אבנסטון, אלול, שני יהודים…
שלוש נובלות בהן מתח, מין ואבסורד מלווים את המספר בין היבשות בהן הוא מבקר, ולא מניחים לנו הקוראים אפילו לרגע.
אבנסטון הוא בעיקר סיפור העלמותה של ילדה יהודייה שמשפחתה חיה בקרבת העיר שיקגו.
עלילת אלול, או איילול בתורכית, מתרחשת באיזמיר, בה פוליטקה ושחיתות משתלטים גם על חייו של חוקר משטרה צנוע המגיע אל העיר מצפונה של הארץ.
בניגוד למצופה הנובלה שני יהודים באנטוורפן לוקחת אותנו לא רק אל עבר העיר הבלגית אלא גם לחיפה ורמת גן. הסיפור הוא סיפורו של אוהד קמחי, משתחרר טרי, הנקלע נגד רצונו לעימות עם עולם הפשע.
במבצע!
על אורי מרכוס הס
Uri Marcus Hes- born 1958, in Jerusalem - has lived since 1973 also in the Netherlands, France, the UK and the USA. He has written poetry (‘Considere Dead’ appeared in 2002), Art criticism (articles in KAVin 1987-1989), and fiction. Two ... עוד >>
קטגוריות: מבצעי החודש, מתח ופעולה, סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:
28.00 ₪
מקט: 978-965-565-257-4
מסת"ב: 978-965-565-257-4
אבנסטון, אלול, שני יהודים… שלוש נובלות בהן מתח, מין ואבסורד מלווים את המספר בין היבשות בהן הוא מבקר, ולא מניחים […]
אבנסטון
א
כששוטר טילפן בשבע בערב להודיע להם שבתם, דבי, הגיעה לאבנסטון שבוויומינג במקום לאבנסטון שליד שיקגו, רייצ’ל מיהרה להעביר את השפופרת לבעלה ג’וש. היא לא הצליחה להעלות בדעתה כל מחשבה מסודרת, ולמעשה כלל לא הצליחה לחשוב או להרגיש משהו נקודה.
אומנם דבי כבר הייתה בת עשרים, אבל היא הייתה אמורה לחזור הביתה יום קודם לכן, כך שבמשך כעשרים וארבע שעות איש לא ידע היכן היא נמצאת.
רייצ’ל לא יכלה למקם בדיוק את אבנסטון שבוויומינג על המפה, אבל העיירה בכל מקרה נמצאה בצד השני של ארצות הברית, אולי אלף קילומטר מבית מגוריהם.
סם, בנם של ג’וש ורייצ’ל, לחץ על כפתור הרמקול, בעוד אביו מביט בו כאילו אינו בטוח שזה הדבר הנכון לעשות.
“איפה הבת שלנו כעת?” ג’וש שאל.
“היא בבית המחסה,” נשמע קול מנוזל עם היגוי של קאובוי. “כלומר, בבית החולים הממשלתי.”
ג’וש, שבעצמו היה רופא, ידע שכבר יותר מעשרים שנה לא נהוג לדבר על “בית מחסה לחולי רוח”. גם לו היה קשה לארגן את המחשבות אבל הוא ניסה להישאר מרוכז.
“למה היא לא מתקשרת אלינו בעצמה?” הוא שאל. “קרה לה משהו?”
“כל מה שאני יכול להגיד,” השוטר אמר מעברו השני של הקו, “זה שהיא נמצאת בעיר אבנסטון, שאליה היא לא הייתה צריכה להגיע…”
הייתה טיסה שהגיעה לסולט לייק סיטי מעט לפני אחת עשרה בערב. אחר כך לא הייתה ברירה אלא לשכור מכונית ולהגיע לוויומינג אחרי חצות. המחשבה עצמה על חציית היבשת באמצע הלילה הקפיאה לרייצ’ל את הדם.
סם התעקש לנסוע עם אביו. ייתכן שהרעיון היה מוצדק – מי ידע מה יכול לקרות למכונית בדרך – אבל ג’וש חשש להשאיר את רייצ’ל לבד בבית. הם לא ממש ידעו למי לצלצל.
ב
אחרי יום עבודה מפרך בבית החולים, שעתיים וחצי של טיסה ושעה של נהיגה על הכביש המהיר 80, ג’וש היה זקוק לכוס קפה. הוא עקב אחרי פסי הצבע שעל האספלט כדי שלא לגלוש לשולי החצץ.
למרות החושך סם הצליח לזהות גידולים בשדות המרוחקים מהכביש אבל באותו הזמן הוא בדק את השלטים השונים במאמץ למצוא מסעדה: מפעל פה, כנסייה בפטיסטית שם ולבסוף בר. כמה מאות מטרים מהם האירו אורות ניאון בצהוב ובתכלת מבנה טרומי לא מבטיח במיוחד.
ארבעה גברים ישבו לאורך דלפק עמוס בקבוקי בירה. הם הסתובבו להביט בג’וש ובסם. ג’וש נזכר שכבר שמע שצוואר הרד־נקס שרירי מכדי להסתובב בעצמו: החזה והכתפיים צריכים היו להסתובב יחד איתו. מעל הבר הייתה תלויה כרזה: “לא למדינת סעד כושית/יהודית”.
“קפה אחד לדרך,” ג’וש ביקש מהברמן.
“לפחות לא היה רשום שאין כניסה לכלבים ויהודים,” סם ציין כשהם כבר היו בחוץ.
ג’וש היה עייף מכדי לצחוק. “מכל המדינות בארצות הברית דבי הייתה צריכה לבחור דווקא את זו עם אפס נקודה אפס משהו אחוז יהודים?” הוא שאל את עצמו. הוא רצה למצוא מוטל ללילה כדי שמוקדם בבוקר, יחד עם דבי, הם יוכלו לחזור לשדה התעופה ולעלות על טיסה חזרה לשיקגו.
השמיים היו שחורים יותר מאשר בעיר. התנועה הייתה דלילה. המכונית השכורה הכמעט־חדשה רק הגבירה את תחושת הזרות. וויומינג!
ג
למחרת ג’וש התקשר לרייצ’ל מהטלפון במוטל. “לא,” הוא אמר. “דבי לא זיהתה אותי, אבל כעת כשהצטרפנו לסם בחדר המוטל הכול מסתדר טוב יותר. היא אומנם חושבת שסם הוא טים ושהם מאחרים לכנסייה, אבל לפחות היא שמחה לחזור איתנו לשיקגו.”
“מה לדעתך קרה?” רייצ’ל שאלה כמעט בלחישה. “מישהו התקיף אותה? או שאולי נתנו לה סמים?”
“קשה לומר,” ג’וש ענה בניסיון להישאר רגוע. הוא ורייצ’ל ישנו רע באותו הלילה. רק סם ודבי כנראה ישנו לא רע כי כעת הם זללו ביצים מקושקשות ותפוחי אדמה מטוגנים ומספר בלתי מוגבל של פרוסות טוסט עם חמאה וריבה.
“כשהודעתי ל’נורת־שור’ שלא אגיע היום לעבודה,” הוא הוסיף, “סידרתי שדבי תיבדק במרפאת המתבגרים מחר בבוקר.”
רייצ’ל התקשתה להישאר בבית הריק. היא נזכרה שהשבוע מתנדבים מהקהילה היהודית הוזמנו לעזור בשיפוץ וסידור חנות השעונים לשעבר ברחוב אוהקטון, זו שעמדה להפוך לחנות חפצים מיד־שנייה. את חלק מהאנשים היא כבר ראתה בחודש ספטמבר בפגישות של ראש השנה והימים הנוראים אבל עם אף אחד מהם עוד לא נוצר קשר קרוב במיוחד.
בכל זאת היא בחרה להצטרף לקרול ברג שהייתה שקועה בניקוי ארון גדול, שעל מדפי העץ הישנים שלו היא שמה עכשיו נייר עטיפה צבעוני.
ד
השנה הייתה תשנ”ח, 1998, ואנשים היו זקוקים לחברת שכניהם יותר מתמיד. הרב ואלד, שעמד בראש המכון ללימודי הקבלה, לא היה היחיד שבישר שזו שנתה האחרונה של האנושות, לפחות במתכונתה הנוכחית.
כאילו כדי לאשר את הדברים הייתה תופעת ה”אל־ניניו” מקיפה ואלימה יותר מאי־פעם: שטפונות, רוחות הרסניות וגשם בלתי פוסק. אבנסטון אולי לא הייתה בקליפורניה וה”אל־ניניו” לא ממש הורגש בה, אבל הודעות על סופו של העולם צריך לקחת ברצינות גם באילינוי.
בנייני קהילת “אמת ואמונה”, קהילה יהודית קונסרבטיבית, שכנו מעט מחוץ לאבנסטון והתחושה הייתה שפתיחת חנות יד־שנייה תוכל לשמש למתנדבי הקהילה, בין היתר, כמעין שלוחה במרכז העיר. היה מספיק מקום בחנות כדי ליצור פינת קפה עם כמה שולחנות, שבה מי שרצה היה יכול לאלתר פגישת קפה או תה.
“הלוואי שיכולתי לעודד אותך יותר,” קרול אמרה לרייצ’ל אחרי ששמעה ממנה למה ג’וש וסם נעדרו מהבית במשך הלילה. “הבן שלי, אדם ,כבר שלושה חודשים במצב של חצי צמח: קם ,יושב או הולך לשירותים כמעט כמו רובוט. הוא לא אומר יותר מאשר ‘כן’, ‘לא’, או ‘אני עייף’. בכל פעם זה מפחיד אותי מחדש כשאני חוזרת בערב לדירה ומוצאת אותו באותה התנוחה מול הטלוויזיה, הווליום כבוי, האור מרצד ואדם ללא כל הבעה על הפנים… כאילו החיים חדלו מלהתקדם, כאילו שהם נכנסו במקום זאת למין מעגל. הוא הרי רק בן עשרים ושש!”
“שלא נדע,” רייצ’ל מלמלה.
“בהתחלה הרופאים חשבו שזו מחלת לים, כי היו לו כמה כתמים אדומים על הבטן. עכשיו מאשימים את כמות האנטיביוטיקה הגדולה שהוא קיבל או את החיסונים השונים. עוד לפני המחלה אדם השתתף בניסויים לתרופות חדשות במעבדות של פארק רידג’. אני לא השתגעתי מהרעיון אבל הוא רצה להרוויח כסף בעצמו. מה בדיוק נתנו לו שם השד רק יודע. אבל גם זו רק היפותזה אחת מתוך מאה… אין לי מושג מה באמת קורה.”
“זה נורא!” רייצ’ל הגיבה. “אני עדיין מקווה שעם דבי זו רק הצטברות של עייפות ולחץ. היא עומדת לסיים את לימודי הקדם־רפואה ובמשך יותר מחודש היא התכוננה לבחינות הגמר. יכול להיות שכדי להישאר ערה ומרוכזת כל אותם שבועות היא לקחה כדורים כלשהם.”
“כשחושבים על זה,” קרול אמרה, אנחנו יודעים כל כך מעט, אפילו על הילדים שלנו עצמם…”
לאחר שכל הרהיטים בחנות הועברו למרכז החדר כדי לאפשר את תיקון וצביעת הקירות, רייצ’ל הוסיפה: “חשבתי שאת הגרוע ביותר כבר עברתי עם סם, הבן שלי. כשהוא היה בן שתים עשרה כדור נפלט מרובה צייד שאחד ההורים מחטיבת הביניים החזיק אצלו במחסן. הרובה החליק מהידיים של אחד החברים של סם והרג אותו במקום. לסם לא קרה שום דבר אבל הוא היה במצב של טראומה במשך כמה חודשים. הוא עדיין לא אותו הסם שהיה. אני מתפללת עבור כולנו ,ובמיוחד עבור דבי כמובן, ששום דבר רציני לא קורה לה.”
מישהו התחיל לקדוח באחד הקירות עבור מדפים חדשים והקשה על המשך השיחה. קרול הציעה שהיא ורייצ’ל תאכלנה יחד צהריים. רייצ’ל פחדה שהיא מכבידה על קרול אבל הייתה אסירת תודה על כך שהארוחה תעזור לזמן לעבור.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שני יהודים באנטוורפן”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות