החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

האימהות

מאת:
מאנגלית: רוני שרי פרייז | הוצאה: | 2019-02 | 256 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

בשביל נדיה טרנר, זה היה רק רומן אביבי. היא כמעט סיימה את התיכון, התקבלה כבר לאוניברסיטה יוקרתית, ותכננה איך תעזוב את קליפורניה לצמיתות. באביב ההוא, חודשים ספורים לאחר שאימה התאבדה, נדיה רק רצתה לבלות, למרוד ולהרגיש נאהבת, וכאשר היא פגשה את לוּק, כוכב פוטבול פצוע, היא הרגישה שמצאה בדיוק מה שחיפשה.

רק דבר אחד שנדיה לא חיפשה –  היריון בגיל צעיר כל כך. היא, מכל הנערות, הייתה אמורה לדעת שדי בטעות אחת כדי לגזול ממנה את עתידה. הרי היא עצמה הייתה הטעות של אימה. נדיה מחליטה לא לוותר על שאיפותיה ולטפל במצב שאליו נקלעה. אלא שבקהילה האפריקנית-אמריקנית הקטנה והדתית שאליה שייכת משפחתה, זה לא כל כך פשוט, והיא מוצאת את עצמה מבודדת.

בבדידותה מוצאת נדיה נחמה באוֹבּרי, בת כיתתה הנושאת את עברה כצל כבד. החברות הנרקמת בין השתיים מסייעת לה לעבור את חודשי הקיץ הקשים. אבל כשהשנים חולפות, והגורל קושר את נדיה, אוברי ולוק בקשר סבוך של אהבה ושקרים, נאלצים שלושתם להתמודד עם השאלה שאינה מרפה: איך הייתה נראית הדרך שלא הלכו בה?

 

ברומן הביכורים המפתיע שלה, שכבש את רשימות רבי המכר בארצות-הברית, מצליחה בריט בנט לשאול שאלות נוקבות על אהבה, על קהילה וחלומות,וזאת בשפה פיוטית החודרת עמוק אל הלב.

מקט: 4-20-535339
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

בפעם הראשונה ששמענו לא האמנו, כי אתם יודעים איך אנשים בכנסייה מרכלים לפעמים.

כמו בפעם ההיא שכולנו חשבנו שג’ון הראשון, השַׁמָּש הראשי, בוגד באשתו, כי בטי, המזכירה של הכומר, תפסה אותו אוכל בראנץ’ עם אישה אחרת. ועוד אישה יפה ואופנתית, שנענעה את הירכיים כשהלכה אף על פי שלא הייתה אמורה לנענע שום דבר מול גבר שנשוי ארבעים שנה. אפשר אולי לסלוח לגבר שבגד באשתו פעם אחת, אבל לעגוב על אישה צעירה תוך אכילת קרואסונים בחמאה בבית־קפה על המדרכה? זה כבר עניין אחר לגמרי. אבל לפני שהספקנו להוכיח את ג’ון הראשון, הוא הופיע בכנסיית אַפֶּר רוּם ביום ראשון עם אשתו ועם הצעירה מנענעת הירכיים – בת אחיינית שהגיעה לביקור מפורט וורת’ – ובזה זה נגמר.

כששמענו בפעם הראשונה, חשבנו שאולי זה סוד מהסוג הזה, אם כי חייבים להודות, הסוד הזה נראה שונה. היה לו גם טעם אחר. לכל הסודות הטובים יש טעם לפני שאתה מגלה אותם, ואילו הקדשנו רגע כדי לגלגל את הסוד בתוך הפה, אולי היינו מבחינות בחמיצותו של סוד בוסרי שנקטף מוקדם מדי, נגנב והועבר בינינו בטרם עונתו. אבל לא עשינו זאת. חלקנו בינינו את הסוד החמוץ הזה, סוד שהתחיל באביב שבו נדיה טרנר נכנסה להיריון מהבן של הכומר והלכה למרפאת ההפלות במרכז העיר כדי לטפל בזה.

היא הייתה בת שבע־עשרה אז. היא גרה עם אביה, חייל מארינס, ובלי אימה, שהתאבדה שישה חודשים קודם לכן. מאז יצא לה שם של נערה פראית – היא הייתה צעירה ומפוחדת וניסתה להסתיר את הפחד שלה בעזרת יופייה. והיא הייתה יפה, יפהפייה אפילו, עם עור ענברי, שיער משיי ארוך ועיניים שהתערבלו בהן חום ואפור וזהב. כמו רוב הנערות, היא כבר למדה שיופי חושף אותך ויופי מסתיר אותך, וכמו רוב הנערות, היא עדיין לא למדה איך לנווט בין שני הדברים. אז שמענו הכול על המקרים שבהם חצתה את הגבול למועדוני ריקודים בטיחואנה, על בקבוק המים המלא בוודקה שנשאה איתה בתיכון אוֹשֶׁנסַייד, על השבתות שבהן שיחקה פול עם חיילי מארינס בבסיס, לילות שהסתיימו בעקביה הצמודים לחלון אפוף האדים של אחד הגברים. סתם סיפורים, אולי, למעט הסיפור שעכשיו אנחנו יודעות שהוא אמיתי: היא בילתה את השנה האחרונה של התיכון במיטה עם לוּק שפּרד, ועם בוא האביב, התינוק שלו צמח בתוכה.

לוק שפרד עבד כמלצר בבקתת פירות הים של צ’רלי השמן, מסעדה ליד המזח שהייתה ידועה בכך שהציעה אוכל טרי, הופעות חיות ואווירה משפחתית. כך לפחות טענה המודעה ב’סן דייגו יוניון־טריביון’, אם היית טיפש מספיק כדי להאמין לה. מי שנמצא באושנסייד מספיק זמן ידע שהאוכל הטרי המובטח היה בעצם דגים וצ’יפס בני יום שהושארו תחת מנורות החימום, וההופעות החיות, אם התקיימו, כללו בדרך כלל חבורת בני נוער מרושלים שלבשו מכנסי ג’ינס קרועים וסיכות ביטחון היו תקועות בשפתיהם. גם נדיה טרנר ידעה דברים על הבקתה של צ’רלי השמן שלא התאימו למודעה בעיתון, כמו העובדה שמגש הנאצ’וס בגבינה של צ’רלי הוא החטיף המושלם בזמן שכרות, או שהטבח הראשי מוכר את הגראס הכי טוב מצפון לגבול. היא ידעה שבפנים תלויות מעל הבר אפודות הצלה צהובות וששלושת המלצרים השחורים קוראים למקום ספינת העבדים אחרי משמרות ארוכות. היא ידעה דברים סודיים על הבקתה של צ’רלי השמן כי לוק סיפר לה אותם.

‘מה לגבי מקלוני הדגים?’ היא שאלה.

‘ספוגיים לגמרי.’

‘והפסטה עם פירות הים?’

‘אל תתעסקי איתה.’

‘מה יכול להיות גרוע כל כך בפסטה?’

‘את יודעת איך הם מכינים את החרא הזה? לוקחים דג ישן ודוחפים אותו לתוך רביולי.’

‘טוב, אז הלחם.’

‘אם את לא גומרת את הלחם, אנחנו פשוט מגישים אותו לשולחן אחר. את נוגעת בלחם שקודם נגע בו איזה בחור שגרבץ כל היום.’

בחורף שבו אימא שלה התאבדה, לוק מנע מנדיה להזמין את נגיסי הסרטן (חיקוי של סרטן שטוגן טיגון עמוק בשומן חזיר). היא התחילה להיעלם אחרי בית־הספר, לעלות לאוטובוסים ולרדת בכל מקום שבו הם הורידו אותה. לפעמים נסעה מזרחה לקמפ פנדלטון, שם צפתה בסרט או שיחקה באולינג ב’סטארס אנד סטרייקס’ או שיחקה פּוּל עם חיילי מארינס. הצעירים היו הבודדים ביותר, אז היא בדרך כלל מצאה לה חבורה של טוראים, מגושמים בראשיהם הגזוזים ובנעליהם הגדולות, ועד סוף הלילה בדרך כלל התנשקה עם אחד מהם עד שהתחשק לה לבכות. בימים אחרים נסעה צפונה, מעבר לכנסיית אַפֶּר רוּם, שם קו החוף היה הגבול. דרומה, שם הגיעה לעוד חופים, חופים טובים יותר, חופים עם חול לבן כמו האנשים ששכבו עליו, חופים עם טיילות ורכבות הרים, חופים מאחורי שערים. היא לא יכלה לנסוע מערבה. ממערב היה האוקיינוס.

היא נסעה באוטובוסים כדי להתרחק מחייה הישנים, מהימים שבהם הייתה נשארת אחרי בית־הספר עם חברותיה במגרש החניה לפני שיעור הנהיגה, או שהייתה עולה על הספסלים כדי לצפות באימונים של נבחרת הפוטבול, או שהן היו נוסעות בשיירה לאין־אנד־אאוט בורגר. היא הייתה צוחקת עם חברותיה לעבודה בדוכן המיצים של ג’וג’ו ורוקדת ליד מדורות ומטפסת על המזח כשהתגרו בה כי תמיד העמידה פנים שהיא לא מפחדת. היא הופתעה כשהבינה כמה מעט הייתה לבד באותה תקופה. ימיה כאילו הועברו מאדם לאדם כמו מקל במרוץ שליחים: המורה למתמטיקה העבירה אותה למורה לספרדית שהעבירה אותה למורה לכימיה שהעבירה אותה לחברותיה ובחזרה הביתה להוריה. ואז יום אחד ידה של אימה לא הייתה שם עוד והיא צנחה על הרצפה בקול חבטה.

היא לא הייתה מסוגלת לשאת את חברתו של אף אדם עכשיו – מוריה, שחייכו חיוך סבלני כשהגישה עבודות באיחור; חברותיה, שהפסיקו להתבדח כשהתיישבה לארוחת הצהריים, כאילו האושר שלהן פוגע בה. בשיעור למצטיינים בממשל, כשמר תומס ביקש לעבוד בזוגות, חברותיה התחלקו במהירות לזוגות והיא נותרה לעבוד עם הנערה השקטה ונטולת החברים השנייה בכיתה שלה: אוֹבְּרי אֶוונס, שנהגה לחמוק לפגישות של המועדון הנוצרי בהפסקת הצהריים, ולא כדי לרפד את קורות החיים שלה לקראת הקולג’ (היא לא הרימה את ידה כשמר תומס שאל מי שלח את טופסי ההרשמה), אלא כי חשבה שלאלוהים אכפת אם היא תבלה את זמנה החופשי בתוך כיתה, בתכנון איסוף שימורי מזון לעניים. אוברי אוונס, שענדה טבעת טוהר פשוטה מזהב והייתה מסובבת אותה על אצבעה כשדיברה, שתמיד הגיעה לבדה לתפילה באפר רום, כנראה בתם הקדושה האומללה של זוג אתיאיסטים מושבעים שעמלה קשות להראות להם את האור. אחרי שעבדו יחד בפעם הראשונה, אוברי רכנה לעברה ופנתה אליה בקול חרישי.

‘רק רציתי להגיד שאני מצטערת,’ היא אמרה. ‘כולנו מתפללים למענך.’

היא נשמעה כנה, אבל מה זה משנה? נדיה לא ביקרה בכנסייה מאז הלוויה של אימה. במקום זאת, היא נסעה באוטובוסים. יום אחד, בשעות אחר הצהריים, ירדה מהאוטובוס במרכז העיר, ליד מועדון ההאנקי־פּאנקי. היא הייתה בטוחה שמישהו יעצור אותה – היא נראתה כמו ילדה עם תיק הגב שלה – אבל השומר, שישב על כיסא בר ליד הדלת, בקושי הרים את מבטו מהטלפון שלו כשהיא חמקה פנימה. ביום שלישי בשלוש אחר הצהריים, מועדון החשפנות היה מת, השולחנות הכסופים הריקים עמומים תחת אורות הבמה. הווילונות השחורים שכיסו את החלונות חסמו את אור השמש הסינתטי; בחשכה המלאכותית, גברים לבנים שמנים שכובעי בייסבול משוכים נמוך על מצחם ישבו שמוטים בכיסאותיהם מול הבמה. באור הזרקורים רקדה בחורה לבנה מדולדלת גוף, ושדיה התנדנדו כמטוטלות.

בחשכת המועדון יכולת להיות לבד עם צערך. אביה השליך את עצמו אל אפר רום. הוא השתתף בשני הטקסים של יום ראשון בבוקר, בשיעורים ללימוד כתבי הקודש של יום רביעי בערב, ובחזרות המקהלה של יום חמישי אף שלא שר והחזרות היו סגורות לקהל, אבל איש לא העז לסלק אותו משם. אביה הניח את צערו על ספסלי הכנסייה, אבל היא הניחה את עצבותה במקומות שבהם איש לא יוכל לראותה. הברמן היה מושך בכתפיו למראה תעודת הזהות המזויפת שלה ומכין לה משקה, והיא הייתה יושבת בפינות אפלות, לוגמת קולה עם רום וצופה בנשים עייפות הגוף רוקדות על הבמה. הבחורות הצעירות והרזות יותר אף פעם לא רקדו – את אלה שמרו במועדון לסופי־השבוע או לשעות הערב – רק הנשים המבוגרות יותר שחשבו על רשימות מכולת ועל סידור לילדים, גופיהן מצולקים מזקנה ומעוטרים בסימני מתיחה. אִימה הייתה נחרדת אילו ידעה שהיא יושבת במועדון לילה באמצע היום, אבל נדיה נשארה ולגמה באיטיות את המשקאות המימיים. בביקורה השלישי במועדון התיישב על הכיסא שלידה איש שחור זקֵן. הוא לבש חולצה אדומה משובצת מתחת לכתפיות, וציצות שיער אפורות הציצו מתחת לכובע המצחייה מחנות ציוד הדיג פּסיפיק קוֹסט בֵּייט אנד טאקל.

‘מה את שותה?’ שאל.

‘מה אתה שותה?’ היא אמרה.

הוא צחק. ‘לא. זה משקה של מבוגרים. לא בשביל קטנטונת כמוך. אני אביא לך משהו מתוק. את אוהבת את זה, מותק? את נראית כמו אחת שאוהבת מתוק.’

הוא חייך והחליק את ידו על ירכה. ציפורניו התעקלו, כהות וארוכות, על הג’ינס שלה. לפני שהספיקה לזוז, הופיעה ליד השולחן אישה שחורה בשנות הארבעים לחייה, עם חזייה וחוטיני ארגמניים נוצצים. סימנים חומים בהירים היו מתוחים על בטנה כמו פסים של טיגריס.

‘תעזוב אותה, לסטר,’ אמרה האישה. ואז אמרה לנדיה, ‘בואי, נלך להתרענן.’

‘אוי, סיסי, רק דיברתי איתה,’ אמר הזקן.

‘בבקשה,’ אמרה סיסי. ‘הילדה הזאת יותר צעירה מהשעון שלך.’

היא הובילה את נדיה בחזרה אל הבר ושפכה לכיור את מה שנשאר מהמשקה שלה. אחר כך לבשה מעיל לבן וסימנה לנדיה לצאת איתה החוצה. מתחת לשמיים האפורים כצפחה נראה קו המתאר השטוח של ההאנקי־פאנקי מדכא אף יותר. ליד הבניין, במרחק־מה מהן, עמדו שתי בחורות לבנות ועישנו, ושתיהן נופפו כשסיסי ונדיה יצאו החוצה. סיסי השיבה להן ברכת שלום עצלה והציתה סיגריה.

‘יש לך פרצוף יפה,’ אמרה סיסי. ‘אלה העיניים האמיתיות שלך? את מעורבת?’

‘לא,’ היא אמרה. ‘זאת אומרת, אלה העיניים שלי, אבל אני לא מעורבת.’

‘לי את נראית מעורבת.’ סיסי נשפה את העשן הצידה. ‘ברחת מהבית? אוי, אל תסתכלי עליי ככה. אני לא אדווח עלייך. אני רואה בנות שבאות לפה כל הזמן, רוצות לעשות קצת כסף. זה לא חוקי, אבל לברני לא אכפת. בֶּרני ייתן לך קצת זמן במה, יראה מה את יכולה לעשות. אבל אל תצפי לקבלת פנים חמה. מספיק קשה להילחם על טיפים עם הכלבות הבלונדיניות האלה – חכי שהבנות יראו את התחת הלבנבן שלך.’

‘אני לא רוצה לרקוד,’ אמרה נדיה.

‘טוב, אני לא יודעת מה את מחפשת אבל בטוח שלא תמצאי את זה כאן.’ סיסי רכנה לעברה. ‘את יודעת שיש לך עיניים שאפשר לראות דרכן? אפשר ממש להסתכל פנימה. ואין שם שום דבר חוץ מעצב.’ היא הכניסה יד לכיס והוציאה חופן שטרות מקומטים של דולר. ‘המקום הזה לא בשבילך. לכי לצ’רלי השמן ותקני לך משהו לאכול. קדימה.’

נדיה היססה, אבל סיסי שמטה את השטרות לתוך ידה וקיפלה את אצבעותיה לאגרוף. אולי היא יכולה לעשות את זה, להעמיד פנים שברחה מן הבית, ואולי זה באמת מה שהיא עושה. אביה אף פעם לא שאל איפה הייתה. היא הייתה חוזרת הביתה בלילה ומוצאת אותו בכורסה שלו, צופה בטלוויזיה בסלון החשוך. הוא תמיד נראה מופתע כשפתחה את דלת הכניסה, כאילו לא הבחין אפילו בהיעדרה.

אצל צ’רלי השמן, נדיה ישבה בתא בחלק האחורי של המסעדה ועיינה בתפריט כשלוק שפרד יצא מהמטבח, סינר לבן תלוי על ירכיו וטישרט שחורה של צ’רלי השמן מתוחה על חזהו השרירי. הוא נראה נאה כמו שזכרה מבית־הספר של יום ראשון, אלא שעכשיו היה גבר, שזוף ורחב כתפיים, לסתו התקיפה מכוסה זיפים. והוא צלע עכשיו, נשען בעיקר על רגלו השמאלית, אבל הצליעה הקלה בהילוכו, העדינות והקצב הבלתי־אחיד, רק גרמו לה לרצות אותו יותר. אימה מתה חודש קודם לכן והיא נמשכה לכל מי שהציג את הכאב שלו כלפי חוץ, מה שהיא עצמה לא הייתה מסוגלת לעשות. היא אפילו לא בכתה בלוויה. בסעודת האשכבה אמרו לה האורחים שחלפו על פניה בתהלוכה כמה יפה היא מתמודדת ואביה הניח את זרועו על כתפה. הוא ישב כפוף על הספסל במהלך הטקס, כתפיו רועדות חרש, בוכה בכי גברי אך בכל זאת בוכה, ולראשונה היא תהתה אם ייתכן שהיא חזקה יותר ממנו.

כאב פנימי צריך להישאר בפנים. כמה מוזר זה בוודאי לכאוב מבחוץ באופן שאי אפשר להסתיר. היא שיחקה עם דפי התפריט בזמן שלוק צלע לעבר התא שלה. היא, וכל שאר האנשים באפר רום, ראו איך העונה המבטיחה שלו כשחקן פוטבול הסתיימה בשנה שעברה, השנה השנייה ללימודיו בקולג’. החזרת בעיטה שגרתית, תיקול שהשתבש, ואז רגלו נשברה והעצם בצבצה מבעד לעור. הפרשנים אמרו שיהיה לו מזל אם יצליח שוב ללכת רגיל, שלא לדבר על להבקיע עוד דאון, כך שאיש לא הופתע כשסן דייגו סטֵייט ביטלה את המלגה שלו. אבל היא לא ראתה את לוק מאז שהשתחרר מבית־החולים. במחשבותיה הוא שכב עדיין במיטה, מוקף באחיות מסורות, רגלו החבושה מורמת כלפי התקרה.

‘מה אתה עושה כאן?’ היא שאלה.

‘אני עובד כאן,’ הוא אמר ואחר כך צחק, אבל צחוקו נשמע קשה, כמו כיסא שנגרר פתאום על הרצפה. ‘איך את מרגישה?’

הוא דפדף בפנקס שלו ולא הביט בה, אז היא ידעה שהוא שמע על אימה.

‘אני רעבה,’ היא אמרה.

‘זה מה שאת מרגישה? רעבה?’

‘אפשר לקבל את נגיסי הסרטן?’

‘לא כדאי לך.’ הוא הוביל את אצבעה במורד התפריט המנוילן אל הנאצ’וס. ‘הנה. תנסי את זה.’

כף ידו התעגלה מעל כף ידה ברכות כאילו לימד אותה לקרוא, מוביל את אצבעה מתחת למילים לא מוכרות. הוא תמיד גרם לה להרגיש צעירה להחריד, כמו יומיים לאחר מכן, כשחזרה לאזור שלו במסעדה וניסתה להזמין מרגריטה. הוא צחק והיטה לעברו את תעודת הזהות המזויפת שלה.

‘בחייך,’ הוא אמר. ‘את לא בת שתים־עשרה או משהו כזה?’

היא צמצמה את עיניה. ‘לך תזדיין,’ היא אמרה, ‘אני בת שבע־עשרה.’

אבל היא אמרה את זה קצת יותר מדי בגאווה ולוק צחק שוב. גם אילו הייתה בת שמונה־עשרה – והיא תהיה בת שמונה־עשרה רק בסוף אוגוסט – הייתה נראית לו צעירה. היא עדיין למדה בתיכון. הוא היה בן עשרים ואחת וכבר למד בקולג’, אוניברסיטה אמיתית, לא הקולג’ הקהילתי שכולם התבטלו בו כמה חודשים אחרי סיום התיכון לפני שמצאו עבודה. היא נרשמה לחמש אוניברסיטאות ובזמן שהמתינה לתשובה הייתה שואלת את לוק שאלות על חיי הקולג’, למשל האם המקלחות במגורים מגעילות כמו שהיא מדמיינת והאם אנשים באמת תולים גרביים על דלתות החדרים כשהם רוצים פרטיות? הוא סיפר לה על מרוצי תחתונים ועל מסיבות קצף, איך להפיק את המקסימום מתוכנית הארוחות שלך, איך להעמיד פנים שאתה מתקשה בלימודים כדי לקבל תוספת זמן במבחנים. הוא ידע דברים והוא הכיר בחורות, תלמידות קולג’ שנועלות נעלי עקב לשיעורים ולא נעלי ספורט, ונושאות תיק צד ולא תיק גב, ועובדות בקיץ כמתמחות בקוואלקום או בקליפורניה בנק אנד טראסט, ולא בסחיטת מיץ על המזח. היא דמיינה את עצמה בקולג’ כאחת מאותן נערות מתוחכמות, ואת לוק נוסע לשם כדי לפגוש אותה, ואם תלמד במדינה אחרת, יטוס לבקר אותה בחופשת האביב. הוא היה צוחק אילו ידע איך דמיינה אותו בחייה. הוא הקניט אותה לעיתים קרובות, למשל כשהתחילה להכין את שיעורי הבית שלה אצל צ’רלי השמן.

‘שיט,’ הוא אמר ועיין בספר המתמטיקה שלה. ‘את חנונית.’

היא לא ממש הייתה כזו, אבל ההצלחה בלימודים באה לה בקלות (אימה הייתה מקניטה אותה על כך – זה בטח נחמד, הייתה אומרת, כשנדיה הביאה הביתה ציון גבוה במבחן שלמדה אליו רק בערב הקודם). היא חשבה שהשיעורים למצטיינים שלמדה עלולים להרתיע את לוק, אבל הוא אהב את זה שהייתה חכמה. אתה רואה את הבחורה הזאת, הוא היה אומר למלצר חולף, היא תהיה הנשיאה השחורה הראשונה, חכה ותראה. אנשים היו אומרים דברים כאלה לכל נערה שחורה שהייתה מוכשרת אפילו מעט, אבל היא נהנתה לשמוע את לוק מתפאר בה ונהנתה אפילו יותר כשהקניט אותה על כך שלמדה. הוא לא התייחס אליה כמו כל השאר בבית־הספר, שהיו מתחמקים ממנה או מדברים אליה כאילו הייתה יצור שביר שמילה קשה אחת עלולה לרסק אותו.

לילה אחד בחודש פברואר הוא הסיע אותה הביתה והיא הזמינה אותו להיכנס. אבא שלה נסע לסוף־השבוע למחנה מטעם הכנסייה, והבית היה חשוך ושקט כשהגיעו. היא רצתה להציע ללוק משקה – זה מה שנשים עושות בסרטים, מגישות לגברים כוס רבועה, מלאה במשקה כהה וגברי – אבל אור הירח השתקף מארוניות הזכוכית שרוקנו מבקבוקי משקה, ולוק הצמיד אותה לקיר ונישק אותה. היא לא אמרה לו שזאת הפעם הראשונה שלה, אבל הוא ידע. במיטתה, הוא שאל שלוש פעמים אם היא רוצה להפסיק. בכל אחת מהפעמים אמרה לו לא. סקס יכאב, והיא רצתה שיכאב. היא רצתה שלוק יהיה הכאב החיצוני שלה.

באביב היא ידעה כבר באיזו שעה לוק מסיים לעבוד, ומתי לפגוש אותו בפינה הנטושה של מגרש החניה, שם יכולים שני אנשים להיות לבד. היא ידעה באילו לילות הוא לא עובד, והייתה מקשיבה כדי לשמוע את מכוניתו נוסעת ברחוב שלה ומתגנבת על קצות האצבעות על פני דלת חדר השינה הסגורה של אביה. היא ידעה באילו ימים הוא מתחיל לעבוד מאוחר, והייתה מגניבה אותו לתוך הבית לפני שאביה חזר מהעבודה. היא ידעה שלוק לובש את החולצה של צ’רלי השמן במידה קטנה מדי כי כך הוא מקבל יותר טיפים. היא ידעה שכשהוא קם ממיטתה בלי לומר דבר הוא חושש ממשמרת ארוכה, אז גם היא לא אמרה הרבה ומשכה את החולצה ההדוקה מדי מעל לראשו והעבירה את ידיה על כתפיו הרחבות. היא ידעה שהעמידה על הרגליים כל היום מכאיבה לרגלו יותר מכפי שהוא מוכן להודות ולפעמים, כשישן, הביטה בצלקת הדקה שטיפסה לעבר ברכו. עצמות, כמו כל דבר אחר, חזקות עד שלא היו חזקות עוד.

היא גם ידעה שהבקתה של צ’רלי השמן ריקה בין ארוחת הצהריים להֶפּי אַוּוֶר, אז כשקיבלה את התוצאה החיובית בבדיקת ההיריון, נסעה לשם באוטובוס כדי לספר ללוק.

‘פאק’ היה הדבר הראשון שהוא אמר.

ואז, ‘את בטוחה?’

ואז, ‘את בטוחה לגמרי?’

ואז, ‘פאק.’

במסעדה הריקה, נדיה הטביעה את הצ’יפס שלה בבריכה של קטשופ עד שנעשה רך וספוגי. ברור שהיא הייתה בטוחה. היא לא הייתה מדאיגה אותו אלמלא הייתה בטוחה כבר. במשך ימים ייחלה לדמם, מתחננת לטיפה, אפילו לכתם זעיר, אך במקום זאת ראתה רק את הצחות המושלמת של תחתוניה. אז באותו בוקר היא נסעה באוטובוס למרכז הסיוע לנשים הרות, שהציע בדיקות וייעוץ בחינם ושכן מחוץ לעיר, בבניין אפור רבוע באמצע מרכז מסחרי. בחדר הכניסה, שורה של צמחים מזויפים הסתירה כמעט לחלוטין את פקידת הקבלה, שהפנתה את נדיה לאזור ההמתנה. היא הצטרפה לכמה נערות שחורות שבקושי הרימו אליה מבט והתיישבה בין נערה שמנמנה שלעסה מסטיק סגול וניפחה בלונים לנערה באוברול קצר ששיחקה טטריס בטלפון שלה. יועצת לבנה שמנה בשם דולורס הובילה את נדיה לחלק האחורי, שם הן נדחסו לתא צפוף כל כך, עד שברכיה נגעו בברכי היועצת.

‘אז מה, יש לך סיבה לחשוב שאולי את בהיריון?’ שאלה דולורס.

היא לבשה סוודר אפור צמרירי עם כבשים מכותנה ודיברה כמו גננת, בחיוך ובקול מתנגן. היא בטח חשבה שנדיה מטומטמת – עוד נערה שחורה שהייתה סתומה מכדי להתעקש על קונדום. אבל הם כן השתמשו בקונדומים, לפחות ברוב הפעמים, ונדיה הרגישה טיפשה מפני שחשה כל כך בנוח עם יחסי המין המוגנים־ברובם. היא הייתה אמורה להיות חכמה. היא הייתה אמורה להבין שדי בטעות אחת כדי לגזול ממנה את עתידה. היא הכירה נערות שנכנסו להיריון. היא ראתה אותן מהדסות ברחבי בית־הספר בגופיות צמודות וסווצ’רים שחבקו את בטנן. היא אף פעם לא ראתה את הבנים שהביאו אותן למצב הזה – שמותיהם היו אפופי מסתורין, קלושים כשמועות עצמן – אבל את הנערות היא לא יכלה שלא לראות, גדולות ופורחות מול עיניה. היא, מכל האנשים, הייתה צריכה לדעת. היא הייתה הטעות של אימה.

לוק רכן מולה מעל השולחן בתא וכופף את אצבעותיו כפי שנהג לעשות כשעמד בצד המגרש בזמן המשחק. בשנתה הראשונה בתיכון נדיה התבוננה בלוק יותר מאשר בקבוצה שעל המגרש. איך תרגיש אם הידיים האלה ייגעו בה?

‘חשבתי שאת רעבה,’ הוא אמר.

היא לקחה עוד פיסת צ’יפס והשליכה אותה לערמה. היא לא אכלה דבר כל היום – בפיה עמד טעם מלוח, כמו לפני הקאה. היא שלפה את כפות רגליה מתוך הכפכפים והניחה אותן על ירכו.

‘אני מרגישה חרא,’ היא אמרה.

‘רוצה משהו אחר?’

‘לא יודעת.’

הוא התכונן לקום מהשולחן. ‘אני אביא לך משהו אחר – ‘

‘אני לא יכולה להשאיר אותו,’ היא אמרה.

לוק נעצר בדרכו לקום מהמושב.

‘מה?’ הוא אמר.

‘אני לא יכולה לגדל תינוק,’ היא אמרה. ‘לעזאזל, אני לא יכולה להיות אימא של מישהו, אני הולכת לקולג’ ואבא שלי – ‘

היא לא הצליחה להביא את עצמה לומר בקול את מה שרצתה – המילה הפלה נשמעה לה מכוערת ומכאנית – אבל לוק מבין, לא? הוא היה האדם הראשון שסיפרה לו כשקיבלה את האימייל על כך שהתקבלה לאוניברסיטת מישיגן – הוא חיבק אותה עוד לפני שסיימה את המשפט וכמעט מעך אותה בזרועותיו. הוא חייב להבין שהיא לא יכולה לוותר על זה, על הסיכוי היחיד שלה לעזוב את הבית, לעזוב את אביה השקט שחיוכו אפילו לא הגיע לעיניו כשהראתה לו את האימייל, אך שיהיה מאושר יותר, היא ידעה, לאחר שתעזוב. כשלא תהיה שם להזכיר לו את מה שאיבד. היא לא יכולה להניח לתינוק הזה לעצור את חייה בדיוק כשניתנה לה ההזדמנות להימלט.

אם לוק הבין, הוא לא אמר זאת. בהתחלה הוא לא אמר דבר ושקע בחזרה אל המושב, גופו איטי וכבד לפתע. באותו רגע הוא נראה לה מבוגר יותר, פניו המכוסות זיפים עייפות וכחושות. הוא אחז ברגליה היחפות וערסל אותן בחיקו.

‘בסדר,’ הוא אמר, ואז, בקול חרישי יותר, ‘בסדר. תגידי לי מה לעשות.’

הוא לא ניסה לשנות את דעתה. היא העריכה את זה, אף שבסתר ליבה קיוותה שיעשה משהו מיושן ורומנטי, כמו להציע לה להינשא לו. היא לא הייתה מסכימה, אבל זה היה נחמד אילו ניסה. במקום זאת, הוא שאל אותה לכמה כסף היא זקוקה. היא הרגישה טיפשה – היא אפילו לא חשבה על משהו מעשי כמו איך לשלם על הניתוח – אבל הוא הבטיח שיביא את הכסף. כשהושיט לה למחרת את המעטפה, היא ביקשה ממנו שלא יחכה איתה במרפאה. הוא עיסה את עורפה.

‘את בטוחה?’ הוא אמר.

‘כן,’ היא אמרה. ‘רק תאסוף אותי אחר כך.’

היא תרגיש גרוע יותר אם יהיה לה קהל. היא תרגיש פגיעה. לוק ראה אותה עירומה – הוא נכנס אל תוך גופה – אבל איכשהו, אם יראה אותה מפחדת זו תהיה אינטימיות שהיא לא תוכל לשאת.

בבוקר של התור שלה, נדיה נסעה באוטובוס אל מרפאת ההפלות במרכז העיר. היא חלפה על פניה עשרות פעמים – בניין חום־צהבהב סתמי, מסתתר בצילו של בנק אוף אמריקה – היא מעולם לא ניסתה לדמיין איך הוא נראה מבפנים. כשהאוטובוס התפתל לעבר החוף, היא בהתה החוצה מבעד לחלון וראתה בדמיונה קירות לבנים סטריליים, כלים חדים על מגשים, פקידות קבלה שמנות בסוודרים רחבים מובילות נערות בוכיות לחדרי המתנה. במקום זאת, חדר הכניסה היה פתוח ובהיר, הקירות היו צבועים בגוון שמנתי עם שם יומרני כמו קפה או אוכרה, ועל השולחנות העשויים עץ אלון, ליד ערמות המגזינים, ניצבו אגרטלים כחולים מלאים בצדפים. נדיה, שישבה בכיסא הרחוק ביותר מהדלת, העמידה פנים שהיא קוראת את נשיונל ג’יאוגרפיק. לידה, נערה אדומת שיער מלמלה לעצמה כשנאבקה בתשבץ; החבר שלה ישב כפוף לצידה ובהה בטלפון הסלולרי שלו. הוא היה הגבר היחיד בחדר, אז ייתכן שהג’ינג’ית הרגישה את עצמה נעלה על האחרות – נאהבת יותר – מאחר שהחבר שלה הצטרף אליה, אף שלא נראה שהוא היה חבר טוב, אף שלא דיבר איתה או אחז בידה, כמו שלוק היה עושה. בצידו השני של החדר, נערה שחורה בשמלה צהובה צמודה משכה באפה, פניה טמונות בשרוול ז’קט הג’ינס שלה. אימה, אישה כבדה שעל זרועה מקועקע ורד סגול, ישבה לידה, זרועותיה שלובות על חזה. היא נראתה כועסת או אולי סתם מודאגת. הנערה נראתה בת ארבע־עשרה, וככל שמשכה באפה בקול רם יותר, כולם השתדלו יותר שלא להביט בה.

נדיה שקלה לשלוח ללוק הודעה. אני כאן. אני בסדר. אבל הוא בדיוק התחיל את המשמרת ובטח היה מודאג מספיק ממילא. היא עיינה במגזין באיטיות, ועיניה החליקו מעל הדפים אל פקידת הקבלה הבלונדינית שחייכה לתוך המיקרופון שלה, אל המכוניות בחוץ, אל האגרטל הכחול עם הצדפים שלידה. אימה שנאה את חוף הים עצמו – חול מלוכלך ובדלי סיגריות בכל מקום – אבל היא אהבה צדפים, אז בכל פעם שהלכו לים, הייתה מבלה את אחר הצהריים בטיולים על החוף כשהיא מתכופפת לאסוף צדפים מהחול הלח.

‘הם מרגיעים אותי,’ אמרה פעם. היא הידקה את נדיה אל חיקה ובחנה בעניין את הצדף שבידה, שחלקו הפנימי המבריק נגלה לעין. הצדף נצץ בידה בגוני לבנדר וירוק.

‘טרנר?’

בפתח הדלת, אחות שחורה עם ראסטות מאפירות קראה את שמה מלוח הכתיבה המתכתי. כשנדיה הרימה את תיקה, היא הרגישה איך האחות בוחנת אותה במבט מהיר, עיניה עוברות על פני חולצתה האדומה, מכנסי הג’ינס הצמודים ונעלי העקב השחורות.

‘היית צריכה ללבוש משהו נוח יותר,’ אמרה האחות.

‘נוח לי,’ אמרה נדיה. היא הרגישה כאילו היא בת שלוש־עשרה שוב, עומדת במשרדו של סגן המנהל המרצה לה על קוד הלבוש.

‘מכנסי טרנינג,’ אמרה האחות. ‘מישהו היה צריך להגיד לך את זה כשהתקשרת.’

‘אמרו לי.’ האחות נענעה בראשה והתחילה לחזור במסדרון. היא נראתה עייפה, בניגוד לאחיות הלבנות הנמרצות שהסתובבו במסדרון בחלוקים ורודים ונעלי גומי. כאילו ראתה כל כך הרבה ששום דבר כבר לא הפתיע אותה, אפילו נערה חצופה בבגדים טיפשיים, נערה בודדה כל כך עד שלא הצליחה למצוא אפילו אדם אחד שיישב איתה בחדר ההמתנה. לא, לא היה שום דבר מיוחד בנערה כזו – לא ציוניה הטובים, לא יופייה. היא הייתה סתם עוד נערה שחורה שמצאה את עצמה בצרה וניסתה לצאת ממנה.

בחדר האולטרסאונד שאל הטכנאי את נדיה אם היא רוצה לראות את המסך. זה לא הכרחי, הוא אמר, אבל יש נשים שזה עוזר להן לסגור מעגל. היא אמרה לו שלא. היא שמעה פעם על נערה בת שש־עשרה מבית־הספר שלה, שילדה והשאירה את התינוק שלה על שפת הים. הנערה נעצרה כששבה לאחור ואמרה לשוטר שראתה תינוק, והשוטר גילה שהיא אימו. איך הוא ידע, נדיה תמיד תהתה. אולי, לאור פנסי הניידת שלו, הוא ראה את הדם המכתים את פנים ירכיה או שהריח את החלב הטרי מפטמותיה. או אולי זה היה משהו אחר לגמרי. הזהירות שבה הושיטה את התינוק, הרוך בעיניה כשהבריש את החול משערו הפלומתי. אולי ראה, גם כשנסוג לאחור, את אהבת האם שהתמשכה כחוט זהב ממנה אל התינוק הנטוש. משהו הסגיר את הנערה, אבל נדיה לא תחזור על אותה טעות. היא לא תשוב לאחור. היא לא תהסס ולא תניח לעצמה לאהוב את התינוק או אפילו להכיר אותו.

‘פשוט תעשה את זה כבר,’ היא אמרה.

‘מה לגבי ריבוי עוברים?’ שאל הטכנאי והתגלגל לעברה על הכיסא. ‘את יודעת, תאומים, שלישייה…’

‘למה שארצה לדעת את זה?’

הוא משך בכתפיו. ‘יש נשים שרוצות.’

היא כבר ידעה יותר מדי על התינוק, כמו העובדה שהיה בן. היה מוקדם מכדי לדעת, אבל היא הרגישה את זרותו בגופה, משהו שהיה היא ולא היה היא. נוכחות זכרית. ילד שיהיו לו התלתלים הסמיכים של לוק וחיוכו מלוכסן העיניים. לא, היא לא יכלה לחשוב גם על זה. היא לא יכלה להרשות לעצמה לאהוב את התינוק בגלל לוק. אז כאשר הטכנאי סובב את החיישן בתוך החומר הכחול הצמיגי על בטנה, היא הסבה את ראשה.

אחרי כמה רגעים הטכנאי נעצר והשהה את החיישן על טבורה.

‘הה,’ הוא אמר.

‘מה?’ היא אמרה. ‘מה קרה?’

אולי היא לא באמת בהיריון. זה יכול לקרות, לא? אולי נפלה טעות בבדיקה או שהתינוק חש שאינו רצוי. אולי הוא ויתר בעצמו. היא לא הצליחה להתאפק ופנתה לעבר הצג. המסך היה מלא במשולש של אור לבן מגורען, ובמרכזו אליפסה שחורה שבה כתם לבן יחיד.

‘הרחם שלך הוא כדור מושלם,’ אמר הטכנאי.

‘אז? מה זה אומר?’

‘לא יודע,’ הוא אמר. ‘שאת גיבורת־על, אולי.’

הוא צחקק וסובב את החיישן בתוך הג’ל. היא לא ידעה מה היא מצפה לראות באולטרסאונד – השתפלות של מצח, אולי, קו מתאר של בטן. לא הדבר הזה, לבן ודמוי שעועית וקטן כל כך שהיא יכולה להסתיר אותו באגודלה. איך יכול האור הזעיר הזה להיות חיים? איך יכול דבר קטן כל כך להביא את הקץ על חייה?

כשחזרה לחדר ההמתנה, הנערה בז’קט הג’ינס בכתה. אף אחד לא הביט בה, אפילו לא האישה הכבדה, שישבה עכשיו במרחק של מושב אחד. נדיה טעתה קודם – לא ייתכן שהאישה הזו היא אימה של הנערה. אֵם הייתה מתקרבת אל ילד בוכה, לא מתרחקת ממנו. אימה הייתה מחבקת אותה וסופגת את דמעותיה בגופה שלה. היא הייתה מנענעת אותה ולא הייתה מרפה עד שהאחות הייתה קוראת שוב בשמה. אבל האישה הזאת הושיטה יד וצבטה את ירכה של הנערה הבוכה.

‘תפסיקי עם זה,’ היא אמרה. ‘רצית להיות מבוגרת? אז הנה, עכשיו את מבוגרת.’

הפרוצדורה נמשכת רק עשר דקות, אמרה לה האחות עם הראסטות. פחות מפרק של סדרה בטלוויזיה.

בחדר הניתוח הקר, נדיה הביטה בצג שהיה תלוי מולה והתחלפו בו תמונות של חופים ברחבי העולם. מעליה ניגנו הרמקולים מוזיקת מדיטציה – גיטרה קלאסית על רקע גלים נשברים – והיא ידעה שהיא אמורה להעמיד פנים שהיא שוכבת על אי טרופי, שרועה על גרגירי החול הלבן. אבל כשהאחות הניחה את מסכת ההרדמה על פניה ואמרה לה לספור עד מאה, היא לא יכלה לחשוב אלא על הנערה שנטשה את תינוקה בחול. אולי החוף הוא מקום טבעי יותר לנטוש בו תינוק שאת לא יכולה לטפל בו. לערסל אותו בתוך החול ולקוות שמישהו ימצא אותו – זוג מבוגר בטיול לילי, שוטר סיור שיעביר את הפנס שלו על פני ארגזי בירה. אבל אם לא ימצאו אותו, אם אף אחד לא יעבור שם, הוא יחזור לביתו הראשון, אוקיינוס כמו זה שבתוכה. המים יפרצו אל החוף, יאספו אותו בזרועותיהם ויערסלו אותו עד שיירדם.

כשזה נגמר, לוק לא בא לקחת אותה.

שעה אחרי שהתקשרה אליו, היא הייתה הנערה היחידה שעדיין חיכתה בחדר ההתאוששות, מכורבלת בכורסה ורודה מרופדת מדי ומצמידה כרית חימום אל בטנה המתכווצת. במשך שעה היא בהתה אל תוך אפלוליות החדר. היא לא הצליחה לראות את פניהן של האחרות, אך דמיינה שהן נטולות הבעה כפניה שלה. אולי הנערה בשמלה הצהובה בכתה לתוך משענת היד של הכורסה שלה. אולי הג’ינג’ית פשוט המשיכה לפתור את התשבץ שלה. אולי היא עברה את זה פעם או שכבר יש לה ילדים והיא לא יכולה לגדל עוד אחד. האם זה קל יותר כשכבר יש לך ילד, כמו לסרב למנה שנייה כי את כבר מלאה?

עכשיו האחרות כבר לא היו והיא הוציאה את הטלפון שלה כדי להתקשר ללוק בפעם השלישית. האחות עם הראסטות גררה לכיוונה כיסא מתכת. היא אחזה בידה צלחת נייר עם קרקרים וקרטון מיץ תפוחים.

‘ההתכווצויות יהיו כואבות בהתחלה,’ היא אמרה. ‘שימי על זה משהו חם, זה יעבור. יש לך כרית חימום בבית?’

‘לא.’

‘אז תחממי מגבת. גם זה טוב.’

נדיה קיוותה בתחילה שתקבל אחות אחרת. היא צפתה באחיות האחרות שהתרוצצו בחדר כדי לטפל בבנות חסותן, מציעות חיוכים, אוחזות ידיים. אבל האחות עם הראסטות רק נענעה מולה את הצלחת.

‘אני לא רעבה,’ אמרה נדיה.

‘את צריכה לאכול. אני לא יכולה לשחרר אותך עד שתאכלי.’

נדיה נאנחה ולקחה קרקר. איפה לוק? נמאסה עליה האחות הזו, עם עורה המקומט ועיניה הרציניות. היא רצתה להיות במיטה שלה, עטופה בשמיכה שלה, ראשה על חזהו של לוק. הוא יכין לה מרק וישים סרטים במחשב הנייד שלו עד שתירדם. הוא ינשק אותה ויגיד לה שהייתה אמיצה. האחות שחררה את רגליה השלובות ואז שילבה אותן שוב.

‘שמעת משהו מהחבר שלך?’ שאלה.

‘עוד לא, אבל הוא יבוא,’ אמרה נדיה.

‘יש לך מישהו אחר להתקשר אליו?’

‘אני לא צריכה מישהו אחר, הוא יבוא.’

‘הוא לא יבוא, מותק,’ אמרה האחות. ‘יש לך מישהו אחר להתקשר אליו?’

נדיה הרימה את מבטה. הביטחון של האחות בכך שלוק לא יבוא הבהיל אותה, אך היא הייתה מזועזעת אף יותר מהשימוש שלה במילה מותק. צליל רך ועדין שנראה שהפתיע אפילו את האחות עצמה, כאילו התגלגלה המילה מעל לשונה בטעות. ממש כמו שאחרי הניתוח, מתוך הזיה, נדיה הביטה בפניה המטושטשות של האחות ואמרה ‘אימא?’ במתיקות כזאת, עד שהאחות כמעט אמרה כן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האימהות”