החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

על איציק גלעד

סופר, תחקירן, תסריטאי, מפיק. אחרי שירות צבאי ביחידה קרבית נסע ללמוד רפואה באוניברסיטת בולוניה, איטליה. ספרו הראשון  "החור באוזון", מותחן בינלאומי, מגולל מרוץ של מעצמות-העל לסגירת 'החור' בשכבת האטמוספרה המאיים על כדור הארץ. בעקבות החשיפה התקשורתית לה זכה הספר, שלחה ... עוד >>

להקפיא את אהבתנו

מאת:
הוצאה: | 2020 | 180 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

אלכס נובאק (30), סופר צ'כי, נוסע לאי היווני איקריה על-מנת לסיים את כתיבת אחד מספריו. איקריה ידוע כאי שתושביו חיים עד גיל מופלג.

היכרות מקרית עם אמילי וורן (28), רופאה יוונייה-אמריקאית החוקרת את סוד אריכות החיים של המקומיים, הופכת לסיפור אהבה לוהט.

במהלך נסיעה לבילוי באחד מחופי האי, אמילי מגלה לו שהיא חולה בסרטן חשוך מרפא, ולכן החליטה להקפיא את גופה עד שתמצא תרופה למחלתה. אלכס ההמום מאבד שליטה על הרכב, מתנגש ברכב שבא מולו ונפצע אנושות. גופו נמחץ לחלוטין ורק ראשו נותר ללא פגע.

במחלקת הרובוטיקה של המרכז הרפואי באתונה, לשם הובהל אלכס, מתקבלת החלטה דרמטית: לנתק את הראש מהגוף ולחברו לרובוט מתוחכם שנבנה ביפאן, בהמתנה ליום שבו יימצא גוף של תורם.

אמילי מלווה את אלכס לאורך כל התהליך של השתלת ראשו לרובוט. כשהתהליך מסתיים בהצלחה, והרובוט האנושי עומד על הרגליים, היא מקפיאה את גופה במכון הקריוני באריזונה.

מה צופן העתיד לשני הנאהבים?

להקפיא את אהבתנו הוא רומן יוצא-דופן על אהבה חסרת גבולות והיגיון, סיפור נוגע ללב על זוג נאהבים המבקשים לשמר את אהבתם העזה בעזרת המדע.

להקפיא את אהבתנו הוא סיפור שנותן חומר למחשבה על עתידו של המין האנושי על כוחה ונצחיותה של האהבה.

מקט: 978-965-571-333-6

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

שמי אלכסנדר נובאק. נולדתי לפני שלושים ושבע שנים בדוברוניצ'ה אוצ'ינובה, כפר קטן במרכז צ'כיה. שעה ורבע נסיעה מפראג, שמונה קילומטרים מהעיירה טאבור.

הוריי נפטרו בהפרש זמנים קצר זה מזו. אבי לקה בהתקף-לב קטלני כשהייתי בן שנתיים, ארבע שנים אחריו הלכה אמי לעולמה. הרופא אמר לסבתי שהיא נפטרה ממחלה גנטית, ולא פירט. סבתי, קתרינה, הייתה זו שגידלה אותי.

במרכז הכפר בו גרתי, השתרע אגם רחב ידיים, עליו שטו ברבורים ואווזים. מאת לעת פקדו אותו ציפורים נודדות בדרכן מאי-שם לאי-שם. כילד הייתי יושב שעות ארוכות על שפת האגם, מנסה לדוג בעזרת חכה פשוטה שאילתרתי מענף עץ שיטה וחוט ניילון. לרוב הייתי מעלה חרס בחכתי…

נהניתי להתמכר למשב הרוח הקרירה. הייתי עוקב אחר ענפי הערבה הבוכייה המלטפים את שפת המים, עלי הדולב הנושרים אל האגם, שטים לאיטם, נישאים ברוח לגדה הנגדית. בדימיוני הפכו העלים הצהבהבים לספינות עתיקות היוצאות לקרב, ופעם אחרת למפלצות ימיות מוזרות למראה.

שלוש פעמים בשבוע הייתי רוכב על אופניי למכון הכושר שנמצא בטָאבּוֹר הסמוכה, עיירה ציורית מוקפת חומה עתיקה, נבלע במבוך הסימטאות המרוצפות באבנים מסותתות מהמאה החמש-עשרה, חולף על פני בניינים עתיקי יומין המעוצבים בסיגנון גותי. התחושה שהזמן עמד מלכת נושפת כל העת בעורפי.

שעתיים של תרגילי חיטוב וחיזוק השרירים בדרגת מאמץ גבוהה, הספיקו להטענת המצברים. בסיום האימון, כשהאדרנלין עדיין תוסס בעורקים, הייתי מתיישב לכתוב.

עם הזמן התמכרתי לתחושת ה'היי' שאחרי האימון. באותן פעמים בודדות שנאלצתי לוותר על הביקור במכון הכושר, חשתי שגופי כבר לא מחוטב, שהשרירים רפויים; הייתי נכנס לדיכאון ולא מסוגל לכתוב.

אחת לשנה, בחודש ספטמבר, היה נערך בטָאבּוֹר פסטיבל ברוח ימי הביניים: תצוגת אופנה מרהיבה של תלבושות התקופה, מחולות, מופעים, דוכני אוכל, פעלולי אש, קרבות אבירים עוטי שיריון. לא היה קשה להישאב לתוך מנהרת הזמן, ולפנטז על טירות אפלות, נסיכות, אבירים ודרקונים.

בכספי הירושה שהשאירו לי הוריי, יכולתי לממן את שכר הלימוד באוניברסיטת פראג. עם תואר ראשון בספרות ולשון התקבלתי לעבודה כעורך לשוני בעיתון מקומי. אך מהר מאוד חשתי שאני לא ממצה את עצמי בעיסוק האפרורי הזה והחלטתי להקדיש את חיי לכתיבת ספרים.

ספרי הראשון, 'ילדוּת בדוברוניצ'ה אוצ'ינובה', לא הפך רב-מכר, בלשון המעטה. אך כנראה שבעלי ההוצאה-לאור, פרנץ ואמיל, האמינו בכישרון הכתיבה שלי, שעדיין לא פרץ החוצה. עובדה – הם הציעו לי חוזה לכתיבת שני ספרים נוספים.

ספרי השני, 'חיי נישואים ללא אהבה', הצליח יותר מקודמו. אם לשפוט לפי מספר העותקים שנקנו, מסתבר כי בצ'כיה יש מאות זוגות נשואים שמנהלים אורח-חיים אפרורי, משמִים ונטול ריגושים. המסר שניסיתי להעביר לקוראים היה שזוגיות ללא אהבה היא ביזבוז זמן, ומוטב לקבל החלטה אמיצה ולנתק את הקשר, עדיף מוקדם מאשר מאוחר.

פרנץ ואמיל, זוג הומואים, חששו מפני תביעות של יפי-נפש למיניהם לסלק מהמדפים את הספר המטיף לפירוק משפחות ולחיי פריצות ומתירנות. הם הקדימו תרופה למכה וימים ספורים לאחר שהתפרסמו הביקורות הראשונות, מיהרו לאסוף את העותקים שנותרו בחנויות.

הספר השני שהתחייבתי לכתוב במסגרת החוזה נקרא 'להתאהב מחדש'. העלילה עסקה במערכת יחסים בין בני-זוג ההולכת ומידרדרת, הולכת ודועכת. ואז, כשהם מחליטים להיפרד, מתרחש אירוע טראגי הגורם להם להתאהב מחדש זה בזו בטירוף.

בשונה משני הספרים הקודמים, שכתיבתם קלחה, כאן נתקעתי אחרי שני הפרקים הראשונים. לתופעה הזו יש הגדרה מקצועית – מחסום מנטלי. אני יושב שעות מול צג המחשב, בוהה בפיסקה הקצרה שהפקתי בעמל רב, האצבעות דרוכות על המקשים, ומחכות לפקודה שהמוח ממאן לשחרר.

לא ידעתי מה גרם לאותה חסימה של צנרת היצירה. אולי אלו האנרגיות המעיקות בבית סבתי שאותו ירשתי לאחר שנפטרה; אולי אותו תרנגול משכים קום מהבית הסמוך, שקירקוריו ניתקו את חוט המחשבה שלי (אם כי האפשרות הזו נפסלה ביום שבו נדם קולו לנצח, לאחר שנשחט, בותר והוכנס לקדרת מרק העוף של שכניי).

האפשרות המעשית היחידה לסיים את כתיבת הספר הייתה, כך הבנתי, להתנתק מסביבת חיי הנוכחית לטובת מקום מרוחק, מבודד וחף מרעשים חיצוניים; מקום שבו השכנות היחידות שלי עונות לשם מוזות. הזנתי את נתוני הפתיחה הללו למנוע החיפוש, דקה ארוכה וקיבלתי אין-ספור אופציות.

תוך כדי ריפרוף מהיר צדה את עיני כותרת מסקרנת: 'האי שבו אנשים שוכחים למות'. האי היווני המופלא הזה, שתושביו חיים עד גיל מופלג, נקרא איקָרִיה. הוא שוכן במזרח הים האגאי, במרחק של כ-45 קילומטרים מהחוף המערבי של טורקיה. 260 קילומטרים מרובעים המאכלסים כעשרת אלפים יוונים תאבי חיים.

'במידה ולא אצליח לסיים שם את כתיבת הספר, לפחות אאריך חיים', הירהרתי לעצמי בקול, מבלי להעלות על דעתי שזו עומדת להיות נבואה המגשימה את עצמה.

הזמנתי דרך אתר בתי-מלון ברשת חדר לשלושה חודשים בבית-הארחה פסטורלי, אריסטוס, בראש מצוק המשקיף אל הים. דימיינתי את עצמי יושב במרפסת המוצלת, מפקיר את פניי לבריזה המלטפת, בעוד אצבעותיי אצות רצות, חסרות מעצורים, על מקשי המחשב הנייד.

לא נצרכתי להודיע לאיש שאני עומד להיעדר מהכפר למספר חודשים, מהסיבה הפשוטה שלא היה למי להודיע. הייתי בן יחיד להוריי, ללא קרובי-משפחה או ידידי-נפש. הקשר עם השכנים הסתכם בברכת שלום מזדמנת, וגם זו הלכה ונמוגה כשנודע להם שאני עובד בחברה המנוהלת על-ידי צמד 'סוטים'. להט'בים, כך התחוור לי, אינם אורחים רצויים בדוברוניצ'ה אוצ'ינובה.

למען האמת, פרנץ ואמיל, המו'לים שלי, היו היחידים שאיתם שמרתי על קשר, אולי משום שהם האמינו בפוטנציאל הגלום בי. 'יבוא יום ואתה תהיה סופר מפורסם, אלכסנדר', היו אומרים לי כשהתארחתי בדירתם הבוהמית בטָאבּוֹר, הצופה לעבר כיכר העיר העתיקה.

ביום בהיר אחד ארזתי כמה פריטי לבוש במזוודה קטנה, דחסתי את המחשב הנייד לתיק-היד, נעלתי את הבית ויצאתי בדרכי לאיקריה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.