החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אמרתי לך שאת יכולה לבד

מאת:
הוצאה: | 2018-10 | 245 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

17.50

רכשו ספר זה:

"בכל בוקר מעירים אותה כל הציורים היפים שבהם היא מציירת את יומה החדש, ובכל ערב היא נוחתת לתוך מיטתה בלי שהגשימה דבר מציוריה. כמו נשר פסגות פורשת כנפיים וממריאה לגובה בדמיונה, ואז כמוהו צוללת למעמקים".

 

מתוך התבוננות בחייה בהווה תצלול צילה באומץ רב למעמקי עברה ובעקבותיהם תנסה לשנות את דפוסי התנהגותה ולנווט את חייה באופנים אחרים מבעבר. לשם כך לא תעשה שינויים דרמטיים, אלא שינויים בזוטות דווקא, ובעיקר במסע לקליטת משמעותם של החיים — כל זאת בעיצומה של מלחמה בפחדים שאינם מניחים לה.

 

הניה באום בוגרת אוניברסיטת בר־אילן בלשון עברית ובמתמטיקה, עסקה שנים רבות בחינוך כמורה וכמנהלת. עם פרישתה לגמלאות הקדישה מזמנה לכתיבה.

הניה אם לשלושה וסבתא לשמונה נכדים.

אמרתי לך שאת יכולה לבד הוא ספרה השני. בספרה הראשון, אלבום התמונות הלבנות, שיצא לאור בתמיכת "יד ושם", תיארה את מסע הנדודים שעשו הוריה כפליטים במלחמת העולם השנייה ואת השפעתו עליה כדור שני לשואה.

מקט: 4-1272-258
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

פעמיים נדחה המפגש אצלם בבית.

בפעם הראשונה טעתה ביום שבו ינחתו הביטרמנים לאחר שהות של חודש באמריקה.

כשסיימה להזמין את כל שאר הזוגות, ממש בטלפון האחרון אל הזוג האחרון שברשימתה, אמרו לה שחבל. הביטרמנים לא יהיו בארץ, הם חוזרים מאוחר יותר.

לא יהיו? אבל אמרו שיחזרו בעשרים ושמונה באוקטובר.

לא. לא בעשרים ושמונה. מה פתאום. בימים הראשונים של נובמבר.

וואו, לא נעים. ואחרי שהתנדנדו לה בראש כל מיני מחשבות של בעד ונגד, כי תמיד היא קשת החלטה שכזאת אפילו בעניינים חסרי חשיבות לחלוטין, עצרה את הנדנדה בצד הגבוה ביותר, בשלב שבו החליטה לעשות עוד סבב ולדחות את המפגש בשבוע.

בשיחה השלישית שקיימה בסבב הטלפוני הזה, אמרה לה המחצית הנשית של בני הזוג תמיר שאי־אפשר. יש טיול שנקבע מזמן.

בשלב הזה כבר הפכה הנדנדה לקרוסלה, כי איך תדחה שוב ותבדוק עם כל האחרים. חבל. פעם בשנה היא מזמינה לארוחה שכולה מעשה ידיה, וצורם לה לפספס אפילו זוג אחד.

למען האמת היא מתחייבת לפרויקט במידה אקסטרה לארג’. ואפילו שהחליטה להקטין הפעם את מגוון המנות ולצמצם בבישולים, שהרי ברור לה שלא כמות האוכל המוגש תקבע את הצלחת האירוח, אין היא מצליחה לממש את החלטתה, והיא טובעת בים הבישולים ומוסיפה עוד ועוד תבשילים או סלטים או עוגות.

ובכל פעם מחדש — רגע לפני שההכנות נשלמות — היא, צילה, נשבעת שזוהי הפעם האחרונה: הקניות הנמשכות חצי יום. הבישולים הנמרחים על־פני שלושה ימים, כי בגילה כבר אי־אפשר הכול בבת אחת. אחר כך לערוך שולחנות, לחמם, להגיש, לפנות מהשולחנות, והמרק, ופשטידות וסלטים ומנות אחרונות, ולרוקן שאריות לכלים קטנים, לאחסן ולנקות כלים ורצפה ומפות, ולהחזיר את השולחן לממדיו הטבעיים, והגב כואב וגם הפרקים באצבעות הידיים, ומזג־האוויר הזה שלא מתארגן לפי המועד שלה…

מי צריך את כל זה.

אבל רגע אחרי שהמסך יורד והתשואות מגיעות מהקהל היא בטוחה שהכול היה כדאי. ואף־על־פי שעד לרגע האחרון לא הגיע להחלטה סופית איך הוא בוחר להיות ותיבל את שלל המתחים בעוד סימן שאלה אחד, מזג־האוויר מלא התחשבות גם הוא ומשתף פעולה ומגיע נקי ורענן, לא־חם־מדי־לא־קר־מדי, כזה המאפשר להם לשבת מוקפים דשא ושיחים רעננים.

כשהיא, צילה, מתיישבת סוף־סוף ושניהם לוגמים את הקפה כדי לשטוף את עייפות האירוח, היא אומרת לו: היה בסדר, לא?

והוא, יגאל, שתמיד־תמיד איתה, אומר לה: כן, בסדר גמור, ומדגיש את ההברה ‘מוּר’ וכך מעלה את הערכתו, שאינה נשמעת כהסכמה מאונס, אלא כפרגון מכל הלב ממש.

ולפעמים מוסיף: נראה לי שנהנו החבר’ה.

אבל היה קשה, היא אומרת.

אז מה תעשי? בשביל מה יצאת לפנסייה? תשתגעי משעמום אם לא תהיה לך תעסוקה. ובסך־הכול את נהנית לארח את החבר’ה.

והיא חושבת בלב: כן, אבל זה הולך ונהיה קשה עם הזמן.

הם לוגמים בשקיקה את הקפה הבהיר, בגלל לחץ הדם שלו ומפני שהיא שונאת קפה מריר, ומקנחים בפרוסת שטרודל תפוחים — הצלחה בפני עצמה. היא מביטה בו בשתיקה ונזכרת איך פעם, לפני המון שנים, יצאו מתוך המכונית אל השדה הנטוש, ובתוך השקט האינסופי הוא לימד אותה על הכוכבים. הוא הראה לה אז את העגלה הגדולה בתוך המרחבים הכהים ושרטט את האות w באצבעו, שכמעט נגעה בתוך שמים מוארים בזוהר רב יותר מבכל לילה אחר.

* * *

בסבב הרביעי, או שמא היה זה החמישי, עלה בידה לסמן ‘וי’ לצד חמישה־עשר הזוגות שהרכיבו את הרשימה. כולם־כולם יגיעו. אפילו הביטרמנים כבר אישרו מאמריקה שיגיעו. תפסו טרמפ על תוכנה־כמעט־חינם ודיברו אולי עשרים דקות בלי שיעלה להם אגורה. לא הבינה איך הם מצליחים למצוא דרכים שכאלה, קיצורי דרך וקיצורי מחיר. ולמען הדיוק בעובדות היא מודה שהם אינם היחידים. עוד רבים כמותם מכירים את ‘היפתח סֵסָמִי’ — דלת ההזדמנויות. רק היא הולכת כל חייה בקו סרגלי ומשלמת את המחיר המלא. ואם פעם יוצא לה לקנות במבצע, היא בטוחה שסחטה את הכי־הכי שאפשר לקבל. או כששולחים לה ספח מתנה של שלושים שקלים בתור הקונה המתמידה, או אז היא מוכנה להישבע שעשתה את עסקת חייה.

אבל הרי כבר נשבעה שכסף לא יזיז לה. אחרי השנה ההיא ארגנה את מוחה בדרך שתעצב את רצונותיה מחדש לגמרי. לא צריך יותר ממה שעברה כדי לקום בכל בוקר, למתוח איברים, להסיט את הווילון, להביט החוצה ולהגיד: עוד יום נפלא של החיים. אפשר בפול ווליום, כמו שלעיתים היא אומרת מין אמירת ניטשֶׁה מתנשאת לחבר’ה ליד המנגל, ואפשר לגמרי בשקט — בעיניים בלבד, כפי שהיא אומרת לעיתים רחוקות מדי.

עברו כבר עשר שנים וזה המון זמן.

אף שהרופא מאיכילוב מזכיר לה כל הזמן שהיא בריאה, התזכורת הזאת מחזיקה מעמד חצי יום לכל היותר וכבר מתפוגגת. ואז היא פושטת את הרגשת העידוד והחיזוק שהוא, הרופא, מנסה לפמפם בה, ושוקעת שוב בחוסר הוודאות שננעץ בה בחוזקה כמו עלוקה ואינו מרפה.

אני מבין לליבך, אמר לה אחד החלוקים הלבנים. היא באה אליו ובפיה תלונות חדשות על כאבי בטן מזן חדש, לא ידעה אם להתעלם או לחשוד. לא טוב להתעלם, אבל כמה אפשר לחשוד. מזה בלבד אפשר לחטוף. והוא מבין אותה, הרופא, שהרי עברה משהו ומעתה והלאה ירדוף אותה הפחד תמיד. כי מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים, כך בדיוק אמר מאחורי מסך המחשב שבו רשם תוך כדי דיבור איתה את קיצור תלונותיה וגם תרופה שהוא רושם לה. טוב, מה כבר היא יכולה לדרוש ממנו. בעשר־הדקות־ברוטו שהקציב לה אי־אפשר לפרט מי־יודע־מה.

ובכל זאת, בינתיים הלב שוכח והראש אינו עומד על המשמר לאותת לו. כל הפרטים הקטנים והמטופשים של החיים תופסים ראש, מנפחים חזה ומשתלטים על העניינים הגדולים כמו מאפיונר הדורש דמי פרוטקשן מבית עסק. כתם על הרצפה, דשא שאינו קצוץ בגינה, חולצה הממתינה כבר שבוע לגיהוץ. ועוד שטויות־במיץ שכאלה. פתאום כל הפרטים השוליים נדחפים לראש הרשימה. במקום שיכירו במעמד הראוי להם, הופכים להיות העיקר. עובר יום ועוד יום וחודש ושנה והיא עדיין לא מימשה שום חלום.

ויש מגוון חלומות.

עוד מהילדות נסחבו איתה חלומות שנים על גבי שנים, הזדנבו אחריה כמו ילד הנגרר אחרי אחיו הגדול לכל מקום שילך. פעם חלמה להיות זמרת, שרה בלי סוף. אפילו לא ידעה שקצת זייפה, רק לפעמים. בהיותה משוכנעת שיש לה קול משהו־משהו שרה את שיריה של שושנה דמארי, ולאוזניה שלה נשמעו הצלילים בתימנית טהורה כאילו מתוך גרונה של שושנה. כל חייה אהבה לשיר, גם כשחדרה להכרתה ההבנה שזמרת — היא לא. בבת־מצווה של אחותה התיישבו כולם על הספסלים בחצר, והיא עמדה לבדה מולם על המרפסת הפתוחה, גבוהה קצת מעליהם. שילבה את אצבעותיה מאחורי גבה — מהודקות עד כאב כדי לחסום את ההתרגשות שלא תתפרץ ותעצור אותה, התרגשותה לפני החבר’ה הגדולים — שרה את ‘רחל, רחל’, והיה נדמה לה שהצלילים הבוקעים מגרונה הם בדיוק אלה ששמעה ברדיו. היא זוכרת את הבושה אחרי כן כשצחקוקים הגיעו לאוזניה, וחלקי משפטים כמו ‘היא מזייפת נורא’ נחקקו בתוכה עד היום.

היו עוד חלומות שאין היא בטוחה אם הגשימה או לא. אם תהיה כנה כלפי עצמה עליה להודות שלא השקיעה שום מאמץ כדי להפוך את החלום למציאות, וגם עליה להכיר בעובדה שהיא טיפוס די פסיבי. אז שלא יהיו לה טענות אלא כלפי עצמה.

אפילו החלום שהייתה ככה־קרובה־אליו, לטייל בחצי עולם ברגע שתפרוש לגמלאות, החלום שנבנה על בסיס התמונות המפתות שראתה באינטרנט — אפילו אותו הגשימה באופן מזערי לחלוטין. את אוסטרליה וניו־זילנד, שקרצו לה ממש, הדיחה כבר ברבע הגמר: רחוק, המון שעות טיסה, זמן ממושך מדי מחוץ לבית… כל המזרח הרחוק נמחק כשגילתה כמה פרטים על מה שמוגש שם בתור ארוחה, וכשנזכרה בשפעת העופות ובאפשרות להתאשפז בבתי־החולים שלהם… לא, תודה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אמרתי לך שאת יכולה לבד”