החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שמיטה

מאת:
הוצאה: | 2017-08 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

בישוב דתי קטן, בין בתים זהים המאכלסים משפחות דומות, מתפתחת מערכת יחסים חידתית ואסורה בין מורה לתלמידתה. תמר היא מורה צעירה להבעה באולפנה לבנות, רווקה מזדקנת במונחי המגזר, הגרה ביחידת דיור הצמודה לבית הוריה וממלאת את שעותיה הפנויות בקריאת ספרים ובבדיקת עבודות. נעמי, תלמידתה, היא נערה יפה ומחוזרת, אשר איבדה את אמה בפיגוע, ומחפשת את מקומה בעולם מתפרק. העבודות שמגישה נעמי לתמר, והערותיה של תמר עליהן, הן הצופן בעזרתו מאותתות השתיים את הסרבנות שלהן, את המשיכה, את הפחד.

שמיטה, רומן הביכורים של אסתי הלפרין־מימון, הוא רומן קולח, מעמיק, מפתה, המזמין את הבאים בשעריו להתוודע אל כוחה ואל מחירה של האחרוּת; להתבונן בעובדה המטרידה כי זהות — אישית, קהילתית, מינית — היא מושג נזיל; ולהכיר בחריגוּת היסודית בחוויה האנושית, אשר אינה ניתנת להפרה, למעט אולי ברגעי חסד קטנים המוכמנים בשפת הסתרים של השירה.

מוריה דיין־קודיש

מקט: 15100778
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1.

‘קידוש!’ רעם קולו של חיים, ושפמו העבה השתרבב קדימה מעל שפתיו הבשרניות. עיניו החומות נעצמו בתיאום עם פתיחת פיו. טביעת היד של עוֹל ימיו ניכרה בקולו הרם והמחוספס, שגם אילולא ניתן בתוך מילים היה מניע את בני המשפחה כולם אחריו. המילים המוכרות חלפו בחלל החדר, וסביבן דממו כל האחרים, מקיפים את שולחן השבת החגיגי. הפעוטות אף הם פסקו ממשחקיהם ונטשו יתומים את הצעצועים על השטיח הסגלגל והרך. ברכה עמדה מולו בגופה המלא, עיניה הבהירות מוקפות בקמטים זעירים שבאור הנרות בלטו יותר מכרגיל. לצדה עמדו בנותיה הנשואות, ידיה אוחזות בידי שני נכדים קטנים. שני החיילים העייפים, גאוות הבית, נראו עומדים בקושי. בפניהם היגעות התאמצו להותיר עיניים פקוחות וגו זקוף. היתה זו רק תמר שהשפילה את מבטה. חוששת לתת לרגעים האלה של המשפחה הנוכחת כל כך בחגיגיות השבת לחדור אל תוך עולמה.

תווי הפנים של ילדי המשפחה נראו כמו נטבעה בהם חותמת הבית שברכה ניהלה בגאווה בולטת. צורת העיניים ומרחקן מן האף, זווית השפתיים בַחיוך, מתאר הפנים, הצבעים הבהירים. אף שכל אחד דמה לאחיו בתָו אחר, נראו כולם שייכים במובהק אלו לאלו, סל אחד של פירות מזן זהה. וכמו בתוך כל סל פירות, למרות הדמיון נותרו הפערים. הלל יפת התואר זרחה ביחס לכולם בבובתיות מלכותית של פנים שנצטרפה בהן עדנה יוצאת דופן. דבר־מה אפף את פניה והבחינהּ ממי שסב אותה, באותה תכונה בלתי ניתנת להגדרה הנקראת חן, שנישאה גם בפניו של צבי, בעלה. עטרה בלטה במעין רצינות כבדת ראש של אימהוּת מהוגנת. היתה בפניה רכות מעוררת אהדה, לצד עצב ביקורתי ונוקשה שהעיד עליה שהיא יודעת לחנך את ילדיה בדרכי נועם אך לא רק בהן. חוש האחריות שבלט בה עוד מילדותה כבת בכורה המשיך באופן טבעי אל תוך האימהוּת שלה, וכך מבלי ששמה לב גלשה מילדה בוגרת למבוגרת ממש. ישי, בעלה, נראה צנום ביחס אליה, וכהה הרבה יותר משאר בני המשפחה. נדמה היה כי בין שניהם שוררת הבנה שקטה וברורה. אני הנהר ואתה שְתה, אני השורשים ואתה, לך פְרח ושגשג, אני החיק ואתה, הנח בי את ראשך, ויחד לא נצטרך לכלום מאיש לעולם. כי למרות שבכל היבט היתה משפחתם, שכבר נוספו לה חיש מהר חמישה עוללים צעירים, תלויה בהוריה של עטרה ובעזרתם, נראו השניים כמי שנשענים זה על זה במין סימביוזה מושלמת. בני המשפחה, אליה ואביעד, שהיו מותשים, נושאים על גבם עייפות של שבועות מחוץ לבית במדים, בקושי הצליחו לעמוד עד תום הקידוש. בפניו של אליה עוד נגלה התום הילדי שכה בלט בו תמיד, ולרגעים נדמה היה שלא יצליח לעולם להגות ‘צ’ או ‘ש’ נכונה מרוב הינקות שאופפת אותו. לחייו היו מתאדמות בקלות, ועיניו ברקו בהתלהבות אמיתית גם מהדברים הפשוטים ביותר. לעומתו היה אביעד מחוספס יותר, תווי הפנים של המשפחה כמעט נשחקו בגסות שבהליכותיו ובהבעותיו, וקולו היה עבה ורם יותר. היה בו דבר־מה מגושם וגמלוני ובכך דמה יותר מכולם לברכה. את שערה הבהיר של ברכה ירשו כל הילדים, אצל הלל הוא זהר, אצל אביעד נותר מאובק, אצל אליה כה התעדן עד שאיבד כמעט מצבעו ואילו אצל עטרה דמה לדבש.

‘אבישי של מלכה ואליהו מפורסם,’ אמרה ברכה בחיוך רחב והראתה באצבעה לעבר העיתון. התמונה של אבישי יפה התואר התנוססה בשער אחד המוספים של עיתון השבת, ולאור הנרות הדולקים נדמתה למוקפת הילה. הכתבה עסקה במנהיגות הדור הצעיר והריאיון עם אבישי, שיזם את ההפגנה המרשימה בגודלה באותו השבוע, היה גולת הכותרת. ‘הוא חבר של נעמי אילות,’ אמרה הלל בידענות מלומדת. ‘ראיתי אותם מטיילים ביישוב ביום חמישי שעבר.’ ‘של נעמי אילות? תמר, היא לא תלמידה שלך באולפנה השנה? את ידעת מזה?’ קולה הצרוד של ברכה הפך גס יותר כשהגבירה אותו אפילו במעט. ‘היא לא סיפרה על זה בשיעור לשון,’ ענתה תמר ביובש והפנתה את עיניה אל התמונה מלאת הרהב.

בעוד מבטה שקוע בתמונה היא נזכרה באבישי הילד שהיתה רואה מזמן מחכה בטרמפיאדה, ועכשיו ראתה מטייל מפעם לפעם עם נעמי ביישוב. באותם טיולים מעולם לא ראתה אותו מביט בנעמי, אלא מביט אך ורק קדימה. תמר לא הכירה את אבישי טוב, אבל עוד לפני שהספיקה להרהר באי אלו אירועים שעלו בזיכרונה על אודותיו החלה השיחה במשפחתה לסוב סביבו. ‘ונעמי נראית שמחה, ברוך השם?’ שאלה עטרה וכמו חלף צל על פני כולם לרגע, מכרכם את הבעתם הנינוחה. ‘כמה מאושרת היא כבר יכולה להיות,’ שאל אליה בתמימות, ‘אחרי האסון.’ שתיקה לא נעימה עמדה בחלל החדר, והלל מיהרה להשיב את הדיון על כנו, ‘בעזרת השם היא תקים בית משלה.’ ושוב נסבה השיחה על אבישי. ברכה אמרה כמה הוא נאה ומנומס, וחיים דיבר בגאווה על בני ישובים, ועל החוסן של הדור הזה, שיודע לקחת את המסורת הלאה מבלי להטיל בה ספקות ולקלקל את כל העבודה שעשו לפניו. כולם הזכירו שהוא ודאי ילך לסיירת מטכ’ל לאחר שנתיים של מכינה ועד כמה הרבנים רואים בו מנהיג. ‘וגם כסף לא חסר שם במשפחה,’ הוסיף חיים במבט מהורהר. ‘משפחה טובה,’ סיכמה עטרה בפסקנות. תמר נזכרה במתנות הגדולות שהיו מביאים הוריו מטיולים בחו’ל כמה פעמים בשנה. נדמה היה לה שתמיד ראתה אותם עולים או יורדים מרכב יוקרתי כזה או אחר. אבישי היה לבוש תמיד בקפידה, ילד של יישוב לבוש מותגים, דובר אנגלית כיאה לבן של הורים ממוצא אמריקאי, שטרחו לוודא שכולם ידעו שהם מרוויחים בדולרים. היא זכרה ששמעה על אריזות הענק של הלגו והפליימוביל שניתנו לאבישי, בן היישוב השכן. אבל לפתע גילתה שמעולם, גם לא בגני השעשועים, בקייטנות, במחנות, מעולם לא ראתה את אבישי משחק. ‘עם בנים כמוהו יש תקווה ליישוב הארץ, ברוך השם!’ חרץ חיים בקול בוטח. ‘ואיך שהיישוב שלנו גדל,’ אמרה ברכה בהנאה מחויכת.

‘ניטול ידיים,’ מחא כף חיים בסיפוק וניגש לנטילה בעצמו. בני המשפחה עמדו כולם בתור, נוטלים ומברכים, מנגבים ומתיישבים, תומכים בקטנים, מהמהמים ומהסים זה את זה עד לשעת הברכה. החולצות של הגברים עוד בהקו בלובנן, ללא כתם ורבב עליהן. תחילה בירך חיים בקולו הרם ונגס בחלה הדשנה, ואז הניח את הפרוסות זו על גבי זו בצלחת שהיתה לפניו. ‘המממ,’ נשמע קול מכיוונה של ברכה, שהזדרזה לנעוץ מבט בתמר, וזו קפצה ממקומה ושבה בן רגע עם כלי ההגשה המיועד לחלה של שבת. ‘המוציא לחם מן הארץ,’ בירכו האותיות הצבעוניות על כלי החרס המעוטר שיבולים חומות־צהובות, מעשה ידיה של ברכה. עדות חיה לפאר יצירתה.

אף שלא ניחנה בחוש אמנותי, היתה ברכה כרוכה אחר כל מלאכה שניתן היה ללמוד על פי הוראה ושיטה. וכך, בכל תקופה בה פרחה אופנה כזו או אחרת בקרב נשות היישוב, היתה ברכה מהמצטרפות הראשיות והראשונות לחוג, ואף מבין השקדניות ביותר. בין אם מדובר היה בקרמיקה, סריגה, תפירה, ויטראז’ או הדפס, ברכה התמסרה למשימה בשקיקה דתית כמעט, אף שתוצריה היו לרוב מצועצעים למדי. שלל חפצי נוי חסרי חן מילאו את הבית הגדול, כשהמשותף להם היה בעיקר פסוקים מוכרים, עיטורי טבע, והיותם תשמישי קדושה. כשהביטה בהם נמלא לבה גאווה נרגשת. אולי מפני שבורכה בבורות שהפכה אותה עיוורת לפער שבין אמנות לקיטש ואולי מפני שבסתר לבה כל שרצתה היה להיכלל במעשה העולם. יופי רב ומוצק היה סביבה כל העת, וכמיהתה הגדולה ביותר היתה להימהל בו באופן כזה או אחר. בעת שהתמסרה למלאכה, כל מלאכה באשר היא, היתה המלאכה מציתה בה אשליה מתוקה. או אז, היה נדמה לה כי אותה הקללה האכזרית שמנעה ממנה להשתייך עד כה לנשגב שבמעשה העולם פגה. וכך, הקפידה ברכה והתעקשה על השימוש בתוצרי מלאכתה באדיקות, מעניקה להם מעמד של כבוד לו קיוותה בלבה שתזכה היא.

ראשית הושיטו את ידם אל קערת החלה שבמרכז השולחן הגברים, החתנים והחיילים. הם פצחו בדיבור. אחריהם היו אלו עטרה והלל, וברכה שמיהרה לחלק חלה לילדים כולם. אחרונה הושיטה את ידה תמר אל הקערה. עד שהותר לה הדיבור היתה השיחה כבר קולחת בפי כולם. מצב ההתיישבות בארץ העסיק את הכול ובליל של קולות נשמע עם שקשוק צלחות וכפות בעת אכילת המרק. לבסוף התיישבה גם ברכה במקומה בראש השולחן. ‘בתיאבון,’ פנתה אל כולם, אף שהיו כבר בעיצומה של האכילה.

‘מי היה מאמין שלפני ארבעים שנה, חיים, ישנו כאן ממש באוהלים?’ פנתה ברכה בחיוך אל בעלה, אף כי היה ברור שדבריה מכוונים לאוזניים רבות. ‘יש לכם זכות גדולה, ברכה,’ אמר ישי וחייך, מרכיב את יאיר הקטן על ברכיו ומחזיק בזרועו הפנויה את אמונה. ‘אולי יום אחד עטרה ואני נקים בעצמנו יישוב כמוכם, בעזרת השם.’ ברכה עיקמה את שפתיה ושתקה וחיים הישיר מבט אל ישי ואמר מבלי להתבלבל, ‘יש עוד מה לחזק כאן את היישוב הזה, אף אחד לא זז מכאן כל כך מהר. תנו לאחרים לעשות משהו, אתם תשלימו את המלאכה כאן. יש גם מה לומר בזכות הנאמנות לבית. זמירות?’ הוא הפנה את מבטו אל ברכה. למרות שלא ניחנה בשמיעה טובה או בקול ערב התעקשה לשיר בקול גדול. היא החלה מזמרת בזיוף קל, ואחר הצטרפו אליה כל יתר הישובים סביב השולחן. יום זה מכובד מכל ימים כי בו בחר צור עולמים

תמר שרה בשקט, מחפשת היכן להניח את מבטה מבלי שיפגע בעיניו של אחר. אחיה החיילים כמעט נרדמו עוד בשעת האוכל וכעת נראו כמי שראשם עלול ליפול בכל רגע. כולם התגאו בהם, משרתים ביחידות קרביות, לכל אחד חברה שלומדת במדרשה, צפויים להתחתן בתום השירות הצבאי אם לא עוד קודם. עטרה יצאה מהחדר כדי להיניק והלל בדיוק ליטפה את בטן הריונה הראשון. תמר הסיטה את מבטה אל אביה אבל נדמה היה לה שהוא אינו שש להביט בה, ואמה גם היא נמנעה ממנה בדרכה. היה זה כאילו למדו עיניה של תמר דרך מפותלת של תנועה המאפשרת לה לראות ולא להיראות בעת ובעונה אחת. נעות בין ובתוך, מכירות את סתר שולי המבט של האחרים עד כדי כך שידעו בכוחות עצמן להיחלץ מלפגוש מבט כלשהו במשך ארוחה שלמה.

בשעת הקינוח המשיכה ברכה לדבר על היישוב המתרחב ולבסוף אמרה בצעקה כמעט צורמת, ‘די חיים, אני לא יכולה להתאפק יותר!’ חיים דפק באגרופו על השולחן וענה לה: ‘טוב! שיהיה!’ והיא התפרצה, ‘יש לכם בית חדש!’ מפנה את דיבורה אל הלל וצבי המופתעים. הלל קפצה לחבק אותה בשעה שצבי החליף לחיצה חמה ונבוכה עם חיים. ברכה התרגשה והמשיכה, ‘די כבר לגור ביחידת דיור קטנה, זהו! כמה זמן יכול זוג צעיר לחיות בכזו דחיסות צפופה? זהו, חצי שנה זה מספיק, עכשיו יהיה לכם בית משלכם. כאן, ביישוב, כמו שצריך. זהו זה, אתם מסודרים.’ הלל צחקה והתרגשה, והן החלו מתכננות כיצד יעצבו את הסלון ומה יהיה בתוך כל חדר. חיים פנה אל הבחורים המנומנמים בהבטחה נרגשת: ‘אף בן שלי לא יצטרך לחפש לעצמו מקום לגור, ברגע שאתם מודיעים לי על החתונה, המפתחות בדרך אליכם.’

תמר החלה מפנה את הכלים מהשולחן, מנסה ככל יכולתה להיעלם בתוך זרם המים החמים שפגע בידיה המסירות את השאריות של כולם. הצחוק והשמחה שנשמעו מפינת האוכל היו רמים למדי. לא היה לה לאן לברוח. היא ייחלה לבואה של ברכת המזון. ייחלה לרגע בו תרד במדרגות המעטות שהרחיקו אותה משאר העולם, לרגע בו תוכל לרחם על עצמה מבלי לעטות פנים קפואות, חסרות הבעה. אך הברכה איחרה לבוא ותמר חשה את ראשה הולך וכואב. הכאב התחזק והיא לקחה כדור. הוריה ישבו עתה עם אלבום תמונות, מעלים זיכרונות מן העבר של תקומת היישוב ומביטים בדמויות הצעירות שבתמונות בְפנים מלאות הערצה. תמר אמרה בקול דומם: ‘כואב לי הראש, בירכתי כבר בעצמי, לילה טוב,’ והפנתה את הגב בהליכתה אל הדלת. איש לא ענה דבר והשתיקה הכאיבה לה. היא ידעה שאין בשתיקה זו רק רחמים אלא גם זלזול בה, שלא ראויה לבית שיש בו יותר מחדר וחצי.

הרי גם המגורים ביחידת הדיור בת ארבעים המטרים היו בגדר חסד במשפחתה, ובעצם ביישוב כולו. היא היתה חריגה. הוריה הבינו, מבלי שתאמר להם יותר מדי, כי לטובתם מוטב שלא לראות את פניה האומללות כל יום השכם והערב. הם הבינו שאף צד לא ישרוד. אך בכל זאת, תמיד ריחפה מעליה הסכנה. סכנת הפינוי. למזלה הלל וצבי גרו ביחידה הצמודה לבית הוריו והחתונה הזו פסחה עליה ועל גורלה, אבל היו לפניה עוד שני אחים. כל יום יכול היה להיות היום בו יודיע אחד מהם כי הוא מתארס ובתוך אותה שמחה בהולה ומזל־טוב היא תיאלץ לשוב אל תוך הבית ולפנות לזוג הצעיר את המקום. לא היתה לה זכות לבוא בטענות לאיש. הצדק היה עמם ולא איתה. שני אנשים זה יותר מאחד. חשבון פשוט. זוג צריך פרטיות רבה יותר מרווקה מתבודדת. מקובל ומובן מאליו. הכול היה הגיוני למדי ועדיין, היתה שם עוולה גדולה, חוסר הגינות שבתוך אותו הצדק. כי האמת העגומה היתה שבקרב משפחתה שלה היא בעצם נטולת זכויות. זו לא היתה אכזריות או אפילו חוסר רגישות מצד הוריה. היה זה גידול אוכלוסין טבעי ותו לא. ההשפלה לימדה אותה בכל אותן ארוחות שבת וחג, ובעיקר בשמחות, שהצדק הגדול מורכב מאינסוף עוולות קטנות.

הצדק היה אחראי לא רק לעוולות שאיימו עליה מבחוץ, אלא גם לאלה שאיימו מבית. היא כבר למדה והכירה, הצדק אינו ממגר את הקנאה. פילוח של כאב חד, תשישות של חולשה, כך חשה תמר ברגע שדיברו על הבית החדש של הלל וצבי. מלאוּת ההיריון היפה של הלל רק הבליטה את הדריכות המתוחה כמיתר בגופה שלה. היא אהבה את אחיה ואת אחיותיה, וידעה בדרך כלל להפריד בין מסלול החיים שהיא נידונה לו לזה שלהם, אבל זה היה רק בדרך כלל. בכל זאת, היו רגעים, לא מעטים, בהם כבר לא ראתה מולה תמונת קווים מקבילים אלא התנגשות חזיתית. רגעים בהם הרגישה כאילו השמחות שלהם חורות לה, נחגגות על חשבונה. כאילו שהמזל הטוב שמגיע אליהם מדלג עליה לקראתם. כאילו גנבו לה דבר־מה, כאילו הם בעלי חוב כלפיה, כאילו שבגללם היא נותרה חסרה. זה לא היה הגיוני, אבל באותם רגעים, ולפעמים אף במשך תקופות ארוכות, היתה הסלידה מהם ומשכמותם מרימה את ראשה המכוער ושולחת לשון של אש בכל אשר סביבה. שלהבת שדלקה ונפוצה לכל עבר. היא היתה שרויה במין תקופה שכזו כבר זמן־מה. רואה בהם את כל המגרעות כמו דרך זכוכית מגדלת. את הקמצנות של צבי שתמיד היה לוקח דפים ומדפיס בבית הוריה במקום בבית הוריו. את החנפנות של הלל שהיתה משבחת את התבשילים החריפים של אמו, למרות שתמר ידעה שמגיל צעיר היא נמנעת מאוכל שנחשב לפיקנטי. כאלה דברים תמר קלטה דרך משקפי המרירות המאשימה שהרכיבה. מביטה בבוז בישי שתמיד מצא את עצמו נזכר בדבר תורה נוסף כשכולם פינו כלים מן השולחן, בעטרה שהיתה מיניקה קבוע בזמן הדיבורים ומתפנה בשניות לקראת כל מנה שהובאה. אפילו הלאות של החיילים הצעירים לא נותרה ניטרלית בעיניה כשהיו קורסים על הספות, מותירים אחריהם חפצים מתוך פיזור נפש אבל בוחרים את הדפים החשובים מן העיתון כדי להסתגר עמם בשירותים. המנהגים הכעורים האלה בלטו כל כך, והיא כבר לא זכרה כיצד ניצתה בה אותה האש ורק מיעטה לדבר איתם, עם כולם, ככל האפשר. ולא כדי לבוז להם פחות, אלא בעיקר כדי שלא יראו אותה, מתפלשת ומתבוססת בחולשתה.

לא היה לה ספק שזו היתה חולשה. המידות הרעות. אלה שהפכו אותה למי שהיא כעת. היה זה דבר שצריך להילחם בו, והיא ניסתה. ניסתה בכל כוחה, שתש עם הזמן. היא קראה, למדה, אמרה פרקי תהילים, לקחה על עצמה התחייבויות, מאסה בעצמה, הכול כדי לנטרל במעט את מה שראתה כרוע שהתבסס בה ככל שהתבגרה. אבל במקום להתפוגג, התפשט הרוע כמגפה בחייה. הוא לא הגביל את עצמו לתחום המשפחה אלא להפך. גם באולפנה היה הרוע הזה מתפרץ בתוכה, נחשולים דקים ומדויקים של קנאה. זה הפך אותה חדה יותר, דרוכה יותר וזריזה יותר לזהות את אותן המחוות המעידות על זיוף אצל כל מי שהיה סביבה. היא קלטה את המבט שמוסט ברגע אחד כדי לא לפגוש בשאלה מביכה. את המילה שלא שייכת לַפֶּה שהגה אותה, אלא משתחלת אל תוך משפט שבו היא צריכה לכסות על כוונה נסתרת. היא זיהתה את קצב ההליכה שמעורר השקר ואת תנועת הראש כאשר ההתחמקות היא המפלט האחרון בשיחה. זה לא היה חוש יוצא דופן בעיניה או כישרון. זה היה מבט כן עד כאב בסביבתה.

היא הלכה לאולפנה כדי ללמד בנות לשון וספרות ובמקום זה כמו אולצה להביט בצילומי רנטגן של שפלות נפשן. היא לא הצליחה שלא לראות את העיוותים שמעקמים את דרך הישר ופוגעים לבסוף בכל חלקה טובה. כך מצאה את עצמה חיה בעולם אחר בתכלית מזה שבו חיו הסובבים אותה. עולם של אמת מרה. וכמה שניסתה להיאבק באותו היצר, להביט בעין טובה בכולן, היו התלמידות של האולפנה מכשול אמיתי בפניה. ביצה טובענית במיוחד. היא נזכרה בעצמה בגיל הזה ונחרדה. נדמה היה לה כי הכול הוא מופע ותו לא. הבגדים והמילים היו תמיד בשירות הרושם וכמעט שלא היה דבר להיתלות בו ולדעת כי תוכו כברו, כי הוא יציב ואמיתי. אז, באותם ימי נעורים, אם לא היתה מיכל לצדה, לא היתה מצליחה לשרוד. מבטי הבנות היו בוחנים ומשווים, ביקורתיים וארסיים. כל דבר היה בעל משמעויות כה רבות עד שהיתה חשה עצמה כמי שעלולה ללכת לאיבוד בתוך סבך תככים ושקרים של הפנים המחייכות אליה, במה שנחשב בעיני האחרים כלבביות כנה.

התלמידות שלה היום, הבנות של האולפנה, לא נראו לה שונות בהרבה ממה שהיו אז חברותיה לכיתה, כשהיא עוד היתה תלמידה. המבטים שלהן הפחידו אותה. הקולות שלהן העבירו בה מעין רטט מתוח שטיפס במעלה גבה ואז בבת אחת ניתך בנפילתו אל תוך הבטן, מכווץ ומרתיע. כאילו ישנו נשק נשי, אלים ומרהיב, שנמצא תמיד בבעלותן של אחרות. כך היו הפחד והקנאה נמהלים בה, יוצרים מעין שיקוי פלא של סבל מר. לפעמים היה הפחד מעורר את הקנאה ולפעמים היתה הקנאה אפופה בפחד. כמו זוג, הם היו שזורים בעולמה שבפנים, מזינים ומלבים זה את זה.

הקנאה החלה לפעמים מן הדברים הפשוטים ביותר. צבע יפה, קול מעודן. היו אלה דווקא הטוב והיופי שצרמו לתמר והניעו אותה מתוך עצמה לעבר האחרים שסביבה. מעוררים בה תשומת לב וחוסר שקט. מעין חידה מטרידה שלא הצליחה להניח לה. זה היה יכול להיות סיכת ראש מבהיקה בפקעת שערות המתנשאת על ראש מסותת לתפארת. תחילה היה המראה מעורר אותה. התמונה היתה חוזרת על עצמה בתוכה כמה פעמים. טורדת את מנוחתה. סביבה היו נכרכות מחשבות ותחושות. ומתוך כך היתה מתעוררת אט־אט הקנאה, נמהלת באותה היקסמות, כשבשוליה מתהדקת מרירות. זה קרה לה עם תלמידות שונות. רובן היו יפות וגם חכמות, בטוחות בעצמן. פרט מסוים בהן היה מושך את תשומת לבה ומבלי שהיתה רוצה, חִנן היה נישא בפניה ונטמע בתוכה מבלי להרפות עד שכמו נחשול אלים היה סוחף והולך, מתפרץ אל תוך שאר מחשבותיה, ומניח לה להתפלש בקנאה יוקדת, במעין חגיגה מושחתת.

המבט היהיר והתבוני של נעמי אילות היה אחד מאותם דברים שגירו אותה כך. התפעמות חסרת שקט התעוררה בה למולה. מבוּססת כל כך באדמת היישוב, בחירתו של אבישי המבוקש. הזחיחות הזו של מי שנולדה כדי למשול. אי־נחת החלה מבצבצת בתמר בכל פעם שנעמי ביקשה לומר דבר־מה או לשאול שאלה בכיתה. אפילו התנועה של היד שלה מתרוממת, מניפה הצידה קצוות שיער מטופח וחושפת תכשיטים עדינים ויקרים מדי ליד של נערה, וציפורניים עשויות תמיד. זה היה מקומם דיו על מנת שתמר תתעלם ממנה או תשיב לה בקוצר רוח מופגן. היא ניסתה לרסן את עצמה, אבל היה לה קשה. קשה מדי. המעצורים שבה כבר נשחקו כליל עם השנים וכל שנותר נדמה באותם הרגעים כתמרור רעוע. ואותו אסון של יתמות שפגע כברק בנעמי זה לא מכבר, במקום לעורר בה חמלה ואמפתיה, הוליד בלבה ריחוק מנוכר. זה היה מוגזם ומביש ומופרך, אך בכל זאת, כך היה.

אותן דריכות וסלידה שחשה כלפי התלמידות, הפכו את תמר למרגלת סמויה. יודעת היטב את אויביה. היא נרעשה כל כך מנעמי עד שהכירה את תנועותיה, בגדיה, ריחה וקולה טוב יותר משהכירה את אלה של הנערות האחרות. בעל כורחה, נאלצה להכיר אותה על מנת להתגונן. לבסוף ידעה עליה הרבה יותר ממה שרצתה לדעת, והרבה יותר ממה שחשבה שהיא יודעת. היא ניסתה להסוות את מבטה, אך הרגישה שנעמי מזהה שהיחס שלה אליה טעון למרות הניסיונות להסתיר אותו. היא התביישה, אבל הדחף הפך חזק ממנה ורק התגבר. לדעת את הפרטים הקטנים ביותר, לתעב ולקנא, להעריץ ולהתנכר. דחף שהכאיב לה והתהפך שוב ושוב בין פנטזיות להכות את עצמה עם המידע שרכשה לבין החשק העז להביך את נעמי היהירה. התחשק לה לראות אותה חשופה. מובסת ומופשטת מכתריה.

אולי היא שמה לב למשהו, חשבה תמר, אך מיד השקיטה את מצפונה בידיעה שגם אם ניכר הדבר, כל שניכר הנו קצה הקרחון לבדו. היא לא האמינה שנעמי יכולה להעלות בדעתה את העוצמות שהלמו בה בשאונן, שומרת תמיד פן תחצה את הגבול. חוששת לעתים שאולי נעמי מגיבה אל אותו הרשף הנודף ממנה. זה אמנם הפחיד אותה אך היא ביטלה את החשש, מזכירה לעצמה עד כמה נעמי בוודאי מזלזלת בה, עד שאינה יכולה להיפגע ממנה באמת. אבל בסתר לבה גירתה אותה המחשבה שנעמי נפגעה. היא התרגשה כשדמיינה שאולי בכל זאת יש בה הכוח לערער אותה, הכוח להניע אותה מבפנים. זו היתה מחשבה מפתה. מפתה מדי. התענגות אסורה שהיא נלחמה בה בכל מאודה. היא הרפתה ממנה וקיבלה על עצמה להסיט את נפשה מאותה תאווה בזויה. מיד נערמו מעליה מחשבות אחרות, הגיוניות וטכניות, על אודות אנשים אחרים, על אודות עצמה. עבודות שיש לבדוק, החלב במקרר שכמעט ואזל, דו״ח שקיבלה לפני כחצי שנה וטרם שולם, תור שצריך לקבוע לרופא השיניים, ועוד ועוד ערמות של מחשבות משמימות, עד שכבר לא היתה סכנה והיא היתה בטוחה דיה מפני נדידת מחשבותיה אל נעמי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שמיטה”