החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שומרי ההיסטוריה 2 – סירקוס מקסימוס

מאת:
מאנגלית: רוני גלבפיש | הוצאה: | 2013 | 322 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

ארגון שומרי ההיסטוריה נקלע לסכנה חמורה כאשר משימה שגרתית להובלת אטומיום, הנוזל המאפשר את המסע בזמן, מסתבכת. ג'ייק דג'ונס יודע ששהוא אחראי לכישלון המשימה. עכשיו הוריו מתעקשים שעליהם לעזוב את מפקדת שומרי ההיסטוריה שנמצאת על האי היפה מון מישל, ולחזור אל החיים בלונדון האפרורית וללימודים בבית הספר המשמים.
אלא שאז מגיע מסר מסתורי מעומק ההיסטוריה, ובו חדשות מסעירות. ייתכן שהשדר הגיע מטופז סן אונורה, שומרת ההיסטוריה שנעלמה אל אזור לא ידוע בעבר. הבעיה היא שזו עלולה להיות מלכודת, ומאחורי המסר עומדת אגתה זלדט, האישה המרושעת ביותר בהיסטוריה, שהיא גם אמה של טופז.
רק סוכנים נועזים ביותר, כמו ג'ייק וחבריו, יכולים לצלוח את המסע הקשה והרחוק שמוליך אותם אל רומא העתיקה, כדי לנסות לאתר את טופז וחבריו. אולם עד מהרה, המראות המרהיבים שנגלים לעיניהם בציוויליזציה המפוארת של רומא מתחלפים בבהלה, כאשר תוכניתה השטנית של אגתה זלדט הולכת ונחשפת. אם לא יצליח ג'ייק לעצור את אגתה, היא תטביע את ההיסטוריה כולה בחשכה שממנה לא תתאושש עוד לעולם.
'סירקוס מקסימוס' הוא הספר השני בסדרת "שומרי ההיסטוריה".

מקט: 4-20-52853
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
מלכת הלילה

בלילה שג’ייק דג’ונס המיט על עצמו קלון וסיכן את עצם קיומו של השירות החשאי של שומרי ההיסטוריה שרר קור כה לא טבעי ומר, עד כי הים הבלטי קפא כמעט לחלוטין.

מחופי דנמרק הסלעיים וסחופי הרוחות במערב ועד לפינלנד הקפואה בצפון, התקמר על קו האופק מרחב אינסופי שכולו קרח, דקיק כקורי עכביש וכסוף כרוח רפאים תחת אור הירח. נדמה כי השלג הרך והאבקתי שצנח מהשמיים ללא הרף הוריד על האזור השכוח והמרוחק הזה דממה שלא מן העולם הזה.

ספינה כחולת מפרש ניפצה את שכבת הקרח הדקיקה ממש ברגעי היווצרותה, כשפילסה את דרכה אל אורותיה המנצנצים של סטוקהולם, ארכיפלג אגדי של מפרצים, צוקים ואיים זעירים.

שמה של הספינה היה “הצבעוני”, ומאחורי גלגל ההגה החורק שלה עמדה דמות גבוהה במעיל פרווה ארוך. הוא הושיט יד אלגנטית, עטויה בכפפה, וצילצל בפעמון. “הגיע הזמן, רבותיי,” הכריז במבטא דרומי איטי ומתנגן.

מייד יצאו מתוך החשכה המושלגת שתי צלליות נוספות, שתיהן עטופות היטב, והצטרפו אליו ליד ההגה, ובעקבותיהן ציפור צבעונית מבהיקה – תוכי – שהתרפק ברעד על כתפי אדונו. הם נעצו את מבטיהם בלהיטות מבעד לשלג בעת שהספינה המשיכה להפליג לעבר הנמל. לאט לאט הלכו פניהם והוארו…

הנער בפרווה היה נאה במידה יוצאת דופן, וחיוך פיזז על פניו המפוסלות. לצידו עמד בעליו של התוכי – נער נמוך יותר וממושקף, שגבותיו התרוממו בזעף רב־קשב. לשלישי היה עור בגון הזית, שיער שחור מתולתל ועיניים חומות גדולות שהבריקו מהתרגשות. שלושה מתבגרים אמיצים ללא חת, סוכנים צעירים של השירות החשאי של שומרי ההיסטוריה: נייתן ויילדר, צ’רלי שיבֶרלי… וג’ייק דג’ונס.

צ’רלי דיבר ראשון. “תתקדם לעבר האי המרכזי שם,” אמר והצביע לעבר קבוצת צריחים ומגדלים מחודדים. “זו סטאדסהולמן, העיר העתיקה של סטוקהולם, היהלום הגדול של האיים הללו ומרכז האימפריה השוודית. למרבה הצער, כמובן, אנחנו לא מגיעים לעיר בתקופת השיא שלה. בשנת 1719 הגיעה לכאן ידידתנו הוותיקה, המגפה, וחיסלה קרוב לשליש מהאוכלוסייה.”

“לא מגיעים בתקופת השיא?” אמר נייתן לאט והידק את מעילו להגנה מפני השלג המקפיא. “זה בלשון המעטה. שוודיה של חורף 1782 היא בוודאי המקום העוין ביותר בהיסטוריה.” הוא הוציא קופסה קטנטונת מכיסו ומרח על שפתיו שפתון נגד יובש. “אם השפתיים שלי יתייבשו עוד יותר מכפי שהן יבשות עכשיו, הן ייפלו.”

“שאני אמות, נייתן, 92′!” קרא צ’רלי. הוא עצם את עיניו וחשק שיניים, מוטרד. “אנחנו ב-1792. בחיי, לפעמים אני לא מבין איך הצלחת להגיע כל כך רחוק.” מר דרייק – זה היה שמו של התוכי – צווח בהסכמה, והתפיח את נוצותיו בזעם לעבר האמריקאי.

“עבדתי עליך,” חייך נייתן בזחיחות. “אתה באמת חושב שהייתי לובש מעיל צובל באורך הקרסול ב-1782? שלא להזכיר את מגפי הרכיבה האלה, בלי אבזמים – כל כך צנועים שהם כמעט בסגנון נפוליאוני.” הוא פנה לעבר ג’ייק. “בשנות התשעים של המאה השמונה־עשרה הלבוש הפשוט הוא שיא האופנה.” נייתן אהב בגדים כמעט כמו שאהב הרפתקאות.

“מגפי רכיבה נטולי אבזמים תגיד לסבתא שלי,” מילמל צ’רלי לעצמו. “ועדיף שלא נתחיל בכלל לדבר על מעיל הצובל שלך, שהוא תוצר של אכזריות ברברית. גם לחיות האומללות האלה היתה זכות לחיות, אתה יודע.”

ג’ייק הקשיב לוויכוח ביניהם, וחש שליבו מתרחב מגאווה על כך שזכה להשתייך לארגון החשוב והמסתורי ביותר בכל הזמנים: השירות החשאי של שומרי ההיסטוריה.

רק חודש חלף מאז השתנו חייו לעד. הוא נחטף ונלקח למשרד בלונדון, ושם הודיעו לו שהוריו עובדים בסתר בשירות עשרות שנים – והם נעדרים באיטליה של המאה השש־עשרה!

מאותו רגע הפכו חייו לרכבת הרים שלא עצרה אפילו לרגע. הוא יצא למסע בזמן, ראשית לנקודת האפס – שם שכנה מִפקדת השירות החשאי של שומרי ההיסטוריה, במוֹן סַן מישֶל שבנורמנדי, בשנת 1820 – ואז לוונציה בשנת 1506, כחלק ממשלחת שיצאה למצוא את אביו ואמו ולעצור את מזימתו של הנסיך השטני זֶלְדְט, שהתכוון להשמיד את אירופה כולה באמצעות מגפת דבר.

הוא זכה להתאחד עם הוריו – אבל הם הותירו מאחור את טופז, הסוכנת הצעירה המסתורית והיפהפייה שאליה היה מסור בכל ליבו.

התגלית שהדהימה אותו יותר מכול היתה שאחיו האהוב פיליפ, שמת לכאורה בתאונה בחו”ל שלוש שנים קודם לכן, נמנה אף הוא עם שומרי ההיסטוריה. היה סיכוי – סיכוי קטן ביותר – שלמעשה הוא נותר בחיים אי־שם בעבר.

ועכשיו ג’ייק כבר היה במשימתו השנייה. נכון שהוא נבחר בעיקר הודות למזל (כמעט כולם בנקודת האפס סבלו מחיידק בטן מזעזע לאחר שאכלו מרק שבלולים, והיו מעט מאוד סוכנים במקום מלכתחילה), וזו לא היתה משימה מסוכנת – אחרת ללא ספק לא היו מאפשרים לו להצטרף, שכן הוא היה עדיין טירון. ובכל זאת, הוא היה כאן, בדרכו לאזור הבלטי בשנות התשעים של המאה השמונה־עשרה, כדי לאסוף משם משלוח של אָטוֹמְיוּם, הנוזל היקר מפז שאיפשר את קיומו של המסע בזמן.

“ספרו לי משהו על האיש שאנחנו עומדים לפגוש,” אמר, וניסה להסתיר את הרעד בקולו.

“קַסְפֵּר איזַקְסֶן השלישי?” צ’רלי משך בכתפיו. “לא פגשתי אותו באופן אישי, אבל למיטב ידיעתי הוא בגילנו. פעם בישלתי טאג’ין דלעת לאביו. הוא אמר שלא ישכח את טעמו לעולם.” צ’רלי אהב מאוד מזון והיה טבח מומחה – אף שהתנסות מסוימת במטבחי פריז של תקופת נפוליאון הפכה אותו לצמחוני אדוק.

“אני בהחלט פגשתי את קספר איזקסן השלישי באופן אישי. פעמיים.” אמר נייתן באיטיות וגילגל את עיניו. “אי אפשר לפספס אותו – הוא אוכל עוגות כאילו הן עומדות לצאת מהאופנה בכל רגע, ומתעטש כל הזמן.”

“אז מה הקשר בין בני משפחת איזקסן לבין האטומיום?” התעקש ג’ייק. במסעו הראשון הוא למד על האטומיום. כדי להגיע לנקודה מסוימת בעבר, היה על הסוכנים לשתות תמיסת אטומיום, שדוללה בדייקנות קפדנית. החומר פעל רק כשהיו הרחק בעומק הים, במערבולת המגנטית של נקודת האופק. וגם שם, הוא פעל רק על קומץ בני־אדם נבחרים שהיה להם “עוז” – כישרון מולד לנסוע בזמן. שומרי ההיסטוריה נזקקו לנוזל היקר הזה כדי לפקח על ההיסטוריה, ולהגן על העבר מפני הכוחות האפלים שביקשו להשמיד אותו ולהשליך את העולם אל אפלה נצחית.

“בני משפחת איזקסן הם האטומיום,” השיב צ’רלי. “המשפחה מופקדת על הייצור שלו יותר ממאתיים שנה. כפי שאתה יודע, ייצור האטומיום הוא תהליך מסובך להחריד. כדי להפיק כמות אפקטיבית, המרכיבים – שגם הם נשמרים בסוד, ורק קומץ שומרי היסטוריה יודעים מה הם – חייבים לעבור זיקוק במשך כמה שנים…”

“עשורים, הייתי אומר,” הוסיף נייתן.

“בהחלט,” המשיך צ’רלי, “וחייבים לייצר את החומר בתנאי קיפאון. זו הסיבה שסֵיאנוּס פּוֹפּוֹלוֹי, מייסד השירות החשאי של שומרי ההיסטוריה, הקים את המעבדה בצפון שוודיה. אחרי שהוקמה, בשנות התשעים של המאה השמונה־עשרה, הוא העביר את האחריות לניהולה לפרדריק איזקסן, הראשון בשושלת. עד עצם היום הזה, כל האטומיום – שנעשה בו שימוש בכל משרד ברחבי העולם – מופק במעבדתם של בני משפחת איזקסן.”

“אז למה אנחנו נפגשים בסטוקהולם, ולא במעבדה עצמה?” שאל ג’ייק.

“אוי לי,” נאנח צ’רלי. “יש לך הרבה מה ללמוד. אף אחד לא מגיע למעבדה. לאף אחד אין מושג קלוש איפה היא נמצאת. אפילו לא למפקדת גֶתֵה.”

ג’ייק בהה בו, מופתע. מובן שאם מישהו ידע איפה נמצאת המעבדה, זו היתה חייבת להיות גליאנה גתה – מפקדת שומרי ההיסטוריה בשלוש השנים האחרונות.

“רק האיזקסנים יודעים איפה המעבדה, והם מעבירים את הסוד במשפחתם מדור לדור,” המשיך צ’רלי. “אתה יכול לתאר לעצמך איזה אסון עלול לקרות אם המידע על מקומה של המעבדה יגיע לידיים הלא־נכונות? זו תהיה קטסטרופת זמנים נצחית!”

“יש מיתוס,” אמר נייתן, “שלפיו המעבדה נמצאת בתוך הר, ואפשר להגיע אליה רק דרך מערה סודית מאבן גיר.”

“בכל מקרה,” סיכם צ’רלי, “כשהאטומיום מוכן, אחד מבני המשפחה מעביר אותו למקום שהוסכם מראש. קספר איזקסן הוא חובב אופרה, כמוני, ולכן הוחלט שההעברה תבוצע הפעם בבית־האופרה. וכמעט באיחור,” הוסיף בפנים קודרות. “מאגרי האטומיום בנקודת האפס הגיעו לשפל חסר תקדים. המשלוח הזה חיוני.”

“הבחור החדש מתבקש לא לפשל,” אמר נייתן בשובבות וטפח על גבו של ג’ייק.

ג’ייק הביט בנמל. מכל עבריהם היו ספינות, יער סבוך של תרנים ומפרשים. לאורך החוף שקקו המחסנים פעילות. מלחים וסוחרים שנשימותיהם התאבכו באוויר הקפוא עבדו אל תוך הלילה, העמיסו ופרקו את מטעניהם: ברזל, נחושת ופח, ארגזי שעווה, שרף וענבר, שקי שיפון וחיטה, משלוחי פרוות בעלי חיים ואינסוף ארגזים של דגים בוהקים. מר דרייק סקר את הפעילות בעין בוחנת, סקרן כתמיד – ועצבני רק מעט – במפגש עם יעד חדש.

“הצבעוני” עגנה במעגן צר ליד ספינת מלחמה עצומת ממדים. ג’ייק ונייתן לטשו מבטים בפיות פעורים בגוף הספינה העצום שצורתו המעוגלת נקטעה על ידי שני סיפוני תותחים. גבוה במעלה צידה הימני של הספינה התגודדו כמה ימאים עבי צוואר וגלוחי ראש ושוחחו בקולות זועפים.

נייתן לכד את מבטם והרים את כובע הפרווה שלו במחווה ראוותנית. “ערב נפלא לביקור באופרה, הלוא כן?” המלחים התעלמו ממנו לחלוטין.

“תהיה ילד טוב ותישאר כאן.” צ’רלי ליטף את מר דרייק ונתן לו חופן בוטנים. “נחזור בקרוב.” התוכי צפה בשלושת הסוכנים הצעירים שקפצו אל הרציף.

הם הידקו אליהם את מעיליהם, פסעו בזהירות על אבני המדרכה המכוסות בקרח ועשו את דרכם בתוך המון האדם ששטף את הרציף. ג’ייק הציץ לעבר הדוכנים שמכרו בשרים מבושלים, דגים מומלחים וכוסות עץ מלאות בסיידר מהביל. מגדת עתידות עטויה רדיד תחרה משכה את תשומת ליבו. בידה הקמלה אחזה האישה חבילת קלפי טארוט. היא נשאה את ידה והציגה אותם בפני ג’ייק, רומזת לו לבוא ולשמוע על ייעודו. הוא עצר לרגע, מבטו נמשך לעבר הקלף שבראש הערימה: שלד מחייך למול הים המואר באור הירח. עיניה של מגדת העתידות נפערו באופן מבשר רעות, צפות באפור עכור.

“בוא לא נסתבך,” אמר נייתן. הוא אחז בזרועו של ג’ייק בתקיפות והוביל אותו הלאה. “היא בטח עובדת במשרד התיירות המקומי.”

שלושת הנערים הקיפו את הארמון המלכותי ואז חצו גשר עץ רחב ונכנסו לכיכר הרשמית בחזית בית־האופרה – מבנה חינני בן שלוש קומות, שעל גגו נישא כתר אבן עצום. זרם מתמשך של עגלות הגיע למקום, ומהן ירדו בני החברה הגבוהה של סטוקהולם, כולם עטויי פרוות, ונכנסו לבניין.

“אופרה?” התלונן נייתן. “האם יש משהו מגוחך יותר מזה? אנשים שמנים מסלסלים בקולם עוד ועוד על לא כלום! איזקסן הנבל לא היה יכול לארגן את המפגש במקום הולם יותר?”

“איך אתה מעז, נייתן ויילדר! איך אתה מעז!” רתח צ’רלי. “זוהי הפקה מופלאה של ‘חליל הקסם’ של מוצרט. היצירה נכתבה רק לפני שנה. הדיו בקושי יבש על כתב היד, והאיש הדגול כבר הלך לעולמו – ינוח בשלום על משכבו. זו הזדמנות של פעם בחיים.”

נייתן הביט בג’ייק בפנים אשמות לכאורה ושלושתם התפתלו מבעד להמון ועשו את דרכם לעבר הכניסה.

בינתיים הגיחו מן הצללים בצידה האחר של הכיכר שתי דמויות רכובות על סוסים. מבטיהם של שני האנשים היו נעוצים בשלושת הסוכנים. הם ירדו מהסוסים, והראשון, לבוש במעיל שצווארונו מורם, צעד לתוך האור הקלוש שהטילה עששית הרחוב.

הוא היה גבוה, זקוף, ושערו החלק הבהיר ירד עד כתפיו. שותפו לדבר עבירה לבש גלימה שחורה וחבש כובע רחב שוליים בעל מראה יוצא דופן. הבלונדיני לחש משהו באוזניו של בן לווייתו, העביר לו את מושכות סוסו, ואז חצה את הכיכר במהירות להמשך המרדף.

עיניו של ג’ייק ניעורו למראה אולם הכניסה. בניגוד לקדרות החורפית ששררה בחוץ, זה היה חלל עצום של שיש לבן ומראות מוזהבות, מואר בנברשות שהבהיקו ככוכבים בשמי הלילה. באי המקום היו מרהיבים ממש כמו התפאורה, זקופים ואלגנטיים. מגפיהם השחורים של הגברים ושמלות המשי הארוכות של הנשים השתקפו ברצפה הבוהקת. רבים מהם התגודדו בקבוצות ופיטפטו. אחרים ירדו בגרם המדרגות המפואר, עיניהם סקרו בלהיטות את הקהל בחיפוש אחר שערורייה חדשה ומרגשת.

זה היה מקומו הטבעי של נייתן. “אני באמת סבור שהלילה הזה עשוי להיות אחד מרגעי הזוהר הגדולים של האופנה בכל הזמנים,” הכריז. הוא הוריד מעליו את מעיל הפרווה בתנופה וחשף מכנסיים וז’קט מפוארים בגוונים בוהקים של כחול. “הביטו בצלליות, התבוננו בפרטים, בתעוזה. הכפתורים שלהם לבדם יכולים לזכות אותם בפרסים.”

סדרן עטוי פאה הדוקה וכפפות לבנות, על פניו הבעת תיעוב, סייע לג’ייק ולצ’רלי לפשוט את מעיליהם. ידו של ג’ייק נתפסה בתוך שרוולו, ואחרי מאבק קצר ולא מכובד נשמע צליל של בד נקרע.

“אופס.” הוא הסמיק וניסה להחניק צחקוק בעת שהעביר את המעיל לסדרן. האיש נאנח, אסף את המעילים מהדלפק, הניח במקומם תוויות שעליהן מספרים מוזהבים והתרחק.

“תהיה זהיר עם המעיל שלי,” קרא נייתן בעקבותיו. “הדוכס ממרלבורו לבש אותו בקרב על בּלֶנהיים.” הוא פנה אל ג’ייק ולחש לו, “לא בדיוק, אבל כשמדובר בפרווה נדירה לאספנים, שום מידה של זהירות אינה מוגזמת.”

צליל פעמון נשמע, ובאי האופרה החלו עושים את דרכם לתוך האודיטוריום.

“נו, מוטב כבר שנגמור עם זה,” נאנח נייתן. “האופרה לא תשעמם את עצמה. איפה המושבים שלנו?”

“המעגל המלכותי, תיבה M,” השיב צ’רלי בקיצור והראה על השורה הבאה.

שלושתם טיפסו במעלה המדרגות, לא מודעים לגבר הבלונדיני, ארוך השיער, שצפה בהם בלהיטות ממקומו מאחורי אחד העמודים.

סדרן נוסף, שאף הוא עטה כפפות לבנות, הוביל אותם לאורך המסדרון המואר בנרות, מבעד לדלת ולתוך התא הפרטי שלהם. זה היה חדר קטן, מרופד כולו בבד אדום כהה, ובו ארבעה כיסאות מצופים זהב. הם זכו לתצפית מרהיבה על האודיטוריום ממקום מושבם. גל נוסף של התרגשות שטף את ג’ייק – זה היה כמו לשבת בקופסת תכשיטים. חמש שורות אליפטיות התנשאו מעל התאים, וכל אחת מהן הכילה שורה של תאים פרטיים ובהם קבוצות של אצילים מרכלים. זה נראה כמו גן חיות מטורף – כולם התבוננו סביב ולחשו בחשאי לשכניהם.

“ובכן, איפה קספר איזקסן, באמת?” שאל נייתן ושלח מבט מהיר לעבר הכיסא הריק. “הוא מאחר.” הוא הרים משקפת אופרה כסופה שהונחה עבורם על שולחן צד. “אם אני כבר כאן, אני מניח שמוטב שאבחן מעט את האדריכלות השוודית…” הוא החל לסרוק את החלל בעזרת המשקפת – ואז עצר. “מסקרן…”

צ’רלי הִפנה את מבטו וגילה מה משך את תשומת ליבו של נייתן: תא שבו ישבו שלוש גברות צעירות, שהסמיקו לעבר נייתן בביישנות מאחורי מניפותיהן.

“אוי, בבקשה תתרכז,” נאנח צ’רלי. “להזכירך, אנחנו פה בענייני עבודה.” הוא חטף את המשקפת והעביר אותה לג’ייק. “אני בטוח שאתה תמצא משהו מעניין יותר להתבונן בו.”

ג’ייק בחן את הקהל ביתר תשומת לב. למעשה, הוא רצה להביט בשלוש היפהפיות של נייתן בעצמו, אבל חש שזה יהיה לא מנומס, ועל כן הִפנה את מבטו לקצה האחר של השורה המתעגלת. הוא מעולם לא ראה עושר רב כל כך, בגדים יקרים ותכשיטים נוצצים בכמויות שכאלה. לפתע קלט מבעד למשקפת נערה בשמלה לבנה, יושבת לבדה. משהו בהופעתה הזכיר לו את טופז. כאב חד פילח אותו בעת שנזכר בלילה הנורא שבו היא נעלמה לפתע מסיפון הלינדוורם, כפי הנראה לנצח, לתוך מערבולת הזמן. כדי להסיח את דעתו מהזיכרון הזה, הוא הִפנה את מבטו אל המשך השורה. שני תאים משם נתקל מבטו בגבר בהיר שיער שכיוון אקדח כסוף היישר לעברו.

ג’ייק התנשף, הפיל את המשקפת, הרים אותה, הביט דרכה שוב, הניד בראשו בתסכול, הִפנה את המשקפת לכיוון הנכון וחיפש שוב בחיפזון אחר התא ההוא.

הוא היה ריק. האיש לא נראה יותר לעין.

“מה קורה לך?” שאל נייתן.

“בתא ההוא! היה שם איש שכיוון אלינו אקדח.”

נייתן וצ’רלי בחנו את התא שממנו באה ההתקפה. ג’נטלמן מבוגר ואשתו התיישבו בכיסאותיהם לנגד עיניהם.

“הוא נעלם, אבל אני אומר לכם שראיתי אותו.”

נייתן וצ’רלי החליפו מבטים.

“אתה חדש בעניין הזה” – נייתן התכוון להרגיע, אבל מובן שהוא נשמע מתנשא – “אז אתה קצת מתוח, זה הכול. זו האופרה, כולם בוחנים את כולם. זה שם המשחק.”

“הוא לא בחן אף אחד. הוא כיוון אקדח. אקדח כסוף,” התעקש ג’ייק.

“כסוף?” אמר נייתן. “אתה משוכנע שזו לא היתה משקפת אופרה?”

למען האמת, ג’ייק לא היה משוכנע במאה אחוז. הוא ראה את האיש לרגע קצר כל כך.

“מלבד זאת, אף אחד לא יודע שאנחנו כאן. רק למפקדת גתה יש את נתוני המיקום שלנו בזמן, כך שאין צורך להיכנס לפאניקה.” נייתן רכן ולחש באוזנו של ג’ייק, “אם הייתי במקומך, הייתי חושש יותר ממה שעומד לקרות ממש כאן.” הוא הצביע על הבמה.

ג’ייק הינהן וניסה להרגיע את פעימות ליבו.

דממה נרגשת ירדה על האולם בעת שהאורות הלכו והתעמעמו. רגע לאחר מכן, התזמורת פרצה לפתע בתרועת חצוצרות רמה מלווה בהלמות תופי בס. ג’ייק סרק שוב את השורות המעוגלות בחיפוש אחר האיש הבלונדיני, אבל היו שם אנשים רבים מכדי שיוכל להבחין בו. כולם נשענו לפנים, וייצבו את המשקפות לפניהם. עוד תרועת חצוצרות נשמעה, ואז החלה נגינת הכינורות.

ג’ייק חש צמרמורת יורדת במורד גבו כשהפרגוד התרומם וחשף נוף קודר. בתחילה היה קשה להבחין בפרטים, אבל סדרה של פעלולי תאורה, שכל אחד מהם עורר אנחות התפעלות בקהל, האירו אט־אט את הבמה: ברקע נתלה ירח ענקי מעל ההרים והפירמידות. לפניהם עמדו עצי דקל ופרחי ענק.

“אנחנו במצרים,” לחש צ’רלי, יראת כבוד בקולו, “בממלכתה של מלכת הלילה. ברגע שבו טָמינוֹ עומד להיכנס, ובעקבותיו הנחש הענק.”

“זו רכבת הרים,” הוסיף נייתן והחניק פיהוק.

רחש רך של תשואות חלף בקהל בעת שהגיבור הצעיר הופיע מתוך ערפילי המדבר. רגע לאחר מכן נשמעו אנחות בהלה בעת שהנחש הענקי הסתלסל מטה מעל הבמה. ג’ייק קפא במקומו לנוכח המראה. הוא ידע שהנחש הוא רק אביזר במה – אף כי אביזר משכנע ביותר – אבל הזיכרונות הציפו אותו במהירות. לפני זמן קצר מאוד הוא עצמו הושלך לתוך תא מתועב מלא בנחשים וסולמות. ברגע האחרון הצילו את חייו שני סוכנים אחרים של שומרי ההיסטוריה – אביו ואמו, למעשה – אבל התקרית הותירה בו את חותמה.

אט־אט התמלאה הבמה ביצורים מסקרנים: שלוש גברות מסתוריות, עטויות רעלות, גבר לבוש כציפור – “מר דרייק היה מתפוצץ מצחוק,” העיר צ’רלי – ואז, לקול מחיאות כפיים סוערות, התגשמה מבין הכוכבים דמות מלכותית פנטסטית.

“זאת מלכת הלילה,” מילמל צ’רלי בעת שהדמות התגלתה, גבוה מעל הדמויות האחרות. “היא עומדת לבקש מטמינו להציל את בתה מציפורניו של הקוסם הרשע זָרַסְטְרוֹ. היא נראית כאם מבוהלת,” המשיך, כמעט בלי אוויר, “אבל למעשה היא המרשעת שרוצה לגנוב את השמש כדי שהעולם כולו ישקע בחשכה נצחית.”

“כמו כל החותנות בעולם, נכון?” אמר נייתן בחיוך שובב.

הדמות היפנטה את ג’ייק. הוא היה אבוד כל כך בקולה, שהעביר צמרמורת בעמוד השדרה שלו, מרוכז כל כך בעיניה המרושעות, עד שכאשר נקש מישהו על הדלת מאחוריו, הוא זינק ממקומו בבהלה.

הוא וחבריו פנו לאחור.

נקישה נוספת, אבל הפעם נשמעו בעקבותיה גם שלושה עיטושים ואז קול גבוה: “זה אני, קספר.”

שלושתם נאנחו בהקלה. נייתן פתח את הדלת, וקספר איזקסן נדחק לתוך התא. ג’ייק בהה בו. קספר היה בן גילו, אבל רוחבו וגובהו היו כמעט שווים. הוא היה אדום לחיים, אפו דלף, ושערו הבהיר הזדקר לכל עבר. פניו עטו חיוך מודאג והבהיקו משכבת זיעה. הוא לבש ז’קט בצבע טורקיז בוהק ומכנסיים קטנים מדי למידתו, וג’ייק הבחין שהכפתורים לא נרכסו בסדר הנכון.

“מצטער – אני כל כך מצטער על האיחור,” התנשף קספר, קינח את אפו וטפח על מצחו במטפחת בטירוף. “שלום, אני קספר איזקסן…” הוא לחץ את ידו של ג’ייק, ואז את זו של צ’רלי. “אה, נייתן! נפגשנו, כמובן. כפי שאתה רואה, לא שכחתי את עצתך – אמרת שטורקיז ישפר פלאים את מראה הגזרה שלי. לעולם איני לובש שום צבע אחר,” הוסיף בגאווה. הוא הסתובב במקומו כדי להציג את בגדיו מכל עבר, ואז הבחין בבמה לראשונה. “אל אלוהים! מלכת הלילה כבר על הבמה! היא כבר שלחה את טמינו למשימתו? היא טיפוס ערמומי, נכון?”

נייתן כבר החל לאבד את סבלנותו. “כן, כן – אבל קודם כול, עסקים. אני מניח שהאטומיום נמצא בתוך זה?” שאל והניד בראשו לעבר התרמיל שקספר נשא בידו.

“האטומיום-” קספר קפא באמצע המשפט, אצבעו שלוחה לפנים. ג’ייק תהה מה עומד לקרות עכשיו, כשהנער התעטש לפתע. ואז שוב. ופעם שלישית למזל.

“מצטער, מצטער,” נאנח קספר וניגב את פניו במטפחת הלחה. “אתה בהחלט צודק. קודם כול עסקים.” הוא כרע ברך, פתח את התרמיל והחל להוציא את תכולתו. ג’ייק, נייתן וצ’רלי צפו, נבוכים, בעת שהוא פרק החוצה עוגה אחר עוגה אחר עוגה. “לא יכולתי לבוא לסטוקהולם ולא להיכנס לקונדיטורי סנדברג. רפרפת תותים, מאפה קינמון, עוגיות טופי שוודיות – טעים־טעים,” מילמל בעת שהוציא אותן בזו אחר זו.

לבסוף שלף מתחתית התרמיל תיבת עץ קטנה מצופה בלכה מבריקה. הוא ניגב מעליה שכבה של ציפוי סוכר וקורטוב קצפת, והעביר אותה לידי נייתן. דממה מרוכזת ירדה על הסוכנים. ג’ייק ראה שעל מכסה התיבה נחרטה האות א’, מעוטרת בקליגרפיה – לציון השם איזקסן. נייתן פתח את התיבה, ואור זהוב נגה על פניהם.

בתוך התיבה, על מצע מרופד בצבע כחול כהה, נחו שני בקבוקוני בדולח, שניהם מלאים עד תום בנוזל היקר לאין שיעור.

“משלוח אחד מיועד לנקודת האפס,” אמר קספר בנימה עסקית יותר, “והאחר למשרד בסין.”

נייתן בדיוק סגר את התיבה כשג’ייק הבחין בפנים מסוימות בקהל, ובטנו התהפכה. יושבי התאים מתחתיהם הביטו כולם לאותו כיוון, פניהם טבולות באורות הבמה – מלבד אדם אחד: הגבר הבלונדיני שישב בפינה הרחוקה ומבטו נעוץ ישר בהם.

“שם!” צעק ג’ייק והצביע עליו.

נייתן, צ’רלי וקספר פנו מייד וראו את האיש, שקם במהירות ממושבו, ואקדח כסוף אחוז בידו. נייתן חטף את משקפת האופרה מג’ייק ועקב בעזרתה אחר האיש. הוא רץ כעת במעלה המעבר ויצא בסערה מבעד לדלתות הכפולות.

“המשימה נחשפה!” קרא. “חזרה לספינה, מייד!” הוא זרק את המשקפת בחזרה לג’ייק ואחז בזהירות את תיבת האטומיום. הוא סידר משהו בתוכה – ג’ייק לא ראה מה – ואז פתח את הדלת בתנופה והביט לשני צידי המסדרון הקמור: לא היה שם דבר מלבד פמוט, שממנו עלה הבהוב אור נרות. “צ’רלי, אתה תלך משם. הראשון שמגיע ל’צבעוני’ ירים את המפרש להפלגה מיידית.”

צ’רלי יצא מייד בריצה לאורך המסדרון ונעלם במורד המדרגות שבקצהו. “ג’ייק, קספר, בואו איתי!” נבח נייתן. קספר אסף בחופזה את העוגות שלו והכניס אותן לתרמילו. “עכשיו!”

נייתן הוביל את החבורה בכיוון ההפוך מזה שצ’רלי פנה אליו. ג’ייק דהר בעקבותיו וקספר גנח מאחור. קול צעדים נשמע מצידו האחר של המעבר, ודמות הופיעה.

שלושת הסוכנים קפאו. נדמה שהזמן עמד על מקומו כשג’ייק ראה את יריבם היטב – לראשונה. הוא היה בגילו של נייתן, בן שש־עשרה לערך, ובמידה רבה נראה כגרסה אכזרית ובהירה יותר שלו. תווי פניו היו מרשימים ובעיניו היתה הבעה מתנשאת. אם לשפוט על פי בגדיו התפורים היטב, גם הוא היה גאה בהופעתו, ובמיוחד בשערו, שהיה יצירת אמנות ממש: ארוך, בלונדיני וחלק לגמרי.

ג’ייק ראה שנייתן החוויר.

“מי זה, בשם אלוהים-” אמר האמריקאי בעת שהאיש הרים את אקדחו – וירה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שומרי ההיסטוריה 2 – סירקוס מקסימוס”