התמונה הגדולה

פתח דבר

רק פעם אחת בחיי הייתי קרוב ממש למוות. שיקול הדעת שלי היה קצת משובש. היה חושך והתנועה היתה סואנת. נהג לא מרוכז בכביש המהיר 405 בלוס אנג’לס סטה בחדות לפנַי כדי להימנע ברגע האחרון מפנייה לנתיב היציאה, ואני סטיתי כדי לחמוק ממנו. משאית הסמיטריילר הענקית בנתיב משמאלי לא היתה הרחק מאחורַי כפי שחשבתי, וקצה קצהו של הפגוש שלי נתפס בפינה הקדמית של המשאית. זה הספיק. איבדתי שליטה במכונית. המכונית פתחה בסיבוב איטי ומפואר נגד כיוון השעון, שבסיומו נמצא צד הנהג שלי במישור אחד עם חזית המשאית שהמשיכה לדהור בכביש המהיר. בכל מקרה, זה היה איטי ומפואר מנקודת המבט שלי. הרגשתי כאילו נלכדתי בתוך ענבר, צופה בהתרחשות בחוסר אונים בעוד המכונית נעה מרצונה החופשי עד שחסתה בצילה של שבכת המנוע של המשאית, בניצב לכיוון התנועה, ופנס קדמי מסמא בוהק מול פנַי.

הייתי מזועזע, אבל יצאתי ללא פגע. המכונית התקמטה קצת והיה ברור שתזדקק לטיפול רציני, אבל היא היתה מסוגלת להסיע אותי הביתה אחרי שמולאו כל טופסי הדיווח של שוטרי התנועה. כמה סנטימטרים לכאן, שינוי מהירות לשם, קצת יותר פאניקה מצד נהג המשאית, והדברים היו עלולים להיגמר אחרת.

רבים מאיתנו קרובים למוות הרבה לפני שהם מתים באמת. אנחנו ניצבים כל הזמן מול הסופיות של החיים שלנו.

במסגרת עבודתי כפיזיקאי אני חוקר את היקום כמכלול. זהו יקום גדול. 14 מיליארד שנים אחרי המפץ הגדול, המרחב שאנחנו יכולים לראות ישירות מאוכלס בכמה מאות מיליארדי גלקסיות, שבכל אחת מהן מאה מיליארד כוכבים בממוצע. אנחנו בני האדם, לעומת זאת, זערוריים למדי — חדשים מִקָרוב באו אל כוכב לכת חסר חשיבות, שנע סביב כוכב חסר ייחוד. אחת היא איך היתה מסתיימת התאונה שלי בכביש המהיר, תקופת חיי תימדד בעשורים, לא במיליארדי שנים.

האדם הוא דבר פעוט, בן חלוף, ובהשוואה ליקום הוא קטן יותר מאטום יחיד בהשוואה לכדור הארץ. האם באמת יכולה להיות חשיבות לקיום של פרט יחיד כלשהו?

במובן מסוים, ברור שכן. אני חי חיים מאושרים, עם משפחה וחברים שדואגים לשלומי ואשר מותי ודאי יצער אותם מאוד. אני עצמי ודאי הייתי אומלל למדי אילו ידעתי איכשהו בטרם עת שחיי עומדים להגיע לסיומם. אבל מנקודת הראות של קוסמוס אדיר ממדים ואדיש למראה, האם באמת יש לזה באמת חשיבות רבה?

אני רוצה להאמין שלחיינו יש חשיבות גם אם היקום ימשיך להתגלגל לאיטו בלעדינו. אבל עלינו לכבד את השאלה ולעבוד קשה כדי להבין איך הרצון העז שלנו להיות בעלי חשיבות משתלב בטבעה של הממשות ברמות העמוקות ביותר שלה.

חברה שלי, חוקרת מוח וביולוגית, יכולה לגרום לתאים יחידים להיות צעירים שוב: מדענים פיתחו טכניקות לקחת מבני אדם בוגרים תאי גזע שרכשו מאפיינים בוגרים, ולהפוך את חץ הזמן שלהם עד שהם נראים כמו תאי גזע של תינוקות שזה עתה נולדו. אף על פי שדרך ארוכה מפרידה בין הַצעָרָה של תאים יחידים והצערה של אורגניזמים שלמים, שאלתי אותה אם ביום מן הימים נוכל להפֵּך את תהליכי ההזדקנות של בני אדם ובאופן פוטנציאלי להשאיר אותם צעירים לנצח.

‘אתה ואני נמות יום אחד’, היא הרהרה בקול רם. ‘אבל אם למישהו מאיתנו יהיו נכדים, אני לא לגמרי בטוחה’.

זוהי צורת חשיבה של ביולוגים. כפיזיקאי, אני יודע שאיננו מפרים שום חוק מחוקי הטבע אם אנחנו מדמיינים יצורים חיים שמתמידים בקיומם מיליוני או אפילו מיליארדי שנים, כך שאין לי שום השגות בעניין. אבל בסופו של דבר, הדלק הגרעיני של כל הכוכבים ייגמר, שרידיהם הקרים ייפלו לתוך חורים שחורים, והחורים השחורים יתאדו בהדרגה לכדי דייסה דלילה של חלקיקים אלמנטריים ביקום חשוך וריק. אנחנו לא באמת נחיה לנצח, ואחת היא עד כמה תִּרבה חוכמתם של הביולוגים.

כולם מתים. החיים אינם חומר כמו מים או סלע. הם תהליך כמו אש או גל שנשבר אל החוף. הם תהליך שמתחיל, נמשך זמן־מה, ובסופו של דבר מסתיים. הרגעים שלנו, ארוכים או קצרים, הם כהרף עין לעומת מרחבי הנצח.

***

יש לנו בספר הזה שתי מטרות. האחת היא להסביר את סיפורו של היקום שלנו ומדוע אנחנו חושבים שהוא נכון — התמונה הגדולה כפי שאנחנו תופסים אותה בעת הזאת. זוהי תפיסה פנטסטית. אנחנו בני האדם איננו אלא טיפות של רפש ערוך במסודר, אשר כתוצאה מאופני הפעולה האימפרסונליים של הטבע פיתחו את היכולת להתבונן ולהתעניין ולהשתלב במורכבות המפחידה של העולם הסובב אותן. כדי להבין את עצמנו עלינו להבין את החומר שאנחנו עשויים ממנו, ופירושו של דבר הוא שעלינו לחפור עמוק אל תוך מחוז החלקיקים והכוחות והתופעות הקוונטיות, שלא להזכיר את המגוון המרהיב של הדרכים שבהן יכולות הפיסות המיקרוסקופיות הללו להצטרף אלה לאלה כדי להרכיב מערכות סדורות המסוגלות להרגשה ולמחשבה.

המטרה השנייה היא להציע מעט תרפיה קיומית. ברצוני לטעון כי על אף היותנו חלק מיקום המתנהל על פי חוקים אימפרסונליים המונחים ביסודו, בהחלט יש לנו חשיבות. זוהי אינה שאלה מדעית — אין בנמצא נתונים שאפשר לאסוף באמצעות ניסויים ואשר יוכלו למדוד באיזו מידה יש חשיבות לחיים. זוהי בעיה פילוסופית בעיקרה, כזו שדורשת מאיתנו לזנוח את האופן שבו חשבנו על חיינו ועל המשמעות שלהם במשך אלפי שנים. על פי דרך החשיבה הישנה, חיי אנוש אינם יכולים להיות בעלי משמעות אם אנחנו ‘רק’ אוסָפים של אטומים המתנועעים בהתאם לחוקי הפיזיקה. זה בדיוק מה שאנחנו, אבל אין זו דרך החשיבה היחידה על מה שאנחנו. אנחנו אוסָפים של אטומים, הפועלים בלי תלות ברוחות או בהשפעות שאינן גשמיות, וגם בני אדם חושבים ומרגישים שמקנים משמעות לקיום בעצם האופן שבו אנחנו חיים את חיינו.

אנחנו קטנים; היקום גדול. לא מצורפת אליו חוברת הוראות שימוש. ובכל זאת, אנחנו מצליחים להבין חלק ניכר להדהים מאופני הפעולה הממשיים של הדברים. אתגר מסוג שונה לגמרי הוא לקבל את העולם כהווייתו, להתייצב מול המציאות עם חיוך ולעשות את החיים שלנו לדבר־מה בעל ערך.

***

בחלק הראשון של הספר, ‘קוסמוס’, אנחנו בוחנים כמה היבטים חשובים של היקום הרחב שאנחנו חלק קטן ממנו. יש דרכים רבות לדבר על העולם, מה שמוביל אותנו אל המסגרת הקרויה נטורליזם פואטי. ‘נטורליזם’ טוען שיש עולם אחד בלבד, עולם הטבע; נבדוק כמה מהסימנים המצביעים על הכיוון הזה, לרבות השאלה איך היקום נע ומתפתח בהדרגה. ‘פואטי’ מזכיר לנו שיש יותר מדרך אחת לדבר על העולם. נראה לנו אך טבעי להשתמש באוצר מילים של ‘תוצאות’ ו’סיבות’ להתרחשות של דברים, אבל הרעיונות האלה אינם חלק מדרכי הפעולה של הטבע ברמות העמוקות ביותר שלו. המונחים האלה הם בגדר תופעות מתהוות, חלק מהאופן שאנחנו מתארים את עולם היומיום שלנו. ההבדל בין תיאורי היומיום לבין התיאורים העמוקים יותר נובע מחֵץ הזמן, ההבחנה בין עבר ועתיד, שניתן בסופו של דבר להתחקות על שורשיה עד למצב המיוחד שבו התחיל היקום שלנו סמוך למפץ הגדול.

בחלק השני, ‘הבנה’, אנחנו בוחנים איך עלינו להמשיך בניסיונותינו להבין את העולם, או לפחות להתקרב עוד ועוד אל האמת. עלינו להיות נכונים לקבל אי־ודאות וידע חלקי, ולהיות מוכנים תמיד לעדכן את האמונות והדעות שלנו כשמתקבלות ראיות חדשות. נראה איך הגישה הטובה ביותר שלנו לתיאור היקום אינה סיפור יחיד ואחדותי, אלא סדרה של מודלים קשורים אלה באלה והולמים ברמות שונות. לכל מודל יש תחום שהוא ניתן ליישום בו, ולרעיונות שנראים כחלקים מהותיים מכל סיפור יש זכות מלאה להיחשב ‘אמיתיים’. המשימה שלנו היא לכנס מערך משולב של תיאורים, מבוססים על כמה רעיונות יסודיים, אשר משתבצים יחד ומרכיבים כוכב לכת יציב של דעה מוצקה.

אחר כך אנחנו מגיעים לחלק ‘מהות’, ובו אנו מקדישים מחשבה לעולם כפי שהוא בפועל: החוקים היסודיים של הטבע. נדון בתורת השדות הקוונטית, שהיא השפה הבסיסית שהפיזיקה המודרנית כתובה בה; ונעמוד על טיבה של תיאוריית הליבה, שהיא המודל המוצלח להפליא של החלקיקים והכוחות שמרכיבים אתכם, אותי, את השמש, את הירח, את הכוכבים וכל דבר שראינו, מיששנו או טעמנו בימי חיינו. דברים רבים על פעולתו של העולם אינם ידועים לנו, אבל יש לנו סיבה טובה לחשוב שבכל מה שקשור לתחום הישימות של תיאוריית הליבה, התיאוריה הזאת היא התיאור הנכון של הטבע. והתחום הזה רחב דיו לשלול את קיומן של כמה השערות פרובוקטיביות, למן טֵלֵקינֵזיס ואסטרולוגיה ועד הישארות הנשמה אחרי המוות.

עם כמה מחוקי הפיזיקה בידינו, עדיין נותרת עבודה רבה בקישור העקרונות העמוקים האלה אל עושרו של העולם הסובב אותנו. בחלק הרביעי, ‘מורכבות’, אנחנו מתחילים לראות איך מתחוללים הקשרים האלה. הופעה של מבנים מורכבים אינה תופעה מוזרה המצויה במתח עם הנטייה הכללית של היקום לעבר אי־סדר גדול יותר; היא תוצאה טבעית של הנטייה הזאת. בנסיבות הנכונות, חומר מתארגן לכדי תצורות סבוכות המוכשרות לדלות מידע מסביבותיהן ולהשתמש בו. שיאו של התהליך הזה הוא החיים עצמם. ככל שאנחנו לומדים יותר על אופני הפעולה הבסיסיים של החיים, כן אנחנו מבינים יותר איך הם מצויים בהרמוניה עם העקרונות הפיזיקליים היסודיים המושלים ביקום כמכלול. חיים הם תהליך, לא ממשות חומרית, והם בהכרח זמניים. איננו הסיבה לקיומו של היקום, אבל היכולת שלנו להכרה עצמית ולהגוּת עושה אותנו מיוחדים במסגרתו.

עניין זה מביא אותנו אל אחת הבעיות המסובכות ביותר שהנטורליזם ניצב מולן: חידת התודעה. אנחנו מתמודדים עם הסוגיה הזאת בחלק ‘חשיבה’, שבו אנו הולכים אל מעבר ל’נטורליזם’ כל הדרך עד ל’פיזיקליזם’. מדעי המוח המודרניים מתקדמים בצעדי ענק בהבנת אופני הפעולה של המחשבה בתוך המוח, וכמעט אין ספק שלהתנסויות האישיות שלנו יש קישורים מוגדרים בתהליכים הפיזיקליים שמתרחשים שם. אנחנו יכולים אפילו להתחיל לראות איך היכולת היוצאת מן הכלל הזאת התפתחה בהדרגה עם הזמן, ואילו סוגי יכולות הם בעלי חשיבות מכרעת ברכישת תודעה. הבעיה הקשה ביותר היא בעיה פילוסופית: איך בכלל אפשרי שהתנסות פנימית, האוֹדוֹתנוּת (aboutness) ההתנסותית באופן ייחודי של חיינו בתוך הראש, ניתנת לצמצום ללא יותר מאשר חומר בתנועה? הנטורליזם הפואטי מציע לנו לראות ב’התנסויות פנימיות’ חלק מצורת דיבור על מה שקורה במוחנו. אבל צורות דיבור יכולות להיות ממשיות מאוד, גם כאשר מדובר ביכולתנו לבצע בחירות חופשיות כיצורים רציונליים.

לבסוף, בחלק ‘אכפתיות’ אנחנו מתמודדים עם הבעיה הקשה מכולן: איך לבנות משמעות וערכים בקוסמוס חסר תכלית טרנסצנדנטית. האשמה נפוצה המוטחת בנטורליזם היא שמשימה כזאת פשוט אינה אפשרית: בלי משהו מעבר לעולם הפיזיקלי שינחה אותנו, אין כלל סיבה לחיות, וּודאי שלא סיבה לחיות בצורה אחת ולא בצורה אחרת. כמה נטורליסטים מגיבים בהסכמה, וממשיכים בחייהם; אחרים מגיבים בעוצמה בכיוון ההפוך, וטוענים כי מבחינה מדעית ניתן לקבוע ערכים בדיוק כפי שניתן לקבוע את גילו של היקום. הנטורליזם הפואטי פוסע בשביל ביניים: מצד אחד הוא מקבל את הטענה שערכים הם קוֹנסטרוּקטים אנושיים, ומצד שני הוא דוחה את הטענה שלפיכך הם אשלייתיים וחסרי משמעות. לכולנו יש דאגות ותשוקות, בין אם כאלה שנתנה לנו האבולוציה ובין אם כאלה שנתנו לנו החינוך שקיבלנו או הסביבה שלנו. המשימה שלפנינו היא לפייס בין הדאגות והתשוקות האלה בתוך עצמנו, ובין אדם לאדם. המשמעות שאנחנו מוצאים בחיים אינה טרנסצנדנטית, אבל עובדה זו אינה עושה אותה פחות משמעותית.