החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על רוברט אלבז

רוברט אלבז הוא פרופסור אמריטוס לספרות השוואתית בחוג לספרות עברית והשוואתית שבאוניברסיטת חיפה. כרך זה הוא ראשון בטרילוגיה האוטוביוגרפית שלו, המשתרעת על שבעה עשורים. כרך ראשון זה מוקדש לדודתה של אימו, שאיתה בילה שנתיים בילדותו הרכה ביותר, שעיצבו את כל ... עוד >>

המלאכה השומרת

מאת:
הוצאה: | 2021 | 260 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

22.00

רכשו ספר זה:

ספר זה אינו יצירה ספרותית, ואינו מתיימר לענות על הקריטריונים שליצירה ספרותית כלשהי. הוא לא יעסוק בגיבורה ולא באנטי־גיבורה, ולא יענה על שום ציפייה מהקנונים הספרותיים המקובלים בעת הזאת במחוזותינו. על כן, לסיפור זה לא יהיה סדר כרונולוגי, מאחר שלא נהיר מהי תחילתו ומהו סופו, כי כל סיפור חיים שזור באין ספור סיפורי חיים אחרים, ללא התחלה וללא סוף. הסדר המכוון היחיד יהיה בהבזקי דימויים, שברי זיכרונות בתוך בליל של עבר קרוב ועבר רחוק, לתוך תערובת רגשות ואינסטינקטים הפורצים מאליהם ללא כל סיבה מובנת.

מקט: 4-575-687
ספר זה אינו יצירה ספרותית, ואינו מתיימר לענות על הקריטריונים שליצירה ספרותית כלשהי. הוא לא יעסוק בגיבורה ולא באנטי־גיבורה, ולא […]

עשרות שנים מתלבט אנוכי באשר לשפה שבה אוכל להעלות על הכתב את סיפור חייך, ואולי התלבטות זו היא הסיבה לדחייה המתמדת של פרויקט כתיבתי זה, שידע הרבה התחלות לאורך השנים. וכל פעם ניסיתי להתחיל בו בשפה שנראתה לי מתאימה לו ביותר, אך אולי בתוך תוכי סרבתי להיפרד ממך, כי נזקקתי כל הזמן הזה לתמיכתך הפעילה. הרי המשכת לשמור עליי עשרות שנים לאחר היעלמך מעל פני האדמה הזאת, ונוכחותך במרכז חיי הייתה מאז ומתמיד מסיבית, וזאת למרות שאני בספק רב באשר להישרדות כלשהי של הנפטרים מן העולם הזה. אומנם כולנו נושאים בתוכנו את זיכרונם של מתינו, אך אין אנו מצפים שהם יחדרו באופן פעיל לתוך חיינו, ושתהיה להם השפעה נמרצת על סדר יומנו. ספר זה, אם כן, יהווה את שיחת פרדתנו האחרונה, באיחור של שישים שנה, מאז הלכת לעולמך, ואני בגיל בר המצווה.

תחילה חשבתי לכתוב את סיפורך בשפה האנגלית. ומה יותר נוח מאשר שפה ניטרלית, המשקפת את המתואר באופן אחיד ועקבי, שגם אפשרה התערבות די מועטה מצד המשתמש. ומעולם לא הרגשתי זיקה כלשהי לשפה זו למרות שהשתמשתי בה די הרבה בעיסוקיי האקדמיים, שמטרתם לתאר עולמות עובדתיים ואובייקטיביים. זו שפה שרכשתי בגיל יחסית מאוחר, אולי הייתי כבר בן חמש־עשרה כשהתחלתי לשלוט בה, ושבה אפשר להתרחק מהאמוציונלי המטריד. וכבר כתבתי רומן בשפה זו, מעין תרגיל בכתיבה, והשכלתי להבין מהו ריחוק מכל דבר שעלול להעיק, אך בשפה כה מרוחקת מתקבעים להם תהליכי ניכור, ואני זקוק לכלי ביטוי שיקרבני יותר לסיפורך, כדי שלא אחטא לאמת, ולכן השפה האנגלית ירדה מהפרק, מאחר שהיא מאוד רחוקה מעולמותינו ההדדיים, ועבורי מטענה האמוציונלי לוקה בחסר. מה גם שזו שפה זרה לך לחלוטין, ולא היית רוצה שאתקשר איתך בשפה כה זרה, כי המסרים יתקשו מאוד לעבור בינינו. ועבורך זו תהיה שפה יותר מרוחקת משפתו של הגוי המצויה בהכרתך והיא השפה הצרפתית.

חשבתי אולי לכתוב את סיפורך בשפה הצרפתית, הרי רוב חייך התנהלת תחת עולה הבלתי נסבל של הקולוניזציה הצרפתית, או יותר נכון תחת עולו של “הפרוטקטורט הצרפתי”. אך לא דין אלג’יריה כדין מרוקו, באלג’יריה דובר בקולוניזציה של ממש כבר מ־1860 באופן פורמלי. נוכחותו של הצבא הצרפתי הורגשה היטב עשרות שנים לפני כן, אך במרוקו הונהג מושג חדש והוא “הפרוטקטורט” — מלשון הגנה, ועוד אחזור לעניין הפרוטקטורט הצרפתי שהונהג במרוקו — אך לא נהיר לי עד היום על מי או על מה הצרפתים באו להגן, ומפני מי. והמפליא מכול, שהפרוטקטורט היה תוצאה של הסכם, סוג של הסכם כניעה, בגלל חוב לבנקאות הצרפתית, בין היתר, בין הממשל הצרפתי לבין בית המלוכה המרוקאי, שידע תהפוכות רבות לקראת סוף המאה ה־19 ובמשך העשור הראשון של המאה ה־20, במקביל לתהליכי הקולוניזציה הראשוניים שהצרפתים, באמצעות צבאם, התחילו ליישם בשטח, הרבה לפני חתימת אותו הסכם ב־1912.

אומנם הבנת די הרבה מילים וביטויים בשפה זו, שלא הייתה לך זרה לחלוטין, ויכולת אף לחזור עליהם, אך סירבת בכל תוקף להשתמש בהם, אם בגלל עולהּ של הקולוניזציה שכל הילידים, והיהודים המסורתיים ביניהם, התנגדו לה ולתרבותהּ, ואם בגלל שהיא סימלה עבורך את כלי ביטויו של הגוי. והגוי, הגדרתית, הוא נוצרי בעינייך, והרי הנוצרים הם שהגלו את אבות אבותייך מעל אדמת ספרד. וכלי ביטוייך האחד והיחיד נותר תמיד יהודית־מרוקאית, תערובת מוצלחת ביותר של ערבית, ברברית, עברית וספרדית, שפה שהלכה והתפתחה במשך דורות, לאחר גירוש ספרד ב־1492 והתיישבותם של המגורשים על אדמת צפון אפריקה, בעיקר בארצות המגרב, דהיינו, תוניסיה, אלג’יריה, ומרוקו — ובעיר פאס, עיר הולדתך, המרכיב הספרדי היה דומיננטי במיוחד, כי מרבית הקהילה היהודית הייתה מורכבת ממגורשי ספרד, ועד עצם היום הזה, חלק נכבד מאוצר המילים, גם בקרב האוכלוסייה המוסלמית, הוא ממקור ספרדי, והמרוקאית המדוברת בפאס אינה כלל זהה לזו המדוברת במרקש או בקזבלנקה. בערים אלו ההשפעה הברברית מורגשת יותר בשיח היומיומי.

אך יהודית־מרוקאית היא שפה מדוברת ולא כתובה — ואני זוכר שכשהוכנסה מה שנקרא אז “הערבית הדיאלקטית” למסגרת תוכנית הלימודים התיכוניים שלנו, דהיינו, השפה המרוקאית המדוברת, כתבנו אותה באותיות לטיניות, ואף נבחנו עליה מטעם משרד החינוך המרוקאי בכתב לטיני. אך הפער בין הכתב, שלא התאים כלל, לבין התוכן השפתי היה פשוט תהומי ואפילו מגוחך, כי היו צריכים למצוא כל מיני פטנטים על מנת לכתוב את הגרוניות שאינן כמעט קיימות בעולם הלטיני. אם כן, אין באפשרותי להשתמש ביהודית־מרוקאית לכתיבה, מה גם שקהל דובריה הולך ומצטמצם מיום ליום, ובעוד דור אחד או שניים לא יוותרו דוברים בשפה זו כלל, כגורלם של כל הדיאלקטים שגלו ממרחב לידתם המקורי, ושלא נותרו קהילות הדוברות אותם או המסוגלות לחדש אותם. בסיכום, שפות יתומות.

רואים אנו, בימינו אלה, כמה קשה להחיות מחדש את שפת היידיש, למרות שלא הייתה דיאלקט של מיעוט קטן, והשתמשו בה ככלי ביטוי מיליונים מבני עמנו ברחבי כל אירופה של המחצית הראשונה של המאה ה־20, ותכופות השתמשו בה גם כשהיגרו לצפון אמריקה או לארצות אירופאיות אחרות. אני גם חייב לציין כאן שהיה מיעוט, קטן ביותר, של יהודי מרוקו, אמידים ביותר, שכבר אז לא דיבר אפילו מילה אחת ביהודית־מרוקאית, למרות ששמעו אותה ביומיום בסביבתם המיידית. המשפחות האלה הזדהו כל כך עם הצרפתים ועם תרבותם, וסלדו כל כך מהתרבות המרוקאית המקורית, שלא נתנו לילדיהן להתחבר למקומיים בשום צורה, ושלחו אותם בהזדמנות הראשונה ללמוד בצרפת, לפעמים מייד לאחר בר המצווה, ולהיות אזרחים צרפתיים לכל דבר. הכרתי אישית בן לאחת המשפחות האמידות האלה, מנתח מאוד מפורסם, שלא פעם בפגישותינו קבל על העובדה שלא דיבר יהודית־מרוקאית, שזה היה חסר לו מאוד, וכמה הצטער על כך!

ולכן נותרה לי כברירת מחדל אך ורק העברית, שפת הקודש בענייך, שבה דקלמת כמה תפילות בעל פה, כמסורת משפחתך, בה הנשים הכירו היטב את הסידור ושאליו פנו בכל עת צרה ומצוקה, ומעל לכול, קריאת השמע שחזרת עליה יומיום באופן תדיר, בכל פעם שנתקלת באיזשהו קושי קיומי, ולא חסרו לך קשיים כאלה. לפעמים הספיק לך להזכיר את שתי המילים הראשונות, “שמע ישראל”, כדי שאותה בעיה קיומית תעלם בין רגע, כמעין מעשה קוסמות, כה עמוקה הייתה אמונתך! ואין לי ספק שאם היית בוחרת בשפת ביטוי עבורי, היית בוחרת ודאי וודאי בשפת הקודש, מאחר שזו השפה הבלעדית, שנשאתם בקרבכם מדורי דורות, אתם השרידים לשבט הכוהנים. אימי תמיד הדגישה בפניי שאתם השרידים האמיתיים של שבט הכוהנים, בני בניו של אהרון הכוהן ששירת במקדש. באמת הזאת החזיקה מימים ימימה, מדורי דורות.

זו גם השפה הראשונה שלמדתי בחיי, ואיני זוכר בדיוק איך: איני זוכר את עצמי לומד את האותיות העבריות ובאיזו צורה, בשונה מהאותיות הלטיניות, שזכור לי היטב איך העתקתי אותן מהלוח, שעל גבו המורה רשמה אותן בקפידה רבה. זכור לי איך סידרתי אותן במחברת, איך יצרתי שורות שלמות רצופות של כל אחת מהן, ואיך הקפדתי שתהיינה זהות אחת לשנייה, והמורה עברה בין השורות ובדקה את איכות הכתיב שבכל מחברת ומחברת, ואף נתנה ציון, ולפעמים אפילו מתנה בצורה של כרטיס קטן שהיה מקנה זכויות יוקרה בפני המורה, ואף בפני התלמידים האחרים. ולמי שהיה אוסף מכובד של כרטיסים אלו, יוקרתו הרקיעה שחקים. היה לי נרתיק קטן שבו אספתי את אותם כרטיסים עשויים קרטון דק, לפעמים בצבע אפור ולפעמים בוורוד. נרתיק זה נשאתי בכיס מכנסיי שמא חלילה יאבד לי או שמישהו יגנוב לי אותו. הרי הזדהיתי עם אותם כרטיסים קטנים, ושמרתי עליהם מכל משמר.

קראו לאותו כרטיס קטן “בון פואן” (נקודה טובה, או אם תרצו, ציון לשבח), ומי שצבר עשרה כרטיסים כאלה היה יכול להמירם אצל המורה תמורת תמונת טבע מרהיבה בצבעיה. כך שהתפתח לו מסחר קטן שקירב את המורה לתלמידים. ולרוב המקח והממכר סביב אותם כרטיסים התנהל לו במשך ההפסקות, כך שהייתה פעילות חינוכית גם בין השיעורים, שהערכנו מאוד, כי זה קירב אותנו לפן האנושי של אותן מורות, שהיו במיוחד חביבות עלינו. ולא פעם יכולתי לבחור, אצל המורה, בין אותן תמונות טבע מרהיבות, את התמונה שהתאימה יותר לטעמי. אותה מורה נתנה לי לעיין באותו קטלוג תמונות טבע באופן חופשי, והייתי תמיד משתוקק להרחיב את הקטלוג האישי שלי. ולא פעם הצלחתי.

והייתה תחרות אימים בין התלמידים, הייתי אומר תחרות בריאה, כי לא נבעה משום אלימות, למי יהיה האוסף הגדול ביותר של אותן תמונות מרהיבות: היינו מחזיקים אותן במחברת מיוחדת המותאמת לגודלן וכל אחד התפאר באוסף שלו. ואף אחד לא חשב כלל לערוך שינוי כלשהו באוסף שלו. וכולם השתדלו להגדיל את אותו אוסף, וליצור קטלוגים של ממש מאותן תמונות. יוקרה זו אפשר היה למדוד בכרטיסים קטנים, ופעלול חינוכי זה, ללא ספק, דרבן את הילדים להצליח בלימודיהם, כי המאמץ בא על שכרו כמעט באופן מיידי, וכל התלמידים או לפחות מרביתם, שאפו לאותו שכר שהיה אפשר לממש במקום. ואומנם היו תלמידים שלא נכנסו כלל לאותה תחרות בריאה, אם משום שלא הייתה להם היכולת האינטלקטואלית לכך, ואם משום שלא מצאו עניין בלימודים כלל. ולא פעם אלה האחרונים הפריעו למהלך השיעורים.

אך מעטות מאוד היו המורות שעסקו במסחר זה, היה אפשר לספור אותן על יד אחת, לצערי הרב. רוב המורים וגם כמה מורות אימצו את השיטה הישנה והאכזרית של המקל, ולכל מורה סגנון מקל משלו, והילדים ערכו תמיד השוואות בין המקלות, על מנת לפתח טכניקות ולהמעיט את כאב המכה. היו מורים שביקשו שנפתח את היד על מנת שיכוונו היטב את המקל, וכאלה שפשוט היכו איפה שבא להם, ללא שום אבחנה. עקב זאת, התפתח לו בין הילדים, מדע שלם על טיב המכות היבשות, ועל הדרכים המגוונות כדי להתחמק מהן, לפי כוחו וזריזותו של המורה המכה, שהיטבנו להעריך. כי היו מורים שלא התכוונו באמת להכות, אלא שיחקו את המשחק על מנת להפחיד ולהרתיע. ומייד למדנו להכיר את אלה, וידענו להבדיל אותם מן המורים האחרים שהיו באמת אכזריים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.