ריח הנפט

עם קבלת אישור מנהל הניסוי, פניתי צפונה והתחלתי בהאצה לגובה ולמהירות הנדרשים לפי התוכנית. אני זוכר את תגובתו של אחד הבקרים בזמן שעקב אחר מסלול ההאצה שלי צפונה במהירות של מאך +2.0. “אדוני”, הוא שאל, “מה לעזאזל אתה מטיס?” הוא לא היה רגיל לראות ביצועים כאלה על מסך המכ”ם שלו.

 

דונאלד מאליק, מבכירי טייסי הניסוי של NASA, מציג בפנינו את הדרך שעבר במהלך 37 שנות קריירת טיסה. מאליק מספר על קורס הטיס האינטנסיבי שעבר בחיל הים האמריקאי, על טיסות מבצעיות ועל פעילותו כטייס מחקר וניסוי ב־NASA וב־NACA שקדמה לה. הוא השתתף בפרויקטים חלוציים והטיס חלק מכלי התעופה המרשימים והמהירים ביותר שנוצרו, ובהם מטוסי מאך 3+, מפציץ הענק XB-70, מטוסי הציפור השחורה (SR-71 ו־YF-12) וגם את המטוס חסר הכנפים M2-F1 שסלל את הדרך להנחתת מעבורות החלל. מאליק גם ביצע את ניסויי הטיסה הראשונים של רכב המחקר לנחיתה בירח (LLRV), מערכות בקרת טיסה ממוחשבת (טוס־על־חוט) ועוד. הדרך שעבר חופפת את תהליך ההתפתחות המרשים בתחום התעופה והחלל, מסוף מלחמת העולם השנייה ועד ימינו.

 

דונלד ל. מאליק החל דרכו כטייס קרב בחיל הים האמריקאי. הוא שירת שלושים שנה כטייס ניסוי עד פרישתו כסגן מנהל חטיבת מבצעי טיסה במרכז דריידן באדוארדס. מאליק צבר מעל 11,000 שעות טיסה ביותר מ־125 כלי טיס שונים.

פטר ו. מרלין עבד משנת 1997 כמידען במחלקת ההיסטוריה במרכז דריידן של NASA. הוא פרסם מאמרים וספרים בנושא היסטוריית תעופה וחלל.

מקט: 4-1272-2443

עם קבלת אישור מנהל הניסוי, פניתי צפונה והתחלתי בהאצה לגובה ולמהירות הנדרשים לפי התוכנית. אני זוכר את תגובתו של אחד […]

---

פרולוג

מאך 3+

מחוץ לתא הטייס, דממת הבוקר מתנפצת ברעש עז. לשמחתי אני יושב בתוך תא הטייס ולא מחוצה לו, עטוף בקסדה ובחליפת הלחץ בתא טיטניום בעל חלונות זכוכית קוורץ המעמעמים את רעשי “עגלת ההתנעה” והמאפשרים לי לשמוע את השריקה העדינה של זרימת החמצן לאפי.

מפעיל המערכות ישוב במושב האחורי של המטוס, ואנו ממשיכים לעבור ביסודיות על הנחיות רשימת הבד”ח (בדיקות חיוניות) לפני ההמראה.

ראש צוות הקרקע מסמן שיחידת ההתנעה מחוברת למטוס. ברגע התנעת המנוע השמאלי, הבזק ירוק עז פורץ מצינור הפליטה. המנוע מתעורר לחיים בשאגה. אני חוזר על הליך ההתנעה גם עבור המנוע הימני.

אנשי צוות הקרקע החשופים לשאגת המנועים חובשים מגני אוזניים. אני רואה אחדים מהם המהדקים את ידיהם בחוזקה לצידי ראשם.

אנו מסיימים לעבור על הבד”ח ומוודאים שמערכות המטוס ומכשור נתוני טיסת הניסוי פועלים כראוי.

לאחר שהייה של כמעט שלושת רבעי שעה בתא הטייס, אני משחרר את הבלמים ומסיט קדימה בעדינות את המצערות. המטוס האלגנטי נע לעבר מסלול ההסעה, גופו השחור בולע את אור השמש ומעורר רושם של צל מרושע המחליק לכיוון המסלול.

אני מתייצב בדיוק על קו מרכז המסלול לפני המראה, מולי כמעט שלושה קילומטרים של בטון. עם דחיפת המצערות קדימה, המבערים האחוריים מוצתים כמעט בעת ובעונה אחת, ואני מקדם את המצערות לכוח מרבי. להבות אש כחולות מותזות מצינורות הפליטה של המנועים. המטוס YF12 (“הציפור השחורה” – Blackbird) שורף את המסלול בעודו מאיץ ברצף. במהירות אוויר של 389 קמ”ש אני מושך אחורה בעדינות את הסטיק ומנתק את המטוס השחור מהאדמה לנסיקה תלולה.

אני ממשיך להאיץ לכ־741 קמ”ש תוך כדי טיפוס ליותר מ־10,000 רגל. בעודי מטפס לגובה של יותר מ־20,000 רגל במהירות הקרובה למהירות הקול, השמיים הכחולים הופכים כהים. בגובה של 34,000 רגל בערך אני דוחף קדימה בעדינות את הסטיק לצורך הקטנת זווית ההתקפה של המטוס במהלך האצה בתחום העבר־קולי. לאחר התייצבות במהירות של כ־833 קמ”ש (בערך מאך 1.2), אני מתחיל לטפס לצורך הגעה לגובה שיוט. בעודי שועט לעבר גובה של 70,000 רגל, אני מבחין בעקמומיות כדור הארץ, מעוטרת בשוליים כחולים כהים. השמיים מעליי כהים וחשוכים. מדבר והרים משתרעים תחתיי. אני יכול לראות את לאס וגאס, את נהר הקולורדו ושלל ערוצי ואדיות ואגמים יבשים המבתרים את הנוף. במהרה, עם הגעה לגובה שיוט, מחוון מהירות האוויר שלי עובר את קו מאך 3.0 (3,704 קמ”ש).

למרות טמפרטורת האוויר הנמוכה, החיכוך הרב מחמם את מעטפת המטוס לטמפרטורות של יותר מ־200 מעלות צלזיוס. הבידוד ומערכת מיזוג האוויר שומרים על פנים תא הטייס בטמפרטורה נוחה של כ־16 מעלות צלזיוס, נוסף על ההגנה המתקבלת מחליפת הלחץ המסורבלת שלי.

לא נותר זמן לתצפיות נוף. אני פונה צפונה, לכיוון הגבול הקנדי. בעוד דקות אחדות אגיע לנקודת הציון הראשונה של יעף הניסוי. בהביטי שוב דרך החלון, אני חווה תחושת פליאה. כיצד ילד כמוני מעיירה קטנה בפנסילבניה מוצא עצמו עכשיו טס בקצה החלל?