העולם גדול מדי כשאני לבד. ככה אני מרגישה. חיי לא פשוטים. כאב מגיע ואני מנסה להתגבר עליו. הסבל לוחץ על […]
פרק 1
“אל תעזוב אותי! אל תעזוב אותי! אל תמות! אל תמות, בבקשה,” לחשה. אשרת חיבקה את עמי והפעילה לחץ על צווארו, זרם הדם לא פסק. היא הרגישה את הדם החם עובר בין אצבעותיה, נוזל על זרועה ונספג בחולצתה.
“אל תעזוב אותי, בבקשה,” התחננה, “בבקשה.”
הדמעות זלגו מעיניה והתערבבו בכתם האדום.
“אלה! אלה!” צרחה לפתע, “אני צריכה עזרה! אלה!”
לרגע חלפה בה מחשבה לקום ולקחת את הטלפון הנייד מהשולחן, אולם היא לא יכלה לעזוב אותו כך. אסור לה להרפות מצווארו.
“אלה! אלה! בואי!” צעקה. “שמישהו יבוא לעזור לי,” לחשה והסתכלה על פניו של עמי.
“אה!” נשמעה צווחה לידה, “אבא… אימא, מה קרה?”
“תתקשרי למשטרה! מהר! ותגידי שצריך גם אמבולנס.”
“אבל מה… מה קרה?”
“לכי עכשיו!” פקדה עליה אִימהּ.
אלה עזבה במהירות.
אשרת הרגישה את גופו של עמי נרפה והבינה שכוחו אזל. היא אימצה את גופו החם אל ליבה והבטיחה, “לעולם לא אשכח אותך, לעולם לא אפסיק לאהוב אותך ולא אנוח עד שאמצא את הרוצח. הרוצחים.”
אלה נכנסה במהירות לחדר השינה של הוריה ולא מצאה את הטלפונים של ההורים. היא עלתה בריצה לחדר שלה והתקשרה למשטרה. “בואו מהר! אבא שלי נפגע וצריך אמבולנס. יורד לו דם מהצוואר. מהר!”
אשרת שמעה לחישות. היא הרימה את ראשה וראתה את גילי עומדת ליד אלה.
“אימא, מה קרה לאבא?”
“תביאו בבקשה שמיכה.”
“אני רוצה לתת לו נשיקת פרידה,” אמרה גילי.
“איזו פרידה?” מחתה אלה.
“די, נו,” אמרה גילי בבכי, “את לא רואה שהוא מת?”
אשרת לא הגיבה למתרחש.
גילי התכופפה ונשקה לאביה על מצחו. “אוהב אותך תמיד,” לחשה וניגבה את לחייה הרטובות.
סירנה של רכב משטרה נשמעה מתקרבת.
“לכי תכווני אותם לכאן!” ציוותה אימהּ.
אלה חיקתה את אחותה הקטנה, התכופפה ונתנה אף היא נשיקה לאביה במצח.
שני שוטרים נכנסו בחופזה וחצו את הסלון בעקבות גילי. לעיניהם נגלה מסדרון קצר שבסופו חדר עבודה קטן. שולחן, מחשב וכיסא. אישה פזורת שיער ישבה על הרצפה, גבר בין זרועותיה ולשניהם חולצות מגואלות בדם. נערה צעירה כרעה על ברכיה לידם.
“לך תכניס את הפרמדיק! ותוודא שהוא עם כפפות!” פקד קצין המשטרה שעל תג שמו כתוב ‘יעקב פילוסוף’ על חברו, ודיווח בקשר שבזירה גבר כבן ארבעים עם פגיעה בצוואר. “ותשלחו מז”פ. מהר,” הוסיף.
השוטר הצעיר חזר עם הפרמדיק. הפרמדיק, לבוש חולצה לבנה עם סמלי מגן דוד אדום, מכנסי בד כחולים, כפפות ונעליים שחורות, הניח תיק אדום על הרצפה והשכיב את הגבר על גבו. אשרת נעמדה. השוטר שעמד לידה ניסה לשאול אותה שאלות, היא לא הייתה מסוגלת להקשיב. רק חיבקה את בנותיה ובהתה בפעולות ניסיון ההצלה.
הפרמדיק הבין שהגבר מת. הדם שיצא מחתך הצוואר פסק: אין דופק. בדיקה להימצאות דופק איששה את חששו. הגבר מת. לפי החתך – נרצח.
במשך כל זמן הבדיקה עמדה אשרת ואימצה את שתי בנותיה לחיקה. היא לא אמרה דבר ולא דרשה לדעת מה מצבו, כמו מבקשת לדחות את קבלת הבשורה הצפויה והמרה. מבלי משים מרחה דם על החולצות שלהן.
“גשי ותקראי לבר,” אמרה אשרת לאלה בעצב, “גם היא תרצה להיפרד מאבא.”
הפרמדיק בחן את גילי ושאל, “יש דם על החולצה שלך. את ואחותך נפצעתן?”
גילי הנידה ראשה לצדדים.
נהג האמבולנס נכנס ושאל את הפרמדיק אם הוא זקוק לעזרה ונענה בשלילה.
אלה, לבושה בטי־שירט ורודה שגדולה ממנה בכמה מידות ובמכנסי טרנינג סגולים, עלתה לקומה השנייה, בה שלושה חדרי שינה וחדר רחצה גדול. החדר של בר היה המרוחק ביותר מגרם המדרגות, והדלת הייתה סגורה. אלה פתחה את הדלת והדליקה את האור.
“אימא!” צווחה, “אימא, בואי! אימא!”
ליבה של אשרת החסיר פעימה כששעטה אחרי קצין המשטרה במעלה המדרגות. “ימינה!” צעקה ונכנסה אחריו לחדר של בר.
אלה עמדה בפינה הקרובה לדלת ואחזה את ראשה בשתי ידיה. מולה על המיטה שכבה בר, עיניה פקוחות, נעוצות בתקרה. לגופה חולצה בלבד ורגליה פשוקות, מכנסי טרנינג כחולים זרוקים למרגלות המיטה, תחתונים לבנים מציצים מתוכם.
“לא!” צעקה אשרת ורצתה להתקרב לבתה.
הקצין אחז בידה, הפנה מבטו לאלה ופקד, “תלכי ותקראי לפרמדיק.” אשרת ניסתה להשתחרר מאחיזתו. “אני יודע שקשה, אבל עדיף שלא נפגע בראיות שיעזרו לתפוס אותו.”
“אני רק רוצה לחבק אותה,” ייבבה.
“לכי תקראי לפרמדיק!” הרים את קולו.
הפרמדיק נכנס לחדר וניגש במהירות לבר.
“תני לו לבדוק ואז תוכלי לחבק,” אמר הקצין, שחרר את אחיזתו ואמר לפרמדיק, “היא במצב הזה יותר מרבע שעה.”
השוטר השני עמד בתחתית גרם המדרגות וצעק, “קובי? לעלות?”
“לא. אין צורך,” ענה קצין המשטרה, “שמור על הזירה למטה.”
הפרמדיק ראה בעבר אנשים בכל מיני מצבים מזוויעים, בעיקר בתאונות דרכים; אנשים בתוך רכבים מעוכים, עם פגיעות מערכתיות, שברים וכוויות. מראה נערה צעירה במצב כזה הכעיס אותו. בדיקת הדופק העלתה חרס. בעדינות כיסה את הגופה בשמיכה הדקה, הפנה מבטו לאם ולקצין המשטרה חזר לחדר והניד את ראשו לשלילה כאומר: הילדה מתה.
אשרת ניגשה בצעדים כבדים וחיבקה את בתה.
“למה?” היא הסתובבה לקצין המשטרה וצעקה לעברו, “מה קרה כאן? מה קרה? תסביר לי בבקשה, מה קרה כאן?”
גילי נכנסה לחדר ואלה חיבקה אותה. שתיהן הסתכלו על אִמן נפרדת מבר. הלחיים של האם ושתי בנותיה נרטבו שנית.
אשרת אימצה אותה אל ליבה וחזרה על הבטחתה לעמי בלשון רבים, “לעולם לא נשכח אתכם. לעולם לא אפסיק לאהוב אתכם ולא ננוח עד שנמצא את הרוצח. הרוצחים.”
שוטרים נוספים הגיעו ומילאו את הבית. שניים, ממדור זיהוי פלילי, לבשו מעין חליפה לבנה על המדים וכיסוי לבן על הנעליים.
אשרת ישבה עם בנותיה, צפופות על ספת הסלון. היא לא ידעה על מה לחשוב קודם; על עמי, על בר, על הרוצחים והאנסים שטרם נתפסו או על הבנות שהיא מחבקת.
קצין משטרה נעמד מולן ואמר חרש, “לא הצגתי את עצמי. שמי יעקב פילוסוף, קצין הסיור של המרחב ואני משתתף בצערכן.” כעבור רגע המשיך, “אתן צריכות להחליף בגדים. את הבגדים עם הדם נצטרך לקחת. בבקשה, תחליפו בגדים. אמתין לכן פה.”
“לכו, תחליפו בגדים ותחזרו לסלון,” לחשה אשרת לבנותיה, קמה וגררה רגליה לחדרה. הבזקים של מצלמה מכיוון חדר העבודה הבהילו אותה. היא הסירה את בגדיה המוכתמים בדם, שטפה את ידיה ואת פניה בחדר הרחצה, לבשה חזייה, חולצת טריקו כחולה ומכנסי ג’ינס, עמדה מול המראה והעבירה את ידיה בשערותיה, מושכת אותן לאחור.
“היי, אני משתתף בצערך. את יכולה לספר לי מה התרחש פה?” שאל אותה קצין משטרה שלא הכירה אחרי שהתמקמה שוב בין בנותיה על הספה.
אשרת לא ענתה מייד. היא הפנתה את מבטה לכיוון קצין המשטרה הראשון שהגיע לביתה. הוא מילא דו”ח פעולה בטאבלט.
“זה קצין האח”מ, ראשי תיבות של אגף החקירות והמודיעין. הוא ישאל אותך כמה שאלות. חשוב שתתרכזי ותעני לו כדי שפרטים לא יישכחו,” אמר ברכות וחשב, המזל היחיד של המשפחה האומללה הוא שקצין האח”מ הוא הקצין־תורן הלילה ולא הגיע חוקר צעיר.
המחשבות התרוצצו במוחה. אין לה מה להסתיר מהבנות, הבינה, וכדאי שהן יהיו שותפות למידע. שישמעו ממנה מה קרה.
קצין האח”מ הסתכל במבט זועף לכיוונו של קצין הסיור, הפנה את מבטו לאשרת ואמר, “בואי נתחיל בשמות שלכן.”
“שמי אשרת פרידמן ואלו הן בנותיי, אלה הבכורה וגילי. בר למעלה ועמי למטה,” השתנקה ברגע שאמרה את שמותיהם. כמה שתחסרו לי, אמרה בליבה. “גבר רעול פנים ובידו אקדח העיר את בעלי. גם אני התעוררתי. הגבר אמר לי לא לצאת מהמיטה. שמעתי את בעלי מנסה להסביר לו שאין לנו דברים יקרי ערך, אבל הגבר התעקש והם יצאו מחדר השינה. אחרי כמה דקות הצצתי בשקט מהדלת. הם היו בחדר העבודה של עמי, ממש מול חדר השינה. הגבר עם האקדח עמד ונראה שהוא לא יודע מה לעשות. עמי ישב על הרצפה, ראשו בין ברכיו. פתאום הגיע גבר נוסף מכיוון הסלון עם סכין בידו ושאל את הגבר עם האקדח למה הכספת סגורה. למרות שנענה שאין דברי ערך, סירב להאמין ודרש מעמי לפתוח. הוא בעט בעמי כדי לזרז אותו.
עמי טעה בפעם הראשונה בהקשת הקוד. הגבר עם הסכין התעצבן, נראה על קוצים. הוא תפס בחולצה של עמי וניער אותו. עמי טעה שוב והגבר התעצבן עוד יותר ובעט בו שוב. הגבר עם האקדח סימן בידיו על ידי סגירת האצבעות של יד שמאל, ‘רק רגע, בסבלנות.’ הגבר השני שאל את עמי איפה מפתח החירום של הכספת, ועמי ענה שהוא אצל ההורים שלו. עוד ניסיון ועמי טעה שוב. אולי חשב שהם יעזבו. הגבר השני סינן מבין שיניו, ‘ניסיון אחרון.’ עמי טעה. הגבר השני רתח מזעם וחתך את הצוואר שלו.” היא השתתקה למשך כמה רגעים, ושתי הבנות פרצו בבכי. “עמי התמוטט ושני הפורצים ברחו. נכנסתי לחדר העבודה, הרמתי את עמי על ברכיי ולחצתי על החתך. לא רציתי לעזוב אותו וקראתי לעזרה.”
השוטרים מיחידת הזיהוי הפלילי עלו לקומה השנייה עם תיקים על הכתף.
רק כשסיפרה את קורות הערב לקצין האח”מ שישב מולה, היא הבינה את גודל האסון שפקד אותה; הבינה שפעלה באופן אוטומטי, אינסטינקטיבי, הרגישה את הכאב של עמי ולא יכלה להגיש עזרה טובה יותר. הבנת גודל האסון, מה שקרה לבעלה ולבתה, חלחלה. חלחלה עמוק.
חובשים הוציאו את עמי על האלונקה בתוך שקית שחורה גדולה לאמבולנס שהמתין בחוץ. כל יושבי הבית ליוו אותם במבטם. גילי הושיטה ידה לאוויר ולחשה, “להתראות, אבא.”
“פעלת נכון. תמשיכי, בבקשה,” ביקש הקצין והשיב את תשומת ליבה של אשרת אליו.
“קשה לי להמשיך,” השיבה.
“זה חשוב שתספרי עכשיו,” דרבן אותה.
קצין האח”מ המתין בסבלנות. הוא לא רצה לאבד פרטים בתחקור הראשוני בלהט הסיפור. היו לו שאלות רבות, אבל הוא חיכה.
אשרת הסדירה את נשימתה והמשיכה לספר, “הגבר עם האקדח פרס ידיו לצדדים ושאל את הגבר השני, ‘מה עשית?’ שניהם יצאו מהבית במהירות. ניסיתי לעצור את הדם, אבל לא הצלחתי.” שוב פרצו אשרת ושתי בנותיה בבכי. “אחרי זמן קצר,” הוסיפה בתיאור המעשה, “אחרי שאתם הגעתם,” הצביעה על קצין הסיור, “שלחתי את אלה לקרוא לבר, והיא מצאה אותה במיטה.” אשרת עצמה את עיניה והלקתה את עצמה על כך שלא מנעה מהבנות לצפות בגופות אביהן ואחותן. מה יכולתי לעשות? לבקש מהן להמתין במטבח?
קצין הסיור חש בסערת הרגשות שחוותה האישה הישובה על הספה. רק לפני זמן קצר שכלה את בעלה ואת בתה באירוע הפלילי המזעזע ביותר שנכח בו בכל שנותיו במשטרה. הוא ידע שתפקידו של קצין האח”מ לדובב אותה.
“צר לי שכך אירע. את יכולה לנסות לתאר לי את שני האנשים? גבר? בחור?” שאל בענייניות. עיניה של האישה היו אדומות.
צוות האמבולנס השני ארז את הגופה של בר בשק המיוחד והוריד אותה בזהירות לאלונקה שהמתינה בתחתית המדרגות.
“רגע! רק רגע אחד!” קפצו שתי הבנות ועצרו לפני דלת הכניסה. אחרי ויכוח קצר הן פתחו את הרוכסן ונשקו למצח אחותן, כל אחת בתורה. “להתראות, אחות יקרה. אוהבות אותך. לעולם לא נשכח אותך.”
קצין האח”מ ניצל את ההפוגה ואמר לאחד השוטרים, “קובי, תעשה סיבוב ותוודא שאף שוטר לא צילם בטלפון הנייד את ה… זירות.”
הבנות חזרו לספה והתיישבו משני צידי האם. אשרת חיבקה אותן, ושלושתן בכו חרש. שני האמבולנסים יצאו עם הגופות בדרכם לאבו כביר, לצורך נתיחה שלאחר המוות.
קצין האח”מ כחכח קלות בגרונו כדי להחזיר אליו את תשומת ליבן. “את יכולה לתאר את מי שאת קוראת להם הגבר הראשון והגבר השני? מהם ההבדלים ביניהם? מהם גילם? מה הם לבשו? תכשיטים? קעקועים? מילים מסוימות שאמרו? את מבינה, כל דבר שיכול לעזור לזהות אותם.”
אשרת עצמה את עיניה הלחות. “הגבר השני, גובהו בערך מטר ושבעים, לבש ג’ינס כחול, חולצת כפתורים שחורה בעלת שרוולים ארוכים וכפפות לטקס. הגבר הראשון, עם האקדח, היה מבוגר יותר, בערך בגובה של בעלי, מטר שבעים וחמש. הוא לבש בגדים שחורים. לשניהם היה מבטא – לגבר השני מבטא מאחת הארצות של ברית המועצות לשעבר ולגבר הראשון, זה נשמע כמו מבטא ערבי. שניהם היו רעולי פנים וללא משהו אחר בולט.”
“את יכולה לשער מה הם חיפשו?” שאל.
“הגבר לקח את עמי לחדר העבודה כדי שיפתח את הכספת. עמי שם בכספת דברים שחשוב לנו לשמור עליהם בעת שרפה או רעידת אדמה, כמו הארד־דיסק נייד לשמירת מסמכים ותמונות, דברים כאלו. לא היה שם כסף או משהו יקר ערך.”
“שאלה לי אלייך, השכנים אמרו ששמעו אזעקה –”
“אה,” קטעה אותו. היא שכחה לספר על האזעקה. “כשטועים ארבע פעמים בהקשת הקוד בכספת מופעלת אזעקה. היא משמיעה שבע צפירות ומפסיקה.” אשרת נשמה נשימה עמוקה. “אחרי שהגבר ראה שאין דברי ערך בכספת, עמי סגר אותה. כשהגיע הגבר השני ותבע לפתוח שוב את הכספת, עמי טעה בתקווה שהאזעקה תבריח אותם, ואולי זה מה שגרם לאותו גבר לעשות את… את מה שעשה.”
“למה רק שבע צפירות?”
“הכספת חייבת להיות מחוברת לאזעקה בגלל הביטוח. בגלל שאין לנו דברים יקרים בה, עמי סידר שהאזעקה תשמיע רק שבע צפירות.”
“והסימנים על הקיר מעל הכספת?”
“אחרי ההקלדה הכושלת השלישית הגבר השני ניסה לתלוש את הכספת מהקיר. הוא נענע אותה, בעט בה ואולי הכניס את הסכין בין הקיר לכספת. כשלא הצליח… בעט בעמי, סתם, מתוך רוע לב, ואחרי ההקלדה הרביעית האזעקה הופעלה.”
“מי התקשרה למשטרה?”
“אלה. הטלפונים הניידים שלנו היו על השידות ליד המיטה, וכשהם לקחו את עמי לחדר העבודה הם אמרו לו לקחת את הטלפונים. אלה עלתה לחדר והתקשרה מהטלפון שלה.”
קצין האח”מ ביקש שתנסה להיזכר בפרטים נוספים, חשובים או לא חשובים, שלא סיפרה.
אחרי שתיקה של כשתי דקות אמר, “טוב, זה מספיק בינתיים. אתן צריכות לבוא איתנו לתחנת המשטרה, ושם חוקר ייקח עדות בצורה מסודרת. ושוב, אני משתתף בצערכן.” הוא קם באיטיות ובמבט מושפל והצטרף לקבוצת שוטרים שעמדה במטבח.
השקט הכה באשרת בבת אחת. מה עושים עכשיו? למי מתקשרים קודם? למי צריך להודיע? בלבול מוחלט. צריך לנקות את הדם. מה עושים קודם?
***
אור ראשון הציץ מבעד לחלונות תחנת המשטרה. אשרת, שלא נזכרה בפרטים חדשים מעבר למידע שמסרה בתחקור הראשוני, ישבה עם בנותיה בהמתנה לניידת שתחזיר אותן הביתה. נלקחו מהן דגימות דנ”א וטביעות אצבעות. את הבנות תשאלה חוקרת נוער.
קצין הסיור יעקב פילוסוף נכנס לחדר ואמר, “בואו, אני אקח אתכן.”
בדרך לניידת הציע בקול המשתתף בצערן שכדאי לשקול טיפול נפשי כדי לעכל את מה שקרה ואת מה שראו.
“על דלתות שני החדרים, המשרד וחדר השינה בקומה השנייה הדביקו סרטי משטרה. אסור להיכנס לחדרים האלה עד שקצין האח”מ יאשר,” אמר בעדינות.
אשרת התפלאה מכך שהשכנים הקרובים לא הגיעו לשאול מה קרה ואם היא צריכה עזרה, הרי בוודאי ראו את ניידות המשטרה הרבות ואת שני האמבולנסים שהאירו בפנסים המהבהבים את כל הרחוב באדום ובכחול.
נקישה חלשה נשמעה.
היא ניגשה ופתחה את הדלת. בחוץ עמדו גיא ואורית, רן ובטי ומשה ובת שבע מהבתים הסמוכים. עם השנים התיידדו כולם והפכו לחברים טובים; יצאו לבלות יחדיו ולטיולים משותפים וערכו “על האש” משותף ביום העצמאות.
מילה לא נאמרה. כולם עמדו ובכו. הנשים חיבקו את אשרת.
“אנחנו כל כך מצטערים. השוטרים לא נתנו לנו להיכנס. תנחומינו הכנים. לכל מה שאת צריכה, אנחנו נמצאים כאן בשבילך.”
“תודה,” אמרה בשקט.
“את צריכה עזרה עם ה… סידורים?” שאל רן.
“הם לקחו אותם לאבו כביר למכון לרפואה משפטית, אני עדיין לא יודעת מהו מועד הלוויה,” אמרה, השתתקה, ואחר הוסיפה, “ההלוויות. אני לא יודעת כלום.”
“ברגע שיהיו לך תעודות פטירה תתקשרי אליי ואנחנו נעזור לך בסידורי הלוויות,” אמר, “את רוצה שניכנס?”
“לא. אני רוצה לשבת עם הבנות שלי לבד לפני כל הבלגן הצפוי. תודה.”
אשרת חזרה פנימה והתיישבה בין בנותיה על הספה. היא הסתכלה בכל אחת מהן במבט מלא חמלה.
“נשארנו לבד. אני רוצה שתבטיחו לי שתדברו איתי, תתייעצו איתי ותשתפו אותי בכל דבר, בעיקר בכל מה שקשור ללילה הזה. כל שאלה, כל בעיה, דברו איתי ואל תשמרו בבטן כלום. אנחנו חייבות להיות מלוכדות. בשבילם.”
הכול נעשה מוכנית; הגעת השוטרים, הפרמדיק, הזיהוי הפלילי ולקיחת הגופות, ואחר כך התשאול בתחנת המשטרה. לא ניתנה לה אפשרות להגיד משהו או לקבוע את ההתנהלות. חוסר אונים מוחלט. הניסיון לשדר עוצמה, בעיקר בשביל בנותיה, כשל, וברגע שחיבקה אותן ניגרו הדמעות מן העיניים אל הלחיים. אף שלא תיאמו זאת מראש, שתי הבנות באו לישון איתה. היא חיבקה אחת מכל צד ונשארה ערה, כשבראשה מתרוצצות מחשבות מטרידות.
אין עדיין תגובות