גברים עם לב שבור

פתח דבר:
סיפורו של בן

‘למשך כמעט חמישה חודשים, התנתקתי כמעט לחלוטין מהעולם. הפכתי לצל של עצמי, מול הילדים ומול המשפחה. שקעתי בחלומות ובטלפון הסלולרי. עברתי בחיי דבר או שניים, ובכל זאת, ואף על פי שהיה לי זמן הכנה רב, הפעם זה היה שונה. כאשר אשתי לקחה אותי ל’שיחה’, והודיעה לי שהחליטה להתגרש, מלבד עצב עמוק — לראשונה בחיי הרגשתי חסר אונים. חוויתי חרדה קיצונית, פחד מבדידות, כאב לב, חרדה כלכלית, פחד על הילדים ועתידם, פחד מפני העריריות המאיימת לבוא. כל הפחדים כולם, נעמדו בשורה בשעריי.

‘בעיקר, הייתי פתאום לבד כל כך, עד שהתקשיתי למצוא מילים לרגשותיי. וכשסוף־סוף מצאתי, כל ניסיון לשתף את הסביבה בכנות בסיטואציה, נתקל בסוגים שונים של קירות והתנגדויות: ‘בשעה טובה, סוף־סוף!’ אמר אחד החברים. אחר אמר, ‘עכשיו תוכל לעשות מה שבא לך בלי לתת דין וחשבון. תוכל להשלים את כל הפערים החסרים מחיי הנישואים, להשיג את כל מי שתרצה’.

‘מה יכולתי לומר לו? שאני לא רוצה אף אחת, לא ספציפית וגם לא כללית? הרי אף אדם אינו נעמד מתחת לחופה, ופורש בפני בחירת לבו את חלומו: ‘יום אחד, אהובתי, האהבה הזאת תסתיים ולא יישאר ממנה כלום. אנחנו נמשיך לזייף למשך תקופה, בשביל הילדים, בינתיים נהרוס להם את החיים בהעמדת פנים, ואז נתגרש. הריני מבטיח לך’.

‘מעבר לתחושת העצבות, חשתי כישלון. לא רק בעיני עצמי, חשתי כישלון גם בעיניהם של רבים אחרים: איש כמעט לא הבין את הכאב שלי. היו כאלה ש’חגגו’ עבורי. שמחו בשמחתי, כאילו פרידה ופירוק תא משפחתי עם שלושה ילדים, זו סיבה לחגיגה. אחרים לא הבינו למה לעשות מזה עניין.

‘ברור לי לחלוטין שישנם רבים שלוקחים את זה באופן קל יותר. כעת למדתי, שישנם רבים מאוד שההתמודדות שלהם קשה ומורכבת שבעתיים משלי. אני בסך הכול גבר באמצע החיים, שמשחזר את ההיסטוריה של ההורים שלו, תוך כדי התכחשות אליה — ואליהם’.

***

הטקסט הכואב של בן פותח בפנינו צוהר לעולם שכמעט אינו מדובר, אף שישנם כל כך הרבה שירים על לב שבור וניתן היה לחשוב שהסוגיה תזלוג לשיח הציבורי. בשנים האחרונות פגשתי אותם: בגינה ליד ביתי, במספרה, במסעדות, בתחנות דלק, במשרדי עורכי דין, במהלך טיסה טרנס־אטלנטית, בפארק ולצידי באקדמיה. בכל מקום, הם מהלכים בינינו, שבורי לב, מרוסקים ושקופים. מעטים מאוד הם המכירים בכאבם, הנותנים להם מקום.

כבר בראשית הדרך, כאשר פרסמתי את כוונתי לראיין גברים שנעזבו על ידי בנות זוגן, מצאתי את עצמי מופתעת מכמות הגברים שנענו למודעות שהועברו בין מיילים וקבוצות שונות, וכללו תיאור קצר של הנושא. לא שלא הכרתי את החוויות הללו אבל הופתעתי מהצונאמי האדיר של גברים שביקשו לשוחח, לחלוק ולשתף. צונאמי שהאריך את תקופת המחקר שהקצבתי לעצמי בכמה שנים.

הראיונות הסתיימו במילות הפרידה המקובלות במפגשים מסוג זה: ‘תודה, ואם אתה מעוניין בשיחה נוספת — אני כאן’. פעלתי על פי הפרוטוקול המקובל והמוכר ממפגשים עם מטען רגשי שכזה, ובמהרה גיליתי שחלק ניכר מהמרואיינים ביקשו לממש את ההצעה, ולהיפגש שוב. הופתעתי מכמות הגברים שיצרו עמי קשר לאחר מכן, בבקשה לחזור ולהתראיין. היה בכך אישור בעיניי לצורך שלהם בהכרה, להרגשה הפנימית העמוקה שסוף־סוף יש מי שמקשיב להם ומבטא את קולם.

הפתיע אותי גם המשותף לגברים בעלי רקע שונה כל כך — רופאים, פרופסורים, עורכי דין, מעצבי שיער, קצינים בצבא, רבנים, שיפוצניקים. היו בהם יהודים, נוצרים ומוסלמים, בישראל ובמדינות שונות בעולם.

המרואיינים ביקשו לדעת לא רק מתי הספר יצא לאור, אלא גם כיצד הרגישו גברים אחרים במצבם. ביקשו הזדהות וביקשו קהילה: לגלות שהם לא היחידים שחשים את הנטישה מנקרת בגופם ללא הרף. הופתעתי שוב ושוב, והבנתי את עוצמת ההשתקה והבדידות שחווים גברים במצבים כאלה.

מדבר אחד איני יכולה לומר שהופתעתי: ממהותו של הנרטיב שקיבלתי, נרטיב שסתר את הדימוי הפופולרי והאידיאולוגיה המוכרת של ‘גבריות’, שעדיין חיה ובועטת גם בעולם שבו מדברים רבים על ‘הגבר החדש’. אכן, יותר מהצורך של גברים להמשיך ולדבר על פרידותיהם — לא פעם שנים ארוכות לאחר הפרידה, ולעיתים לאחר שהם כבר הקימו משפחה חדשה — כאב לי לזהות שוב ושוב את הפער בין הצורך של אותם גברים לתת מילים לכאב ולאשרר אותו, לבין הציפיות והדרישות של עולמנו החברתי. בעולם הזה דרשו כולם, כולל המשפחה הקרובה וחברי נפש, כמו גם גורמים טיפוליים — ‘לא להיות אובססיביים’, ‘להתגבר על זה’, ולרוץ הלאה לכיבוש הבא מהר ככל האפשר.

ללא קשר לנסיבות הייחודיות, לנפשו של הגבר הספציפי, למוצאו ולמצבו הסוציו־אקונומי, כולם כאחד קבלו על ה’עצה’ שהרעילה את נפשם ללא הרף: ‘תתקדם כבר! תמשיך הלאה!’ המסר הזה, שנוסח לא פעם מתוך כוונה טובה וכביטוי מעודד ותומך, הפך אצל רובם המוחלט של המרואיינים לאיום מוסווה בסגנון: ‘תמשיך הלאה, אחרת…’ כולם הבינו ש’תמשיך הלאה’ זו לא עצה תומכת, חברית ונדיבה אלא לחץ פיזי לא מתון, עם נימה סמויה של חשדנות: ‘מה הבעיה שלך? איזה פגם באופי שלך מונע ממך להמשיך הלאה?’ וההמשך הבלתי נמנע: ‘מה שזה לא יהיה, אולי זאת הסיבה שהיא נטשה אותך מלכתחילה…’

המחקר שמתואר בספר זה מלמד שעבור גברים מגורשים, האובדן של מערכת יחסים יכול להוות טריגר לסוג מסוים של טראומה קלינית — אשר בחרתי לכנות ‘טראומת הפרידה הגברית’ (Male Breakup Trauma) — טראומה שמתחילה, פחות או יותר, מרגע שהאישה מודיעה לגבר שלה שהיא עוזבת, והגבר מיידע את המעגל הקרוב על אודות הפרידה, וממשיכה באופן עקבי הרבה אחרי שהוא עבר את פרק הזמן ה’הולם’ והלגיטימי שניתן לו ב’נדיבות’ על ידי החברה להתאבל. חברה שמכבדת גברים ‘רגישים’ אבל רק קצת, שלא יגזימו חלילה. הלחץ הזה הולך ומתגבר, נעשה יותר קולני, לוחץ ומקיף. לעיתים תכופות, נדמה שזה מגיע מצד כל מי שאותו גבר עונה לו בכנות על השאלה ‘מה נשמע?’, משום שלמדתי שמשמעות השאלה היא ״תאמר לי, אבל אל תאמר יותר מדי״.

והרי החדשות ועיקרן תחילה: גבר שמתמודד עם טראומת הפרידה הגברית לא מרגיש ש’הכול טוב’. הוא גם לא מרגיש ‘בסדר’. לעיתים קרובות הוא מרגיש כל כך שבור, אבוד, ומפורק שההוראות ‘להתגבר על זה’ ו’להתקדם ולהמשיך הלאה’ נשמעות כלקוחות מעולם אחר. איך יתקדם הלאה? לאן? הוא בקושי מצליח להשיב מה עובר עליו ולעמוד על רגליו.

ייתכן כי יהיו כאלה שיחושו שמדובר בהגזמה. בהחלט לא! עומק המצוקה של גברים מגורשים בסיטואציה הזו עלול להפתיע. ייתכן כי הוא יוצא לדייטים, וייתכן שלא; אולי הוא גם החליף רכב, שכר דירה ורכש מכשירי חשמל למעונו החדש. אבל הוא רחוק מאוד מכניסה לאולם התצוגה המבהיק של נשים חדשות שהחברה המודרנית משוכנעת בקיומו, והוא רחוק בוודאי מבחינת אותה אחת שאיתה ‘יתקדם’, גם אם מדובר במודל משודרג של זוגיות.

בשל התגובה הטראומטית הטבעית הזו לאובדן מערכת היחסים, הגברים הללו תופסים את עצמם לא רק ככישלונות במערכות יחסים, אלא גם ככישלונות בתהליכי החלמה. הם נכשלים פעמיים: אשמים בנישואיהם שהתפרקו, וגם אשמים בחוסר היכולת להשתקם ולהתקדם הלאה. תחושת הכישלון הכפול הופכת אותם לא פעם למוקצים חברתית. לא די בכך שאהבותיהם דחו אותם (במילותיהן: מ’אני לא מאוהבת בך ולא נמשכת אליך…’ עד ל’אני מבינה עכשיו שאף פעם לא באמת נמשכתי אליך או אהבתי אותך’) ובכך שיבשו את מערכת ההפעלה שלהם ואת ביטחונם באשר לחוויית העבר, אלא שהפער בין אובדנם לבין תיבת המסרים שאופפת אותם מכל עבר, מותירה אותם משותקים ומושתקים, נעדרי אוריינטציה לגבי מיקומם, ונעדרי הבנה כיצד הגיעו לכאן ולאן לעזאזל הם הולכים כעת.

חלק מסיפור חייהם של הגברים הללו נמחק, והם לא יכולים לבטוח בעצמם וביכולת הניווט שלהם בתוך מסלול חייהם. איך תוכל לבטוח במשהו, אם בעצמך אתה כבר לא בוטח?

כאשר אותו גבר מסרב ‘להמשיך הלאה’, התנגדותו נובעת גם מכך שהוא מסרב לבטל את כל מה שהיה בעבר: היינו משפחה, אהבתי אותה וידעתי עם מי אני עושה אהבה בלילה. לכן לא אקבל את שכתוב העבר ולא אשכח את מה שהיה, רק כדי ‘להתקדם הלאה’.

כמובן, הם צודקים. ברוב המקרים אין סיבה אמיתית להאמין ל’אף פעם לא נמשכתי אליך’ או ‘אף פעם לא אהבתי אותך’. לא רק משום שאמונה במשפטים הללו, משמעותה הכרה בחיים בתוך שקר, אלא משום שבני אדם, מטבעם, נוטים לייחס משמעות יתרה להווה על חשבון העבר. כלומר, סביר להניח שהחוויה הנוכחית של ‘אני לא אוהבת אותך’, גורמת לי להאמין ש’מעולם לא אהבתי אותך’. במקרים מסוימים, זהו גם ניסיון לפגוע, לא מתוך רוע אלא כדי להרחיק.

התפיסה של הגברים בטראומת הפרידה הגברית מדויקת: לא! לא חייתי בשקר ואני לא אידיוט. מבחינה פסיכולוגית, יש בזה היגיון. מי שחש שאין לו עבר ואין לו הווה, כיצד יוכל להתחיל להאמין בהבטחות לעתיד מושלם שנמסרות לו מכל עבר, גם על ידי דורשי טובתו, בדמות משפטי־קלישאה סתומים כמו: ‘יש הרבה עצים ביער… יש הרבה דגים בים… זה הזמן שלך לעבור מפרח לפרח… להתחיל לחגוג את החיים’ ועוד.

***

‘גברים עם לב שבור’ מתבסס על שלושים שנות מחקר בנושאי מגדר וטראומה — מפיטר בלוס, דרך ג’ון בולבי, ג’ודית לואיס הרמן ואחרים. מכיוון שבחרתי להתמקד בנושא ספציפי, ציטטתי את המחקרים הרלוונטיים, ולאחרים אתן הפניות לצורך העשרה.

כאישה וכחוקרת מגדר, חשוב לי לומר את המובן מאליו: גם נשים עוברות חוויה דומה, לבן נשבר, הן סובלות וגם הן צפויות להמשיך הלאה. כמי שחוותה בעצמה פרידה לא פשוטה, למדתי זאת על בשרי. עם זאת, ככלל, לנו הנשים יש יותר מרחב באופן שבו החברה מאפשרת להביע רגשות של כאב, דחייה וטראומה. בעוד מגברים מצפה הסביבה הקרובה ביותר לחזור לשגרה במהירות, נשים ‘מורשות’ להתאבל זמן ממושך לאחר הפרידה.

יותר מכך, ההבדל המשמעותי בין ציפיות החברה מגברים ומנשים אינו נוגע למשך תקופת האבל המקובלת חברתית, אלא באופן ההתייחסות של החברה לאלה החורגים מזמן האבל שהוקצב להם ונחשב לנורמלי. נשים המתאבלות למשך זמן רב ‘מדי’, אומנם נתפסות כפתטיות — אך עדיין נחשבות בעיני הסביבה לנשים. לעומת זאת גברים שממשיכים להפגין סימני אבל ואינם מתגברים, אינם רק פתטיים אלא אף אינם נתפסים עוד כ’גברים’.

דווקא משום כך, היה זה פלא בעיניי לגלות שגברים רבים כל כך מוכנים לסכן את גבריותם ותדמיתם בכך שהם לא ממשיכים הלאה כפי שהסביבה מצפה מהם. גם אלה מהם שעברו למערכת יחסים חדשה, עדיין התקשו לומר שהם ‘המשיכו הלאה’.

אכן, כאשר אנו מקשיבים היטב ובאופן אמפתי לגברים הללו, לעיתים קרובות יותר אנו יכולים לכבד גברים המסרבים לקבל את האקסיומה, שאפשר להחליף בנות זוג רומנטיות כמו שמחליפים רכב או גרביים.

במהלך הראיונות לספר, בלטה בפניי הבדידות התהומית, שחלקה נובע מכך שאף אחד לא יכול היה להבין. הבדלים משמעותיים ראיתי בין כאלה שמאחוריהם עמדה משפחה או קבוצת חברים שלא הקציבו להם זמן לאבל, לבין כאלה שהסביבה לחצה עליהם ‘להתקדם’.

יש משהו מערבי מאוד, בתרבות הזו של ‘תתגבר’ ו’תתקדם’. גישה כזו, ההופכת צינית, כשלאף אחד סביב אין סבלנות ומקום לכאב שלך. כל כך הרבה חיים נהרסו, אך ורק בשל הגישה הזו.

טראומת הפרידה, כפי שתוצג כאן, אינה רק מאקט הפרידה עצמו, אלא גם מהאינטראקציה עם החברה כלפי אותה פרידה. הדבר הופך את המכה לכפולה ומכופלת, ובמידה מסוימת לטראומה כמעט כרונית.

בשיחות עם הגברים, התגלה במלוא עוצמתו הפער בין הצרכים החברתיים־תרבותיים להמשיך הלאה, לבין החוויה של ‘אני בקושי מצליח לקום בבוקר’. הפער בין הכאב הפרטי, לבין הציפיות החברתיות.

החלטתי לאסוף את העדויות, לנתח אותן, לסקור את ההיסטוריה ולתת מקום למציאות אמיתית יותר, של פרידות כואבות. הספר הזה מיועד לכל מי שחפץ להבין את חייהם ונפשם של גברים שננטשו.

‘גברים עם לב שבור’ זו השיחה שגברים רבים רוצים לנהל. הם, חבריהם ומשפחותיהם. ייתכן שגם ילדיהם — כפי שנראה בהמשך. אני מקווה כי בקריאתו תוכלו למצוא מקום מכיל יותר לאנשים שהחברה מעדיפה לא להבין או לראות.

קריאה מהנה!