החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סוקרטס וקסנטיפה בירח דבש

מאת:
הוצאה: | 2008 | 117 עמ'
קטגוריות: פילוסופיה, עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

ניתן לומר כי קיים דימיון מסויים בין העיסוק הפילוסופי ובין ההומור. גם הפילוסופים וגם ההומוריסטנים מתבוננים בעולם מבפנים ומבחוץ, מקרוב ומרחוק בעת ובעונה אחת. הם מעורבים בנושאים בהם הם עוסקים, נושאים אלה חשובים להם, דורשים את התייחסותם, אך הם מציבים מרחק מסויים בינם ובין הנושאים, מתבוננים בהם מעמדה פרספקטיבית, בוחנים אותם מבחוץ.

גם הפילוסופיה וגם הבדיחות יוצאות מאותן נקודות מוצא נון־קונפורמיסטיות, חתרניות, שוברות מוסכמות. בשתיהן נבחנים כל ההבטים של החיים בראייה פולשנית, שתיהן נועזות לשחוט פרות קדושות, להציג בקלונן אמיתות מוסכמות וחשיבה סטיריאוטיפית. שתיהן אינן מקבלות כמובן מאליו אמונות דתיות, מימצאים מדעיים, תיזות חברתיות וכיו"ב.

גם ההומור וגם הפילוסופיה הם פרי הסכמה חברתית המאפשרת שבירת המוסכמות, התייחסות מקורית ונונקונפורמיסטית, זכות להפר את השלווה ולפעול בניגוד לציפייה החברתית. בנסותו לאפיין את ההומור בולט הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, ששאל מה פירוש הדבר שלאנשים יש חוש הומור והוא משיב כי פירושו שהם פועלים בניגוד לציפייה של זולתם.

מכאן, אם מקובל בין אנשים שכשאתה זורק כדור לזולתך הוא תופס אותו וזורק אותו אליך בחזרה, בעל חוש ההומור אינו זורק אותו אליך בחזרה אלא שם אותו בכיסו.

נראה כיצד עשויות הבדיחות והשנינה להאיר מושגים ועקרונות פילוסופיים; עד כמה טעונות הבדיחות בתכנים פילוסופיים; כיצד הן מגרות את החשיבה ומעוררות אותה לבחינה ולביקורת; עד כמה יש בהן מדרכי הטיעון הפילוסופי, החקר, ההשוואה, ההסקה ואפילו הפילפול וההיגיון התלמודי.

כשנשאלו הליצנים: "איך אפשר להסביר שהמלאכים יכולים לעוף?" השיבו "כי הם לוקחים את עצמם בקלות". מסתבר שקלות זו של הבדיחה והצחוק, ההומור והשנינה נושאים אותנו אף לגבהים של החשיבה וההגות הפילוסופית, ומטעימים אותנו גם מעמקותה ומאפשרים לנו לנוע בקלילות בין המעמקים והגבהים כשאנו רוקמים שיח פילוסופי הומוריסטי.

המחבר פרופ. אדיר כהן משמש כפרופסור לפילוסופיה חינוכית, לביבליותרפיה

ולהומורתרפיה באוניברסיטת חיפה. הוא מחברם של ספרים רבים בתחומים הללו, עורך של כתבי עת וחתן פרסים רבים, ישראליים ובינלאומיים, על השגיו בנושאים אלה.

מקט: 4-593-24
מסת"ב: 978-965-7259-12-2
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פילוסופיה בלבוש מחוייך — הפילוסופיה וההומור

מבוא

הנה לפניך עוד שיטה חדשה בפילוסופיה. אם אתה מגיב בחיוך אני מבטיחך נאמנה כי אחייך איתך. כל מה שאני מנסה הוא רק להביע בפניך את העקרונות שאליהם אתה פונה בחיוכך…

(ג'ורג' סנטאיאנה)

דרכה של המוזה של סוקרטס למהול רצינות במעט הומור וקלות דעת.

(גאלנוס)

אין הומוריסטן אלא מוראליסט שהתחפש בלבוש חכם.

(אנרי ברגסון)

לא הראש הוא מקור ההומור אלא הלב.

(תומאס קארלייל)

רק הודות ליכולת הנתונה לבני־אדם להיות קלי דעת אין רובם תולים את עצמם.

(וולטיר)

ההומור הוא מבוא לאמונה והצחוק הוא שער לתפילה.

(ריינולד ניבוהר)

אמא נזפה בבתה על שהיא צוחקת בזמן התפילה בכנסיה.

"זה בסדר, אמא", השיבה הבת, "רק סיפרתי בדיחה לאלוהים".

יש יותר היגיון בהומור מאשר בכל דבר אחר, כי ההומור הוא האמת.

(ויקטור ברנה)

באופן מחוייך ניתן לומר כי קיים דימיון מסויים בין העיסוק הפילוסופי ובין ההומור. גם הפילוסופים וגם ההומוריסטנים מתבוננים בעולם מבפנים ומבחוץ, מקרוב ומרחוק בעת ובעונה אחת. הם מעורבים בנושאים בהם הם עוסקים, נושאים אלה חשובים להם, דורשים את התייחסותם, אך הם מציבים מרחק מסויים בינם ובין הנושאים, מתבוננים בהם מעמדה פרספקטיבית, בוחנים אותם מבחוץ. הפילוסוף מבקש מהקורא, או מהמקשיב לו, להתבונן בעולם מנקודת תצפית לא קונבנציונאלית, להעמיד את כל מה שהחזיק בו קודם לכן בסימן שאלה, לפקפק במוסכמותיו, לזעזע את הרגליו, לערער על הנחותיו, לנפץ את משפטיו הקדומים, להטיל ספק בכל מה שלמד, לבחון בביקורתיות את ציפיותיו, לחקור את כל מה שקיבל כמובן מאליו, לתהות על ממשות הדברים, לשאול על הקיום ועוד ועוד. ההומוריסטן אף הוא מציב מרחק בינו ובין המציאות. הוא שובר את כל המוסכמות; פורע את החוקים הקיימים; פורץ את המסגרות המקובלות; מבטל את הגבולות בין מציאות ודימיון, אמת ושקר; מערער את הבטחונות ומנפץ את המשפטים הקדומים; מעז להיות נונקונפורמיסטי, מקורי ומפתיע. גם הפילוסוף וגם ההומוריסטן דורשים ממך להתבונן בעולם ובמציאות כאילו מפלאנטה אחרת, כאילו אתה פוגש בהם לראשונה ואתה מתבונן בהם בראייה לא משוחדת, לא מותנית מראש, לא סגורה ושיגרתית, אלא פתוחה וראשונית.

וכאן באות הבדיחות ומציירות תמונה נון־קונפורמיסטית, ביקורתית, שוברת מוסכמות, עוקצנית ואף מעוררת מחשבה על העולם.

בראשונה חשבנו שהעולם שטוח, אחר כך החלטנו שהוא עגול, היום אנחנו יודעים שהוא עקום.

כל העולם כולו הוא סיר לחץ ואיש אינו יודע אם שסתום הביטחון תקין…

ואל הבדיחות מצטרפים דברי שנינה והתייחסויות הומוריסטיות של סופרים והוגים:

העולם הוא כמו ספינת חלל שהגיעה ללא הוראות הפעלה…

(ר. בוקמינסטר־פולר)

האלוהים ברא הכל מתוך לא כלום, אבל הלא כלום עדיין נראה מכל דבר.

(פול ואלרי)

גם הפילוסופיה וגם הבדיחות יוצאות מאותן נקודות מוצא נון־קונפורמיסטיות, חתרניות, שוברות מוסכמות. הגירוי למחשבה שהן נותנות הוא בעיקרו דומה. בשתיהן נבחנים כל ההבטים של החיים בראייה פולשנית, שתיהן נועזות לשחוט פרות קדושות, להציג בקלונן אמיתות מוסכמות וחשיבה סטיריאוטיפית. שתיהן אינן מקבלות כמובן מאליו אמונות דתיות, מימצאים מדעיים, תיזות חברתיות וכיו"ב.

הבה נתבונן מעט בהתייחסות הפילוסופיה וההומור למדע כשלעצמו ולמדעים השונים:

הפילוסופית סימון וייל כותבת:

"הרי לפנינו מתודה של מחקר — ברגע שהעלינו מחשבה כלשהי, מיד עלינו לחפש באיזה מובן היפוכה הוא אמת".

וברוח מבודחת כותב ברטראנד ראסל:

"אריסטו היה יכול בנקל להימנע משגיאתו החמורה בחושבו שלנשים יש פחות שיניים מאשר לגברים. פשוט היה עליו לבקש את גברת אריסטו לפתוח את פיה".

ותומאס האכסלי מדגיש כי:

"יום הולדת המדע הוא אף יום מות המשפט הקדום".

אך בה באותה שעה כשהוא מדבר על המתודה המדעית הוא כותב:

"הטרגדיה הגדולה של המדע — רצח של השערה יפהפיה על־ידי עובדה מכוערת".

ומה אומרות הבדיחות ואיך מתארים דברי השנינה את המדע?

"אנו נזקקים למדע שיעזור לנו לפתור את כל הבעיות שלא היו לנו אם לא היה מדע"…

ועל התקדמות המדע:

"המדע מתקדם כל כך מהר. המדענים שוב אינם עוסקים בייצור מלכודות טובות יותר, הם עסוקים בייצור עכברים טובים יותר"…

ואל דברי הבדיחה והשנינה מצטרף אף וורנר פון בראון שהגדיר:

"מחקר בסיסי — מה שאני עושה כשאינני יודע מה אני עושה".

ובהמשך הבה ונתבונן לרגע במדעים שונים. כך, למשל, על הסוציולוגיה אמר ריימונד פוינקארה:

"סוציולוגיה היא המדע בעל המספר הגדול ביותר של מתודות והתוצאות המעטות ביותר".

ואת הסטאטיסטיקה מתארות הבדיחות:

"אם בחדר יש שמונה גברים ואישה אחת בחודש התשיעי להריונה, הרי בממוצע כולם נמצאים בחודש הראשון להריונם"…

או:

סטאטיסטיקאים הם אנשים היודעים שאם תניח ראשו של אדם בתנור ורגליו במקפיא, הוא יחוש בממוצע טוב למדי.

או:

— אלוהים אדירים, קראתי סטאטיסטיקה שבכל פעם שאני נושף אדם אחד מת.

— אז למה שלא תשתמש במי פה?

ומה אומרים הפילוסופים וההומוריסטנים על המתמטיקה? ראסל מבהיר כי:

"מתמטיקה — מקצוע בו לעולם איננו יודעים מה אנחנו מדברים עליו, או האם מה שאנחנו אומרים הוא נכון".

ולעומתו ההומוריסטנים מחפשים את ההבט האנושי:

— ג'וני, אילו אביך השתכר חמשת אלפים דולר לחודש והיה נותן את מחציתם לאמך, מה היתה מקבלת?

— התקף לב.

או:

— אבא, אני לא יכול לפתור את התרגילים. אני נדרש למצוא את המחלק המשותף הגדול ביותר. אולי תוכל לעזור לי?

— מה עדיין לא מצאו אותו, אני זוכר שכבר חיפשו אותו כשאני הייתי ילד.

מכאן, גם ההומור וגם הפילוסופיה, הם פרי הסכמה חברתית המאפשרת שבירת המוסכמות, התייחסות מקורית ונונקונפורמיסטית, זכות להפר את השלווה ולפעול בניגוד לציפייה החברתית. בנסותו לאפיין את ההומור בולט הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, ששאל מה פירוש הדבר שלאנשים יש חוש הומור והוא משיב כי פירושו שהם פועלים בניגוד לציפייה של זולתם. מכאן, אם מקובל בין אנשים שכשאתה זורק כדור לזולתך הוא תופס אותו וזורק אותו אליך בחזרה, בעל חוש ההומור אינו זורק אותו אליך בחזרה אלא שם אותו בכיסו.

ואת ייחודו של ההומור ומהותו מגדיר הסופר רומן גארי באומרו:

הומור הוא הצהרה על עליונותו של האדם על כל מה שקורה לו.

שורה ארוכה של פילוסופים, החל באפלטון וכלה בפילוסופים בני דורנו עסקו בהומור, בניסיון להגדירו, בניתוחו, בבחינת מקומו בחיים האישיים והחברתיים, בהשפעתו המשחררת והמפרקנת, בשימושיו החברתיים, בהערכתו, בדחייתו או באימוצו, בתרומתו לחיים וכיו"ב. נלך בעקבותיהם של פילוסופים אלה תוך ניסיון לראות את תרגום דבריהם על ההומור לחיינו שלנו. ואכן במרוצת הדורות עוסקים פילוסופים רבים לא רק בהתפלספות על ההומור, אלא לעתים אף משתמשים בדרכים הנונקונפורמיסטיות של ההומור גם להצגת הטיעונים הפילוסופיים, לשבירת המוסכמות ולמבט נועז, לא צפוי ומקורי על המציאות.

וכך, כמו בקליפת אגוז מרוכזת תורה פילוסופית שלמה על משמעות החיים בבדיחה הבאה:

סטודנט לתיאולוגיה יצא לחפש את משמעות החיים. בדרכו הגיע אל פסגת ההימליה ופגש שם גורו הודי חכם וטהור עיניים.

"מה הם החיים?" שאל הסטודנט את החכם.

"החיים הם ריח יסמין אחרי גשם אביבי רענן"…

"אבל, מורי ואדוני, אתמול פגשתי חכם פקיסטאני שאמר לי כי החיים הם קוץ חד בישבן".

חייך אליו החכם ההודי ואמר לו:

"אלה החיים שלו"…

פילוסופים רבים אף מדגישים כי אחת הברכות החשובות שבהומור היא היותו מביא את האדם בעל חוש ההומור להפוך את העולם כולו, על המכאיב והמשפיל שבו, על המרגיז והמלחיץ, למקור של הנאה. יפה תאר זאת בן עמי שרפשטיין — "הוא צוחק למעניו, לרעבו, לאיוולתו ולכישלונותיו. הואיל והוא מוצא את החיים, על כל מכאוביהם, נעימים כל כך, בטוח הוא בכוחו בפגישה עמהם ואין לו כל צורך לברוח. הוא חזק, כי ההומור מאפשר לו מרידה בטוחה אך יעילה כנגד כל מה שאין הוא חפץ לסבלו, והוא גם ריאליסט, כי ההומור דורש את השוואת היומרות עם הממשות".

הפילוסוף ברוך שפינוזה מדגיש כי:

"הצחוק, וכמוהו הבדיחה, הוא שמחה טהורה ולפיכך טוב הוא כשהוא בפני עצמו, אם אינו גודש את הסאה. רק אמונה טפלה בחשכתה ובעצבונה אוסרת עלינו את התענוג. וכי יותר נאה לאדם לשבור את רעבונו ולרוות את צמאונו מלגרש את תוגתו?"

הפילוסוף האמריקאי ג'ורג' סנטאיאנה אמר כי "אין כל תרופה ללידה ולמוות מלבד ליהנות מפסק הזמן שביניהם".

"תהנה מחייך. אלה הם ימי העבר הטובים שתתגעגע אליהם בעוד עשר שנים".

ואכן להומור תרומה משמעותית להפיכתו של פסק זמן זה, שחיים שמו, לנעים יותר, למהנה יותר, לקל יותר. הוא הופך את חיינו לאופטימיים יותר בהעניקו לנו פנסי צחוק המאירים את דרכנו. מודעים אנו לבעייתיות הגלומה בתוכה של האופטימיות, למימד האשלייה שבה, ומהדהדים באוזנינו דבריו של קנדיד גיבורו של וולטיר האומר: "אופטימיות היא שיגעון שהכל בסדר, בעוד שהדברים פועלים רע", אך דומה כי ניתן להשיב לו בדברי מישל דה סינט־פייר — "אופטימיסט עשוי לראות אור במקום שהוא לא נמצא, אולם מדוע חייב הפסימיסט לרוץ ולכבות אותו?"

והאם החכמה העממית המתלבשת בניסוחים ההומוריסטיים לא מיטיבה לצייר את האופטימיזם ולהגדירו:

אופטימיזם — מזג עליז המביא קומקום לשיר על אף שהוא מלא במים רותחים עד לאף..

או:

אופטימיסט הוא האדם הרואה את ההזדמנות בכל קטאסטרופה. פסימיסט הוא אדם הרואה את הקטאסטרופה בכל הזדמנות.

ומה לנו תיאור מאלף יותר לאופטימיזם מאשר הבדיחה הבאה:

ביל ג'ונס נודע בכפר כמלך האופטימיסטים. יום אחד ירד מבול נורא. כל הכפר נשטף בשיטפון שסחף הכל והמים הלכו וגאו. ביל ישב על גג ביתו, התבונן במים הנוראים ושרק שיר עליז. שכן עבר ליד ביתו בסירה וקרא לעברו:

"אני רואה שכל הלול שלך נשטף במים!"

"נכון", השיב ביל, "אבל הברווזים יודעים לשחות"…

"גם פרדס התפוזים שלך נשטף!"

"נכון, אבל אמרו כי היבול השנה יהייה דל".

"אני רואה שהמים גאו עד מעל לחלונות ביתך!"

"נכון, אבל היה צריך לשטוף את החלונות"…

הפילוסוף הצרפתי רנה דיקארט כתב כי:

"הפילוסופיה כולה כמוה כעץ אשר שורשיו הם המטאפיסיקה, גזעו — הפיסיקה, וענפיו המסתעפים מהגזע הם כל המדעים האחרים".

ואנו היינו מוסיפים לענפיו גם את ההומור, הבדיחה והצחוק.

בהמשכו של הספר ננסה להראות כיצד עשויות הבדיחות והשנינה להאיר מושגים ועקרונות פילוסופיים; עד כמה טעונות הבדיחות בתכנים פילוסופיים; כיצד הן מגרות את החשיבה ומעוררות אותה לבחינה ולביקורת; עד כמה יש בהן מדרכי הטיעון הפילוסופי, החקר, ההשוואה, ההסקה ואפילו הפילפול וההיגיון התלמודי.

בנקודה אחרונה זו של הפילפול וההיגיון התלמודי, הבה ונדגים את הדברים:

יהודי נתפש נואף עם אשת איש והובא בפני הרבי.

"אתה נואף ופושע", האשים אותו הרבי.

"איך אתה מאשים אותי, רבי", אמר לו היהודי "מבלי לתת לי הזדמנות להוכיח לך שאני חף מפשע".

"שא דבריך ונסה להוכיח את חפותך", אמר לו הרבי.

"רבי, אתה מסכים בוודאי שמותר לי לקיים יחסי מין עם אשתי?"

"בוודאי", השיב הרבי.

"ואתה, בוודאי, מסכים, רבי, שהאיש שהאשים אותי בניאוף עם אשתו רשאי לקיים יחסי מין עם אשתו?"

"בוודאי", השיב הרבי.

"אך האם מותר לו לקיים יחסי מין עם אשתי?"

"חס וחלילה!" הזדעק הרבי, "בוודאי שאסור לו!"

"אם כך, רבי", אמר היהודי, "אתה בעצמך מסכים שמותר לי לקיים יחסי מין עם אישה שלמאשים אסור לקיים איתה יחסי מין. אם לי מותר לקיים יחסים עם אישה האסורה לו, קל וחומר שמותר לי לקיים יחסי מין עם אישה המותרת לו…

והנה כבר למדנו דרכי "קל וחומר" ואם נרצה לעסוק ב"גזירה שווה" או בהסקה, בהשוואה ובדרכי האנאלוגיה, האם הבדיחה הבאה לא שופכת עליהן אור?

איש זקן בא בימים, שמלאו לו שמונים שנה נשא, אישה צעירה בת שמונה עשרה. שנה אחרי נשואיו בא לרופא ואמר לו: "דוקטור, אשתי הצעירה בהריון ומצפה לתינוק בכל יום".

התבונן בו הרופא בחיוך ואמר לו: "שמע סיפור. איש אחד יצא עם חבריו לצייד. הם זרזו אותו למהר לבוא עמהם ובחפזונו לקח את המטרייה במקום את רובה הצייד. בהיותם ביער התקדם לעברם שועל. האיש לקח את המטרייה, ירה בשועל והרג אותו".

הישיש התפרץ לסיפורו ואמר: "זה לא יתכן! מישהו אחר בוודאי ירה בשועל".

"ההא!" אמר הרופא, "זאת הנקודה שלי!"

בהמשך הספר נתבונן כיצד הבדיחות והשנינה מאירות את האסכולות הפילוסופיות השונות ואת התחומים השונים בהן דנה הפילוסופיה. כך, למשל, המשורר השנון דלמור שוורץ מגדיר אכזיסטנציאליזם:

"אכזיסטנציאליזם פירושו שאין אדם מסוגל לעשות אמבטיה במקומך".

וההומוריסטן השנון ה.ל. מנקן מגדיר בהומור תיאולוגיה:

"תיאולוגיה היא מאמץ להסביר את הלא ניתן לידיעה במושגים שאינם ראויים לידיעה".

והבדיחה והשנינה מגדירות ומציירות אתיאיזם:

"אתיאיסט הוא אדם שמקווה שאלוהים לא יעשה דבר שיפגע בכפירה שלו".

או הבדיחה על האתגר לאתיאיסט:

אתאיסט אחד שוחה באגם בסקוטלנד, פתאום תופסת אותו המפלצת של לוך נס וכמעט אוכלת אותו.

האתיאיסט צועק: "אלוהים תציל אותי".

באותו רגע קופאת המפלצת על מקומה ופיה נשאר פתוח.

לפתע נשמע קול מהשמים: "חשבתי שאתה לא מאמין באלוהים. מה קרה פתאום?"

השיב האתיאיסט: "עזוב אותי במנוחה, עד לפני כמה דקות גם לא האמנתי שיש מפלצת באגם זה".

ובאותו נושא בדיחה מודרנית:

חברת הטלפונים מציעה עכשיו שירות חדש של "חייג תפילה לאתיאיסטים".

איך זה פועל?

אתה מחייג למיספר מסויים ואין כל תשובה…

אז מה פלא שלואי בונואל אומר:

"תודה לאל, אני עדיין אתיאיסט".

לא רק בהשתקפות של האסכולות הפילוסופיות ותחומי הדיון הפילוסופי בדרך ההומור נדון, אלא אף בשאלות שהפילוסופיה מציגה. נבחן את הולדתה של הפילוסופיה מן השאלה ואת התפתחותה כרצף אינסופי של שאלות.

הפילוסוף והמחנך ג'ון באראל מספר על מדען האטום איזידור בבי שזכה בשנת 1944 בפרס נובל בפיסיקה. יום אחד נשאל איך הפך לפיזיקאי ולהוגה והוא השיב:

"אמי עשתה אותי מדען מבלי שהתכוונה לכך. כל אמא יהודיה אחרת בברוקלין היתה שואלת את בנה כשהיה חוזר מבית־הספר: 'נו? האם למדת דבר מה חדש היום?' אבל לא אמי. היא תמיד שאלה אותי שאלה אחרת: 'איזי, האם שאלת שאלה טובה היום?' הבדל זה — שאלת שאלות טובות — הביא אותי להיעשות מדען".

בספר שלפנינו נעסוק, בעזרת ההומור, ברבות מן השאלות שהפילוסופיה שואלת כמו: מי אני?

"יום אחד ימצא את עצמו ואז אכזבתו תהייה נוראה"…

ובאותו הקשר אמר המחזאי, הסופר והפילוסוף העמקן גיתה:

'דע את עצמך!' אילו הייתי יודע את עצמי הייתי נמלט כל עוד נפשי בי".

והמימרה ההומוריסטית העוקצנית:

אל תחשוש להיות עצמך — בין כה וכה איש לא נותן דעתו אליך.

ושאלה אחרת: מה המשמעות של החיים?

ואכן אלבר קאמי מדגיש כי "מכל השאלות, שאלת משמעות החיים היא הדוחקת ביותר", אך בה באותה שעה הוא כותב כי "בעבר עמדה השאלה אם יש או אין משמעות לחיים, עכשיו מתברר כי החיים יהיו טובים יותר אם אין להם משמעות".

ועם שאלת המשמעות עולות השאלות האם אנו מגלים או מוצאים משמעות או אולי אנחנו יוצרים אותה? האם המשמעות היא אף המסמנת את יעודנו?

ריצ'ארד באך משיב:

"הנה המבחן למצוא אם שליחותך בחיים הסתיימה: אם אתה חי היא לא הסתיימה…"

ולשאלת משמעות החיים חלק מהתשובות ספקניות ביותר. ג'ימס גיבון האנקר אומר:

"החיים דומים לבצל, אתה קולף שיכבה אחר שיכבה ואז אתה מגלה שאין שום דבר בפנים".

ובדרך דומה כותב קרל סנדבורג:

"החיים הם כמו בצל. אתה מקלף אותם שיכבה אחרי שיכבה ולעתים אתה בוכה".

ואילו דבר השנינה העממי אומר:

"החיים הם מה שאתה עושה מהם לפני שמישהו עושה מהם משהו נורא יותר"…

נשאל שאלות על הדת ועל האם אלוהים קיים?

— האם אלוהים קיים?

— רק אלוהים יודע.

או כמו שאומרת המימרה השנונה היידית:

"אם אלוהים היה קיים, היו בני האדם שוברים את כל החלונות שלו".

או כדבריו הדוקרים והציניים של תומאס סזאסז:

"כשאתה מדבר אל אלוהים — אתה מתפלל, כשאלוהים מדבר אליך יש לך סכיזופרניה".

או כדבריו הספקניים של אלברט איינשטיין:

"קשה לי להאמין שאלוהים משחק בקוביות עם העולם"…

או כדבריו הפרגמאטיים של וודי אלן:

"אילו רק היה אלוהים נותן לי סימן ברור, כמו הפקדת סכום גדול על שמי בבנק בשווייץ".

מקום מיוחד נקדיש אף לנושאים השונים שהפילוסופיה עוסקת בהם תוך בחינתם דרך ההומור והבדיחה וניתוח ההשתמעויות הפילוסופיות והצגת המסרים הפילוסופיים העולים מהם. כך יעלו לדיון נושאים כמו האושר; התקווה; האמונה; הדת; האמת; השקר, הרגש ואף הצחוק עצמו.

כשנשאלו הליצנים: "איך אפשר להסביר שהמלאכים יכולים לעוף?" השיבו "כי הם לוקחים את עצמם בקלות". מסתבר שקלות זו של הבדיחה והצחוק, ההומור והשנינה נושאים אותנו אף לגבהים של החשיבה וההגות הפילוסופית, ומטעימים אותנו גם מעמקותה ומאפשרים לנו לנוע בקלילות בין המעמקים והגבהים כשאנו רוקמים שיח פילוסופי הומוריסטי ולא רק בשפת המלאכים.

ואכן כדברי הבדיחה:

"ההומור הוא מתנת האלוהים לבני האדם", אמר המרצה לשומעיו.

"ובני האדם", התפרץ אחד השומעים, "הם ההוכחה הטובה ביותר שלאלוהים יש חוש הומור".

אוניברסיטת חיפה, תשס"ח, אדיר כהן

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סוקרטס וקסנטיפה בירח דבש”