בשביל הגדולה הייתי אמא, בשביל הקטנה הייתי גופה, בשביל הבכור הייתי אוויר. כך מתארת מוֹמוֹן, אישה יהודייה מתה, את […]
בשקט.
מילים ספורות שנלחשות כמו אוושה קלה שנעה בחלל. מילים שנעות להן לאט, רוקדות מחול חרישי, עולות במעלה החלל, נותרות עומדות, מתבוננות סביב, מחפשות אוזן להיכנס לתוכה, חודרות דרך חלונות, טסות בין מסדרונות, מחפשות פתח. מודעות לכך כי הן חסרות חיים עד אשר תלחשנה אל תוך אוזניים כרויות.
אוֹזֶן,
הִנֵּה אוֹזֶן.
המילים נצמדות אליה, שפתיים נדבקות אל תוך, נושפות, לוחשות לה, ‘אֶל אֶה מוֹרְט,’ משתהות, מחכות. ממתינות לאפקט שלהן על הגוף שמולן, וכשמזהות את הצינה העוברת בו, הן מקפצות בהנאה, פירואט מושלם בחלל, את שלהן הן עשו, הן קמו לתחייה.
אוֹזֶן,
הִנֵּה עוֹד אוֹזֶן.
ולה, הן לוחשות בערבית: ‘לַאקֶד מַאתֶת,’ היא מֵתָה. והנה האפקט, והנה הצינה, והנה הפירואט, וממשיכות הלאה. הנה השכנה מהקומה השביעית, מנקה, מבשלת, והמילים מתבוננות בה, מתרגשות, הנה מה שייתן להן חיים.
אוֹזֶן,
הִנֵּה אוזֶן.
והן מסיטות קווצת שיער שמפריעה לחדירה, ולוחשות. והנה האפקט, והנה הצינה, והנה הפירואט, והפעם מגיעה גם תגובה: ‘אל חמדולילה,’ אומרת השכנה. והן שוהות לרגע במקומן בחלל, יודעות כי מצאו את הגוף הנכון, הגוף שייחל לעשות את העבודה עבורן. והשכנה מניחה את סמרטוט המטבח שהחזיקה בידה, ניגשת אל מכשיר הטלפון שמונח במסדרון צר של בית שמתהדר בגוני אדום וזהב, מחייגת את מספרו של בעלה, וכמי שלא רוצה שהעולם יֵדע על שמחתה, מקרבת את שפתיה אל הפומית, ולוחשת: ‘לאקד מאתת.’
והוא, בעלה, מן העבר השני של השיחה, שכבר שלושים שנים עובד בבית שחיטה, ומסורי הברזל שאיתם חתך את איברי החיות המסכנות פגעו לו בשמיעה, יצעק לה: ‘שו?’ והיא, לוחשת, ״אחמד, אחמד! לאקד מאתת.’ ‘שו?’ ישאל שוב, והיא תצעק, תוותר על החשש להיתפס בשמחתה: ‘אל יהודה, רוחי, אל יהודה, לאקד מאתת! לאקד מאתת! לאקד מאתת!’ והוא, כדרכם של הגברים שלימדו אותם ששתיקה מעידה על עוצמה, יניח את שפופרת הטלפון, ירים עיניו אל התקרה, יקרב שתי אצבעות אל פיו, וינשק אותן, כמי שאומר תודה.
והמילים, מאושרות מאין כמותן, אצות רצות, מתרוצצות אל הרחוב, בוחנות ימינה, מסתכלות שמאלה, ומולן, הירקן, זה שתמיד מתגאה בחנותו הנקייה, ‘כמו בית מרקחת’, זה שכל תנובת הארץ שבה הוא מתגורר עומדת מסודרת, מושכת וללא פגם.
אוֹזֶן,
הִנֵּה אוֹזֶן.
והן ממתינות, מחכות לרגע שבו הוא יתחיל להשפריץ מים טריים על האפרסקים הכתומים — אז, תקרבנה אל אוזנו ותלחשנה: ״אֶל אֶה מוֹרְט לָה פוֹל, אֶל אֶה מוֹרְט,״ והוא, שאומרים לו ״לה פול״, המשוגעת, מיד מבין במי המדובר. היתה רק אישה אחת שהיתה ‘לה פול’. זו שנגעה בכל פרי, זו שמיששה ביד גסה, לחצה, פגמה, פלשה אל תוך בשרם הרך, הענוג, הבתולי של הפירות שכה אהב. זו שבמהלך המעשה הגס שלה עוד העזה לסנן בקול רם:
‘סָה סֶה פָּה בּוֹן,’
‘סָה סֶה פָּה בּוֹן.’
והוא על כל ‘פה בון’, אומר וִּי מאדאם, ומקלל בלבו את האמאמא של הסאל־ז׳וויף, היהודייה המלוכלכת, שנכנסה בכל בוקר אל חנותו היפה, כמו בית מרקחת, ולא קנתה דבר.
״אל אה מורט,״ לחש, ״סה סה בון!״
לאקד מאתת, אמרו לערבים, אל אה מורט אמרו לצרפתים. אל חמדולילה, לחשו כולם. היא מתה. רווח לכולם.
לָה־הוֹנְט.
חְשׁוּמָה.
הבושה.
סֶה־סָה לֶה פָּאִי פְּרוֹמִי, זו הארץ המובטחת? בקושי בת שלושים וחמש, וכבר יהירה כל כך. מה היא חושבת לעצמה, המדינה הקטנה הזאת, שהיא תעשה מה שבא לה, והעולם יגיד, וִּי, כן, המשיכי, תכבשי ארץ זרה?
אה אוֹן־פְּלוּס, ועוד יותר מכך, סֶה־פָּה לַפָּלֶסְטִין, סֶה־פָּה לֵאִיגִ׳יפְּט, שהם כבשו, סֶה־לֶה־לִיבּוֹן, זו לבנון! מה היא חשבה, זו הצעירה, רק בת שלושים וחמש, שהעולם יגיד? מה היא חשבה שצרפת תגיד, ומה אני אמורה להגיד, ובאיזה צד להיות?
והערבים? תביני אותי ראידה, אני מבינה את הערבים, אל תחשבי שלא. באמת, אני מבינה. מה זה שמדינה נכנסת ככה לחצר שלא שלה, ולוקחת מה היא רוצה? סֶה סֶה פֶה פָּה, לא עושים את זה. בטח לא אצלכם. אתם יש לכם כבוד. אצלכם גם מדינה זה משפחה. אבל צריך להגיד את האמת, הערבים באמת לא יודעים לדאוג לעצמם. ״נֵסֵפָּה?״ לא ככה?
״ככה.״
״קוָּאה?״
״ככה.’
שאלת: ״לא ככה,״
עניתי: ‘ככה.״
״את מדברת אליי?״
״אני מדברת אלייך.״
״שבעים שנים לא דיברת אליי, עכשיו את מדברת אליי?״
״עכשיו אני מדברת אלייך.״
״זֶ׳ה דֶה וְיֶן פוֹל,״ אני משתגעת.
״את לא מוֹמוֹן. את לא משתגעת.״
״אז איך את עונה לי. איך זה יכול להיות?״
״את מתה.״
״מתה?״
״מתה.״
מה את אמורה לעשות כשאת מתה, מה את אמורה לעשות כשאת שוכבת על ספת הסלון ושום איבר בגוף שלך לא זז, מה את אמורה לעשות כשהעיניים שלך עדיין לא התרגלו לחשכה ששולטת בעולם, מה את אמורה לעשות כשכל חייך הבטיחו לך שיירת אוהבים, וקרן אור נוצצת, שיבואו לקראתך, שיעטפו אותך בחום, שילוו אותך אל העולם שמעבר, וכל מה שאת מקבלת זה ערבייה קטנה ששבעים שנים שתקה?
‘לא אכפת לי מה שכתוב. תשלחו לי אותה לארץ,’
הוא צעק.
בגסות האופיינית לו, ‘תביאו לי אותה לארץ!’
ככה: ״תשלחו לי,״ ככה: ״תביאו לי.״ ככה. ככה מדבר. כי ככה הוא. אני יודעת שכולם מחפשים הסברים, בטח כאלה שקוראים בתוך יומנים. מחפשים רמזים בין המילים. נותנים פרשנות על רגעים, אבל יש לפעמים ואין הסברים. ככה. פשוט ככה. הבכור שלי, שכלל לא היה בכור, רק מכוּנֶה ככה כזכות מוקנית לזכר הראשון במשפחה מזרחית, הוא חרא. חרא אל אשתו, חרא אל האחיות שלו, במיוחד אל הגדולה, שלה הוא לא סולח על שהתחתנה עם גוי, ועוד גרוע מזה: אפילו לא מתביישת בכך. לפעמים, גם כשהם יוצאים מהבטן שלך, את פשוט חייבת להודות, יָלַדְתְּ חרא של בנאדם.
והגדולה שרגילה לצרחות של הבכור, שבכלל לא בכור, מרחיקה את הטלפון מאוזנה, וביד פותחת את המקרר ומעבירה מבט על כל מה שהותרתי אחריי: קצת ארטישוק אָה־לָה־בָּרִיגוּלד, קצת פלפל שַׁרְמוּלָה, קצת בוּלֶט עם אפונה, וכמה גבינות. הבכור עוד צרח. מילותיו הפכו לא ברורות, רק קולות נהמה עלו מן האפרכסת.
אין עדיין תגובות