אהבה בדרך

התחלה

ביום הולדת 35 התעוררתי ברישיקש שבהודו, העיר האהובה עלי בעולם, מוטרדת וחסרת מנוחה.

זה היה כשלושה חודשים אחרי שעשיתי צעד שגרם לרבים בסביבתי, ולרגעים גם לי, לחשוב שהשתחררו לי בורג או שניים. התפטרתי מהעבודה כמגישת חדשות, שחררתי את הדירה ששכרתי במרכז תל אביב, ארזתי מוצ’ילה וקניתי כרטיס טיסה פתוח למזרח.

לא היתה לי תוכנית ברורה, אבל ידעתי אינטואיטיבית שזה מה שעלי לעשות. הכי קל היה לי לגייס לעצמי את ההסבר שאני רוצה לטייל, רצון שתמיד ער בי.

35 זה לא איזה מספר מיוחד, כזה שעושים ממנו עניין, אבל נשאבתי לשיחות פנימיות שלא ממש הרימו, בלשון המעטה. זה התחיל בשערות לבנות שהחלו לבצבץ. בחרתי לצבוע אותן. לבד. בהודו. לא רעיון טוב במיוחד. הקמטוטים בעיניים כבר נכחו והסגירו שאני לא בת 20. הם חשפו את מספר השנים שבהן צחקתי בקול ובכיתי מהלב. הטיילות הצעירות והיפות שפגשתי עם העור החלק והבתולי, השיער מלא הברק והתמימות המהפנטת, מגנטו אליהן אוטומטית את המבטים של הטיילים הצעירים האנרגטיים.

פתאום, ללא התראה, הרגשתי בלתי נראית.

זקנה? לא. מבוגרת? לא יודעת. משהו בין לבין. עניין לא מוגדר. אי־נוחות.

וכמו שתמיד קורה, החיים הפגישו אותי עם החשש הספציפי בכל פינה. שמתי לב שאני מתביישת לענות על השאלה שנשאלתי בכל מקום — בת כמה את?

הפער בין המקום היפהפה שהייתי בו לבין התחושה הפנימית חייב אותי לשבת עם עצמי ולנסות לפרק לגורמים מה קורה שם. מה זה הדבר הזה שגונב את תשומת ליבי? ברגע של כנות משהו צץ. אני לא נורמלית. לא במובן של משוגעת, אלא פשוטו כמשמעו, לא בנורמה. לא יישרתי קו עם הציפיות של השנתון שלי. עם הציפיות שלי. עם ציפייה.

אני רווקה. סינגל. בלי בן זוג, פרטנר, חבר לחיים. כה פשטני?

המשכתי לתהות, לגלגל ולחפש. מחשבה רדפה מחשבה באותו כיוון. הפחד המשיך לחשוף את עצמו ונצבע בצבע כהה. אולי כולם כבר תפוסים? אולי לא אמצא את מה שאני רוצה? אולי הרכבת עזבה ואני על הרציף, אמנם עושה עליו חיים טובים והרפתקניים, אבל נטולת החותמת החברתית הזאת?

רוב האנשים בסביבה הקרובה שלי כבר היו נשואים במשך שנים, לומדים את רזי ההורות והאתגרים שלה, ואני הייתי שונה בנוף. זה לא שפנטזתי שבן זוג יהפוך את חיי למושלמים, אבל ידעתי שאני רוצה להתפתח יחד עם חבר.

פעם, מזמן, כשרציתי להיות מגישת חדשות, היו שהאמינו שאם לא עברתי בגלי צה’ל חבל על הזמן שלי. עקבתי אחרי הביוגרפיה של אנשי חדשות, עד שמצאתי את אלה שעשו את זה בלי לעבור בתחנה ביפו. כך, בלי שהם ידעו, רכבתי על גל המוטיבציה שהסיפור שלהם העניק לי.

אותו דבר עשיתי הפעם. רציתי לשמוע סיפורים שיוכיחו לי שזוגיות אוהבת אפשר ליצור גם הרבה אחרי שלב המסגרות המקובלות שמרכיבות את החיים.

מרגע שיצאתי לדרך ראיתי כמה זה נפוץ וגם כמה הבקשה לשמוע סיפורים כאלה אינה רק שלי.

נפגשתי עם נשים מכל הארץ, שפתחו בפני את ליבן בנדיבות רבה והסכימו שאספר את הסיפור שלהן. הן שיתפו בחוויית הרווקות המאוחרת ובדרך שלהן ליצור את הזוגיות שרצו בה. כולן עשו את זה אחרי גיל 35 (וגם הרבה אחרי). חלקן חוגגות זוגיות טרייה, אחרות מדברות מנקודת מבט של שנות נישואים רבות, ויש בהן שחוו את הרווקות המאוחרת עוד לפני שהנושא היה נפוץ ומדובר כל כך.

אצל רובן הבחנתי במכנה משותף: כניסה פנימה. מעין תהליך היכרות מעמיק עם עצמן, שבחרו בו או הובלו אליו.

כל סיפור ניווט אותי למקומות שונים, ויחד עם זה היו כמה שאלות שכמעט תמיד חזרו על עצמן בשיחות: מדוע הן רצו זוגיות, מה לדעתן מנע מהן ליצור אותה, עד כמה האמינו שיצליחו ליצור אותה, האם מדובר במזל, בעיתוי או בתוצאה של אקטיביות? וגם שוב ושוב עלו מחשבות לגבי הסטריאוטיפ הישראלי שקשור לרווקוּת.

הסיפורים שלהן מובאים כאן בגוף ראשון, ורוב הנשים מופיעות בשמן המלא או בשמן הפרטי האמיתי, מעטות ביקשו ממני להשתמש בשם בדוי. בין לבין שזרתי הארות ורשמי לב אישיים שלי. לפעמים גם הסברתי איך הגעתי אל האישה המסוימת, וכמעט תמיד התחושה היתה שהגענו אחת אל השנייה. הן רצו לשתף בחוויות שלהן לטובת אחרות, ממש כמו שאני רציתי לשמוע ולהשמיע אותן. בכל אחת מהנשים שדיברתי איתה, מצאתי משהו קצת ממני. כל אחת מהן לימדה אותי משהו אחר. חלק מהתובנות לקחתי איתי לדייטים ובדקתי אם הן תקפות לגבי.

לאורך הספר בחרתי לרוב להשתמש במונח ליצור זוגיות, כי לדעתי זה מתאר את הדבר שמתהווה יותר מאשר לחפש זוגיות, למצוא זוגיות או כל וריאציה אחרת. יחד עם זה חשוב לי לציין את הברור מאליו בעינַי: אין כל רע ברווקוּת. אין בכל מה שנכתב כאן הבעת סלידה מהסטטוס, כמו שאין אבטיפוס רצוי. נעתי מתוך הרצון שלי לשמוע סיפורים מסקרנים ולשקף אפשרות של יצירת זוגיות אוהבת בשלב ‘מאוחר’. כמובן ש’מאוחר’ זה עניין של פרספקטיבה, כי מי בכלל יקבע או תקבע מה עונה להגדרה הזאת?

השתדלתי לבוא נטולת אג’נדה או שאיפה לצאת עם מסר אחיד, ולרוב הבחנתי שחוכמת האחת משלימה את האחרת, ולעיתים מנוגדת לה. וזה היופי בעינַי.

אני מקווה שהסיפורים שלהן יתרמו גם לכן (וגם לכם, גברים סקרנים שרוצים ללמוד מאותן נשים).

באהבה,

רינת