"בגיל ארבעים־ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד־המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, אשר כבר […]
בגיל ארבעים־ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד־המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, אשר כבר עברו את שיאם ומתנהלים עכשיו במדרון, וכי הוא מתקרב אליו במהירות ובנתיב ישר שמן הנמנע לסטות ממנו, כך שהמרחק ביניהם, אשר עוד בחול־המועד, שלא לדבר על הקיץ, שנראה לו עכשיו כחלום רחוק, היה כמעט אינסופי, מצטמצם והולך כעת וניתן לתחום אותו בלי קושי ולמדוד אותו במידות החיים היומיומיים, כגון, בכמה זוגות נעליים עוד יקנה, או בכמה פעמים עוד ילך לקולנוע, ועם כמה נשים, נוסף לאשתו, עוד ישכב. ההכרה הזאת, שמילאה אותו בהלה וייאוש, צפה ועלתה בתוך כשבוע ימים מתוך הפקעת השגרתית של החיים בלי כל סיבה שהיה יכול להצביע עליה, כאילו זה היה כאב קל, לא מורגש בהתחלה, שחילחל אי־שם ברקמות הפנימיות והתפשט והתעבה, עד שהיה לנגע שאינו מרפה, וכך, מרגע שהתעורר בבוקר, ובעודו שוכב בעיניים עצומות מכוסה בשמיכתו הדקה על־יד אביבה אשתו, ועד שנרדם בלילה, פרט להפוגות קצרות של הסחת דעת רופפת, לא חדל מלערוך את חשבון חייו ולמדוד את המרחק שעוד נשאר בינו לבין המוות הזה, שהצטייר בדמיונו לפעמים בתמונה של יום אביב שטוף שמש, ואשתו ופוזנר ועוד כמה חברים – לרוב מופיע פתאום גם הגבר ההוא ומצטרף – מטיילים בסוף דיזנגוף, בעוד הוא־עצמו נעדר, אבל היעדרות תמידית וסופית. הוא ראה את עצמו כחלל הגזור בדמותו באוויר שביניהם, ולפעמים כשער ברזל צבוע בצבע מיניום מאובק, ועליו פיתוחים שגרתיים של ציצים ופרחים, הקבוע בחומת אבן של בית־קברות, כמו שראה על־יד נצרת, כשנסע לפני שנים אחדות בסוף החורף עם גברוש לצפות בציפורים, אחרי שנכנע באי־רצון להפצרותיו הבלתי־מפגיעות כביכול. שביל ישר כסרגל, מכוסה חצץ ומחטי אורן, ומשני צידיו ברושים עבותים ואורנים רוחשים ברוח הקלה, הוביל אל השער והיה שרוי בדומייה גמורה, ספוגה בריחם החריף והלא־נשכח של העצים והאדמה הלחה, אשר במשהו ממנה, ומהרחש המונוטוני של העצים ברוח הקלה שבּוֹ התגשמה, חש לרגעים גם עכשיו, בעודו שרוע באפס מעשה בחול הרך ו'משולש ברמודה' בידו, ועיניו נשואות בלי תכלית אל הים הרוגע ואל האופק, ומפעם לפעם, בגנבה, אגב הסתכלות בחוף, גם מביטות בתקווה בבחורה השרועה לא הרחק ממנו ופניה מופנות בלי־נוֹע אל השמש, ותוך כדי כך, בלי לשנות את אופן שכיבתו, עקב בדעתו אחרי קרני השמש ואיך הן חודרות ומתפשטות בתוך תאי עורו, ששנים לא חשף, ומעוררות את השיזפון הגלום בהם, אשר עולה ומכסה אותו. הוא חש בשיזפון הזה כבציפוי דק של מִקפא חם, ומיד, באותה תנועה של מחשבה – רוח קלילה מאוד התעוררה עכשיו ונשבה מכיוון הים לאורך החוף – ציין בפני עצמו עד כמה הוא נהנה מהשהִייה הזאת על החוף, וכמה טוב עשה שירד לים וניער מעליו את הייאוש והבהלה, ושאם יתמיד בכך, והוא החליט כי אומנם יתמיד, תשתפר הרגשתו הפנימית והגופנית והוא יתנער ויתרענן. לא היה לו ספק כי בכוח הים לחולל את כל זה, די לו לשם כך לראות את פוזנר, ובאותו הרף עין עצמו כבר השתוקק להיות ספוג כולו בהנאה וברעננות, וכמובן בשיזפון, שקיווה להם, ולרגע הִטה את מבטו והסתכל בגופו, ונכזב לראות שעדיין הוא מכוסה באותו חיוורון מביך, רק קצת אדמדם יותר, והצטער שרק עכשיו, כשהחורף כבר עומד בפתח והעונה קרובה לסיומה, החליט ללכת לים. הצער הזה לא הִרפה ממנו כל הזמן, אילו היה יכול, היה מסובב ברגע זה את גלגל הזמן אחורנית אל ראשית הקיץ, או אפילו אל הסתיו הקודם, אז הציע לו פוזנר לראשונה שיצטרף אליו לים כדי להחזיר לעצמו את מה שהפסיד, כמה היה רוצה להיות עכשיו, בעצם הרגע הזה, שזוף לגמרי כמו פוזנר, והוא העיף מבט בבחורה המשתזפת, שהיתה שחומה כמו לחם טרי, ואמר לעצמו שהכל עוד לפניו ועליו ללמוד להתייחס לחיים כמו למתנה, שהרי כשם שנולד היה יכול גם לא להיוולד, כמו רבים אחרים, והוא חייך.
השמש נטתה אל האופק, ובתוך החום הקיצי היה ניתן לחוש בקורים הראשונים של הערב ובקרבתו של הסתיו, ומאיר חזר ומדד בעיניו את המרחק שבינה לבין קו המים, מאוד היה רוצה שכבר תיעלם מאחוריו והוא יהיה חופשי לאסוף את חפציו וללכת, והשתדל להתמכר בכוונה לעונג שבמגע האוויר והשמש בגופו החם והלֵאֵה, ולמראות הים והשמיים, ולחוסר־המעש הגמור, הדבר הזה תבע ממנו את המאמץ הרב ביותר, והוא התקנא ביכולתו של פוזנר לעשות כן, כמעט כפי שהתקנא בשיזפונו, וחשב שאם אומנם יתרחץ יום־יום בים וישחק במטקות וישתה בירה ויתחיל ללכת לעתים קרובות לקולנוע, הכל כמו פוזנר, ייוושע מהמצוקה שלתוכה נקלע – כבר עכשיו היה נדמה לו כי היא נחלשת – ויוכל לחיות גם הוא, ממש כמוהו, חיים רעננים ומחוסרי דאגה ולבטים מיותרים, ועם אותן הנאות גופניות ורוחניות מזדמנות לא מחייבות, והרי, עד כמה שזיכרונו מגיע, הוא לא היה שונה כל־כך מפוזנר כשהם היו בתיכון ובצבא, ואפילו לא בקיבוץ. הקלילות, ואף הלגלוג, שבהם התייחס פוזנר למעשיו, ובעצם לחיים עצמם, עוררו בו הערצה וקנאה, לפי שהם הפכו את חייו לנעימים ומתרוננים והעניקו להם ממד של ישרות ואומץ, והוא שלח מבט גלוי יותר בבחורה המשתזפת, ולרגע חשב לנצל את העובדה שהסתובבה ושינתה את תנוחתה כדי לפנות אליה, לא היה לו ספק כי הגבר ההוא אומנם היה עושה כן, אבל הוא לא עשה דבר, אלא הוסיף לשכב בלי נוֹע ולהסתכל בים והמתין לשקיעת השמש, ידו חפרה באפס־דעת בחול הרך, ואחר־כך עילעל באפס־דעת בספר בעודו מסתכל מפעם לפעם בים המתכסה צל רך, ובשמש שהתקרבה אל קו המים אשר בהם תִּשקע ותיעלם, ואז, רק אז, ואף לא דקה אחת לפני כן, יקום ויטבול במי החוף ויאסוף את חפציו וילך.
לאט־לאט, בתנועה כמעט לא מורגשת, החליקה השמש ונגעה במשטח המים, ואחר־כך טבלה במים ושקעה בהם ונעלמה בהותירה אחריה נוגה אור כתום, שצָבַע את המים וריחף בחלל האוויר, ומאיר שכב על צדו בלי נוֹע בעודו עוקב אחרי השמש בשקיעתה, ואחרי הנוגה הכתום אשר הכחיל ונספג בצל ועטף את הים ואת החוף, אשר באופן לא מורגש הלך ונעזב והתנועה שרחשה בו גוועה, ותחושה של הרווחה וסיפוק התפשטה במאיר, כאילו השלים משימה חיונית ומשהו נפרק מעליו. רוח קרירה באה במשבים קלים מצד הים, קימטה את פניו וסילקה את שאריות החמימות שהיו באוויר, ואף־על־פי־כן הוסיף מאיר לשכב ולחפור באפס־דעת בחול, ובמבט חתום הסתכל בבחורה המשתזפת, שקמה ולאט־לאט הסתדרה ואספה את חפציה ופנתה ללכת, ולרגע התעורר בו הרצון לפנות אליה, או לפחות לעשות משהו, להשתעל או לקום כדי למשוך אליו את תשומת־לבה ולעכב אותה, ועם זאת, בעצם אותו רגע נרתע, לפי שזה עורר בו איזה כאב, והוא הוסיף להתבונן בלי־נוֹע בים ובחוף הנעטפים צל, ועדיין היה מעט אור לבן עכור מתוח על פאתי השמיים, ושלווה ונועם עד־אין־להביע עטפו את הכל, ועוגמה ממלאת־אושר, מאוד היה רוצה שפוזנר יראה אותו בזה, וגם אביבה. עכשיו היה לו ברור כי אומנם נרפא ממצוקותיו, או על־כל־פנים הוא עומד להירפא מהן, וכי הוא ניצב לפני נתיב חדש בחייו, והכל תלוי בו ובנכונותו לצעוד בו, כל־כך שלמה ועמוקה היתה תחושת ההרפיה והפיוס עד כי לא רק עם המוות, אלא אפילו עם עניין הגבר ההוא היה נכון להשלים ולהתפייס, והוא הניח את הספר על ערמת בגדיו ושהה עוד מעט, היה לו איזה צורך לְמַשֵׁךְ את שהותו עד קצה הגבול ומעֵבר לזה, ואחר־כך, אחרי שהות נוספת, קם וניער מעליו את החול – הים נראה עכשיו כמדבר אינסופי משחיר של עופרת קרושה – ובצעד אטי נכנס למים המשחירים וטבל בהם מעט, ואחר־כך יצא והתנגב ואסף את חפציו, וצעד לאורך החוף הריק ועלה בפרישמן. הוא צעד עם פרישמן, וכשחצה את סירקין וצעד על־יד בית־הספר חשב אם לא להמשיך בדרכו ולגשת אל פוזנר ולשתות אתו בירה במרפסת, אלא שמשהו דחף אותו ללכת הביתה, והוא פנה וחצה את הכיכר הקטנה עם עצי הפיקוס העבותים, שהיו מלאים קולות ציפורים, ועלה לביתו, שהיה ריק, על שולחן האוכל מצא פתק שהשאירה לו אביבה ובו כתבה לו שבנם הלך עם חברים לסרט ואילו היא יצאה לקניות ולשיעור התעמלות, ומיד נעכרה רוחו, ועדיין השתדל להסיח את דעתו, כלום לא חזר זה עכשיו נינוח ורענן מהים, ובלי להעלות אור סגר את החלון הגדול, שרוח קרירה באה בעדו, ונכנס לחדר־השינה ולקח את בגדיו, ונכנס למקלחת. וכשעמד מתחת למים ונהנה מתחושת גופו השזוף והספוג בלֵאוּת הים, אמר לעצמו שמיד אחרי שיתקלח יצלצל אל דרורה ויזמין את עצמו אליה, היא היתה רווקה שלפני חודשים אחדים נכנסה לעבוד אצלם במשרד כשַׂרטטת ונראתה משוחררת ואוהבת חיים, ומן היום הראשון חיזר אחריה בעדינות אבל בעקביות באמצעות התבדחויות קטנות, חיוכים, גילויים שונים של קרבה ותשומת־לב, לפעמים היה קונה לה כעך או מוזג לה קפה כשמזג לעצמו, אבל כשיצא מהמקלחת דחה את הצלצול לדרורה עד אחרי שישתה קפה, וכשישב במרפסת ושתה תוך כדי שהוא מעיין ברפרוף ב'משולש ברמודה', ששאל מפוזנר, התגבר בו שוב אי־השקט המכאיב של השעה הזאת, שעד כה כאילו נדחק מעליו, והרי הכל לא היה אלא פרי דמיונו התועה. אחר־כך, אחרי שגמר לשתות, הניח את הספר על הכוננית שעל־יד מיטתו ושטף את הכוס ויצא מהבית ופנה והלך עם בוגרשוב, והמשיך עם שדרות בן־ציון, עד שהגיע לכיכר הבימה, שם נעצר רגע והיסס, ואחר־כך חצה את הכביש וניגש לטלפון הציבורי שבגן־יעקב וחייג במהירות אל דרורה, אבל כשחייג את הסִפרה האחרונה הִשהה את אצבעו רגע ארוך בחור החוגה, וכששִׁחרר אותה הזדרז והחזיר את השפופרת למקומה, והחליט לגשת אל פוזנר ולשתות אתו בירה במרפסת, או לעשות זאת לבדו באחד המקומות החדשים בצפון, ובאותה תנועה תועה, חסרת מטרה ברורה, צעד ויצא אל הכיכר שלפני היכל התרבות.
הכיכר הרחבה נראתה עזובה בשעה הזאת, רק פה־ושם, בדלילות, חנו בה מכוניות לא רבות, ומאיר, שהתחיל לחצות אותה בכיוון שדרות רוטשילד, הבחין תוך כדי הליכתו בזוג שישב ושוחח במכונית. בשל זווית הסתכלותו ובגלל החשכה כמעט לא היה יכול אלא לנחש אותם, אבל נראה שהם יושבים מופנים זה אל זה, וידו של הגבר נחה איכשהו על משענת המושב הסמוך, ובלי שרצה הוא האט מעט את צעדיו ובחן אותם, ואחר־כך, כשהתרחק מעט, חזר והסב את פניו כאילו כפאו שד, מכאן לא היה יכול להבחין עוד אלא בשתי צלליות כהות ובמכונית העטופה בחשכה, שנראתה לו צרה מאוד, הצפיפות ואי־הנוחות עוד הגבירו את מצוקתו, והרי הדבר התרחש במכונית גדולה, בכך לא היה לו ספק. שוב נצבט לבו מתחושת המצוקה והעלבון, בשום אופן לא הבין איך ומדוע זה קרה לו, ומיד החזיר את פניו והמשיך לצעוד נִכחו כאילו דבר לא קרה, והפציר בעצמו כמעט בקול להרפות מזה, הרי הדבר כלל אינו ניתן לתיקון, על־כל־פנים לא באותו אופן שהיה רוצה, והכאב והעלבון, שהוא מתעקש כל־כך להחזיק בהם, אינם אלא פרי פינוק ואהבה עצמית ילדותיים, ומוטב שייהנה מהחיים עד כמה שניתן, ויתענג על העובדה שהוא בריא ויש לו עבודה מעניינת ומועילה, ועל הערב הנעים הזה, ואומנם היה הערב רך ונעים, והדבר התמזג עם הנועם שעטף את הרחוב, ובכוח הדברים שאמר לעצמו בתקיפות ובאופן כל־כך משכנע חש איך הכאב והעלבון נסוגים והוא מתמלא שמחה. ותחושה עמוקה, מרוממת, של אהדה כלפי אביבה מילאה אותו, ואפילו התפעלות מאומץ־לבה ומן העצמאות שגילתה, גם כשאֵלֶה הכאיבו לו כל־כך, ואולי דווקא בשל כך, אבל בעצם הרגע הזה, בעודו שרוי ברוממות־רוח ובהרגשה שהנה הצליח להדביר את המצוקה המייסרת וליצור קִרבה חדשה ועמוקה יותר, ובכך אף לגאול את עצמו, חש בפחד־מתגנב מפני הידיעה שגם ההישג הזה הוא ארעי ועתיד לפוג בעוד זמן־מה, הוא התנסה בכך לא מעט בחודשים האחרונים, ואומנם כשהגיע לאבן־גבירול – הרחוב המה עכשיו ממכוניות ומאנשים והיה מלא חיים – חש איך המצוקה והבלבול הישנים מחלחלים ועולים בו, ותקף אותו רצון לעשות אף הוא אותו מעשה באותה שעה, ואם אפשר גם באותו אופן, והוא החליט כי מהיכן־שהוא יצלצל אל דרורה. בכיכר העירייה ניגש לטלפון ציבורי וחייג שוב לדרורה, ואחרי שהציג את עצמו, חש אי־נוחות רבה והשתדל לנקוט רוח מבודחת, ופתח ואמר שהוא מקווה שהוא לא מפריע, אך ההתנצלות והנימוס היו טעות, והרי התכוון לנקוט נימה שונה לחלוטין, ודרורה אמרה, "לא, לא. זה בסדר", הוא ציפה לשמוע בקולה יותר הפתעה ונכונות, ולכן שהה להרף רגע ושאל אותה לשלומה, ודרורה, שנשמעה לו אדישה, ועל־כל־פנים לא נלהבת כפי שקיווה, אמרה, "אם אתה שואל אז ככה ככה", והוא שאל אותה מה זאת־אומרת, ודרורה אמרה, "אני חושבת שאני קצת חולה", ומאיר אמר, "זאת העונה. כולם חולים עכשיו. מה יש לך?" ודרורה אמרה, "משהו בגרון, ואיזה כובד, והעיניים קצת צורבות". ומאיר אמר, "היית אצל רופא?" ודרורה אמרה, "עוד לא. זה לא רציני". ומאיר, שעדיין קיווה לאוֹת של נכונות, ובתוכו כבר חיפש את דרך הנסיגה, אמר, "לא כדאי להזניח. יכולות להיות כל־מיני הסתבכויות. קודם־כל קחי שני אקמוֹל". ודרורה אמרה, "אני לא לוקחת כדורים", ומאיר אמר, "כל הכבוד", ושאל באותה נימה מבודחת אם היא צמחונית, ודרורה צִחקקה, אבל בלי התלהבות, ואמרה, "לא, עוד לא. זה סתם", היה נדמה לו שעכשיו יש בקולה לא רק משהו עייף אלא גם מסויג, אבל בעודו מכין את עצמו לנסיגה ומדבר על הבריאות שאל אותה בדחף לא ברור אם יוכל לעלות אליה, ודרורה אמרה, "אם אתה רוצה, בבקשה. אבל אני מפחדת שאני לא אוכל להיות היום כל־כך חברתית", ומאיר, שהרגיש כי נלכד, פִּרכס קצת בלשונו ולבסוף אמר, "אני לא רוצה להכביד עלייך במחלה. נִדחה את זה לפעם אחרת", עכשיו התחרט על שבכלל צילצל אליה, והחזיר את השפופרת למקומה, וחצה את הכיכר. כובד לא נעים התפשט בגופו, ואולי זו היתה הקרירות שבאוויר, כל רצונו היה עכשיו להיות רחוק מזה, הוא צעד לאורך החומה של גן־החיות, באוויר היה ריח של צחנת חיות, והמשיך עם השדרות בהרגשה מחלחלת של מרירות ושל אכזבה, בעיקר מעצמו, על שלא היה תובעני יותר, ואפילו גס, כל־כך התאווה לגסות הזאת, שהיתה בעיניו אות לתאוות חיים וּלוויטָליוּת, לא היה לו ספק כי הגבר ההוא חוֹנַן בה. הוא התאמץ עד כמה שיכול להרחיק אותו עכשיו ממחשבותיו, אלא שההוא התעקש ופיעפע לתוכן, ותוך כדי כך חצה מאיר את דיזנגוף ופנה לאמיל זולה, ואז, בעודו צועד לאטו ברחוב החשוך הזה – משהו מרגיע ומנחם היה ברחובות המוּכּרים הללו – חזרה והתעוררה בו הידיעה שאם יפנה לדוב הוז ויחצה את גורדון תופיע סבתו מפינת סמולנסקין בנעלי־הבית החומות, העשויות לֶבֶד, ובשמלה הביתית האפורה ועם צעיף הצמר הגדול החום סביב כתפיה, ותלך לקראתו וחיוך נוהר מלא תבונה וכל־טוב מכסה בנחת את פניה הרחבות והאהובות, ובבת־אחת, באותה תנועה של מחשבה ואף מהר ממנה, הרגיש את מגע פניה בפניו כשיחבק וינשק אותה, ואת מגע כפות ידיה העבות ככפות ידי נגר, ואת הריח המיוחד, האישי, שעטף אותה ואת חדרהּ עד שהיה זהה לה, ובאותו הרף של מחשבה ראה גם את השמיים הכחולים הדשֵׁנים, שמי אביב או סתיו מלאי נועם, שהשתרעו מעל למרפסת הקטנה שבה ישבו שניהם, הוא על הארץ והיא בכיסא־נוח, בזמן ההפצצה האיטלקית, ואת הברושים העבותים והתאנה והדשא בצבעי ירוק רעננים שבחצר, ובלי לזרז את צעדיו, בתחושה של אושר צובט לב, כאילו כל זה כבר התקיים והכל חזר למצבו הראשון, הטוב, לפני שמתה, פנה וצעד עם דוב הוז וחצה את גורדון והמשיך ועלה אל הוריו.
אין עדיין תגובות