החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

איפה מינה

מאת:
הוצאה: | 2015-04 | 320 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

איפה מינה הוא רומן אמיץ ופורץ גבולות על אהבה בלתי שגרתית ונקמה בלתי אפשרית.
מיכאל שטרן, מרצה לתרבות ובעברו מחסל פחדן של המוסד, מתקומם לנוכח מות אמו וכואב את השטיון של אביו, שממשיך לחפש את אשתו ומתאבל עליה שוב ושוב. בצערו ובזעמו מפנה מיכאל את כישוריו לאפיק שפתוח בפניו ומשתלח מעל דפי העיתון במי שהוא תופס כאשמים בהשכחתו ובהכחשתו של המוות — סוכני התרבות המבקשים לשכנע אותנו כי אנו יכולים לחיות לנצח. במאמריו הקטלניים הוא מנסה להציג את הדת והמדע, הספרות והאמנות, הזִקנה והמוות, ואף את האהבה והמין במערומיהם.
נאנק ממכאובי הגיל ונאבק באין אונות הוא מתרוצץ בין אהובותיו לשעבר וילדיו המאבדים בו עניין, לפני שהוא יוצא לבסוף למשימה אחרונה של חיים ומוות – אך משימה זו תעמיד בסכנה את הסיכוי היחיד שלו לאושר.
מישקה בן־דוד מגיש כאן קינה על מות אם שהופכת לקינה על מצבו של האדם. זהו רומן עשיר בתובנות, שמחזיר את האדם לממדיו הטבעיים, וקורא תיגר על סוגות ומוסכמות ספרותיות.
איפה מינה הוא רומן מטלטל הכתוב בתנופה, מתאר אהבה מיוחדת במינה, אישה גדולה מהחיים, סקס חסר עכבות ואת כל שלביו ולבטיו של מִבצע חיסול — מבלי לעשות חשבון לאיש, ובמיוחד לא לגיבורו, הממתין לקורבנו עם סכין כשהוא לובש חיתול מתחת למכנסיו.

מקט: eifo_mina
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

1.

כל הגברים גומרים בצורה דומה. כל אישה שגומרת, גומרת בדרכה שלה.
כשמשפט זה עלה על דעתי, ידעתי שהוא לא יהיה משפט הפתיחה של הספר השני שלי. גם בגלל היומרנות חסרת הבושה שבפרפרזה על טולסטוי, וגם כי משפט כזה יהרוג את אמי. אבל בינתיים אמי כבר מתה, כך שהמגבלה הזאת ירדה.
המשפט עלה על דעתי בהפסקה הקטנה שבין עזיבתה של דנה אשתי לבואה של איילה, אהובתי עד לפני שנה, הפסקה שהיתה מנוקדת בנשים מזדמנות. וגם ראדה, שמילאה את ימי וערבי בשנה האחרונה, היא אולי לא יותר מאשר ניקוד כזה, אבל ניקוד המאיים להסתיים ברצח. בשפה המכובסת ששימשה אותי שנים אחדות מכנים זאת חיסול. וכשמכבסים בהרתחה ועם חומרי חיטוי, אומרים סתם — ביצוע.
בעצם, אני רחוק מאוד מהמשפט הזה, שאולי יפתח את הספר שלי. השני, שהוא גם האחרון שאני מתעתד לכתוב. אני מתעתד כבר שנים רבות, אבל העתיד לא מגיע. ואני בספק אם יגיע. היו לי שנים רבות של יצר ללא יצירה, אבל יצירה בלי יצר — וזה מצבי הנוכחי — לא שווה את הנייר שעליו היא כתובה.
מות אמי שיחרר אותי מה"סופר־אגו" האהוב שליווה אותי כל חיי, ואיפשר לי לומר את הדברים שנצרתי בלבי ולא שיחררתי כי ראיתי בדמיוני את הבעת ה"זה לא יאה" ללא מילים שלה. וייאמר מיד שאני לא מאמין לרגע בהסבר הזה שנתתי, כי כמו עוד כמה רעיונות של פרויד, אין לו שום בסיס במציאות. ועם זאת, גיליתי שמות אמי שיחרר את הסכר שאגר בתוכי מאה מאמרים אשר לא נכתבו, ואצל אבי המסכן, לנוכח עיניה האוהדות של ראדה, השטף פרץ מראשי דרך אצבעותי אל המקלדת, וייתכן שזו ראשיתו של הרומן השני שלי, שאנשי הספרות ציינו שלא הגיע. ומכל מקום — לא רציתי לעשות לאמי "דווקא". זה לא מגיע לאישה האהובה והטובה הזאת, וזה גם לא יאה.
כך הרגשתי כשניגשתי לפני גילוי המצבה לראות אם היא הוצבה כיאות, ולראשונה דיברתי עם אמי המתה בקול, מציין שאני יודע שהיא לא יכולה לשמוע; היא א־י־נ־נ־ה, אבל לי יש צורך לומר את הדברים. ובאמצע דברי האהבה וההוקרה ומעט הדמעות שרציתי שיפרצו ולא פרצו, גיליתי שאני לועס מסטיק. הוצאתי אותו מפי, כי היא ממש לא אהבה שלועסים מסטיק, זה נדמה בעיניה כחוסר תרבות מובהק. ללעוס על קברה כשאני מדבר איתה, זה לא יאה.
כנראה שהמבחן אם השתחררתי מהסופר־אגו הזה או לא יהיה טמון במשפט הנ"ל, האם אפתח בו או לא. וטרם החלטתי אם אלך לפי תרגומו של יצחק שנהר ואכתוב, "כל הגברים גומרים בצורה דומה", או לפי התרגום החדש יותר של נילי מירסקי, ואכתוב "כל הגברים, כשגומרים, גומרים בצורה דומה". נוסח שמרמז על הסוד הידוע רק לקשישים, שיש גברים שלא גומרים. הלבטים האלה מוכיחים שאינני מקיים את מה שהבטחתי לעצמי: לרוץ קדימה עם הכתיבה מבלי להתחשב בשום כלל. לא מבחינת הסגנון ולא מבחינת התוכן. פשוט לפרוק את המילים, כפי שהן רצות ומתגעשות בתוכי.
עוד סיבה שלא לפתוח רומן במשפט זה היא שהדברים כנראה אינם נכונים. "מניסיוני," אמרה לי חניתה, סטודנטית נשואה אחת, "המשפט הראשון לא נכון." כשבעלה בתוכה, היא כמעט לא מרגישה כלום ומנסה לדמיין אותי. כך אמרה, ואני לא הוחמאתי. אני מאופק יחסית, אמרה, ואילו הצווחות שלו כשהוא גומר הן כמו של חזירון נשחט, ומחזירות אותה למציאות.
מה שגרם לי לומר לה, שהחיים הם מה שאנחנו מדמיינים בשעה שהמציאות מתרחשת. וכמו כל סטודנטית אחרת, היא קיבלה את השטות שהפיק פיו של המרצה שלה כדברי אלוהים חיים.
מה שהתדמיין במוחי שעה ששדה הראייה שלי הצטמצם לתחת החמוד והקטן שלה, לא היה שונה כל כך מהמציאות: תחת, רק יותר גדול, של מישהי אחרת. ובמקרים אחרים יותר מאחד, תלוי כמה זמן זה נמשך. עם הסטודנטיות, בדרך כלל שתי דקות. תחת וחצי. עם דנה ועם איילה, במשך עשרים השנים שחייתי עם כל אחת מהן, יותר מחצי שעה. כל הישבנים כולם. שהיו ושלא היו לי. ולקראת הסוף גם זה לא עזר.
אחד מעיתוני הנשים ביקש את תגובתי, כחוקר תרבות, על התופעה של הערצת ישבניהן המפוארים עד בלי די של קים קרדשיאן וניקי מינאז'. לא התלהבתי להגיב על תופעת שוליים חולפת בתרבות הפופולרית, אבל מה אינו תופעה שולית וחולפת? הרי התרבות האנושית כולה כזו. ובשעת מצוקה העליתי את הציוד הבלתי קונוונציונלי שלהן בדמיוני. אלא שגם זה בקושי עזר.
1.5

איש בן שישים ואחת, עם חיתול שמבצבץ ממכנסיו, עומד בתצפית מול מבנה דו־קומתי שבו מתגורר האובייקט שלו. הוא מתכוון לחסל אותו מיד כשישלים את איסוף המודיעין ואת שאר ההכנות. זו שעת בוקר מוקדמת, והוא רוצה לוודא את שעת היציאה של האובייקט. נקודת התצפית הינה גן קטן ומוגבה, ובו ספסל ושלושה שיחים, בלב שכונת מגורים ומסחר שמזכירה את דרום תל אביב, לא רחוק ממרכזה של בואנוס איירס. במבנה הארוך, מעין קוטג' טורי ישן ומתפורר, מתגורר פושע מלחמה זקן שחיסולו, כך סבר האיש, יממש חלום אישי וחזון לאומי. החיתול, גנֵֵבה מהירה מחדרו של אביו, מציל אותו. כי להתאפק אינו יכול, השיחים בגן הקטן נמוכים מדי, ואם ייגש להטיל את מימיו בגדר החיה של הבניין הסמוך, הוא עלול לפספס את היציאה של הזקן מביתו, או גרוע יותר, השכנים עלולים להזעיק משטרה. האיש אינו מורגל להשתין בישיבה; קם ונעמד מאחורי הספסל. התחושה שבשחרור מימיו העודפים אל תוך החיתול עדיין מוזרה לו, אף כי נאלץ להתנסות בה כמה פעמים בימים האחרונים.
והנה, יחד עם מימיו, יוצא הפושע הזקן. תחילה מתגלה כיסא הגלגלים שלו, שבו הוא יושב, עטוף בשמיכה אינדיאנית. הגבר האינדיאני שמטפל בו מפעיל את בלמי הגלגלים, שב על עקבותיו ונועל את הדלת. משחרר את הבלמים ומגלגל את הזקן במורד הרחוב. זו אותה שעה כמו אתמול. זו תהיה, קרוב לוודאי, שעת הביצוע. ובקרוב כבר יעמוד כאן מוכן עם הסכין. האיש דוחק אל תוך מכנסיו את החיתול שמתעקש לבצבץ מחגורתו, וצולע במורד המדרגות התלולות המוליכות מהגן הקטן לרחוב. ברכיו כואבות.
הוא עוקב אחרי הזקן והאינדיאני שלו ממרחק בטוח. הרחובות צרים, רוב המבנים הינם בתי מגורים ישנים, בני חמש ושש קומות עם תריסי עץ ומעקות ברזל, אך בקומת הרחוב הם עמוסי חנויות זעירות ובתי קפה קטנים, המושכים אליהם תנועת קונים כבר בשעה מוקדמת, כך שהעיקוב אינו מסובך. הם שוב עוצרים בבית הקפה שבפינת הרחובות טוקומן ואיאקוצ'ו, הנושא את השם המשונה "בר קפטריה טרזן", שבו אוכל הזקן קרואסון עם שוקולד, אבל אין שם תנאים לביצוע. האם יש להם תחנה נוספת לפני שיגיעו אל יעדם, המרכז הקהילתי, שבו מעביר הזקן את שעותיו? בתחנת ביניים כזו, כמו שהתגלתה — ונגוזה — בבית המאהבת של האינדיאני, אולי יהיה לו נוח יותר לבצע. הוא הולך אחריהם בכל הרחובות שבהם — בהנדוּס לאחור — הגיע בימים האחרונים אל הבית.
כשהם נעלמים בפתח המרכז הקהילתי, הוא מתפנה לעיסוקיו האחרים. השלמות מודיעין, הכנות, לפעמים מציץ בעיר הגדולה והרוחשת סביבו, אשר רק אחרי שהזקן ורוכבו נעלמים מעיניו, מפעילה את הקולות ואת הצבעים. עד אז, כשהיה עסוק איתם, היה הכול מוחרש ובשחור־לבן.
בערב, בחדרו שבמלון, האיש פותח מחברת שרכש במדריד, טרם עלותו לטיסה לבואנוס איירס, ונוטל עט תיירותי קטן שרכש שם, שאליו קשורה בובת פר זעירה, ורושם בה את קורות יומו. ולעתים את מחשבותיו. מה שחשב שיהיה סיפור, ומתגלה כחשבון הנפש שלו בטרם יסגור מעגל.
2.

אימא שלי לא יכלה לאהוב משפט על גברים וגברות שגומרים וגומרות, ובעיקר לא כשהוא פרפרזה גסת רוח על אנה קרנינה.
טעמה הספרותי של אימא היה מוכר לי מאוד, אחרי שתירגמה איתי שירים מרוסית, וכתבה איתי את שירי הראשונים, וישבה איתי שעות בשיחות על טולסטוי ודוסטויבסקי ועל עולמות ספרותיים שנסתרו מעיני. היא למדה שפות, עבדה כמתרגמת, שלטה גם בגרמנית ובאנגלית והכירה לי את היינה, רילקה וגתה, ואת מילטון, וורדסוורת ואליוט. זכורות לי גם הערות שהעירה על משפט כזה או אחר ברומן הראשון — והיחיד — שלי. זו היתה נובלה בשם "מלחמה שכזאת" שכתבתי כחייל צעיר, ולמרבה שמחתה, הוזכרתי בכמה מקומות כהבטחה גדולה. אחר כך זו הפכה להבטחה שנגנזה, ואחר כך כוניתי סופר של ספר אחד, וגם זה נפסק.
אחרי הצבא כתבתי סיפור על אבא שלי ואהבתו למכונות, וכשתיארתי אותו, הזכרתי שיש לו אצבעות עבות. הסיפור כבר התקבל לדפוס בעיתון הנפוץ במדינה כשנתתי לאמי לקוראו, והיא אמרה — למה אתה מעליב את אבא? ניסיתי להסביר לה את העירוב שאני עושה בין מציאות לבדיון — שהרי כתוב שם לא על אבי ממש אלא על איש אחד, ניצול שואה, שהבקיאות שלו במכונות הצילה אותו בזמן המלחמה, ועכשיו בארץ זו אהבתו העיקרית — אבל היא לא קנתה תירוצים. לא התווכחה או התמרמרה, זו לא היתה דרכה, אלא רק הישירה אלי את מבטה ואמרה, "אתה באמת חושב כך, או שסתם אומר?"
משכתי את הסיפור, למרבה כעסו של העורך השמן. בשנים הבאות ניסיתי לכתוב עוד כמה סיפורים, ובכולם גיליתי דמויות מוכרות ואף קרובות, בכולם הן עברו שינוי גרוטסקי כלשהו, וראיתי לנגד עיני את מבטה של אמי, וגנזתי אותם. הפרפרזה על טולסטוי לא היתה עוברת אותה, והספר רב־העיוותים הגרוטסקיים וההשתלחויות הבוטות שאני מתכנן לא היה נכתב בכלל לו היתה עמנו.
בניגוד לדעתה של אמי, דעה אשר לא היתה לה הזדמנות להשמיע, אני לא חושב שיש בעיה עם המשפט הזה ועם העיסוק בגמירות לסוגיהן, ובניגוד לכל מי שחושב אחרת, אני פותח ומכריז שזיונים זה כן הכול. וכל מה שאינו זיון ממש — נועד לאפשר זיון ממש.
קודם כול, הטבע אומר לנו זאת בצורה הכי ברורה שאפשר: כל המינים ששרדו עד היום הם כאלה שהצליחו להעמיד צאצאים שהגיעו לגיל שבו גם הם העמידו צאצאים. ו"להעמיד צאצאים" קורה באמצעות זיון, מה לעשות. אלא אם כן אתה חיידק ומתרבה באמצעות חלוקה.
בעלי החיים, העופות, הדגים והזוחלים עוסקים בהעמדת צאצאים, ועל פי רוב — כמה שיותר. הטבע אומר פרו ורבו — זה הצו העיקרי שלו, שמישהו ממחברי התנ"ך הבין ושם בפי גיבורו הראשי של הספר. ומי שאינו פורה ומזריע זרע — כמוני, בימים האחרונים ובימים שערב מותה של אמי — מבחינת הטבע, סיים את תפקידו. שיתפגר. פשוט ביותר. ואם ייכתב הספר, הרי עוד נשוב לכך. אם — שהרי כבר אמרתי שיצר ויצירה הא בהא תלויים, ולא זו בלבד שיצרי פג, אלא שעם מות אמי — ולמרות מה שקרה בשבעה והנס של ראדה — הרי די איבדתי את הרצון לחיות.
זה פשוט יותר מכפי שזה נשמע. בשנה הזאת, שעברה מאז מותה, הרבה דברים התבהרו לי. לא משהו שלא ידעתי קודם, אבל יש לדעת ויש לדעת. בעבר היו דברים שהגוף שלי, או ליתר דיוק, הזין — רצה, והראש — לא. ולהפך. לעתים זה מלא שמחת חיים, ואילו זה מלא עצב. הזנב מכשכש בכלב. אבל עכשיו הרצון — וליתר דיוק האי־רצון — והאי־יכולת, של שניהם, התמזגו, וזה הזמן ללכת. וזה הזמן שבו אני נמצא עכשיו. שנה אחת בלבד אחריה. נשמע מוזר, אבל זה כך.
הרצון לכתוב עוד ספר אחד — או לא — שייך, כמובן, לעניין הזה. מי שאיבד את יצרו, איך ייצור? הרצון לכתוב עוד ספר הולך איתי שנים, שנים שבהן יצרי דחף אותי לעוד אישה ולעוד אחת. ומשזה תם, איזה טעם יש בספר נוסף? ובחיים?
2.5

בקרים מספר צפה האיש אל דירתו של הפושע הזקן ועקב אחריו ברחובות שבהם גִילגל האינדיאני את כיסא הגלגלים שלו עד למרכז הקהילתי של דוברי הרוסית, במורד רחוב פסטר — שהמקומיים מבטאים פסטאו — העמוס, שבו אכל הזקן את ארוחת הצהריים שלו, ובדרך חזרה לביתו. ואז העביר שעות ארוכות בניסיון לגלות אם הזקן יוצא שוב מביתו, או אם האינדיאני עושה זאת. לעתים עמד בתחנות אוטובוס הצופות אל הבית, אך לרוב עשה זאת מאותו ספסל באותו גן, בידיו ספר, כדי להסביר — למי שישאל, ולמעשה כדי שלא ישאלו כלל — מה הוא עושה שם. היציאה בבוקר התרחשה, כך גילה, באותה השעה בדיוק, אך השיבה בצהריים השתנתה. כמו כן היתה בצהריים תנועה רבה יותר.
כשיצאו וכשהגיעו, היו שני רגעים קצרים מאוד שבהם השאיר האינדיאני את הזקן לבדו על המדרכה וניגש לסגור או לפתוח את הדלת. ממרומי הגן מדד האיש על מחוג השניות בין עשרים לעשרים וחמש שניות ברוטו, שבהן התאפשר לו לצאת ממחבואו, לחסל את הזקן ולהיעלם מבלי שהאינדיאני הגברתן יבחין בו וידלוק אחריו. ביום אחר ומזווית אחרת, בהמשך המדרכה, מדד את הזמן שבו האינדיאני נמצא ליד הדלת ללא קו ראייה אל הזקן. זה ציִמצם את הזמן האפקטיבי לעשר עד חמש־עשרה שניות. המסלול שלו יהיה חייב להיות הקצר והמדויק ביותר אל הזקן וממנו. גם כלי הרצח.
3.

הסבר לעניין החיים, הספרות, הזיון והמוות.
אתה צריך לשרוד ולהעמיד צאצאים. זהו ה־א"ב של הטבע במלוא פשטותו והדרו, וכמעט כל היתר נגזר מכך. מראה חיצוני (יופי, חוסן, ואצל הנקבה גם איברי הנקה ואִכסון מוחצנים), רכוש, מעמד, התנהגות, וכולי — כל אלה נועדו לאפשר לפרט לשרוד, להשיג בני זוג ולהעמיד צאצאים.
לא יכולתי לנתק את הרצון המתמשך שלי לכתוב את ספרי השני מהא"ב הזה: כתיבת ספרות זו דרך להתקיים — אם כי בדוחק; לרכוש מעמד — שהרי לספרות ולעוסקים בה יש מעמד שחורג מכל פרופורציה — ולרכוש נשים. (לא להאמין כמה נשים מבלבלות בין הגיבור לסופר, מה שלא כל כך יעבוד לטובתי אם אכתוב רומן שגיבורו סובל מבריחת שתן ומאימפוטנציה.) וכל זאת כדי להעמיד צאצאים, וליתר דיוק, לזיין. שהרי אנחנו, ולפחות הסופרים שבינינו, לא באמת מתכוונים שיצאו מזה ילדים. אפילו עושים הכול כדי שזה לא יקרה. שתי ההמצאות הגדולות ביותר בדורות האחרונים, הגלולה והוויאגרה, מציגות את העיוות האנושי כולו בקפסולה אחת (בעצם שתיים): לזיין, אבל שלא יצאו מזה ילדים.
יש מי שמתבלבל בין המטרה לאמצעי, וחושב שהספרות היא המטרה, שהיא היעד האמיתי. לי זה הזכיר את העיוות שמאפיין אנשי דת, שמסיטים את האנרגיה המינית שלהם מנשים לאלוהים, ומאמינים שאהבת האל היא המטרה. אופס, פיספסתם… כמו כל התרחקות מהטבעי, הסובלימציה הזאת היא שלילית בעיני. ובמקום "עידון" ו"הגבהה" (כפי שנוהגים לתרגם לעברית "סובלימציה", עוד מונח מטעה מבית מדרשו של פרויד) היה ראוי לכנותה "הסטה".
טועה מי שחושב כך, ואינו מבין שספרות, או מוזיקה, או ציור הם אמצעי מתוך מלאי האמצעים שנועדו להשיג את הא"ב של הטבע, וסבור שהם המטרה. יש שאף ידברו על יצירות מסוימות במונחים של "שמימי" ו"נצחי" — מבלי להבין שלא יכולה להיות יצירה גדולה ואלמותית כשהיוצר שלה הוא יצור קטן וחולף.
וכיצד יכול משהו להיות "גדול" או "נצחי" או אפילו רק "מיוחד במינו" כשהינו יציר כפיו של יצור די מוגבל, אחד משבעה מיליארד שכמותו, וממאות מיליארדי פרטים אחרים שחיים באותו הזמן על פני הכדור הזה, שאינו אלא כוכב לכת קטן המקיף שמש אחת בגלקסיה שלנו, שיש בה כמאה מיליארד כוכבים, ויש עוד מאות מיליארדים כמותה; ומבחינה הסתברותית, סביר שיצורים חיים אחרים נמצאים בכדורי לכת דומים. יצור שמתקיים כשמונים שנה ואינו קיים אינסוף שנים. יצור שהיכולות שלו מוגבלות — הוא לא עף כמו ציפור ולא שומע כמו ארנבת או מריח כמו זאב, ולא רואה כמו עיט, ואין לו ראייה טרמית כמו לנחש, ולא סונר כמו לעטלף ולכרישים שונים וכו' וכו'; יש לו מוח גדול יחסית — כלומר, יחסית לשימפנזה אבל לא יחסית לדולפין או ללווייתן או לפיל, ויש לו יכולת לחשוב, אבל עד גבול מסוים. רוב מניינו ובניינו של המוח שלו הוא גנטי, ורוב פעולותיו מוכתבות, אף כי הוא, כלומר בעליו, חי באשליה שהוא חופשי, חושב ורציונלי.
לענייננו ובקיצור, לכתוב ספר זו דרך להתפרנס ולזיין. נקודה.
בספר שקראתי בנעורי נכתב שהכתיבה היא כמו זיון: "קיים בי אותו צורך עמוק, קיומי, לעשות זאת, אותם התרגשות וחשק לפניו, אותם הנאה ועצבנות תוך כדי, ואחר כך הרצון לדעת שזה נעשה טוב, ולהיאהב, ובמידת־מה גם הצורך שאחרים ידעו."4 באותם ימים של ראשית הסקס הסכמתי עם הכתוב, אך תחושותי היום שונות במקצת לנוכח הראייה המֶטא־זיונית שגיבשתי. כלומר, ההבנה שהזיון — בצד ההישרדות — הוא כל מה שיש (או אין, במצבי המידרדר). בראייה המטא־ספרותית שיש לי עכשיו ניתן להוסיף שכתיבתו של ספר הינָה ייצורו של מוצר צריכה בעל ערך אינטלקטואלי ואמנותי מסוים, שמסייע במידת־מה לקיומי ולאהבותי — ולא ביצירתו של שום דבר עילאי. ובראייה המטא־ביולוגית שסיגלתי לי, זו גם דרך להביא לידי ביטוי יכולת ביולוגית שיש בי.
4 הציטוט לקוח מלא ראיתי חיילים שמחים, מאת המחבר, הוצאות תרמיל 1982, וכתר 2013.

ההיגיון של הטבע ברור אם כן: החיים נועדו לאפשר את המשכם, מעשה שנעשה על ידי זיון, תוך שימוש בשני הכלים שהעמיד לצורך כך הטבע, אחד בכל בן זוג, ובכל שאר המנגנונים הנפלאים שנועדו לסייע בכך. מנגנונים שקצתם מצויים בגופנו (למשל, החלפת הרוק המשכרת), וקצתם במעשינו, למשל כתיבת ספרות. ולהפך: אם לא תפַתח כלים לשרוד או תחדל מלהעמיד צאצאים, פַנה את מקומך מעל פני האדמה הצפופה והרזה הזאת. פשוט מאוד.
אני לא הבנתי זאת אז, ורבים לא מבינים זאת גם עכשיו, ומתייחסים אל התחפושות, התחבולות והאמצעים הנסתרים (כאמור, ספרות ושירה, נגינה וריקוד, לבוש, נימוסים והליכות, מנהיגות וניהול), שנועדו להשגת הדבר האמיתי, כאל הדבר האמיתי עצמו. את מי שחושבים כך, כנראה כבר איבדתי בתור קוראים. ולוּ מפני שהספרות העברית ה"יפה" פוחדת מההטיות השונות של השורש זי"נ — המצויות פה לרוב — כמעט כמו משם העצם "כּוּס". ובתוך כך תמהתי, מדוע הלשונאים סיווגו איברים חיים וחסרי עצם אלה כ"שם עצם". האם בעלי החיים ואיבריהם החיוניים אינם ראויים לסיווג אחר?
בסוגיה זו של הספרות העברית עסק אחד המאמרים בסדרה שכתבתי אחרי מות אמי, שעורר הרבה תגובות בציבור והמון אי־נוחות במסדרונות האוניברסיטה. במוסד האקדמי המכובד, שעם סגל המרצים שלו אני נמנה, חשבו שאיבדתי את שפיותי. אבל בבקשה: מי קרא אי־פעם — בספרות עברית קנונית — תיאור מפורט של דגדגן? מיטב סופרינו יודעים לתאר את "עיניה", את "שפתיה", את "חלקת צווארה", ומרחיקי הלכת מתארים את שדיה. וזהו. אני בטוח שקצתם יודעים לדמיין את פני אהובתם אפילו בחשכה — אבל כמה מהם יודעים להעלות בזיכרונם את הדגדגן שלה ואת שאר חלקי הכוס? יש בהם ודאי כאלה שיודעים לתאר בדימויים נפלאים את ריח הבושם המשכר של אהובתם ואת טעם לשונה — אבל כמה מהם יודעים את טעם הדגדגן שלה, טעם מימיה הפנימיים וריחם? וכיוון שהם לא כתבו על האיבר המוצנע הזה, אני נוטה לחשוב שפשוט אינם מכירים אותו לאשורו.
אצל המשוררים זה קצת יותר טוב. אצל חדשנים ונועזים לזמנם, כמו דוד אבידן ויונה וולך, הדגדגן חי וקיים, אבל זהו אִזכור ותו לא, ותיאוריו מאופקים למדי. המילה הזאת, שבאה מן הסתם מהשורש דגד"ג, מעלה בלבי את ההשערה שגם חברי האקדמיה ללשון העברית שאימצו אותה, לא הכירו את האיבר הנפלא הזה, ולא היה להם מושג מה עושים איתו. ודאי לא אם הם חשבו שמדגדגים אותו, או שהוא גורם להן תחושת דגדוג. (גם, לא רק.) הזכרתי את הצעתו המופלאה של טשרניחובסקי לכנותו "חמדן": הוא לא היה יכול לחשוב על כך אלמלא היו מי שאצבעות הרופא־המשורר עוררו בקרבן חמדנות אין קץ.
3.5

ביצוע בתנאים הללו יהיה קשה מאוד, האיש יודע. לבדו, ללא נשק חם, ללא סיוע. והיריב איננו רק הפושע הזקן. היריב המיידי הוא האינדיאני, שנראה די חסון, אך למעשה היריב האפשרי הינו הסביבה כולה. כל שכן שעלול לראות זאת ממרפסת ביתו כל הולך רגל וכל נהג מזדמן ברחוב. הוא חייב למצוא עיתוי טוב יותר. והרי לא סביר שהאינדיאני אינו יוצא לעשות קניות, חשב. ומה עם אותה מאהבת — כך לפחות הוא מכנה אותה — שהאינדיאני לא הולך אליה עוד בדרכם הביתה? האם אינו מדלג לביתה גם בערב? בלילה?
הניסיון למצוא חלון ביצוע נוסף גרם לו לשוב לאזור גם בשעות החשיכה. אלה שעות שבהן אנשים רגישים יותר לזרים ליד בתיהם, ידע, ויש גם פחות תנועה ברחוב. אחרי שעות הסגירה של העסקים הקטנים חזרה שכונה זו להיות שכונת מגורים שקטה. פעם אחת טיפס בכבדות אל הגן הקטן, אבל הבין שאין לו שום תירוץ לשהות שם, הרי לקרוא בחושך אי אפשר, ונאלץ לתצפת מתחנות האוטובוס, שברובן אין אפילו ספסל, והיה עליו להעביר זמן ארוך בעמידה, גבו דואב.
לא הזקן ולא האינדיאני יצאו מהבית עד סמוך לחצות. יותר מזה לא הרשה לעצמו להישאר שם. ונאלץ להבין שמקום הביצוע יהיה בפתח הבית, ושעת הביצוע אכן תהיה מוקדם בבוקר, בצאת הזקן מביתו עם האינדיאני.
הוא החליט לשכור מכונית ולחנות לקראת הביצוע ממש בסמוך לפתח הבית. בהיעדרם של הזקן והאינדיאני, בדק את לוחות הזמנים המדויקים של היציאה מהרכב, ההגעה אל מקומו המשוער של כיסא הגלגלים, הדקירה והנסיגה חזרה למושב הנהג. לא תהיה לו אפילו שנייה מיותרת. לצאת, לדקור, לרוץ חזרה אל הרכב המותנע ולשים גז.
4.

ואיך כתיבתו של ספר משתלבת בכל זה.
התובנה שלפיה ספר הוא דרך למשוך נקבות התחוורה לי באיחור, אחרת הייתי מן הסתם כותב בימי חיי עוד כמה ספרים. מאוד באיחור, כאשר כבר הלכה והתגבשה בי נכונות לפנות את מקומי מעל לפני האדמה. ועם זאת, לא נולדתי אתמול, לא כסופר ובוודאי לא כקורא, ואני יודע היטב איך הרומן הזה, אם ייכתב, אמור להיראות. אדם בתחילת הגיל השלישי, בראשיתם של אימפוטנציה ושל אובדן חדוות החיים, חווה את מות אמו. מותה המוחשי של האישה שאהב כל חייו הופך את מותו שלו מאפשרות לוודאות, מוחשית ולא תיאורטית, והוא מחליט להיאחז בחיים בשארית הזמן שנותרה לו. אלה המשפטים שיאפשרו לי למכור את הספר אפילו להוצאה מכובדת. ואם יבקשו לדעת כיצד "ייאחז בחיים", אפרט: זיונים, אהבה חדשה, ואפילו ניסיון שלו לחזור לימיו כלוחם מוסד. ולעניין אלמנט המתח, המצופה ממני כאיש מוסד לשעבר, אם ישאלו אענה כי זה ייעשה תוך ניסיון להתחקות אחר פושע שהתעמר בהורֵי הגיבור בתקופת השואה.
כך היה נראה הרומן אילו הייתי מקבל מוסכמה ספרותית — ואולי קולנועית — כזו או אחרת. אבל אני אכתוב דברים כהווייתם, והווייתם שונה. בניגוד למוסכמה, הגיבור שלי לא יתגבר על מכשול אחרי מכשול, אלא יוותר. ייסחף. עם גיבור ספרותי — ובוודאי מאז שהפכה הספרות לבת חסותו של הקולנוע — צריך להזדהות באמצעות מאבקיו. ואילו אצל הגיבור שלי לא יהיו מאבקים, אלא רק ויתור וכניעה.
הקהל רוצה ניצחון וסוף אופטימי. אבל בחיים — ולכן גם בסיפור שלי — הסוף טרגי וידוע מראש, שהרי הגיבור לא יכול לברוח מהזִקנה ומהמוות. אני כמובן לא מחדש, דטרמיניזם קיומי קיים כבר בטרגדיה היוונית, אבל הקולנוע, חדור האופטימיות, דילג עליו.
הספרות, למרות בכירותה הדורית ודלותה התקציבית, גם היא במהותה תעשייה, ממש כמו הקולנוע. אנטי־רומן על אנטי־גיבור זה לא מסחרי, ולכן גם לא ספרותי, אף קורא לא יכול להזדהות עם גיבור כזה. ומבחינתי — גם לא צריך. הוא הרי יגיע לשם ממילא.
אם הקורא לא מבין שמרגע שנולד הוא מתחיל למות, וחושב שאפשר לברוח מזה, שיבושם לו. אם הוא חושב שכשיזהה את ראשית קמילתו עוד צפויות לו עלילות גבורה, שיבושם לו. ואם בגיל שישים הוא עדיין אינו חש בשום סימני קמילה שכאלה, וחושב שהם לא יגיעו גם במהלך העשור הקרוב, שיבושם לו. מן הסתם, הוא גם לא ירצה לקרוא על זִקנה ומוות וכל המחשבות הכרוכות בכך, אבל על זה יהיה הספר, מה לעשות.
גם אני, כמו הגיבור שאכתוב, לא נאחזתי בחיים עם מותה של אמי. להפך. מַתּי איתה. כל מיני סימני חיים שניעורו בי לא היו אלא פרפורי גסיסה. הסקס שקם לתחייה, אפשרויות האהבה שנרקמו, ואפילו הגבורה שניעורה בי פתאום בימים האחרונים, לא היו אלא פרפוריו של דג שהושלך אל מחוץ למים, חש כי סופו קרב. שירת ברבור.
אגב, איני משוכנע כלל שהקוראים יאהבו את המשחק הרב־פרצופי הזה בין המספר, שהינו כמובן דמות ספרותית בדיונית, ובין גיבור שהוא מנסה להמציא ולכתוב עליו, הגיבור בגוף שלישי, והסופר. אני כן משוכנע שרובם יטעו לזהות את המספר עם הסופר. ולא היא.
4.5

כשהבין את קשיי הביצוע, חלף בראשו רעיון לנסות ולרכוש אקדח, ובכך להבטיח לא רק את הצלחת החיסול, אלא גם את המילוט מפני האינדיאני. אך הוא דחה אותו מיד. כל ניסיון שלו לרכוש אקדח עלול להעמיד את המשטרה על רגליה. בין שינסה זאת באופן חוקי — מה לתייר ולנשק, ובין שיצליח להגיע לעבריין שיהיה מוכן למכור לו אקדח לא חוקי. הוא לא יפקיד את גורלו בידיו של עבריין מקומי.
אחרי שהתברר לו היכן ומתי ובאופן כללי איך, הוא החל להתבונן בסכינים בבתי העסק הרבים המוכרים בשר וציוד להכנה ולחיתוך של הסטייקים לסוגיהם. בחנויות הללו, שחלקן נשאו את השם הספרדי המקורי "museo del jamon", תלויות היו שורות שורות של ירכי חזיר, הוא ה"חמון", אך לצדן, בגרסה הארגנטינית, גם ירכי פרה וחלקי גוף אחרים שלה, לעתים עטופים ולעתים גלויים; בדוכנים הוצגו למכירה כל סוגי האיברים הפנימיים והנקניקים, ובדוכנים אחרים כלי חיתוך למיניהם. הוא נכנס, הרים סכין בידו, אמד את משקלו, בדק את נוחות ההחזקה בידית ואת כובדו של הלהב ואת חדותו וחודו. וכשמוכר חסר סבלנות האיץ בו, רכש אחד. בחדרו ניסה לנעוץ אותו במוסף עבה של עיתון שאותו קיפל לשניים — מוסף "7 ימים" ששכחו מטיילים ישראלים בחדר האוכל של מלונו, וגילה שהוא רחב מדי. הבין שרוחבו עלול להיות לו לרועץ אם ייתקל בצלע. למחרת רכש בחנות אחרת סכין דק יותר והבין שזה באמת הולך לקרות. ודווקא כאן, בשכונת בלוונרה על גבול סן ניקולס, בלבו של הריכוז היהודי המוכה של העיר.
מבצע צובר תאוצה, וברגע מסוים גם צובר חיים משל עצמו. אלה שגיבשו אותו ודחפו אותו קדימה נעשים בלתי רלוונטיים. מרגע שיש כוונה, תוכנית ודינמיקה מבצעית — המִבצע נעשה בלתי תלוי בהוגיו, בתוכניותיהם ובכוונותיהם. יש לו חִיות משל עצמו; הוא רוצה להתממש.
האיש אינו יודע איך לכנות את מה שהוא עושה בבואנוס איירס. חיסול? רצח? נקמה? סגירת חוב אישי, משפחתי ולאומי? התקופה האחרונה נראית לו בלתי מציאותית, ממש כמו התוכניות המטורפות שלו לגבי פושע מלחמה מרושע אחד, שיצאו אל הפועל בקרוב מאוד. לרגעים נדמה לו שהדבר כבר יצא משליטתו. ממש כפי שלא שלט באירועים לאורך כל השנה שחלפה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “איפה מינה”