"מחר בשלוש, על כר דשא בחוף התכלת, יש לי פגישה עם פֵּגָסוּס. לפגסוס — זה שמו של המטוס שלי — גוף אדמוני וכנפיים לבנות. הגם שעוצמתו שמונים כוח סוס, גזרתו חטובה כשל סנונית. הוא משתכר מדלק ונוסק לשמיים כאחיו הקדמון, אך בלילה, אם ירצה בכך, הוא מסוגל לגלוש באוויר כרוח רפאים. […]
אחרי ככלות הכול, אנחנו לא יוצאים לצוד כִימֵרוֹת, אלא לשאת מסר של חירות לעם עבדים מעבר לים. אם להניח ללשון הדימויים שהיה עליי לנקוט כדי לשמור על ערפול באשר למקורו של המטוס, ליעדו האמיתי ולמשימתי — אנחנו טסים לרומא כדי להפיץ בשמיה את מילות החירות הללו, מילים שכבר שבע שנים הן נחשבות לפשע. ואכן, בצדק, שכן אילו היו מתירים את השמעתן, את השימוש בהן, הן היו מסוגלות לזעזע, למוטט את הרודנות הפשיסטית בתוך שעות ספורות."
במילים פשוטות אלה נפתח סיפורו המופלא של לָאוּרוֹ דה בּוֹסִיס (1931-1901), משורר, מתרגם קלאסי, לוחם אנטי־פשיסט וטייס נועז. הסופר הצרפתי חתן פרס נובל רומֵן רוֹלָן כתב: "קורבנו של לאורו דה בוסיס לא הועלה רק למען איטליה אלא למען העולם כולו, כלומר למעננו, למענכם, צעיריה של אירופה ואמריקה. אתם שאיבדתם את דרככם ומחפשים אותה באפלה, לאורו דה בוסיס מראה לכם אותה. במותו הוא גאל אתכם מוותרנותכם ומריפיון ידיכם".
מיותר לציין עד כמה אקטואלי כיום המאבק נגד הדיקטטורה והפשיזם גם בישראל.
קטגוריות: מבצעי החודש, פילוסופיה
28.00 ₪
מקט: 4-644-1152
סיפור מותי
מחר בשלוש, על כר דשא בחוף התכלת, יש לי פגישה עם פֵּגָסוּס. לפגסוס — זה שמו של המטוס שלי[1] — גוף אדמוני וכנפיים לבנות. הגם שעוצמתו שמונים כוח סוס, גזרתו חטובה כשל סנונית. הוא משתכר מדלק ונוסק לשמיים כאחיו הקדמון, אך בלילה, אם ירצה בכך, הוא מסוגל לגלוש באוויר כרוח רפאים. פגשתי אותו ביער העתיק[2] ובעליו הקודמים ימסור לי אותו על שפת הים הטִירֵני בהאמינו באמת ובתמים שהוא ישביע את שעשועיו של בליין אנגלי צעיר. המבטא הגרוע שלי לא עורר את חשדו. יסלח נא לי על התחכמותי!
אחרי ככלות הכול, אנחנו לא יוצאים לצוד כִימֵרוֹת, אלא לשאת מסר של חירות לעם עבדים מעבר לים. אם להניח ללשון הדימויים — שהיה עליי לנקוט כדי לשמור על ערפול באשר למקורו של המטוס — אנחנו טסים לרומא כדי להפיץ בשמיה את מילות החירות הללו, מילים שכבר שבע שנים הן נחשבות לפשע. ואכן, בצדק, שכן אילו היו מתירים את השמעתן, את השימוש בהן, הן היו מסוגלות לזעזע, למוטט את הרודנות הפשיסטית בתוך שעות ספורות.
כל המשטרים עלי אדמות, אפילו האפגני והטורקי, יכולים להרשות לעצמם להעניק חירות מסוימת לנתיניהם. רק הפשיזם, כדי להגן על עצמו, מוכרח לחסל את המחשבה. אין להאשימו על כך שהוא מעניש את המאמינים בחירות ובחוקה האיטלקית בעונשים כבדים מאלה המוטלים על רצח הורים. זהו הסיכוי היחיד שלו לשרוד. אין לטעון נגדו על כך שגירש אלפי אזרחים ללא משפט, או על כך שבמהלך ארבע שנים פסק שבעת אלפי שנות מאסר: כיצד יכול היה לשלוט בעם חופשי בלי להטיל עליו אימה באמצעות שלוש מאות אלף הסִיקְריים השחורים שלו?[3]
לפשיזם אין ברירה. אם נראה את הדברים מנקודת מבטו, ניאלץ להצהיר עם מוסוליני שליחו: “החירות היא גווייה רקובה”. מחשש של השתוקקות להמשך קיומו יש להצדיק את רצח מָטֵיאוֹטִי[4] ואת הפרס שקיבלו רוצחיו, את הרס כל עיתוני איטליה, את החרבת ביתו של קרוֹצֶ’ה,[5] את המיליארדים המבוזבזים על ריגול ועל סוכנים פרובוקטורים — בקיצור, חרב דמוקלס התלויה מעל לראשו של כל אזרח.
כן, אני יודע שהאוסטרים בשנת 1850, הבורבונים[6] ושאר הרודנים ששלטו באיטליה לא הגיעו לכך מעולם. הם לא גירשו מעולם אנשים ללא משפט; בתי הדין שלהם לא גזרו מעולם שנות מאסר במספר המתקרב אפילו לשבעת אלפים וזאת בתקופה של ארבע שנים בלבד. ומעל הכול, הם לא גייסו מעולם לצבאות הסיקריים שלהם גם את בניהם בני השמונה של קורבנותיהם, כדי לכפות עליהם את מדי התליינים וחינוך ברברי ולוחמני, כמו שנוהג הפשיזם הקורע ילדים ממשפחותיהם — גם מהמשפחות הליברליות והסוציאליסטיות. “אהבו את הרובה, העריצו את תת־המקלע ואל תשכחו את הפגיון” — זה מה שכתב מוסוליני במכתב לילדים.
אי אפשר להעריץ את הפשיזם ובה בעת להלין על קיצוניותו. הפשיזם אינו קיים אלא בזכות קיצוניותו. קיצוניותו היא הלוגיקה הפנימית שלו. עבור הפשיזם, היגיון קיומו הוא להלל את הקנאות האלימה ולהכפיש את טוסקניני.[7] אומרים שרצח מָטֵאוֹטִי נעשה בשוגג; מנקודת מבט פשיסטית, זה היה מהלך גאוני. אומרים שהפשיזם שוגה בכך שהוא נוקט שיטות עינויים כדי לסחוט הודאות ווידויים מאסיריו, אבל אם ברצונו לשרוד, הוא אינו יכול לנהוג אחרת.
על העיתונות הזרה להבין זאת. אי אפשר לצַפות לכך שהפשיזם יהפוך לאנושי ולרודף שלום בלי לייחל לחיסולו המוחלט. הפשיזם הבין כל זאת וכבר שבע שנים איטליה הפכה לבית כלא גדול שבו מלמדים את הילדים להעריץ את כבליהם שלהם ולהלין על מי ששברו אותם. הצעירים בני העשרים אינם יכולים להיזכר בשום אווירה אחרת. שמו של מטיאוטי כמעט אינו ידוע להם. מגיל שלוש עשרה לימדו אותם שלבני האדם אין כלל זכויות מלבד אלה שהמדינה הואילה בטובה “להשאיל” להם על פי גחמותיה. רבים מאמינים בכך. המיתוס שלפיו מוסוליני הציל את איטליה מהבולשביזם מתקבל כמובן מאליו.
אבל אין לחשוב שאיטליה הולכת שולל. ההוכחה לכך היא שרוב גדול מאוד, אנטי־פשיסטי עד עמקי נשמתו, מתגבש בגלל המשטר עצמו, בגלל הפחד שהוא מפגין מול כל לִחשוּש ובגלל האכזריות שהוא מעניש כל ביטוי של מחשבה חופשית. משטרים הבטוחים בכוחם אינם נזקקים לכל אלה.
ביוני 1930 התחלתי להפיץ אִיגרות דו־חודשי בעלות אופי חוקתי לחלוטין, שבהן הראיתי את ההכרח שכל התומכים בחוק יגיעו להבנה ביניהם לקראת היום שבו הפשיזם יתמוטט. כיוון שנראה כי הפשיזם אימץ לעצמו את הסיסמה “אחריי המבול”, היוזמה הזאת הייתה במקומה. למעשה, האיגרות [ששוגרו באמצעות הדואר], החלו להתגלגל ככדור שלג ונפוצו באלפים. יכולתי לעסוק בכך לגמרי לבדי ובמהלך חמישה חודשים שלחתי מדי שבועיים שש מאות איגרות חתומות בידי “הברית הלאומית” ועימן בקשה שכל נמען ישגר שישה העתקים מכל איגרת לשישה נמענים שונים נוספים. לרוע המזל, בדצמבר, במהלך נסיעה קצרה מחוץ לאיטליה, המשטרה עצרה את שני החברים שהסכימו להפקיד את האיגרות שלי בבית הדואר בהיעדרי. הם עונו קשות ונדונו לחמש עשרה שנות מאסר. אחד מהם, וינְצ’יגוּאֵרָה,[8] מטובי הסופרים האיטלקים, מבקר אמנות וספרות, אף שהיה חולה, הושאר במשך לילה שלם — לילה בדצמבר — כשהוא עירום לגמרי, על מרפסת מטה המשטרה. לאחר מכן הִכו אותו עד כדי שהוא התחרש באחת מאוזניו. אחרי כל זאת, הוא נכלא בצינוק ששטחו ארבעה מטרים רבועים שבו לא היה אפילו כיסא לשבת עליו, ומדי בוקר לקחו לו את המיטה. אחרי מחאות העיתונות הזרה, והתערבות אישים אנגלים ואמריקנים, שיפרו את תנאי מאסרו. מוסוליני הרחיק לכת עד כדי כך שהציע שהשניים ישוחררו בתנאי שיחתמו על כתב כניעה, אך השניים סירבו לעשות זאת.
ביום שבו קראתי על מאסרם של חבריי עמדתי לחצות את הגבול כדי לשוב לאיטליה. הדחף הראשון שלי היה באורח טבעי להגיע לרומא כדי לחלוק עימם את גורלם, אבל אמרתי לעצמי שחובתו של חייל אינה להסגיר את עצמו לידי האויב אלא להמשיך להילחם עד הסוף. החלטתי מייד לצאת לרומא לא כדי להיכנע אלא כדי להמשיך בעבודת “הברית הלאומית” בכך שאשליך מהשמיים ארבע מאות אלף איגרות, ולאחר מכן, ליפול בקרב או לחזור לבסיס כדי לתכנן מבצעים נוספים.
שלוות שמיה של רומא לא הופרה מעולם על ידי מטוסי אויב. אהיה אני הראשון, אמרתי לעצמי, והתחלתי לפעול להגשמת הרעיון ללא דיחוי. זה לא היה קל, כיוון שמשורר משיג בקושי את לחם יומו, ואם נוסף על כך הוא נמצא בגלות ורוצה הגורל שהשנה שבה הוא מתכונן להעפיל לפסגת חייו היא שנת משבר, אין להתפלא אם הוא יורד מהר מאוד לשפל המדרגה של חייו של בוהמיין.
התחלתי לעבוד כשוער במלון “ויקטור אֵמָנוּאֵל השלישי” ברחוב פּוֹנטְייֶה [בפריז]. חבריי הרפובליקנים אמרו שנענשתי במקום שבו חטאתי! למען האמת, לא הייתי רק שוער אלא גם מנהלן וטלפוניסט. לפעמים אירע ששלוש או ארבע שיחות מחדרים שונים נכנסו בה בעת ונהגתי לצעוק בקול אדיר לחלל חדר המדרגות: “אִירמֶה, שני באגטים בחמאה לחדר שלושים וחמש!”
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפור מותי”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות