סקאנדר סמית תמיד ידע שהייעוד שלו נמצא באי רחוק ומסתורי, מלא קסמי יסודות וחדי־קרן מפלצתיים. הוא התכונן במשך שנים לבחינת […]
פרק ראשון:
הגנב
סקָאנדר סמית בהה בפוסטר של חד־הקרן שהיה תלוי מול המיטה שלו. אור הבוקר החלוש שירטט את קווי המתאר של חד־הקרן בתמונה, שהתעופף בשמים בכנפיים פרושות: שריון כסף בוהק כיסה את כל גופו, חושף רק את עיניו האדומות, הפראיות, את הלסת העצומה שלו וקרן אפורה וחדה למראה. כפור־עידן־חדש היה חד־הקרן האהוב על סקאנדר מאז שאספן מקגראת, הרוכבת שלו, עשתה את הופעת הבכורה שלה בגביע הכאוס שלוש שנים קודם לכן. וסקאנדר היה די בטוח שעכשיו, בתחרות שתתקיים השנה, אפילו יש להם סיכוי לזכות.
סקאנדר קיבל את הפוסטר לפני שלושה חודשים, לכבוד יום הולדתו השלושה־עשר. הוא נהג לבהות בו מבעד לחלון הראווה של חנות הספרים ולדמיין שהוא בעצמו הרוכב של כפור־עידן־חדש, כאילו הוא עומד ממש מחוץ לשולי הדף ורק מחכה לצאת לתחרות. סקאנדר הרגיש לא נעים כשביקש מאביו את הפוסטר. אף פעם לא היה להם יותר מדי כסף, והוא בדרך כלל לא ביקש שום דבר. אבל הוא כל כך רצה את הפוסטר הזה ופשוט —
קול חבטה נשמע מהמטבח. ביום רגיל סקאנדר היה מזנק מהמיטה מחשש שמדובר בפורץ. מי שבדרך כלל הכין את ארוחת הבוקר היו או הוא, או אחותו קֵנָה, שישנה במיטה הסמוכה. לא שאבא של סקאנדר היה עצלן — ממש לא — פשוט היה לו קשה לקום מהמיטה בימים שלא היתה לו עבודה. ולא היתה לו עבודה כבר די הרבה זמן.
אבל היום לא היה יום רגיל. היום היה יום המרוץ. ובשביל אבא, גביע הכאוס היה אירוע חגיגי יותר מכל יום הולדת, אפילו יותר מחג המולד.
‘אולי תפסיק כבר לבהות בפוסטר הטיפשי שלך?’ רטנה קנה.
‘אבא מכין ארוחת בוקר,’ אמר סקאנדר, בתקווה שהעובדה הזאת תעודד את אחותו.
‘אני לא רעבה.’ היא הסתובבה ונשכבה כשפניה אל הקיר ושערה החום מבצבץ מתחת לשמיכת הפוך שלה. ‘אין שום סיכוי שאספן וכפור־עידן־חדש הולכים לזכות היום, רק שתדע.’
‘חשבתי שזה לא מעניין אותך.’
‘זה לא, אבל…’ קנה הסתובבה להביט בסקאנדר וכיווצה את עיניה באור הבוקר המסנוור. ‘הסטטיסטיקה לא משקרת, סקאר. מספר טפיחות הכנפיים של כפור לדקה, בהשוואה לעשרים וחמישה המתחרים האחרים, הוא ממוצע, במקרה הטוב. שלא לדבר על זה שהיסוד שלהם הוא מים.’
‘נו, מה הבעיה?’ סקאנדר היה כל כך מרוצה שכמעט לא היה לו אכפת שקנה מטילה ספק בסיכויי הזכייה של אספן וכפור. היא לא דיברה על חדי־קרן כל כך הרבה זמן שהוא כמעט שכח איך זה היה פעם. כשהם היו קטנים, הם היו מתווכחים בלי הפסקה מה יהיה היסוד שלהם אם הם אי־פעם יהיו רוכבי חד־קרן. קנה תמיד אמרה שהיא תהיה רוכבת אש, אבל סקאנדר אף פעם לא הצליח להחליט.
‘שכחת את כל החומר של שיעורי בקיעה? היסוד המשותף של אספן וכפור־עידן־חדש הוא מים, נכון? ושני הפייבוריטים במרוץ הם רוכבי אוויר: אמה טמפלטון וטום נזארי. ושנינו יודעים שאוויר הרבה יותר חזק ממים!’
אחותו של סקאנדר נשענה על מרפק אחד, פניה הרזות והחיוורות מוארות בהתלהבות, שערה החום פרוע כמו המבט בעיניה. קנה היתה מבוגרת מסקאנדר בשנה, אבל הם היו כל כך דומים שהרבה פעמים חשבו שהם תאומים.
‘חכי ותראי,’ אמר סקאנדר בחיוך. ‘אספן הפיקה לקחים מהמרוצים הקודמים. היא לא תשתמש רק במים, היא יודעת מה היא עושה. בשנה שעברה היא שילבה כמה יסודות. אם אני הייתי הרוכב של כפור־עידן־חדש, הייתי הולך על מתקפות משולבות של ברקים ומערבולות…’
הבעת פניה של קנה התחלפה בן רגע. עיניה כבו והחיוך עזב את שפתיה. היא שמטה את מרפקה ובמקום זאת משכה את השמיכה הוורודה־כתומה שלה סביב כתפיה ונשכבה שוב כשפניה אל הקיר.
‘קן, אני מצטער, לא התכוונתי…’
ריח של בייקון וצנימים שרופים מילא את החדר. בטנו של סקאנדר קירקרה והפרה את הדממה.
‘קנה?’
‘עזוב אותי, סקאר.’
‘את לא באה לראות את המרוץ איתי ועם אבא?’
אין תשובה. סקאנדר התלבש לאורן של קרני השמש הראשונות והרגיש את האכזבה והאשמה חונקות את גרונו. הוא לא היה צריך להגיד את זה: אם אני הייתי הרוכב. הם דיברו כמו שהיו מדברים פעם, לפני שקנה ניגשה לבחינת הבקיעה, לפני שכל החלומות שלה התנפצו לרסיסים.
רחש הביצים המיטגנות וקולותיהם הרמים של הפרשנים במשדר המקדים למרוץ קידמו את פניו של סקאנדר כשנכנס למטבח. אבא שלו רכן מעל המחבת וזימזם לעצמו. כשהוא ראה את סקאנדר, הוא חייך לעברו חיוך רחב. סקאנדר לא זכר מתי בפעם האחרונה ראה אותו מחייך.
פניו של אביו נפלו מעט. ‘קנה לא באה?’
‘היא עדיין ישנה,’ שיקר סקאנדר כדי לא לקלקל לו את מצב הרוח.
‘יהיה לה קצת קשה השנה, אני חושב. זה המרוץ הראשון מאז…’
סקאנדר ידע מה הוא עומד לומר. זה גביע הכאוס הראשון מאז שקנה נכשלה בבחינת הבקיעה שלה בשנה שעברה ואיבדה כל תקווה להיות רוכבת חד־קרן.
העניין הוא שאבא אף פעם לא התנהג כאילו זה עניין מסובך, לעבור את בחינת הבקיעה. הוא אהב חדי־קרן והשתוקק בכל לבו שאחד מילדיו יהיה רוכב. הוא אמר שזה יפתור להם את כל הבעיות — את הכסף שאין להם, את העתיד שלהם, את האושר שלהם, אפילו את הימים שהוא לא מצליח לקום מהמיטה. אחרי הכול, חדי־קרן הם יצורים קסומים.
לכן, מאז שקנה היתה קטנה, הוא היה משוכנע שהיא תעבור את הבחינות, תגיע לאי ותפתח את הדלת של בית הבקיעה. שזה הגורל שלה, שהיא מיועדת לביצת חד־הקרן שנעולה בפנים. שאמא שלהם תהיה גאה בה. וזה לא עזר שקנה תמיד קיבלה את הציונים הכי גבוהים בשיעורי בקיעה בתיכון כרייסטצ’רץ’. כל המורים שלה אמרו שאם מישהו מהתלמידים יגיע לאי, זאת בטוח תהיה קנה סמית. ואז היא נכשלה.
וכבר חודשים שאבא של סקאנדר אומר לו בדיוק אותו דבר. שיכול להיות, אפילו סביר להניח, שבעצם הכול מצביע על זה שהוא הולך להיות רוכב. סקאנדר ידע שהסיכויים לא לטובתו, והוא גם זכר כמה מאוכזבת קנה היתה בשנה שעברה, ולמרות זאת — הוא קיווה יותר מהכול שאביו צודק.
‘השנה זה התור שלך, אה?’ אביו של סקאנדר פרע את שערו ביד שמנונית. ‘אז ככה, הסוד ללחם מטוגן…’ סקאנדר הינהן בכל המקומות הנכונים כשאביו נתן לו הנחיות, כאילו הוא לא יודע כבר את כל זה בעצמו. ילדים אחרים אולי היו מתעצבנים, אבל סקאנדר רק חיכה שאבא שלו ייתן לו כיף כשהוא יצליח לטגן את הלחם בדיוק במידה הנכונה.
קנה לא הצטרפה אליהם לארוחת הבוקר, אבל אבא לא ממש שם לב והוא וסקאנדר המשיכו לזלול נקניקיות, בייקון, ביצים, שעועית ולחם מטוגן. סקאנדר התאפק שלא לשאול מאיפה הגיע הכסף לכל האוכל הזה. אבל זה היה יום המרוץ. הוא ידע שאבא שלו רק רוצה לשכוח קצת מכל הצרות, כי זה בדיוק מה שגם הוא רצה. רק להיום. אז הוא הרים את בקבוק המיונז החדש, השפריץ ממנו על כל הצלחת שלו וחייך למשמע צליל המעיכה המספק.
‘אתה עדיין מקווה שאספן מקגראת וכפור־עידן־חדש ייקחו את הגביע?’ שאל אותו אבא בפה מלא אוכל. ‘שכחתי להגיד לך, אתה יכול להזמין לפה חברים לראות את המרוץ, אם אתה רוצה. בשמחה. הרבה ילדים מזמינים אליהם חברים, לא? חבל שתפספס את ההזדמנות.’
סקאנדר בהה בצלחת שלו. איך הוא אמור להגיד לאבא שלו שאין לו שום חבר להזמין? ויותר גרוע, שכל העניין הוא די באשמת אבא שלו?
בגלל שהוא טיפל באבא שלו כשהוא לא הרגיש טוב — זאת אומרת, כשהוא היה במצב רוח רע — סקאנדר הפסיד הרבה מהדברים ה’רגילים’ שעזרו לילדים אחרים לרכוש חברים. הוא אף פעם לא היה יכול להישאר לשחק בפארק אחרי בית ספר; אף פעם לא היה לו כסף ללכת לשחק משחקי וידיאו או לקפוץ לחוף מרגייט ולאכול פיש אנד צ’יפס. עבר זמן עד שסקאנדר הבין שאלה בדיוק המקומות שבהם ילדים נעשו חברים, לא בשיעור ספרות וגם לא בהפסקת האוכל תוך כדי כרסום עוגיות יבשות. ובגלל שסקאנדר היה צריך לטפל באבא שלו, לפעמים לא היו לו אפילו בגדים נקיים או זמן לצחצח שיניים. ושאר הילדים שמו לב. הם תמיד שמו לב — ודיברו על זה.
איכשהו, קנה הצליחה להסתדר יותר טוב ממנו. סקאנדר חשב שזה בטח עוזר שיש לה יותר ביטחון עצמי מאשר לו. בכל פעם שסקאנדר ניסה לחשוב על משהו חכם או מצחיק לומר, המוח שלו היה נתקע. אחרי כמה דקות הוא כבר היה מוצא משהו להגיד, אבל כשעמד פנים אל פנים מול ילד מהכיתה, הראש שלו היה מתמלא מין זמזום משונה כזה, כאילו יורד עליו מסך אטום. קנה לא היתה כזאת; פעם הוא שמע אותה רבה עם חבורה של בנות שהתלחששו ביניהן על זה שאבא שלהם מוזר. ‘אבא שלי, העסק שלי,’ היא אמרה בקול רגוע. ‘תפסיקו לדחוף את האף שלכן או שתצטערו.’
‘הם כולם עסוקים עם המשפחות שלהם, אבא,’ מילמל סקאנדר לבסוף והרגיש את הסומק עולה בלחייו. הוא תמיד הסמיק כשהוא לא אמר את כל האמת. נראה שאבא שלו לא שם לב — הוא התחיל לאסוף את הצלחות ולערום אותן זו על זו, וזה היה מחזה כל כך לא צפוי שסקאנדר מיצמץ כדי להיות בטוח שהוא לא מדמיין.
‘מה עם אוון? הוא חבר טוב שלך, לא?’
אוון היה הכי גרוע מכולם. הסיבה היחידה שאבא של סקאנדר חשב שהם חברים היא שפעם אחת אבא שלו הבחין במאות הודעות שאוון שלח לו לטלפון. סקאנדר לא ציין שההודעות האלה לא בדיוק היו ידידותיות.
‘אה, כן, הוא מת על גביע הכאוס.’ סקאנדר קם לעזור. ‘אבל הוא הולך לסבא וסבתא שלו כדי לראות את המרוץ, והם גרים רחוק.’ האמת היא שסקאנדר אפילו לא המציא את זה, הוא פשוט שמע את אוון מקטר על זה באוזני החבורה שלו. רגע לפני שהוא תלש שלושה עמודים ממחברת המתמטיקה של סקאנדר, קימט אותם וזרק לו אותם בפרצוף.
‘קנה!‘ צעק אבא לפתע. ‘זה עומד להתחיל!’ כשלא נשמעה תשובה, אבא קם וניגש אל חדר השינה שלהם. סקאנדר התיישב על הספה מול הטלוויזיה, ששידרה את הרגעים האחרונים לפני תחילת המרוץ.
השדר עמד במרכז האצטדיון, ליד מוט הזינוק, ורִאיין רוכב עָבָר. סקאנדר הגביר את עוצמת הקול.
‘— אז מה אתה אומר, צפויים לנו קרבות יסוד רציניים היום?’ פניו של השדר היו סמוקות מהתרגשות.
‘אין ספק,’ השיב הרוכב והינהן בביטחון. ‘יש לנו כאן היום מתחרים מגוונים מאוד מבחינת היכולות שלהם, טים. שמעתי הרבה דיבורים על כוח האש של פדריקו ג’ונס ודם־שקיעה, אבל מה עם אמה טמפלטון ואימת־פסגה? הם אמנם משויכים ליסוד האוויר, אבל הם חזקים מאוד בכל התחומים. אנשים שוכחים שהרוכבים הטובים ביותר בגביע הכאוס הם כאלה ששולטים היטב בכל ארבעת היסודות — לא רק ביסוד שלהם.’
ארבעת היסודות. הנושא המרכזי של בחינת הבקיעה. סקאנדר בילה שעות בשיעורים על חדי־קרן מפורסמים ועל הרוכבים שלהם; מה היסוד שלהם — אש, מים, אדמה או אוויר; מה ההתקפות וההגנות המועדפות עליהם בקרבות שמים. הבטן של סקאנדר התהפכה; לרגע כמעט שכח שהבחינה מחרתיים.
אבא חזר עם מבט מוטרד על פניו. ‘היא תבוא עוד מעט,’ הוא אמר והתיישב על הספה החבוטה לצד סקאנדר.
‘אתם ילדים, אתם לא מבינים איך זה היה פעם.’ הוא נאנח ובהה במסך. ‘לפני שלוש־עשרה שנה, כשהדור שלי צפה לראשונה בגביע הכאוס, עצם הידיעה שהאי קיים היתה מדהימה. אני כבר הייתי הרבה יותר מדי מבוגר בשביל להיות רוכב. אבל המרוץ, חדי־הקרן, היסודות… זה היה פלא אמיתי — בעיניי, וגם בעיני אמא שלך.’
סקאנדר קפא במקומו וצפה בחדי־קרן נכנסים לזירה. אבא דיבר על אמא שלו ושל קנה רק בימים של המרוץ. כשהיה בן שבע, סקאנדר כבר למד לא להזכיר אותה בשום יום אחר. זה הכעיס את אבא שלו, גרם לו להסתגר בחדר שלו במשך ימים שלמים.
‘אף פעם לא ראיתי את אמא שלך כל כך נרגשת כמו שהיתה בגביע הכאוס הראשון,’ המשיך אבא. ‘היא ישבה בדיוק איפה שאתה יושב עכשיו, החזיקה אותך וחייכה ובכתה בלי הפסקה. היית בן כלום, כמה חודשים אולי.’
סקאנדר כבר הכיר את הסיפור הזה, אבל לא היה לו אכפת. הוא וקנה היו נואשים לשמוע עוד על אמא שלהם. סבתא, אמא של אבא, נהגה לספר להם עליה, אבל הם הכי אהבו לשמוע את הסיפורים של אבא, פשוט כי הוא כל כך אהב אותה. ולפעמים, כשהוא היה מספר שוב את אותם סיפורים, הוא היה מוסיף כל מיני פרטים, למשל העובדה שרוזמרי סמית תמיד קראה לו ברטי במקום רוברט. למשל זה שהיא אהבה לשיר במקלחת, או שהפרח האהוב עליה היה אמנון ותמר, או מה היסוד שהיא הכי אהבה לצפות בו — מים — בגביע הכאוס הראשון והאחרון שהיא ראתה אי־פעם.
‘אני אף פעם לא אשכח,’ המשיך אבא והביט בסקאנדר, ‘בסוף של גביע הכאוס הראשון, אמא שלך לקחה את היד הקטנה שלך, ציירה באצבע שלה דוגמה בלתי נראית על כף היד שלך ולחשה בקול שקט כמו תפילה, ‘אני מבטיחה לך חד־קרן, תינוק שלי.”
סקאנדר בלע רוק בקושי. אבא אף פעם לא סיפר לו את הסיפור הזה. אולי הוא שמר אותו לשנה של בחינת הבקיעה. אולי זה אף פעם לא קרה באמת. סקאנדר לעולם לא ידע אם רוזמרי סמית באמת הבטיחה לו חד־קרן, כי שלושה ימים אחרי שאנשי היבשת צפו בחדי־קרן מתחרים בפעם הראשונה, אמא שלו מתה.
סקאנדר אף פעם לא יגלה את זה לאבא שלו או לקנה, אבל הסיבה שהוא כל כך אוהב את גביע הכאוס היא מפני שזה גורם לו להרגיש קרוב לאמא שלו. הוא דמיין אותה צופה בחדי־קרן, דמיין את ההתרגשות שהתפשטה לה אז בגוף — בדיוק כמו שקורה לו עכשיו — והרגיש כאילו היא נמצאת לצידו.
קנה גררה רגליים לתוך הסלון עם קערת קורנפלקס בידה.
‘ברצינות, סקאר? מיונז לארוחת בוקר?’ היא הצביעה על הצלחת השמנונית של סקאר שניצבה בראש ערמת הכלים. ‘אח קטן, כמה פעמים אפשר להגיד לך: זה פשוט לא סביר שהאוכל האהוב עליך זה מיונז.’
סקאנדר משך בכתפיו וקנה צחקה והתיישבה על הספה לידו.
‘תראו כמה מקום אתם תופסים, שניכם. בשנה הבאה אני אמצא את עצמי על הרצפה!’ אמר אבא וצחק.
סקאנדר הרגיש צביטה בלב. אם הוא יצליח בבחינה, הוא לא יהיה בבית בשנה הבאה. הוא יצפה בגביע הכאוס לבד, מהאי, וכבר יהיה לו חד־קרן משלו.
‘אז מה את אומרת, קנה? יש לך פייבוריטים?’ שאל אותה אבא מעל לראשו של סקאנדר.
היא נעצה מבט בטלוויזיה ולעסה במבט קודר.
‘קודם היא אמרה שאספן וכפור־עידן־חדש לא ינצחו,’ העיר סקאנדר בניסיון לחלץ ממנה תשובה.
זה עבד. ‘אספן אולי תנצח במרוצים הבאים, אבל השנה זה לא זמן טוב לרוכבי מים.’ קנה תחבה קווצת שיער מאחורי אוזנה. זאת היתה מחווה כל כך מוכרת שסקאנדר מיד הרגיש יותר טוב. כאילו קנה תהיה בסדר, אפילו אם סקאנדר ישאיר אותה ואת אבא לבד על הספה בשנה הבאה.
סקאנדר ניענע את ראשו. ‘אני אומר לכם, אספן לא תסתמך רק על יסוד המים. היא יודעת מה היא עושה — היא תשתמש גם בהתקפות אוויר, אש ואדמה, אתם תראו.’
‘אבל סקאר, רוכב תמיד מרגיש הכי בנוח עם היסוד שלו. בגלל זה הוא היסוד שלו, כאילו! וגם אם אספן תשתמש בהתקפות אש, זה בחיים לא יהיה עוצמתי כמו התקפות אש של רוכב אש אמיתי, נכון?’
‘טוב, בסדר, אז מי כן ינצח לדעתך?’ סקאנדר הזדקף במקומו בזמן שאביו הגביה את עוצמת הקול בטלוויזיה. השדרים הנרגשים המשיכו בדיווחיהם בעוד המתחרים עטויי השריון נאבקו על מקום טוב מאחורי מוט הזינוק.
‘אמה טמפלטון ואימת־פסגה,’ אמרה קנה בקול שקט. ‘בשנה שעברה היא הגיעה למקום העשירי. היא רוכבת אוויר, היא בכושר, יש לה אומץ, יש לה שכל. היא סוג הרוכבת שאני הייתי יכולה להיות.’
זאת היתה הפעם הראשונה שסקאנדר שמע את קנה מכירה בעובדה שהיא לעולם לא תהיה רוכבת. הוא רצה להגיד משהו, אבל הוא לא ידע מה, עד שכבר היה מאוחר מדי. אז הוא פשוט הקשיב לקולות השדרים כדי להעביר את השניות האחרונות לפני תחילת המרוץ.
‘לצופים שמצטרפים אלינו עכשיו, אנחנו בשידור חי מבית־הארבעה, בירת האי. בעוד רגעים ספורים חדי־הקרן ימריאו מהאצטדיון המפורסם הזה ויצאו למרוץ אווירי — שישה־עשר קילומטרים מאתגרים שיבחנו את הכושר שלהם ואת היכולות שלהם בקרבות שמים. כל הרוכבים מוכרחים להישאר מחוץ לסימונים המרחפים בזמן שהם מקיפים את המסלול, או שיסתכנו בפסילה. וזה לא קל כשעשרים וארבעה רוכבים אחרים מפציצים אותך בקסמי יסוד שמאלצים אותך להאט בכל פנייה — אה, והנה הספירה לאחור. חמש, ארבע, שלוש, שתיים…
‘והם יוצאים לדרך!’
מוט הזינוק התרומם וסקאנדר צפה בעשרים וחמישה חדי־קרן, כל אחד מהם גדול כפליים מסוס, חומקים־שועטים קדימה. רגליהם עטויות השריון של הרוכבים נחבטו אלה באלה, כשהם דירבנו את חדי־הקרן שלהם להשיג את המתחרים, וכולם רכנו קדימה על האוכפים שלהם בניסיון לצבור מהירות. ואז הגיע החלק האהוב על סקאנדר. חדי־הקרן פרשו את כנפיהם האדירות והמריאו גבוה מעל למשטח החול של האצטדיון. המיקרופונים קלטו את קריאות הרוכבים שנשמעו דרך הקסדות שלהם. ועוד קול נשמע מבעד למיקרופון — קול שתמיד העביר צמרמורת בגופו של סקאנדר, אף על פי שהוא שמע אותו ביום המרוץ בכל שנה מאז שנולד. נהמות גרוניות שבקעו ממעמקי החזה של חדי־הקרן — קול מפחיד יותר משאגת אריה, עתיק וקדום יותר מכל יצור שהוא שמע ביבשת. מסוג הקולות שמעוררים בך רצון עז לברוח.
חדי־הקרן תקפו זה את זה באוויר בניסיון לשפר עמדות והשריון שעל גופם חרק וקירקש. חודי הקרניים שלהם בהקו באור השמש שעה שניסו לשפד את יריביהם. שיניהם חרקו, פיהם העלה קצף ונחיריהם האדומים התרחבו. כל חדי־הקרן היו עכשיו באוויר, וקסמי היסוד האירו את השמים: כדורי אש, סופות אבק, הבזקי ברקים, נחשולי ענק. קרבות השמים יצאו לדרך על רקע עננים לבנים צמריריים. כף ידם הימנית של הרוכבים זהרה באור בוהק של כוח היסוד שלהם, כשהם נלחמו להתקדם במסלול.
וזה לא היה מחזה יפה. חדי־הקרן בעטו אחד בשני, קרעו את בטנו התחתונה של היריב בשיניהם, ותקפו את המתחרים שלהם מטווח אפס. שלוש דקות מתחילת המרוץ, המצלמות כוונו לחד־קרן ורוכבת — השיער שלה בער וזרוע אחת היתה שמוטה חסרת תועלת — שצנחו בסחרור לעבר הקרקע והתרסקו בקול חבטה אדיר. עשן היתמר מכנפה של חד־הקרן ומשערה הבלונדיני של הרוכבת.
השדר השמיע אנקת כאב. ‘אתם צופים עכשיו בהילארי וינטרס ולילי־תער־מושחז מודחות מגביע הכאוס. נראה שיש שם זרוע שבורה, כמה כוויות לא נעימות, וגם איזושהי פגיעה בכנף של לילי.’
המצלמות חזרו להתמקד ברוכבים המובילים. פדריקו ג’ונס ודם־שקיעה היו בעיצומו של קרב שמים עם אספן מקגראת וכפור־עידן־חדש. אספן זימנה קשת של קרח וירתה חץ אחר חץ לעבר גבו עטוי השריון של פדריקו בניסיון להאט את התקדמותו. פדריקו יצר סביבו מגן להבות שהמיס את החיצים, אבל אספן היתה קשתית מוכשרת וכפור־עידן־חדש החל להדביק את יריבו. אבל פדריקו לא התכוון לוותר. אספן וכפור הלכו והתקרבו כשלפתע חומת להבות ניצתה בשמים, בדיוק מעל ראשה של אספן.
‘אתם רואים כאן מתקפת סופת אש מצד פדריקו,’ דיווח השדר בהתלהבות. ‘מתקפה לא פשוטה בכלל, בטח בהתחשב בגובה ובמהירות הטיסה. אבל — וואו! תראו את זה!’
רשת של גבישי קרח החלה להתגבש סביב כפור־עידן־חדש וסביב אספן, עד ששניהם היו עטופים בתוך פקעת קפואה עבה שחסמה את דרכן של להבות האש. סקאנדר צפה בפדריקו צועק בתסכול כשהוא ודם־שקיעה האטו את הקצב בגלל המאמץ שהשקיעו במתקפת האש. אספן פרצה מיד מבעד לפקעת הקרח ועקפה אותו.
‘מובילים את המרוץ כרגע טום נזארי על דמעות־שטן ומאחוריהם, במקום השני, אמה טמפלטון על אימת־פסגה. במקום השלישי נמצאים כרגע אלודי בירץ’ על נסיך־עשב־הנהר, ואחרי מתקפת המים והאוויר המצוינת שראינו לפני רגע, כפור־עידן־חדש ואספן מקגראת תופסים את המקום הרביעי עם — אבל רגע, אני חושב שיש לאספן עוד כמה קלפים בשרוול.’ השדר הפסיק את המשפט באמצע והתרגשות אחזה בקולו. ‘היא מגבירה מהירות.’
שערה האדום של אספן התנופף מאחוריה כאשר כפור־עידן־חדש פרץ קדימה, כנפיו מטושטשות מרוב מהירות. הם עקפו בדהרה את נסיך־עשב־הנהר והתחמקו ממתקפת ברקים שכוונה לעברם, ושפיספסה את אספן בסנטימטרים בודדים. ואז, בנפנוף כנפיו האפורות האדירות, חלף כפור גם על פני אימת־פסגה, הפייבוריט של קנה, ולבסוף על פניהם של טום נזארי וחד־הקרן השחור שלו, דמעות־שטן. אספן היתה עכשיו במקום הראשון.
‘יש!’ סקאנדר הניף את אגרופו באוויר. זו היתה התנהגות מאוד לא אופיינית לסקאנדר, אבל זה היה רגע מדהים. בלתי נתפס ממש.
‘אני לא מאמין למה שאני רואה,’ צעק השדר. ‘תראו באיזו מהירות היא טסה!’
קנה השתנקה ועקבה במבטה אחרי חדי־הקרן, שהלכו והתקרבו לקו הסיום. ‘אין סיכוי!’
‘היא הולכת לנצח בפער של מאות מטרים,’ זעק שדר אחר.
סקאנדר צפה בפה פעור ברגע שבו פרסותיו של כפור־עידן־חדש נחתו על משטח החול של האצטדיון. אספן דירבנה אותו קדימה במבט נחוש ושניהם חלפו בדהרה מתחת לקשת שסימנה את קו הסיום.
סקאנדר קפץ במקום והריע בהתרגשות. ‘הם ניצחו! הם ניצחו! את רואה, קנה? אמרתי לך! ידעתי! ידעתי!’
צחוקה של קנה והברק בעיניה המתיקו את הניצחון עוד יותר. ‘בסדר, סקאר. הם היו מדהימים, אני מודה. גבישי הקרח האלה, איזה מהלך גאוני! אף פעם לא ראיתי —’
‘חכו רגע.’ אבא עמד צמוד למסך הטלוויזיה. ‘משהו לא בסדר.’
סקאנדר מיהר לצד אבא שלו, וקנה נעמדה מצידו השני. סקאנדר שמע את הקהל צורח, אבל אלה לא היו צרחות של התרגשות; זה היה פחד. חדי־הקרן הפסיקו לדהור לעבר קשת הסיום. השדרים השתתקו והתמונה קפאה — על המסך הופיע צילום סטטי של האצטדיון, כאילו הצלמים נטשו את העמדות שלהם.
חד־קרן נחת במרכז האצטדיון. אבל הוא לא נראה כמו כל האחרים — דם־שקיעה או כפור־עידן־חדש או אימת־פסגה — שאת דהרת הניצחון שלהם הוא קטע. הכנפיים של חד־הקרן הזה היו כמעט חסרות נוצות — כמו כנפי עטלף — והוא נראה מורעב, רזה כמו שלד. עיניו הצרות היו אדומות ורדופות. הלסת שלו היתה מצופה דם קרוש והוא חשף את שיניו באיום לעבר המתחרים, כמו מחכה לראות אם יעזו לתקוף אותו.
מבטו של סקאנדר נדד לעבר קרנו השקופה של חד־הקרן. רק אז הכתה בו ההבנה.
‘זה חד־קרן פראי,’ הוא לחש. ‘כמו בסרט הישן שהאי שידר ליבשת. זה שהוכיח ליבשת שחדי־קרן באמת קיימים. הסרט שבו חדי־הקרן תוקפים את הכפר —’
‘משהו לא בסדר,’ חזר אבא ואמר.
‘לא יכול להיות שזה חד־קרן פראי,’ לחשה קנה. ‘יש לו רוכב.’
סקאנדר לא הבחין עד אותו רגע באדם — הוא הניח שמדובר באדם — שישב על גבו של חד־הקרן. הרוכב לבש גלימה שחורה ארוכה שהתנופפה ברוח. שוליה היו מרוטים ומלאי קרעים. פס לבן רחב כיסה את הפנים של הרוכב מהגרון ועד המצח, עד שערו הקצר הכהה.
חד־הקרן נעמד על שתי רגליו. הוא בעט באוויר בפרסותיו ונשף עשן שחור סמיך. רוכב הרפאים השמיע יללת ניצחון, חד־הקרן צווח ועשן מילא את האצטדיון. סקאנדר צפה בחד־קרן פוסע לעבר מתחרי גביע הכאוס. ניצוצות ניתזו מפרסותיו והבזק אור לבן נורה מכף ידו של הרוכב והאיר את המסך כולו. רגע לפני שהתמונה נבלעה בעננת עשן שחור, הרוכב הסתובב לעבר הצופים ואז — בתנועה איטית ומכוונת — זקר אצבע ארוכה וגרמית וכיוון אותה היישר למצלמה.
ואז נשארו רק הקולות. רעשי הפיצוץ של קסמי היסוד; צווחות חדי־הקרן. עוד צרחות מכיוון הקהל, וקולות שאי אפשר לטעות בהם, חבטות הרגליים של בני האי המנסים להימלט ממושביהם. כשבני האי נדחקו ועברו על פני המצלמה, הקולות המבועתים שלהם מעורבבים זה בזה, סקאנדר שמע מילה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב.
הטווה.
סקאנדר מעולם לא שמע על הטווה, אבל כל האנשים שלחשו, צעקו וצרחו כעת את שמו מילאו את לבו בפחד.
הוא פנה לאביו, שעדיין בהה בתדהמה בעשן השחור המסתלסל שמילא את מסך הטלוויזיה. אבל קנה הקדימה אותו. ‘אבא,’ היא שאלה בלחש. ‘מי זה הטווה?’
‘שקט.’ הוא הרים את ידו. ‘משהו קורה.’
מסך העשן התפזר והתמונה החלה להתבהר. על משטח החול של האצטדיון כרעה דמות על ברכיה, בוכה וצועקת. היא עדיין עטתה את השריון שלה, שהשם מקגראת התנוסס עליו באותיות כחולות. הרוכבים האחרים עמדו סביבה.
‘בבקשה,’ זעקתה של אספן מילאה את האצטדיון. ‘בבקשה תחזיר אותו!’
פדריקו ג’ונס הניח ליריבות העזה ששררה אך לפני רגע בינו ובין אספן ועזר לה להתרומם, אבל היא עדיין בכתה. ‘הטווה לקח אותו. הוא נעלם. ניצחנו ואז הטווה —’ אספן לא הצליחה להשלים את המשפט, ודמעות זלגו על פניה המאובקות.
קול סמכותי הצליף באוויר כמו שוט. ‘תכבו את המצלמות האלה! עכשיו! אסור שהיבשת תראה את זה. תכבו אותן!’
חדי־הקרן צנפו ונהמו בקול מחריש אוזניים. הרוכבים טיפסו על האוכפים בניסיון להרגיע אותם, אבל חדי־הקרן עלו על רגליהם האחוריות, הוציאו קצף מפיהם ונראו מפלצתיים יותר מכפי שסקאנדר ראה אותם אי־פעם.
מבין עשרים וחמישה הרוכבים, רק אחת נותרה לעמוד על החול — רוכבת המים המנצחת, אספן מקגראת. אבל כפור־עידן־חדש, חד־הקרן שלה, נעלם כלא היה.
‘מי זה הטווה?’ חזרה קנה ושאלה.
אבל אף אחד לא ענה לה.
אין עדיין תגובות