החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פרות קדושות

מאת:
הוצאה: | 2005 | 160 עמ'
קטגוריות: ארץ ישראל, יהדות, עיון
זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

באמצעות 100 מושגים שכיחים בשפה העברית יוצר דרור גרין פוליגרף משוכלל, החושף את מעמקי הנפש האפלים של התרבות הישראלית. זהו מילון אישי, המנתץ באכזריות את הפרות הקדושות בלקסיקון הפוליטי של מדינת-ישראל, ומעלה לדיון את השאלות המהותיות ביותר, הנוגעות לזכות קיומה של המדינה.

הגזענות הנחבאת מאחורי 100 המושגים המוצגים בספר משותפת לימנים ולשמאלנים, לדתיים ולחילוניים, לפעילי שלום ולמתנחלים. הספר בוחן, בין השאר, את 'הזכות ההיסטורית' על ארץ ישראל, את כוחו המופרז של בית-המשפט, את אפליית ערביי ישראל ואת גירוש המתנחלים מבתיהם.

דרור גרין נוגע בעצב הרגיש והחשוף, שאיש מאזרחי ישראל אינו יכול להתעלם מקיומו. זו נגיעה מכאיבה, לעיתים קרובות גם מקוממת, אך לא ניתן להתעלם מן השדים שהיא מעוררת. גם מי שאינו מקבל את הפירוש שמעניק דרור גרין למושגים המוצגים בספר לא יוכל שלא לשוב ולבחון באמצעותם את ערכיו, ולגלות את מקומו במדד הגזענות הישראלי.

ד"ר דרור גרין, מייסד 'קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה' ומנהל 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, עובד כמטפל פרטי, מרצה ומדרך. פרסם כארבעים ספרים לילדים ולמבוגרים, ובהם 'בחזרה לצוות 4', 'אגדות האינתיפאדה', פרות קדושות' 'הסתלקותו של, פטירתו של, אחריתו של, מותו' ו'רצח בפורום החדש'.

בעבודת הדוקטורט שלו חקר ד"ר גרין את הטיפול הנפשי באינטרנט ויצר את הקליניקה הראשונה לטיפול נפשי באינטרנט. באתר פסייקום הוא מטפל ואף מייעץ למטופלים בשלבים השונים של הטיפול בו הם נמצאים: www.psychom.com

[email protected]

מקט: 4-386-34
מסת"ב: 978-965-7304-01-6
סקירת הספר באתר סימניה
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

מבוא – לפני עשרים ושמונה שנים, כשמנחם בגין נבחר לראשות־הממשלה, התכנסה קבוצת סטודנטים ירושלמיים בביתו של מי שמוכר היום כהיסטוריון ידוע, נכדו של אחד ממנהיגי התנועה הציונית.

הקשבנו יחד לסיקור הבחירות בטלוויזיה, וצפינו בחיים יבין, שהפך את המלה 'מהפך' למושג בעל משמעות היסטורית. כולם היו נסערים. עשר שנים לאחר מלחמת ששת־הימים שרר יאוש בחוגי השמאל הירושלמי. ניצחון מפלגת הימין עורר את חששות המשתתפים, שהעלו השערות שונות בנוגע לחופש הדיבור, להתנחלויות ולסיכויי השלום. "אם כך זה יימשך," אמר מישהו, "ניאלץ לעזוב את הארץ," וכולם הנהנו בראשיהם לאות הסכמה.

בשנים שחלפו מאז עלתה המציאות על כל דמיון, וחששותיהם של בני החבורה מחווירים אל מול צמצום זכויות האדם, העמקת הכיבוש, השחתת השלטון והתפשטות הגזענות. איש מן המשתתפים באותה פגישה לא עזב את הארץ.

נדמה לי, שהייתי היחיד שלא הבין את גודל ההפתעה. עוד בילדותי נוכחתי בפניה המכוערות של הגזענות ושנאת הזרים, ולא ראיתי הבדלים משמעותיים בין שלטון מפלגות הימין לשלטון מפלגות השמאל.

נולדתי בכפר ערבי, בבית אבן דו־משפחתי, שדלתותיו יצוקות ברזל והוא מוקף בעצי פרי ובעצי־זית. קוצים צמחו בחצרות, שגדרות האבן שלהן נותרו פרוצות, ואפשרו לילדים מעבר קל בין הבתים. כבישים לא היו שם, ובשביל העפר התלול שבין הבתים נהגו הילדים לגלוש בפראות בעגלות עץ קטנות, שבנו לעצמם משאריות של קרשים וגלגלים.

נולדתי בכפר ערבי שלא התגורר בו אפילו ערבי אחד. תושביו גורשו ממנו במלחמת־השחרור, ובתיו הוכרזו כ'רכוש נטוש' ונמסרו לצעירים יהודים שהיו מוכנים להסתכן ולהתגורר בקרבת הגבול הירדני. עד היום מתגוררים הורי בשכונת אבו־טור שבירושלים, באותו בית אבן קטן, שבעליו המקוריים לא זכו לשוב אליו.

כשהייתי בן שלוש־עשרה, חודשים מעטים לאחר מלחמת ששת־הימים, פגשתי את בעלי־הבית שבו התגוררתי. יום אחד, בשעה ששהיתי לבד בבית, הקיש מישהו בדלת הברזל. כשפתחתי את הדלת מצאתי משפחה ארמנית קטנה, הורים ושני ילדיהם, בן ובת, שלבשו בגדי־חג ונראו כמו תיירים אירופים. הם סיפרו לי באנגלית שזה היה ביתם לפני מלחמת השחרור, וביקשו להיכנס ולראות את הבית. באותם ימים ידעתי, שאסור להכניס הביתה אנשים זרים, ובמיוחד כשמדובר בערבים. סירבתי לבקשתם, אך התחושה הרעה שהרגשתי בשעה שהודו לי בנימוס והמשיכו בטיולם מלווה אותי עד היום.

במרחק שלושים או ארבעים מטרים מבית הורי עבר הגבול, שחצה לשניים את הכפר. גדר הגבול עברה בין הבתים, והתושבים היהודים, שרובם עלו מארצות ערב, נהגו לשוחח בצעקות עם שכניהם הערבים. כאשר נהרסה הגדר במלחמת ששת־הימים ראיתי את שכני פורצים אל בתי הערבים המבוהלים, ולוקחים שלל: טלוויזיות, כלי־בית ומכשירי חשמל. כך החלה השנאה הנמשכת שם גם היום. לעיתים קרובות מנקבים נערי הכפר הערבי את צמיגי מכוניותיהם של תושבי השכונה היהודית. עד היום עובר הגבול הבלתי־נראה בין בתי היהודים והערבים, שאינם מקיימים ביניהם כל קשר.

באותו היום ראיתי את חיילי צה"ל עוברים ליד בית הורי, כשהם מובילים ברובים מכודנים שלושה נערים ערבים מבוהלים, שעיניהם וידיהם קשורות. מבלי לחשוב הוצאתי את מצלמת הקודאק אינסטמטיק הפשוטה שלי וצילמתי את החיילים והנערים מלפנים ומאחור. שם, אולי, צמחו התודעה הפוליטית שלי, והצורך להנציח את המראות הבלתי־אפשריים.

באותו היום, או למחרת, או ביום שלפני־כן, ראיתי מחזה שהפך את קרבי. היה זה היום שבו נכבשה העיר העתיקה, ואחד מקרובי משפחתי ששירת בצנחנים הזמין אותנו לבוא ולראות את הכותל המערבי. זה היה מרגש להיכנס בג'יפ אל שער־ציון בחומת העיר העתיקה, אותה ראיתי עד אז רק מרחוק, ולעבור בין הסמטאות הצרות כמו בארץ זרה. בדרך אל הכותל המערבי עברנו בסמטאות הצרות, עד שלפתע נתגלה לעינינו הקיר העתיק והמפורסם, שהבתים הצפופים כמעט נגעו בו. בשעה שהגענו לשם התרוצצו חיילים בסימטאות, וכלי־רכב כבדים נכנסו והחלו להרוס את הבתים. בזה אחר זה קרסו בתי־האבן הישנים והמוזנחים, והאבנים הנופלות התערבבו ברהיטים הנשברים, בכלי־הבית ובמשחקי הילדים, שלתושבים לא ניתן להוציאם לפני ההריסה. לפני מספר שנים נודע לי, שבתוך הבתים שהו גם אנשים, שנקברו חיים בין תילי האבנים.

שש שנים לאחר מכן, בשנת 1973, לאחר חודש של מלחמה חסרת־הגיון בסיני ובתעלה, מצאתי את עצמי מתבוסס בבוץ ובשלג של המובלעת הסורית ברמת־הגולן. באותם ימים עמד להיחתם הסכם להפסקת אש, והוחלט על נסיגה מן המובלעת. צה"ל התחיל במלאכת ההרס, כדי להשאיר במקום אדמה חרוכה. יום אחד עמדתי והמתנתי לטרמפ ליד בית גדול בפאתי כפר קטן. וכך סיפרתי ברומן שכתבתי עשרים שנה לאחר המלחמה, 'צוות 4':

"זה היה בית ערבי עם גינה גדולה, בית אבן יפה עם אכסדרת עמודים בחזית וחלונות גדולים. תמיד חלמתי שיהיה לי בית כזה, כי גם אני גדלתי בבית ערבי באבו־תור, אמנם קצת פחות יפה. עמדתי וחיכיתי לטרמפ, ופתאום הופיע דחפור ענק, ירד מהכביש וכמעט דרס אותי. לא הבנתי מה הוא עושה, הייתי בטוח שהוא מנסה להרוג אותי. אבל הדחפור הרס את הגדר, נכנס לתוך החצר ותוך כמה דקות הרס את הבית ונסע משם. הייתי הרוס. זה היה כמו לראות איך הורגים בן־אדם, למרות שזה היה רק בית. אולי רק אז הבנתי למה אנשים נלחמים על הבתים שלהם. הרי החיים יותר חשובים מאדמה ומבית, אבל כשאתה רואה איך הורגים בית, אתה נהרס בעצמך."

לפני הנסיגה מן המובלעת הצלחתי להיחלץ משם, והועברתי לתחנת ממסר במרומי הר בנטל. אפשר היה להשקיף משם אל פני רמת־הגולן כולה, מן החרמון ועד לכנרת. למטה, בצדו האחד של ההר, נחבא לו קיבוץ מרום גולן, ובצד השני נפרשה העיר קוניטרה, שהיתה ריקה מאדם ועמדה לחזור לידי הסורים. במשך ימים ארוכים ישבתי על התלולית שמעל לצריף שלי, וצפיתי בחבלני חיל ההנדסה ההורסים בתאוותנות את כל בתי העיר, מבית הקולנוע ומבני הציבור ועד לאחרון הבתים. נראה היה שחיילי ההנדסה זכו שם בקורס להרס מן ההפקר.

זהו נוף מולדתי. מאז ועד היום המשכתי לחזות בהרס הבתים, בטלוויזיה ועל דפי העיתונים. בזמן לימודי באוניברסיטה, בשנות השבעים, נוסף אל הרס הבתים גם ירי מחושב בילדים. כעשר שנים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה החלו ילדי הפלסטינים ליידות אבנים בחיילי הכיבוש, וכמעט מדי יום נשמעו ברדיו דיווחים על חיילים ש'ירו באוויר', ועל ילדים שבאורח פלא נהרגו מכדורי החיילים. באותם ימים החלו החיילים לירות לכיוון הילדים ב'כדורי גומי', שהיו כדורי פלדה עטופים בשכבת גומי דקה, וכמות הילדים שאיבדו את עיניהם ונחבלו בכל איברי גופם הלכה וגדלה.

כבר אז החלה השפה הצבאית לשבש את משמעות המלים המקובלות בעברית, ו'ירי באוויר', 'כדורי גומי', ו'מעצר מנהלי' הפכו למושגים שגורים. פוליטיקאים ואנשי צבא השתלחו בגלוי באוכלוסיה הערבית, וביטויים כמו 'ג'וקים מסוממים בבקבוק' (שטבע הרמטכ"ל רפול) או 'גיס חמישי' הפכו למטבעות לשון מקובלות.

בשנת 1863 הקים יואל משה סלומון, הדוד של הסבתא שלי, דפוס ליטוגרפי בירושלים, ובהדפס אבן הוציא לאור את העיתון העברי הראשון בירושלים ובישראל, עיתון 'הלבנון'. הוא לא היה ציוני, ולא היו לו כוונות להשליט את התרבות היהודית על כל תושבי הארץ. הוא היה ממחדשי השפה העברית, הרחיב את ההתיישבות היהודית בירושלים כאחד ממייסדי השכונות 'נחלת שבעה' ו'מאה שערים', והיה בין מקימי פתח־תקוה.

עשרות שנים מאוחר יותר השתלטה הפוליטיקה הציונית על החיים בישראל, ניכסה לעצמה את השפה העברית ואת התרבות העברית והציבה לעצמה כמטרה את 'כיבוש הארץ' מידי תושביה הערבים. ההנהגה הציונית התעלמה ממחאותיהם של תושבי הארץ היהודיים ושל הוגים כאחד־העם, שהזהירו מפני הסכנה שבהקמת מדינה ציונית תוך התעלמות מתושבי הארץ הערבים. כך נטמנו זרעי האיבה של המלחמה הנמשכת בין יהודים לפלסטינים, מלחמה המתחייבת מן האידיאולוגיה הציונית.

נולדתי בישראל, בן לדור עשירי של תושבי הארץ, ובמשך שנים רבות אני צופה במדיניותה של ממשלת ישראל, הגוזלת את חירותם ואת נכסיהם של תושבי הארץ הערבים, כשם שהיא גוזלת ממני את המורשת היהודית הלא־ציונית, את התרבות היהודית והאירופית, שהיו שלובות זו בזו במשך מאות בשנים, ואת השפה העברית.

בספר הקטן הזה אספתי מאה מושגים שגורים בשפה העברית, שעוותו ואיבדו את משמעותם המקורית. כאשר אני שב וקורא ברשימת המושגים, כשהם כה סמוכים זה לזה, חולפת בי צמרמורת. הם מציגים תמונת מציאות קשה מנשוא, של חברה הנגועה בגזענות ובשנאת זרים, המקדשת את השנאה ואת המלחמה.

זה איננו מילון מושגים המבוסס על מחקר, והגדרותיו אינן מדויקות ואינן 'נכונות'. אינני מבקש 'להוכיח' את טענותי או להסתיר את טעויותי, אלא להציג את הרוח הנושבת מן המלים. הזיכרון ההיסטורי שלי אינו מדויק, ולא קשה יהיה למצוא בטקסט טעויות בעובדות ובפירוש המציאות. טעויות כאלו משקפות אמונות ועמדות שונות המתבטאות בוויכוח הנמשך בחברה הישראלית, אך הן אינן מסתירות את רוחן של המלים, ואת אופן השימוש המקובל בהן.

את פירושי המלים כתבתי מתוך הקשבה לסביבתי הקרובה, לחברי, למטופלי ולתלמידי, מהאזנה לרדיו ולטלויזיה ומקריאה בעיתונים. בפירוש המושגים נעזרתי רבות בניסיון לפענח את המסרים הנסתרים, הלא־מודעים, המוסווים בדרך־כלל על־ידי דוברי העברית, המתקשים להודות במשמעותם הקשה.

זהו מילון פרטי, סובייקטיבי, המציג את התרבות הישראלית של תחילת האלף השלישי מנקודת מבטו של מי שחי בקרבה במשך חמישים שנה.

כמי שעוסק בטיפול נפשי לא קשה לי לזהות מאחורי המלים סימנים של מחלה קשה, מחלה חברתית שאינה מבחינה בין ימין לשמאל, בין חילוניות לדתיות ובין בני־הארץ לעולים החדשים. זוהי מחלה המתאפיינת בחרדה בלתי־נסבלת, המוצאת את פורקנה בגזענות ובשנאת־זרים.

אני משער שרבים, ובהם רבים שאני מוקיר, מעריך ואוהב, ייפגעו מנוסח הדברים, ואני מבקש את סליחתם. אני מאמין, שכל אחד מאתנו אחראי לסביבה בה הוא חי, ולכן כתבתי את הדברים.

הספר הזה אינו ספר פוליטי, למרות תכניו הפוליטיים. אינני מאשים את המנהיגים הפוליטיים ביצירת המחלה, גם אם ניצלו אותה לצורכיהם. אני מבקש להציב מראה שתאפשר לבחון מחדש את הנחות היסוד של התרבות הישראלית. זוהי מחלה שתלך ותיגבר, עד אשר המשבר הבלתי־נמנע יחייב את כל הלוקים בה לבחור בדרך־חיים שונה. אולי בדרך של שלום ואהבה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרות קדושות”