"… מפגשים עם גופות מעולם לא עשו לו את זה. ניסה להסב מבטו ולפתע נתקלו עיניו באישה יפת מראה שעמדה […]
הלוויה של ששון
ביום סתווי אחד ששון מת. ככה סתם באמצע החיים. הלך לשוק כהרגלו, לפתע צנח ומת. ששון היה מזכיר או מרכז או כל תואר אחר של סניף מקומי של אחד מארגוני השמאל. לתוארו הרשמי לא הייתה משמעות, שֶׁכֵּן עשה הכול, ובהתנדבות. איש נעים הליכות. שום דבר שנתבקש לעשות, לא היה לו קשה. כשדיבר, אמר דברי טעם. לרוב שתק.
בהגיע הידיעה על מותו ומועד הלווייתו, עלתה באורי ההכרה שלמרות היכרות ארוכת שנים איתו, איננו יודע עליו כלום. היכן גר? הייתה לו משפחה? היכן עבד? ועוד כהנה וכהנה. התלבט אם ללכת ללוויה.
נכון שפגש אותו לא פעם במסגרת פעילותו הפוליטית, ואפילו נהגו להחליף כמה מילים, אבל לא ממש הכירו. מה יעשה מול משפחתו שאפילו איננו יודע אם קיימת. בכל זאת לוויה היא סיטואציה אינטימית. לעמוד מול גופה של אדם. לקיים אינטראקציה עם משפחתו של המת ורגשותיה.
קרבה מביכה למדי חכך בדעתו והכריע בעד ללכת. יש לו כמה מכרים וידידים בסניף המקומי. השתתפו ביחד בכמה הפגנות. בוודאי יפגוש כמה פרצופים מוכרים. כיצד יתמודד עם המפגש עם משפחתו בהנחה שיש כזו? ילך בעקבות תחושותיו, אמר לעצמו. וכך ינהג גם באינטימיות עם גופתו של אדם שבקושי הכיר.
הגיע לשער בית העלמין בשעה היעודה. אכן פגש כמה מכרים ועוד כמה פנים מוכרות. הסככה הלכה ונתמלאה כשבמרכזה אלונקה עם הגופה.
התרחק ככל האפשר. מפגשים עם גופות מעולם לא עשו לו טוב.ניסה להסב מבטו ולפתע נתקלו עיניו באישה יפת מראה שעמדה מצידה השני של הגופה. לא יכול היה להסיר עיניה ממנה. חיוכה כשל מלאך. הזכירה לו את ונוס של בוטיצ’לי. האישה היפה ביותר שראה מימיו, חשב לעצמו. שמח שבכל זאת בא. גם ראה את המלאכית וגם הוסחה דעתו מהגופה. אפילו שאלת משפחתו של ששון הפסיקה להטרידו.
המסע החל. צִמצם מרחק לקראתה. לשמחתו בחרה גם היא להשתרך רחוק ככל האפשר מן הגופה. טרם הכירו וכבר מצא מן המשותף אתה. התקרב אליה והיא שלחה לעברו את חיוכה המלאכי. בליבו כבר התנגנה שירת המלאכים. קרב עוד והציג עצמו. אני יודעת, השיבה להפתעתו. מהיכן? שאל. השיבה שהם נפגשו בעבר בהפגנות. לא זכר כלום אבל כבר לא חש בנוח לשאול לשמה.
המשיכו להשתרך אחרי שיירת המלווים תוך שמנהלים שיחה ערה שבלאט התגנבו לתוכה פלירטוטים. מבלי משים התרחקה השיירה ונעלמה מן העין, והם מצאו עצמם יושבים על מצבה אקראית תוך המשך השיח והפלירטוטים. היה יום קר אך לא גשום. לא שמו לב שהיום נטה לרדת והחושך תפס את מקומו.
איך יבקש ממנה מספר טלפון ואפילו את שמה איננו יודע? כיצד יקרא לה בשיחתם? נפרדו לשלום עם אמירה מעורפלת שייפגשו.
בלילה כמובן לא ישן. הרהר בוונוס. סמדר, חברתו בשנתיים האחרונות, התאיידה מזיכרונו, כמעט לחלוטין. בעיקר שמח שסמדר לא באה אליו באותו ערב. רצה להיות כולו בתוך האינטימיות שהצילה אותו מהאינטימיות עם הגופה. רצה להתערסל לבדו אל תוך היופי האלוהי שמצא. סמדר הייתה ממש מיותרת לו הלילה. כעס על עצמו שבגלל מבוכת השם לא ביקש מספר טלפון.
אומנם סיפרה לו היכן עובדת, אבל מה יעשה? יחבוש קסדת קטנוע וייכנס כשליח? יחכה לה ברחוב ליד המשרד? זה לא סיינפלד. אילו החיים עצמם…
למוחרת, לאחר לילה לבן, התקשרה רותי, חברתו הטובה מימים ימימה. סיפרה לו שיש מסיבה גדולה בסופ”ש וביקשה שיבוא איתה, כי היא באה עם חברה ובעלה, ואינה רוצה להרגיש תוספתן. שאל מי החברה? השיבה ששמה רונה. הוסיפה שחיי הנישואין שלה די לקראת סופם ואולי שווה שיכיר אותה. נענה להזמנה.
מסמדר לא הייתה לו בעיה להשתחרר שכן הייתה עם ילדיה בסוף השבוע. מה גם שהיו כבר די מרוחקים, ולא היה ספק לגבי הכיוון אליו הולכת מערכת היחסים הזאת. קיווה שהיכרות עם מישהי חדשה תוציא לו את וונוס מהראש.
חלפו להם עוד יומיים עד למסיבה, והחיוך של וונוס לא מש מעיני רוחו. רואה אותה וחולם דמותה. והשיחה המשעשעת על המצבה מתנגנת באוזניו ומעלה חיוך על פניו.
רותי התקשרה וסיפרה שרונה תבוא ללא בעלה. הן יגיעו ישר לשם, מעט יותר מאוחר. נסע למקום, נכנס וחיכה בסקרנות רבה לראות את רונה. והנה הן הגיעו. רותי נכנסה ראשונה ומייד אחריה – ונוס…
שום דבר לא הכין את אורי למפגש הדרמטי מהסוג הזה. גם העובדה שכבר ידע את שמה, לא הקלה כהוא זה על הפתעתו והתרגשותו. רונה נראתה פחות מופתעת. אולי היה זה החיוך האלוהי שהסתיר את סערת הנפש. רותי שעמדה לידם, הכירה ביניהם.
הוויברציות המוטרפות עברו מעל ראשה. למעשה הייתה שגרירת המציאות בתוך אותה פנטזיה. “חבל שזו לא האזכרה של ששון עכשיו,” אמר אורי בשקט, ושניהם התגלגלו מצחוק. “כמה הייתי רוצה שנשב עכשיו על המצבה,” הוסיפה. “חבל שלא רשמנו את השם.”
רותי, שהייתה צמודה אליהם, לא הבחינה בסוריאליזם שהתפרץ מנקבוביותיהם, אך שידרה בעלות על אורי. כך לפחות חש, לאור כמה אפיזודות מיניות שהיו ביניהם, בעבר. רותי חשה בעלות בעיקר על ה’שידוך’ שנראה עולה יפה.
דיברו, צחקו, נהנו, ואז הציע אורי שילכו לביתו. הן נענו בשמחה שלא שימחה את אורי, שקיווה לרונה לבד. האווירה בביתו הייתה עליזה ומשועשעת. שתו קצת. עישנו קצת. בעיקר צחקו. רותי הציעה שילכו שלושתם למיטה. קיווה שרונה תסרב מאחר שהוא כגבר לא יכול לסרב להצעה כזאת. אבל רונה רק חייכה. לאחר כמה דקות פנו ללכת.
ביקש את מספר הטלפון של רונה, אך רותי מיהרה להשיב שהיא כבר תיתן לו. ואורי שוב נותר ללא מספר הטלפון, והפעם גם תלוי בחסדי רותי, שכצפוי, לא מיהרה לתתו לו. חלפו כמה ימים ו… שיחת טלפון מרונה. אמרה שקיבלה מרותי את המספר, וכרגע נמצאת בסמוך למשרדו. הזמין אותה להיכנס. המפגש היה סוער. רווי רגשות ויצרים. ניצוצות ופרפרים. אזכרה לששון…
בערב באה לביתו. הסערה והאהבה השתלטו עליהם לחלוטין. בקושי הצליחו להיפרד. ומאז נפגשו כמעט בכל יום. את נישואיה לא הזכירה והוא לא שאל. שיער שמדובר בעניין ‘פורמלי’ מבחינתה.
גם סמדר, חברתו, התעופפה לה מתודעתו, למרות שמפעם לפעם טרחה להזכיר לו את קיומה. רונה, שהייתה זקוקה למנוחה מסערות הנפש, נסעה לכמה ימים לחברה שגרה בצפון הרחוק. הגעגועים היו עזים. הרבו לשוחח.
בשעת חצות, במהלך שיחת טלפון, נשמע צלצול בדלת ביתו. שאל מי זה, אך לא נענה. אמר לרונה שילך לבדוק מי זה ויתקשר אליה אחרי. שוב צלצול ממושך יותר. שוב שואל ושוב אין מענה. רק דפיקות מאוד חזקות הציץ דרך צוהר ההצצה, אך זה היה מכוסה מבחוץ. מפחיד…
מחבל? לא הגיוני. היה יכול לירות במנעול או בדלת ולהיכנס.פורץ? ודאי שלא. פועל בשקט. עולם תחתון? מה לו ולהם? מה גם שניתן לפרוץ את הדלת בבעיטה.
שוב דפיקות וצלצולים. שוב אין מענה. שתיקתו של המתדפק הפחידה אותו יותר מכול.
פירק מדף עץ מהקיר ועמד איתו ליד הדלת, מוכן לקבל את פניו.
לפתע צלצל הטלפון מעבר לדלת.
קול נמוך ענה: “היי, רונה. מה קורה?”
והקול הלך והתרחק…
אין עדיין תגובות