמצאים ומה עובר עליכם - חייכם ייראו תמיד כמאבק מתמשך או כהרפתקה יצירתית. הכוח לבחור בין שני מסלולי חיים אלה נמצא בידיכם, וכל שעליכם לעשות הוא ללמוד איך להפעיל אותו.


השחף בעל הרגל האחת: גווני הכתום – אדום של השמיים, בשעת השקיעה ביום קיץ מעונן, הם אחד המראות הקסומים ביותר לדעתו של דידי. הוא משתדל להגיע לחוף הים בכל שבת בשעות אחר הצהרים המאוחרות במטרה לענג את עיניו בשקיעה שמעל הים. עת הוא מחכה שהשמש תשקע במיטת המים שלה לקראת שנת הלילה, הוא מכין את המצלמה שלו וסוקר בעיניו את השמיים, תר אחר שחפים. הוא אוהב לצלם שחפים דואים, וכשהוא עושה זאת הוא תמיד חושב על השחף בעל הרגל האחת אותו פגש לפני מספר שנים.
באחד מביקורי אחר הצהרים שלו על החוף הוא הביא איתו קצת לחם כדי להאכיל את הציפורים. הוא הציג את הלחם לעיני הציפורים הרעבות, בתקווה שיצללו לעברו ויאכלו מכף ידו. אף אחת מהציפורים לא הייתה אמיצה דיה כדי לסעוד את ליבה בלחם הטרי למעט שחף אחד. בכל כמה דקות השחף צלל לעבר דידי, גנב פרוסת לחם מידו ובאותה זריזות חזר במהירות אל השמים הבטוחים.

כאשר דידי שב לביתו באותו לילה, הוא הוריד את התמונות שצילם אל המחשב שלו. הוא לא יכול היה להפסיק לחשוב על השחף הנועז. הוא תהה מה היה הדבר שעשה דווקא את השחף הזה לאמיץ יותר מהאחרים. התעלומה נפתרה כשגילה שהמצלמה שלו תפסה את מה שהוא לא הצליח לראות. באחת התמונות של השחף האמיץ ניתן היה לראות בבירור, שהייתה לו רק רגל אחת. בגלל נכות זו, לשחף לא הייתה ברירה; הוא חייב היה להיות אמיץ ונועז יותר כדי לשרוד. הוא לא יכול היה להתנהג כמו האחרים, להתרחק מסיכונים, ולהישאר באזור הנוחות שלו – גבוה באוויר. היה עליו להסתגל ולמצוא דרכים אחרות כדי לחיות את החיים שלו בדרך הטובה ביותר שעמדה לרשותו.

זה גרם לדידי לחשוב על עקב אכילס שלו. בתור ילד צעיר, שחווה בעיות הן בכתיבה והן בקריאה בגלל היותו דיסלקטי, היה לו קשה בלימודים יותר מאשר לחבריו, ובמקצעות מסוימים הוא אף הרגיש שזה בלתי אפשרי בשבילו להצליח. בתקופה ההיא הייתה פחות מודעות לדיסלקציה ולכן הוא לא זכה לטיפול. הוא נאלץ לחפש דרכים משלו כדי לגבור על חולשתו. בדומה לשחף, שהיה צריך להתגבר על פחדיו מאנשים כדי לקצור את היתרונות של מזון זמין, דידי אתגר את עצמו ובחן שיטות שונות עד שלמד להצליח למרות הקשיים שלו. בעשותו כך, הוא הפך מומחה במציאת פתרונות פשוטים לבעיות מאתגרות.

יום אחד כשהיה כבן שתיים עשרה, אמר לו חברו הטוב ביותר, "יש לך מזל שבית ספר כל-כך קל לך. הלוואי שיכולתי להיות תלמיד מצטיין כמוך. אילו רק הייתי חכם יותר…" דידי חייך אל חברו וענה, "אני לא יותר חכם ממך אחי, ובית הספר הוא הכול חוץ מקל לי. פשוט אין לי ברירה אלא לחפש את הדרכים הקלות ביותר להתמודד עם בעיות כדי שאוכל למצוא הפתרונות. אילו הייתי מוכשר כמוך, לא הייתי צריך לעשות את זה. החולשה שלי היא המזל שלי."

כיום דידי הפך למומחה במציאת הדרך הקלה והיעילה ביותר לעשות כמעט כל דבר, עד שרוב חבריו לעבודה החלו לקרוא לו "הקוסם".

* * *

ג'יפ הטויוטה הכחול כהה התנדנד כשיכור על הכביש המהיר, משנה נתיבים בעצבנות בין המכוניות המזדחלות.

אני שונא נהגים איטיים שנתקעים בנתיב השמאלי, חשב מאיר בעודו מחזיק את ההגה ביד ימין ומסמן אצבע משולשת לנהג אחר בידו השמאלית. אילו היה לבדו, קרוב לוודאי שהיה מתחיל לקלל, אבל לא היה שום סיכוי שהוא הולך לשבור את השתיקה הרועמת שמילאה את חלל המכונית. יותר טוב ככה, הוא חשב, אם אף אחד לא מדבר, אף אחד לא מציק לו. זאת לא דרך לחיות את החיים, אבל באמת, היא חייבת כל הזמן לנדנד לו על העבודה? הלוואי שהיה יכול להתפטר מעבודתו ולנסות את מזלו בהקמת חברת סטארט-אפ משלו. אבל הוא לא היה יכול.

מי ישלם את הלוואות האינסופיות שהם לקחו? הוא לא היה צריך ללוות סכום מטורף כזה. הם יכלו למצוא מקום זול יותר ועדיין ברמה, אבל לא, היא התעקשה על דירה במרכז של המרכז של תל אביב. עכשיו הוא היה צריך לעבוד כמו חמור כדי לשלם עבור זה. כבר לא היה לו רגע פנוי, אפילו בשביל עצמו! האם היא חשבה שהוא לא רוצה לבלות יותר זמן עם הילד שלו? הוא היה שמח למלא תפקיד גדול יותר בעיצוב האישיות של בנו, זה לא אשמתו שהוא נאלץ לעבוד שעות נוספות רק כדי שיוכלו לשמור את האף מעל המים. נמאס לו כבר להגיע הביתה מותש מדי לילה.

סיגל, אשתו של מאיר, ישבה במושב לצידו בשמלה שחורה ונעלי עקב. היא השתמשה במראה הקטנה בגב מגן השמש כדי לתקן את האיפור שלה. לא שהיה מה לתקן, אישה כמוה לא תצא מהבית עם איפור פחות ממושלם, אבל כשהיא עצבנית היא צריכה למצור משהו שיעסיק אותה. האם אלו החיים עליהם חלמה? האם זאת המשפחה שהיא רצתה תמיד? מה קרה למאיר היפה, הבטוח בעצמו והשנון איתו התחתנה לפני עשרים שנה? מי זה הבחור המבוגר, המריר, הכנוע, והמקריח שהחליף אותו? היא אפילו לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הוא אמר לה משהו נחמד או קנה לה פרחים או כל מתנה אחרת. ומה קרה לילד הקטן והחמוד שהיה לה? הם עברו אינסוף טיפולים עד שנכנסה להריון. היא כל-כך שמחה שאפילו לא היה לא אכפת לשאת את המשקל העודף במשך תשעה חודשים. כאשר התינוק נולד מוקדם מהצפוי, קטן וחולני היא דאגה לו מסביב לשעון, וכמעט לא ישנה עד שגדל להיות תינוק שמח ובריא. אחרי כמה שנים היא התרוצצה איתו בין כל המומחים כדי לבדוק מדוע הוא אינו מדבר. כמובן שהוא היה בסדר, רק לקח לו קצת יותר זמן מילדים אחרים עד שהתחיל לדבר. עכשיו לפעמים הייתה מעדיפה שלא ידבר כלל, במיוחד כשהוא פונה אליה בחוסר כבוד מוחלט, ונותן לה להרגיש שהיא נודניקית ומטרד. בסך הכול אכפת לה מהבן שלה והיא רוצה את הטוב ביותר בשבילו, למה הוא לא מבין את זה? היא מרגישה אומללה כבר הרבה זמן. מה יש ביכולתה לעשות כדי להביא קצת שמחה בחזרה אל חייה? האם היא הייתה צריכה לנהל רומן עם המנהל הצעיר והנאה בבית הספר בו היא עובדת? הוא כנראה האדם היחיד שמראה לה איזשהו סוג של חיבה בימים אלה. האם זה היה יכול לשפר את חייה או רק משקיע עוד יותר את הספינה הרעועה שהם הפכו להיות?

גיל, בנם של מאיר וסיגל ישב במושב האחורי. הוא היה חמוש באוזניות והשתמש בשני עטים בתור מקלות תיפוף כדי לתופף על ברכיו בקצב ההיפ-הופ. אימא שלו תמיד אומרת שהוא יגמור חירש בגלל המוזיקה בפול ווליום, אבל אותו זה לא מפחיד, כי אז לפחות לא יצטרך להקשיב להרצאות שלה על איך הוא צריך להפוך לאדם טוב יותר. הוא פשוט רצה להיות עצמו. הוא לא רצה להיות גרסה טובה יותר של עצמו או של מישהו אחר. לפעמים הוא רק היה רוצה להתעורר בבוקר ולשכוח מהסיוט הזה שנקרא החיים שלו. הוא היה רוצה לשכוח מאימא שלו שחופרת לו בראש שילמד למבחנים. אם היה דבר כזה מבחן הורות, היא לעולם לא הייתה מסוגלת לעבור אותו. הוא היה רוצה גם לשכוח את בית הספר. אם ברק עצמתי היה פוגע בו והורס אותו, הוא לא היה מצטער. למעשה, זה היה בונוס נוסף אם כל המורים היו שם באותו זמן, מכרסמים בורקסים בזמן אחת מפגישות הערכה המטופשות שלהם.

העתיד נראה עגום עבור המשפחה הקטנה הזאת, שנעה באיטיות לאורך הכביש המהיר. אבל כל זה קרה לפני שהם הכירו את אהוד, אורי ומאי. זה היה לפני שהם קיבלו את המדריך לדרכו של האמן.

* * *

זה היה ללא ספק השבוע הקשה ביותר בקרירה של דידי. בפגישת ההנהלה אתמול, הוא קיבל שוב הזדמנות לראות את האכזבה על פניהם של מנהליו. הוא, הקוסם, הפך להיות הגורם למשבר בחברה שלו. הוא מעולם לא סיפר את זה לאף אחד, אבל הוא די אוהב את הכינוי הזה. רק שבנקודה הזאת של חייו הוא הרגיש רחוק מלהיות קוסם. רחוק כמו שביתו בפרברי תל אביב היה רחוק מדירתו הקודמת בניו יורק.

הציפייה מקוסמים היא לחולל קסמים. האם נשארו לו שפנים בשרוול?

היה זה אחר צהריים של יום שישי, ודידי ישב במרכז הסלון בביתו ובהה בפאזל הממוסגר של עורכת הגמלים הצועדת במדבר. סנטרו הלא מגולח חפון היה בתוך כף ידו השמאלית, ואצבעותיו תופפו מבלי משים על לחיו הצנומה. הררים של דיאגרמות, טבלאות ותכניות הקיפו את הכורסה שלו והזכירו לו את המגדלים במרכז מנהטן. בארץ, בניגוד לניו יורק, יום שישי הוא חלק מסוף השבוע. כל תא ותא בעורו החיוור דרש לבלות את היום שטוף השמש הנשקף מחלונו בחוף הים ולא בחדר סגור. כדי להרגיע את מצפונו המשווע לחוף, הוא הדליק את מכשיר הטלוויזיה והעביר לערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק.

"לעזאזל," הוא אמר לעצמו בקול בזמן שחפר במגדלי הניירות, תר אחר החוזה שחתם עם שבב-לכול, ספק השבבים העיקרי שלו. עד כה תוצאות החיפוש הניבו רק שטיח של ניירות מקומטים שהתפזרו לכל עבר וכיסו את פרקט העץ כמו עלי שלכת. כינוי הקוסם ניתן לו, בין היתר, בזכות יכולתו למצוא דברים במקום הראשון בו הוא מחפשם, אבל הפעם הוא הרגיש כי גדולים היו הסיכויים למצוא נפט בחפירותיו ממציאת החוזה האבוד.

מבטו המתוסכל עזב לרגע את התרשימים ודילג אל האריה שחצה בהילוך מלכותי את מסך הפלזמה וזנבו מטלטל. אם הייתי האריה, חשב לעצמו, והפרויקט שתחת ניהולי היה נמשל לזנבי, אז הזנב הוא זה שהיה מכשכש באדונו.

"כן, מר כהן. סליחה על ההמתנה, אתה עדיין שם?" קולו של נציג שירות הלקוחות של שבב-לכול החזיר את דידי מערבות אפריקה הרחוקות חזרה אל שיחת הטלפון. הוא חישב במוחו כי עברו לפחות עשר דקות מאז שעבר הנציג החוצפן לשיחה אחרת.

"הסר דאגה מלבך. אני לא הולך לשום מקום לפני שאני מקבל ממך תשובות ברורות."

"מצוין, מר כהן," צרם קולו של הנציג. "בדקתי עבורך באגף המשלוחים. מנהל המשמרת הבטיח לי שהם מכינים את המשלוח אליך ברגעים אלה ממש."

"תראה, את התשובה הזאת בדיוק כבר נתתם לי יותר מפעם אחת בשבועיים האחרונים. אפשר אולי בבקשה לקבל את האמת לשם שינוי?"

"מר כהן, תאמין לי שאני אומר לך את כל מה שאני יודע. המשלוח יגיע אליך בשבוע הבא."

"תגיד לי," איבד דידי את סבלנותו. "נראה לך שעשו אותי באצבע? כבר קניתי את ההבטחה הזאת מיליון פעם. אני צריך את השבבים המזורגגים האלה אתמול או שאני מאבד את העבודה שלי, אז אל ת'זבל לי במוח," אגרופו של דידי לפת בחוזקה כל-כך את השפורפרת עד שכמעט וריסקה. איך הנציג הזה לא מבין כמה לחץ יש עליו?

"מר כהן, אין צורך להרים את הקול, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו כדי לספק לך את השבבים בהקדם האפשרי," השיב הנציג בנחת. הצורה שביטא את המילה "עושים" הזכירה לדידי את קולו של חברו חיליק, שעה שזה מנסה לבלף במשחקי הפוקר של ימי שלישי.

"לא, אתם לא. אם הייתם עושים קצת מאמץ, לא הייתי צריך לבזבז שוב את זמני היקר על השיחה המטופשת הזאת איתך," מבטו של דידי נדד חזרה אל ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. חבל שהלביאה על המסך, שנמצאה בשיאו של מרוץ ציד חסר רחמים, לא ניסתה לצוד את חסר הלב הזה במקום את הזברה המסכנה.

"תראה, מר כהן, אני רק השליח," אמר הנציג בקול שליו, כאילו דן עם אישתו בבחירת המפה אשר יש להניח על השולחן. "אתה יודע מה אומרים, אל תירה—"

"אתה מת על תפקיד השליח ועל הכוח שהוא נותן לך, לא ככה?" קטע אותו דידי בקול רועד. מי שהמציא את הקלישאה לא לירות בשליח, חשב בלבו, לא הכיר את המניאק הזה.

"יש עוד משהו שאני יכול לעשות עבורך היום, מר כהן?" שאל הנציג בקול שקט.

"כן, תפסיק לקרוא לי מר כהן, יא חתיכת אפס מאופס," סיכם דידי את השיחה בטריקת טלפון. אם הוא לא יכול לנצח, לפחות הוא יכול למחות.

פסי האור והצל שנוצרו מבעד לתריס החלון הפונה אל החצר האחורית, הזכירו לדידי שבפרויקט הזה, שלא כהרגלו, הוא לא האריה אלא הזברה. הוא בהה בתדפיס הענק של תכנית הפרויקט בפעם המיליון, מקווה למצוא קסם, או אפילו רק טעות קטנה בחישוב. שאגה של אריה הקיפה אותו מתוך מערכת הרמקולים של הקולנוע הביתי, ושאבה את תשומת לבו שוב לעבר המסך. טרף בלתי נראה ענה לאריה בצווחה משלו. רק לאחר שלושים פריימים נוספים, הבין דידי כי מקור הצווחה אינו בסרט אלא מחוץ לביתו. זה נשמע כמו חריקת צמיגים שאולצו לעבור מנסיעה מהירה לעצירה מוחלטת. צליל לא שכיח בפרבר התל אביבי השקט. כשגר בניו יורק גם רעש של סירנה לא היה שולף אותו מכורסת הטלוויזיה הנוחה, אבל כאן בישראל יש מין מתח כזה באוויר, כאילו עוד מלחמה היא רק עניין של זמן. בסביבה שכזאת, הכול נשמע ונראה קיצוני יותר. לכן, הוא לא הופתע על שקפץ ממקומו ומיהר אל החלון הקדמי.

הוא הסיט מעט את וילון הבד, בדיוק ברגע בו פרחה בבהלה היונה האחרונה מעץ האלון העתיק שבחצרו. סריקה מהירה של הרחוב העלתה את הג'יפ ושני פסי בלימה שחורים שהשאירו גלגליו. ממקומו מאחורי החלון, צפה בשלושה זוגות ידיים שהתנופפו בדרמטיות בחלל המכונית ונראו כרוקדים באוויר לצלילי מוזיקת הנביחות של רוקי, הכלב של השכנים. למרות שצעקותיהם של היושבים במכונית נבלעו בחלונות הסגורים, הסגירה שפת גופם את הדרמה שהתחוללה בתוך הרכב.

באחת שכח את הפרויקט ואת נציג השירות המעצבן. כל תשומת לבו נתונה הייתה לאנשים בג'יפ הכחול. צמרמורת טיפסה במעלה עמוד השדרה שלו, מדלגת מהעורף דרך עצמות הלחיים אל המצח. כל גופו התכווץ, בשעה שהם טרקו את דלתות הג'יפ בהרמוניה מושלמת, כלהקה מיומנת. הוא נשם עמוקות ונאנח בנשיפה: אני לא מאמין שהם שוב פעם רבים. עיניו המשיכו לעקוב אחריהם בזמן שעזבו את הרכב ופנו לעבר דלתו.

"תעשי לי טובה, אימא," צעק גיל. "אני לא חייב לכם שום דבר!"

דידי הרגיש כיצד סומרות שערות ידיו בתגובה לסגנון הדיבור של אחיינו האהוב. כשדידי היה בגילו, אף ילד טוב כמוהו לא הפגין חוסר כבוד שכזה כלפי הוריו.

"תיזהר איך שאתה מדבר אל אימא שלך," אמר מאיר ואצבעו הרועדת הצביעה לעבר בנו. "אנחנו לא חברים שלך. מגיע לנו קצת כבוד."

"מי בכלל רוצה להיות חבר שלכם?" ענה גיל והרים את סנטרו בתנועת התמרדות.

סיגל, אחותו של דידי, הייתה על סף דמעות, ועיניה הנפוחות הביעו את אשר פיה לא היה מסוגל.

מהיכרותו איתם, ידע דידי כי הם יכולים להמשיך במריבה עוד שעה ארוכה, אבל מפתן ביתו כפה הפסקת אש, לפחות לבינתיים. צלצול פעמון עצבני הכריז על סיומו של סיבוב נוסף בקרב המשפחתי. בדרכו מהחלון לעבר הדלת, עצר דידי לרגע בסלון. הוא לא רצה שהם יראו את הסלון שלו לבוש כמשרד מבולגן, לכן הוא החביא בחופזה בכל מגירה אפשרית את הניירת של הפרויקט.

הוא כבר לא היה בטוח אם הסיבה ללחץ הקל שהרגיש בחזה הייתה תסכולו מהעבודה, מריבתם שעמדה לחדור אל ביתו, או התקף לב פתאומי – תופעה הנפוצה באחרונה בקרב המנהלים הזוטרים בחברה בה עבד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אחת, שתיים ומיליון”