החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התשה

מאת:
הוצאה: | 2017-05 | 688 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

בצד ההישגים הצבאיים גרמה מלחמת ששת הימים לשינוי אופיו של הסכסוך הישראלי ערבי, שהפך מסכסוך על פלסטין לסכסוך על ריבונותן, שלמותן הטריטוריאלית וכבודן הלאומי של מצרים, סוריה וירדן.

מיד עם סיומה הוחל במאמץ מדיני אינטנסיבי לפתור את הסכסוך, שהיו מעורבות בו ארבע המעצמות ובראשן ארצות הברית. אולם הניסיונות כשלו על רקע תביעת מדינות ערב לנסיגת צה"ל מהשטחים כתנאי מקדים לכל התקדמות. כתוצאה מכך החליטה מצרים לפתוח במלחמה מוגבלת במטרה להתיש את ישראל, מלחמה שנמשכה כמעט שנה וחצי, ונודעה כמלחמת ההתשה.

היתה זו המלחמה הראשונה של ישראל שלא פגעה בשגרה של העורף, אך במהלכה נפלו חללים כמעט מדי יום ביומו, ובניגוד לתחושת הכוח ולאופוריה שאחזו בישראל לאחר מלחמת ששת הימים, היא נוכחה לדעת – אף כי לא הפנימה – שהמצרים אינם כה חלשים כפי שדימתה, ואין בידה פתרונות פלא לכל אתגר צבאי או מדיני העומד בפניה.

היתה זו מלחמה שלקראת סיומה התגלו בקיעים ראשונים בהסכמה הלאומית, בקיעים שהפסקת האש דחקה לפינה, אך הם שבו והתחדשו לאחר מלחמת יום הכיפורים ונמשכים מאז ועד היום.

יואב גלבר נולד בשנת 1943, לימד באוניברסיטת חיפה, ולאחר פרישתו לגמלאות — במרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים על תולדות היישוב ומדינת ישראל, שכמה מהם עוסקים בשורשי הסכסוך הישראלי־ערבי. בין ספריו: ״תולדות ההתנדבות לצבא הבריטי״, ״למה פירקו את הפלמ"ח״, ״מולדת חדשה״, ״שורשי החבצלת״, ״קוממיות ונכבה״ ו״היסטוריה, זיכרון ותעמולה״.

מקט: 15100732
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

מלחמת ששת הימים מצאה אותי לומד באוניברסיטה העברית בירושלים. חטיבת הצנחנים הסדירה, אליה השתייכתי לפני צאתי ללימודים, כבר ירדה דרומה ואני הצטרפתי לחטיבת צנחני המילואים של מוטה גור בעת שהתגייסה, ועברתי איתה את ימי ההמתנה במרכז הארץ. החטיבה היתה מיועדת לצנוח באל־עריש, והיו בה מאות אנשים עודפים שלא היה להם מקום במטוסים. במוצאי שבת שלפני המלחמה (שפרצה ביום ב׳ בבוקר) נבנה מהם גדוד מאולתר שנשלח לתגבר את אילת ואני מוניתי לקצין המבצעים שלו. בלשון פשוטה — החמצתי את המלחמה. מכיוון שהחמצתי אותה, הייתי מדוכא מעט ופחות נלהב משאר עם ישראל בימים שאחריה, ולא נסחפתי באופוריה שרווחה באותם ימים. כאשר סיימתי באוקטובר 1968 את הלימודים וחזרתי לשירות מצאתי, מפרספקטיבה של מפקד פלוגה, צבא שונה במידה רבה מזה שעזבתי בקיץ 1966.

ביום שישי, ערב יום הכיפורים של שנת תשל"ג (1973), יצאתי לחופשה של שבועיים כדי להתכונן לבחינות הגמר לתואר השני. לא היה אז טלפון בביתי, ולקראת הצהריים הגיע רץ עם פתק ובו הודעה להתקשר בדחיפות למפקדת קצין חינוך ראשי שאליה היתה כפופה היחידה הקטנה במרכז ירושלים שעליה פיקדתי אז, המדרשה הצבאית לחינוך. נסעתי למשרדי ושמעתי לראשונה בשיחת טלפון עם הממונה עלי שיש מתיחות בגבולות, ולא בגלל משהו ש"אנחנו" מעוררים אלא ביוזמת "הצד השני". היה לי אמנם מינוי חירום של קצין קישור לטייסת סקייהוק, אבל לא נזקקתי לזמן רב כדי להחליט שאיני מתכוון להחמיץ עוד מלחמה, ולבלות אותה בבסיס חיל האוויר ברמת דוד.

עם הישמע האזעקה למחרת, יום הכיפורים עצמו, בשתיים בצהריים, אספתי את שמעון נהגי, לקחתי במשרד את הקלשניקוב וחגור 12 המחסניות ששמרתי עמי מזמן שירותי בשדה, ונסענו למפקדת קצין חינוך ראשי במטכ"ל. הודעתי שאני נוסע למפקדת חטיבת הצנחנים בתל־נוף, ונתראה אחרי המלחמה. בתל־נוף פגשתי, בין המוני הקצינים שהתגודדו במפקדת החטיבה, את איציק מרדכי, מג"ד 890, שהיו לנו היכרות מוקדמת וקשרי עבודה בתחום החינוך בצבא שעסקתי בו במקביל ללימודי המ"א, והוא הציע לי להצטרף לגדוד. בשעת ערב מאוחרת הגעתי למחנה הגדוד בבית ליד, והצטרפתי לכמה עשרות קצינים שהגיעו מהדרכות, מקורסים, מתפקידים עורפיים, מהמתנה להצבות וכו', ויצרו את מחלקת הקצינים המסופחים לגדוד. למחרת אחר הצהריים היינו על מטוסים בדרך לראס סודר בצפון מפרץ סואץ והתחלנו מסלול שראשיתו במפרץ סואץ, סופו במבואות איסמעיליה ונקודת השיא שלו היא קרב החווה הסינית בציר טרטור בליל 16 וב־17 באוקטובר.1

1    יואב גלבר, גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים, מערכות, תל אביב 2015.

בבוקר אחד מימיה האחרונים של המלחמה מצאתי את עצמי שקוע בשיחה בברזיית גילוח ליד תעלת המים המתוקים ממערב לתעלת סואץ עם חייל מן הפלוגה שקיבלתי לפיקודי בתום הקרב בחווה הסינית במקומו של מפקדה, אהרון מרגל, שנפל בקרב ההוא. החייל, אודי שמו, היום עורך דין מוכר בתחום דיני העבודה, שאל תוך כדי שיחה: יואב, מתי התחלנו להתדרדר ולמה? למיטב זיכרוני, עניתי מניה וביה כי ההתדרדרות התחילה ביום שהסתיימה מלחמת ששת הימים ואולי עוד קודם־לכן, עם פרישתו של בן־גוריון בעקבות "הפרשה".

השאלה מתי החלה מדינת ישראל את תהליך ההתדרדרות מאיגרא רמא של ימי ההתעלות לאחר מלחמת ששת הימים לבירא עמיקתא של שלהי מלחמת יום הכיפורים, הציקה וממשיכה להטריד אותי מאז, וכעבור שבועות מעטים התחלתי במסע החיפוש אחר התשובה. הפיקוד על הפלוגה עבר לסגני עוזי, ואני נקראתי לסייע לוועדת החקירה שחקרה את אירועי המלחמה. הייתי אז על סף כתיבת הדוקטורט, אך יצא לי כבר שם של מי שיודע להשתלט על כמויות גדולות של חומר מקורות, לארגן ולעבד אותו. הוגדרתי "עוזר מדעי לוועדה", ותפקידי היה לארגן את החומר הרב שזרם אליה: פניות מן הציבור, עדויות ומסמכים שהביאו העדים או שהוועדה דרשה מרשויות שונות בצבא ובקהילת המודיעין, ממזכירות הממשלה, ממשרדי ממשלה שונים ומוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, באופן שיהיה קל להתמצא בו ולשלוף ממנו את הנתונים והסימוכין הנחוצים. במהלך תקופת עבודתה של הוועדה התרחבו תפקידַי והצטרף אלי, בסיוע לוועדה, מפקדי־לשעבר וחברי יעקב חסדאי.

בחמישה־עשר החודשים שבהם עבדתי בוועדה (מתחילת דצמבר 1973 עד סוף פברואר 1975) זכיתי לעבוד במחיצתם של חמישה אנשים שהם משכמם ומעלה ואין למצוא היום כמותם במקומותינו. אין זה אומר שלא טעו או שלא היו להם חסרונות. אני כותב את הדברים דווקא מתוך מודעות לטעויותיהם ולחסרונותיהם ובידיעה שלא קיימים אנשים מושלמים. מלבד הזכות הזו, העבודה בוועדה היתה שער כניסה יחיד במינו לקריירה של היסטוריון חוקר.

בוועדה התאפשר לי לבחון את חומר המקורות הארכיוני בזמן כמעט אמיתי, בלי להמתין עשרות שנים לפתיחתו, כמקובל. עם זה למדתי על חשיבותו של מרחק הזמן — שהוועדה לא זכתה לו — לעבודתו של ההיסטוריון, וחוויתי בשנים שלאחר־מכן את התסכול של המעקב אחרי יצירת פרשנות מעוותת כתוצאה מאי־ידיעת העובדות או סילופן המכוון בשירות אינטרסים ואינטרסנטים, מה שנהוג כיום לכנות "בניית נרטיב".

היתה לי הזדמנות נדירה להשוות בזמן אמת (כמעט) את התיעוד בן הזמן לעדויות המבוססות על זיכרונם של אנשים (גם אם הוא מגובה במסמכים סלקטיביים) ונמסרות כעבור חודשים אחדים (קל וחומר כעבור עשרות שנים). למדתי שככל שמדובר במאמץ לחשוף את העבר, יש להתייחס לזיכרון — המדובר והכתוב — בספקנות רבה ולהמעיט ככל האפשר בהסתמכות עליו גם אם בנסיבות מסוימות אין אפשרות לוותר עליו כליל.

התאפשר לי לעבוד לא רק עם חומר מקורות שנתקלים בו בארכיון או במקומות אחרים, ולא רק עם חומר שכבר נפתח לעיון הציבור, אלא לדרוש ולקבל כל חומר שיכולתי להניח שקיים במקום כלשהו במוסדות המדינה. פריווילגיה כזו אין להיסטוריון המגיע לארכיון כעבור עשרות שנים עם פתיחת החומר ומותנה בזמינותו ובקצב פתיחתו.

מעבודת חברי הוועדה למדתי שתמונת מה שאירע בעבר אינה מתקבלת מהצגת שאלה שמבוססת על תיאוריה כלשהי ומנקזת אליה את איסוף החומר ועיבודו, אלא מתיחום הנושא והגדרת גבולותיו, מריכוז מירב החומר הנמצא בתוכם עם שולי ביטחון רחבים ומזיהוי הסוגיות הרלוונטיות במהלך האיסוף ומעיבוד החומר שנאסף וקוטלג.

למדתי גם על ההבדל היסודי בין חשיבה משפטית, המבוססת על ההנחה כי לכל סוגיה יש פתרון משפטי, על קבילות ראיות, על עיקרון סופיות הדיון ועל המתח שבין עשיית דין לעשיית צדק, לבין חשיבה היסטורית המכירה במגבלות הדיסציפלינה, בהשארת שאלות פתוחות ובדיונים שמסקנותיהם משתנות מפעם לפעם ואינם מסתיימים לעולם.

במהלך עבודתה של הוועדה ניסינו, יעקב חסדאי ואני, פעמים אחדות לשכנע את חבריה ששורשיהם של עניינים מסוימים נעוצים בשלהי שנות השישים או בתחילת שנות השבעים ויש לבדוק אותם מאותן שנים, בשעה שהוועדה קבעה את המועד המוקדם ביותר לבדיקותיה בכניסתו של דוד אלעזר לתפקיד הרמטכ"ל ב־1 בינואר 1972. התשובה הקבועה היתה: אנחנו ועדת חקירה ממלכתית ולא ועדה היסטורית, ואיננו יכולים ללכת אחורה בלי גבול. הוועדה צדקה, מבחינתה, אך אני יצאתי בתחושה של החמצה. מאז אותה שיחה ליד ברזיית הגילוח ב"אפריקה" התחזקתי בהערכתי, במהלך עבודתי בוועדה ולאחר־מכן, שאת שורשי הבעיות של מדינת ישראל, כפי שנחשפו במלחמת יום הכיפורים, צריך לחפש בסיומה של מלחמת ששת הימים, ובאופוריה ובעיקר בהיבריס שהשרתה על החברה הישראלית, על צבאה ועל ממשלתה.

מאורעות טקטוניים מחוללים שינויים טקטוניים, ומלחמת ששת הימים היתה מאורע כזה, שני בחשיבותו רק למלחמת העצמאות. חקר מאורעות בסדר גודל כזה אכן אינו עניין לוועדת חקירה בעלת מנדט מוגבל אלא למחקר היסטורי, מדיני, חברתי ותרבותי שהיקפו מתרחב והוא מעמיק עם השנים. מטבעו של מחקר היסטורי שהוא מתעכב עשרות שנים עד לפתיחת הארכיונים. במקרה של מלחמת יום הכיפורים נוספה עוד אנומליה: המחקר על המלחמה עצמה ועל הפוסט־טראומה שחוללה הקדים את המחקר על השנים שקדמו לה. הארכיונים נפתחו במשורה, אך ביתר נדיבות לגבי ימי המלחמה מאשר לגבי הגורמים לה ולגבי השנים שקדמו לה. הפוסט־טראומה נגישה לחוקרים מכיוון שאינה תלויה בארכיונים אלא בסוגי מקורות אחרים, שבדרך־כלל אין עליהם חיסיון והם לא בני הזמן אלא מתייחסים אל האירועים ממרחק הזמן ותחת השפעת המשקעים שהותיר אחריו האירוע הנחקר.

רוב הספרות שהופיעה על השנים שבין המלחמות, 1967 עד 1973, היא אפולוגטית, אוטוביוגרפית או ביוגרפית של נוגעים בדבר. היא עוסקת במגננה, בהסברים, בתירוצים ובהטחת האשמות. לקטגוריה הזו שייכים ספריהם של חנוך ברטוב על דדו, של אריה בראון על דיין, של אלי זעירא ואריה שלו על עצמם ועוד. המסמכים שעליהם הסתמכו מקצת הכותבים היו סלקטיביים והסלקציה היתה מגמתית: הצדקה עצמית והטלת בוץ באחרים. החיבורים ממוקדים באנשים ואין בהם ניסיון להבין או להסביר תהליכים, סיבות ומסובבים.2

2    חנוך ברטוב, דדו: 48 שנה ועוד 20 יום, כרך ב, ספריית מעריב, תל אביב 1978; אריה בראון, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, ידיעות אחרונות, תל אביב 1993; אלי זעירא, מלחמת יום כיפור: מיתוס מול מציאות, ידיעות אחרונות, תל אביב 1993; אריה שלו, כישלון והצלחה בהתרעה: הערכת המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים, מערכות ומרכז יפה, תל אביב 2007; יואל בן־פורת, נעילה, ידיעות אחרונות, תל אביב 1991.

בנוסף לספרים האלה, העוסקים בעיקר או רק בתקופה שבין המלחמות, כמה אוטוביוגרפיות וביוגרפיות כלליות שכתבו אחדים מגיבורי התקופה או שנכתבו עליהם, מקדישות לתקופה הזו פרק אחד או פרקים ספורים. העיסוק בחיבורים האלה בימים שבין המלחמות הוא בדרך־כלל שטחי ובא כסיכום לתקופה שהסתיימה במלחמת ששת הימים, או כרקע למלחמת יום הכיפורים.3

3    גולדה מאיר, חיי, ספריית מעריב, תל אביב 1975; משה דיין, אבני דרך, עידנים, תל אביב 1976; יצחק רבין, פנקס שירות, ספריית מעריב, תל אביב 1979; עזר וייצמן, לך שמים לך ארץ, ספריית מעריב, תל אביב 1975; יוסי גולדשטיין, אשכול, כתר, ירושלים 2003, עמ' 568–602; הנ"ל, גולדה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון, באר־שבע 2012, עמ' 483–600; מירון מדזיני, גולדה: ביוגרפיה פוליטית, ידיעות ספרים, תל אביב 2009; צבי זמיר, בעיניים פקוחות: ראש המוסד מתריע, האם ישראל מקשיבה?, כנרת זמורה ביתן, אור יהודה 2011.

המחקר ההיסטורי של השנים ההן נמצא עדיין בחיתוליו, להבדיל ממחקרים עיתונאיים ומחיבורים בתחומי מדע המדינה, היחסים הבינלאומיים והסוציולוגיה שהקדימו אותו, כרגיל, ומעט מחקרים חברתיים בנושאים ספציפיים. כמה מן החיבורים ההיסטוריים עסקו במלחמת ההתשה (דן שיפטן ויעקב בר סימן טוב, ואחריהם בין שתי המלחמות והמעז מנצח של חיים נדל ומבצע קווקז של דימה אדמסקי).4 דני אשר ניתח בספרו לשבור את הקונצפציה את הדרך שבה הכינו המצרים את המלחמה תוך התאמת תורת הלחימה הרוסית לצרכיהם ולנתוני הזירה השונים.5 רובו של המחקר התרכז, בעקבות ועדת אגרנט, בשנה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. החלוץ בתחום זה היה אורי בר־יוסף בספריו הצופה שנרדם והמלאך, ובעקבותיו הופיעו חיבוריהם של זכי שלום ובועז וונטיק, מאיר בוימפלד ויגאל קיפניס, שעסקו בעיקר ביחסי ישראל עם ארצות הברית. בוימפלד, שעבודת הדוקטור שלו עדיין לא התפרסמה, התמקד באירועי שנת 1971, קיפניס באירועי שנת 1973, ואילו שלום ווונטיק רפרפו בשטחיות לאורך התקופה.6

4    דן שיפטן, התשה: האסטרטגיה המדינית של מצרים הנאצרית בעקבות מלחמת 1967, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תל אביב 1989; Jacob Bar Siman Tov, The Israeli-Egyptian War of Attrition 1969-1970: A Case Study of Limited Local War, Columbia University Press, New York 1980; חיים נדל, בין שתי המלחמות, מערכות, תל אביב 2006; הנ"ל, המעז מנצח, מודן, בן־שמן 2015; דימה אדמסקי, מבצע קווקז, מערכות, תל אביב 2007.

5    דני אשר, לשבור את הקונצפציה, מערכות, תל אביב 2003.

6    אורי בר־יוסף, הצופה שנרדם: הפתעת מלחמת יום הכיפורים ומקורותיה, זמורה ביתן, אור יהודה 2001; הנ"ל, המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור, זמורה ביתן, אור יהודה 2010; בועז וונטיק וזכי שלום, מלחמת יום הכיפורים: המלחמה שאפשר היה למנוע, רסלינג, תל אביב 2012; יגאל קיפניס, 1973, דביר, תל אביב 2012.

ספרי זיכרונות, משולבים לעתים בתיעוד סלקטיבי, נכתבו על מלחמת יום הכיפורים ועל התקופה שקדמה לה גם בארצות ערב ובמערב. ספר מצרי ראשון על המלחמה, מלחמת רמדאן, ראה אור כבר בינואר 1974 ותורגם לעברית באותה שנה במהדורה פנים־צה"לית. ב־1976 הופיעה באנגלית מהדורה גלויה שלו. גרסאות מצריות על המלחמה ומה שקדם לה (לא זהות) ניתנות בזיכרונותיהם של הרמטכ"ל שזלי ומחליפו גמאסי. הכתיבה המצרית, בשונה מן הכתיבה הישראלית, מתחילה עם מלחמת ששת הימים. למיטב ידיעתי, אין לנו עדיין ספרות סורית נגישה העוסקת במלחמת יום הכיפורים ובהכנתה.

בארצות הברית הופיעו כמה ספרי זיכרונות של אנשים מעורבים, החל מקיסינג'ר, דרך עוזרו בשלהי התקופה ויליאם קוואנדט (שהיו לו גם יומרות מחקריות) וכלה בראש המחלקה המדינית בשגרירות ארצות הברית בתל אביב ואחר כך ראש השולחן הישראלי במחלקת המדינה, דייוויד קורן. לכל אלה יש להוסיף את הכתיבה הביוגרפית והאוטוביוגרפית של ועל נאצר, סאדאת, קיסינג'ר וכמה דמויות מרכזיות נוספות שהיו מעורבות בתהליכים המדיניים־צבאיים באותן שנים.

המפעל המחקרי שאת ראשיתו אני מציג בחיבור זה ועדיין לא הסתיים, התחיל, כאמור, להעסיק אותי כבר לפני יותר מארבעים שנה. למעלה מעשרים שנים לימדתי את הרקע למלחמה ואת מהלכיה העיקריים בקורסים אקדמיים שהעברתי במסגרות ההכשרה הצבאיות השונות: המכללה לביטחון לאומי, פו"ם "ברק" בבית הספר לפיקוד ומטה, והמכללה לפיקוד טקטי, שבהן יכולתי להשתמש בחומר הוועדה ובידע שרכשתי בה.

במשך השנים האלה עקבתי אחרי הספרות שנזכרה לעיל, אחרי ספרות הרפורטז'ה ואחרי סרטים דוקומנטריים, כתבות טלוויזיה וראיונות וראיתי כיצד תמונת המלחמה שנוצרה ב"זיכרון הקולקטיבי" של החברה הישראלית הולכת ומתרחקת מן המציאות של הימים ההם. בנוסף לכך, כדרכה של המטאפורה המכונה "זיכרון קולקטיבי" היא התחלפה בהתאמה לשינויים בערכיה של החברה הזוכרת: מהכרזת "הניצחון שלא היה כמוהו" דרך הבלטת הטראומה שלא נרפאה מאז והשריטות שנושא עמו כמעט כל מי שעבר את המלחמה ההיא (או, בעצם, כל מלחמה), ועד, לאחרונה, לאקטיביזם הרטרו־אקטיבי הטוען כי ממשלת ישראל או, ליתר דיוק, גולדה מאיר ומשה דיין יכלו למנוע את המלחמה ולהגיע לשלום עם מצרים בתנאים של השלום שהושג בסוף שנות השבעים.

תפיסתי את תפקידו של ההיסטוריון היתה תמיד, מאז עבודתי בוועדת אגרנט, לא להיות "שופר" או סוכן של הזיכרון הקולקטיבי או האינדיווידואלי אלא המבקר שלו. עליו להשתחרר מן הזיכרון ולבקר אותו, לא בשמו של זיכרון אחר אלא בשמה של אמת היסטורית, שגם אם לא יוכל לגלותה במלואה, חייב הוא לשאוף אליה ולהתקרב אליה. במגבלות הקיימות עדיין של גישה לחומר המקורות, זה מה שניסיתי לעשות במחקר הנוכחי, כמו בכל מחקר אחר שעשיתי.

מלכתחילה התכוונתי לכתוב היסטוריה טוטאלית של השנים ההן, שתקיף את כל תחומי החיים ואת הזיקות השונות ביניהם. במהלך איסוף החומר ועיבודו התברר לי שזו יומרה מופרזת שלא אוכל לעמוד בה, ואפילו אם אצליח לעשות זאת, התוצאה תהיה ספר בעל ממדים עצומים שספק אם יימצא מוציא לאור שיסכים להוציאו ואיש לא יהיה מוכן לקרוא בו. היסטוריה טוטאלית היא מטבעה סינתטית ומתבססת על מחקרים קודמים בנושאים מוגדרים וצרים יותר. בתחומים רבים אין עדיין מחקרים כאלה והכתיבה שלי מתבססת ברובה המכריע על המקורות הראשוניים.

ויתרתי אפוא על כמה מן התחומים, ולא משום שחשיבותם פחותה, אלא מפני קוצר ידי לעסוק בהם. לכן, המחקר הזה אינו עוסק בכלכלת ישראל בשנים ההן, בקשרים בין ישראל ליהודי התפוצות, בהתעוררות העם היהודי לתמיכה בישראל לאחר מלחמת ששת הימים, בתנועת המתנדבים לארץ, בחידוש העלייה ובמאבק למען עלייתם של יהודי ברית המועצות. הוא אינו עוסק גם במתחים החברתיים שהתגברו בשנים ההן, ביחסי העבודה ובמשברים שנלוו אליהם, בהתפתחות האידיאולוגיה הדתית־לאומית ביחס לארץ ולמדינה, ביחסי דת ומדינה ובמערכות הפוליטיקה המפלגתית. אפילו בפרקים העוסקים במדיניות החוץ של ישראל התמקדתי ביחסים עם ארצות הברית וצמצמתי בשאר הסוגיות, שיותר ויותר עמדו בצל היחסים עמה.

מה, אם כן, נשאר מן ההיסטוריה הטוטאלית שלא נכתבה? כל מה שנוגע לשרידותה של מדינת ישראל ולאופני ראייתה את עצמה באזור הזה. גם במסגרת המצומצמת־יחסית הזאת (בהשוואה ליומרה ההתחלתית), החומר הוא עצום ורב. כמו אמבה, המפעל נחלק, תחילה כרונולוגית ובהמשך גם נושאית. בשלב מסוים של העבודה החלטתי לעסוק קודם במחצית הראשונה של התקופה, מגמר מלחמת ששת הימים עד לסוף הקיץ של שנת 1970, שהוא נקודת־מפנה בולטת עם סיום מלחמת ההתשה, מלחמת השלטון במחבלים בירדן ומותו של שליט מצרים גמאל עבד אל־נאצר, ובחלק השני לעסוק בהתדרדרות למלחמת יום הכיפורים למן הסתיו של שנת 1970.

בהמשך העבודה התברר לי שגם דיון במחצית התקופה חורג מהיקפו של ספר אחד, והחלטתי לחלקו לשני ספרים. האחד, הנוכחי, פותח ברקע הבינלאומי: מאמציה של ישראל לתרגם את הישגי מלחמת ששת הימים למציאות מדינית חדשה וחתירתן של המעצמות להגיע להסדר מדיני כלשהו באזור בתנאים של מלחמה קרה ותחרות על הגמוניה אזורית וגלובלית. פרקים אלה מסתיימים בדיון על תוכנית רוג'רס להסדר אזורי ולמאבק שניהלה נגדה ישראל בסיועם הפעיל מאוד של יהודי ארצות הברית.

בעקבות הרקע המדיני־דיפלומטי באים פרקים אחדים שעוסקים בצה"ל החדש שלאחר המלחמה: הערצתו בחברה הישראלית אחרי המלחמה ויחסיו המשתנים עם התקשורת, ודרכה עם הציבור הרחב. השינויים באופי התעסוקה, בדפוסי ההתגייסות, בפריסה, בתנאי החיים של החיילים ובתנאי השכר של משרתי הקבע בקווים ובשטחים. מכאן עובר הדיון לניתוח הסוגיות המרכזיות בבניין כוחו של צה"ל בין המלחמות: הגידול העצום בתקציבו ובהיקפי הרכש וההצטיידות, המידה שבה הופקו לקחי מלחמת ששת הימים ומה הופק ממנה, האופן שנראתה המלחמה שתבוא והשפעתו על בניין הכוח ואיזונו (או היעדר האיזון בו), התכנונים הרב־שנתיים והשינויים הארגוניים המרכזיים שהתחוללו בשנים ההן בצה"ל.

המחצית השנייה של הספר עוסקת במלחמת ההתשה שפרצה בזירה המצרית במרס־אפריל 1969 ובמעורבות הרוסית בה, עד להפסקת האש וקידום מערך ההגנה האווירית המצרי לעבר התעלה בחסותה. הפרק האחרון עוסק בשחיקה שעברה החברה הישראלית במהלך התקופה הזאת: התרופפות חישוקיה החברתיים, השינויים בתגובותיה לאבדות, ההיבטים הביטחוניים של הפערים החברתיים והסדקים הראשונים שנבקעו בעקבות כל אלה בהסכמה הלאומית.

ספר שני, שכתיבתו הושלמה והוא ייכנס לדפוס בעקבות הספר הנוכחי, עוסק במשולש ישראל־ירדן־פלסטינים מתום מלחמת ששת הימים ועד ספטמבר "השחור" 1970. הספר השלישי, שכתיבתו עדיין בראשיתה, יעסוק בהתדרדרות שהובילה מסיום מלחמת ההתשה אל מלחמת יום הכיפורים, וכגולת הכותרת — באירועים שבין אוקטובר 1972 לאוקטובר 1973, מהחלטתו של סאדאת לצאת למלחמה ועד שזו פרצה כעבור שנה.

המחקר הזה נעשה בעזרת מענק מחקר נדיב שקיבלתי מהקרן הלאומית למדע וסיוע שקיבלתי מהמרכז הבינתחומי בהרצליה שבו לימדתי בשנים האחרונות. החומר הארכיוני הישראלי רוכז ברובו על ידי צוות של עוזרי מחקר שפעלו בהנחייתי בארכיון המדינה בירושלים, בארכיון מפלגת העבודה בבית ברל, בארכיון יד טבנקין באפעל ובארכיון מפ"ם בגבעת חביבה. יבואו על התודה רבקה אלבו, יאיר קליינבאום, פנינה שוקר ואלי קורנגולד. רן נווה, עוזר המחקר שלי באוניברסיטת חיפה, ריכז לי עוד לפני־כן קטעי עיתונות בנושאים ספציפיים, ואלעד אוזן המשיך בכך במרכז הבינתחומי. את העבודה הארכיונית בחוץ־לארץ, בארכיון הלאומי הבריטי ובספריות הנשיאים ג'ונסון וניקסון, עשיתי בעצמי בכמה גיחות בשנים 2010–2014, וברצוני להודות לצוותי הייעוץ בשתי הספריות הנשיאותיות על היחס האישי המסור ועל העזרה המועילה שקיבלתי בהן.

חברי פרופ' יוסי בן־ארצי קרא חלקים רבים מן המחקר, העיר להם הערות בונות והשיא לי עצות מועילות והוא ראוי לתודה מיוחדת. חברי שאול (סם) ברונפלד קרא את הפרקים העוסקים במלחמת ההתשה ותרם לי הן מן הידע שלו הן מדרך חשיבתו הכלכלית, וד"ר צבי צמרת קרא את הפרקים העוסקים בחברה הישראלית והעיר להם הערות חשובות, ואני מודה לשניהם. למותר לציין שהכתוב כולו הוא על אחריותי בלבד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “התשה”