שלושה גברים בשנות השבעים המאוחרות שלהם מחדשים קשר לאחר עשורים רבים של נתק. שלושתם אלמנים. שלושתם חווים את משבר החיים ללא בנות זוג.
האם יצליחו לפתוח דף חדש? האם יוכלו לקיים חברות המשכית גם לנוכח משקעי עבר מימי ילדותם?
שלושת גיבורי הספר חיו במהלך ילדותם בקיבוץ, שניים מהם כבני הקיבוץ, והשלישי, שהגיע ללא משפחתו לקיבוץ אחרי שהוברח בגפו ארצה מסוריה לפני קום המדינה, שהה שם מספר שנים. שלושתם חוו את חווית הגידול במסגרת החינוך המשותף בקיבוצם. שני בני הקיבוץ העבירו את מרבית יומם, מיום לידתם, בבתי ילדים ונפגשו עם הוריהם לשעתיים שלוש ביום. השלישי הגיע מאוחר יותר, אבל זכה למשפחה מאמצת ולחברות בחברת הילדים.
במהלך ילדותם חוו הילדים חוויות רבות, חלקן חיוביות, אך חלקן קשות.
אחד הילדים, גדי, הצטיין בלימודיו, למד רפואה והתקדם עד לתפקיד של מנהל מחלקה בבית חולים. שני, אביתר, פנה ללימודי ההנדסה והפך ליזם קיבוצי מצליח, והשלישי, דודי, ילד החוץ, חזר לחיות עם משפחתו בעיר, התמחה במכונאות רכב ופתח מוסך מצליח. השלושה נפגשים בסדירות, אך משקעי העבר מטילים את צילם. שלושתם מחליטים להצטרך ביחד לדיור מוגן. האם יתמידו?ולבסוף, דמות רביעית, חברת ילדות, חוזרת לתמונה ומאפשרת לסיפור להסתיים במילים "חזרנו למקום שבו התחלנו".
שולמית חרמש היא ילידת קבוצת כפר החורש, וחוויות החינוך המשותף זכורות לה היטב. הספר הנוכחי, שלושה בצל העבר, הוא ספרה הרביעי. קדמו לו: תנים מייללים בלילה (2005); דרך חד-סטרית (2003); עגונה (2017)
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
28.00 ₪
מקט: 4-575-778
אביתר ודפנה בקליניקה
פרופסור גד נוטע ישב במשרדו בבית החולים, סקר את צג המחשב והיה מרוצה. לפני חודשיים שלח מאמר לכתב עת יוקרתי שבו הוא מציע טיפול חדשני בסרטן השד. כעת התקבלה תשובה חיובית – המאמר יתפרסם. נדרשו אומנם הבהרות מסוימות, אולם מבחינתו היו אלה זוטות שאפשר לתקנן בקלות.
נשמעה דפיקה בדלת ועוד לפני שהספיק להגיב, נכנסה לחדר עדינה וסגרה אחריה את הדלת בטריקה כעוסה. עשרים שנה עובדים הם יחד, מאז שגד סיים את ההתמחות במחלקה האונקולוגית ועדינה את לימודיה בבית הספר לאחיות. כעת הוא מנהל המחלקה והיא אחות ראשית.
עדינה ניגשה לרופא, התכופפה לעברו והניחה את שתי כפות ידיה על שולחן הכתיבה. “גדי,” אמרה בטון קשה, “הגיע זוג. הם מתעקשים לראות רק אותך, לא אף אחד אחר. הוא אומר שהוא חבר טוב שלך, חבר ילדות, ושבקיבוץ הייתם יחד בבית ילדים, ישנתם מיטה על יד מיטה. הבן אדם הזה מרגיז אותי. הוא מדבר כאילו הוא הבוס שלך. הגברת שלצידו ניצבת בצוואר נטוי, חושבת את עצמה למלכת יופי עולמית. השארתי אותם לחכות בחוץ, לא יזיק להם לחכות קצת.”
גדי הביט בעדינה וחייך. האינטואיציה שלה הפליאה אותו בכל פעם מחדש. בזמן שהיא כועסת, היא מדברת באסרטיביות ומדגישה את החי”ת והעי”ן יותר מתמיד.
הוא נזכר כי אתמול ניגשה אליה אחות וביקשה ממנה: “תעשי לי טובה, יש חתונה ואני לא יכולה לעבוד בערב.” עדינה השיבה לה באופן חד משמעי: “לפני שבועיים נסעת לבקר את אימא שלך, בשבוע שעבר הילד היה חולה, ברוך השם, הילד הבריא, השבוע את חייבת לעבוד במשמרת ערב!” – והמשיכה בדרכה, אינה מותירה מקום לספק. משמרת ערב היא המשמרת הפחות חביבה על האחיות. בשעות הערב ילדיהן נמצאים בבית, התגמול הכספי לא משתלם להן, הן מעדיפות לעבוד במשמרת לילה, שמתגמלת אותן היטב.
גדי התנער. “כמה זמן ניתן להם לחכות בחוץ?” שאל וצחק, “תכניסי אותם, נראה מה הם רוצים.”
עדינה פתחה את הדלת ודיברה בנימה ידידותית אל הממתינים בחוץ. “עוד שתי דקות. פרופסור נוטע מסיים שיחת טלפון עם קולגה בלוס אנג’לס וכבר מתפנה אליכם. או, אני רואה שהוא סיים, בואו היכנסו.”
אביתר ערמוני רתח מזעם. הוא עוד יראה לאפס הבכיין הזה מאין משתין הדג!
פרופסור נוטע קם, לחץ את ידו של אביתר, הנהן וחייך אל בת זוגו. “שבו,” אמר והחווה בידו על שני הכיסאות המצויים דרך קבע במשרדו, שכן לא פעם מגיע אליו המטופל עם מלווה ושניהם יושבים מול הרופא.
“מה נשמע?” שאל גדי.
בתגובה, שלף אביתר מסמכים מתוך תיק ג’יימס בונד והושיטם לרופא. “זה מה שנשמע,” הכריז במרירות. גדי סרק את המסמכים, החזירם לאביתר וסקר את תוכנם על צג המחשב.
“דפנה מקבלת את הטיפול המיטבי,” אמר והביט בשניהם.
דפנה קמה ממקומה במהירות ובלא שנפרדה מהרופא יצאה מהחדר. גם אביתר קם. “אני מבין,” אמר, “תוכל לאשפז את דפנה במחלקה שלך?”
“אני יכול, אבל מניסיון רב שנים, אני מציע – אל תוציא אותה מהבית,” השיב גדי בטון רך, “אתה לבדך לא תוכל לטפל בה. לא יהיו לך כוחות נפשיים ופיזיים. הקיבוץ בוודאי ימנה מטפלת. בנוסף למטפלת, רצוי שבני משפחה קרובים, בעיקר הילדים, יהיו איתה. אם אתה מעוניין, אני כרופא יכול לזמן אותם לשיחה. כך אני נוהג במקרים דומים,” אמר ורצה בכך להדגיש כי אביתר אינו מקבל ממנו יחס מיוחד.
“יש לכם ילדים? כדאי שבכל יום יימצא איתה אחד מהם. ואם יש נכד בוגר, אפשר לרתום גם אותו למשימה. הימצאות בן משפחה קרוב ואהוב תעלה לה את המורל.”
שעה שדיבר, ניבטו ברופא עיניו של אביתר מתוך פניו היפות. אביתר עדיין גבר נאה, חשב גדי לעצמו…
בערב סיפר גדי ליעל אשתו: “אביתר ודפנה היו אצלי היום במרפאה. היא לא תאריך ימים.”
“מסכנים, מחכה להם תקופה קשה,” השיבה רעייתו. “האם הם מודעים לחומרת מצבה? ישנם אנשים שמעדיפים לא לדעת מה מצבם.” לאחר שהות קצרה הוסיפה, “מה הרגשת אתה כשראית אותה?” לגדי נדמה שהוא שומע שביב קנאה בקולה.
“הרגשתי שנכשלתי, כמו בכל פעם שמגיע אליי פציינט ואיני יכול לעזור לו.”
“וחוץ מזה?”
“חוץ מזה, חשבתי כי אביתר נראה אומלל כפי שלא ראיתי אותו מעודי.”
“אני שואלת מה הרגשת לגביה,” התעקשה יעל.
“לא חשבתי עליה, חשבתי בעיקר עליו. איזה מהפך חל בילד השחצן. אבל עכשיו, כשאת שואלת, אני רואה את פניה לנגד עיניי ואני לא מבין איך יכולתי להימשך אליה. היא אומנם יפה, אבל הבעת הפנים שלה נורא לא סימפתית. כזאת הייתה מאז שאני זוכר אותה.”
“אבל, הרי היית כל כך מאוהב בה.”
“עכשיו אני מאוהב בך, ונשכחה אהבה ישנה,” חיבק את צווארה ונשק לה חיוך חם עלה על שפתיה.
“יעל, מה עם ארוחת ערב?” שאל, “אני מת מרעב.”
הוא התיישב ליד שולחן האכילה, עצם את עיניו ונרדם בישיבה. יעל הכינה בינתיים סלט ירקות, בישלה שתי ביצים, פרסה לחם, הוציאה מהמקרר גבינה לבנה 3%, ריבת שזיפים שחמותה הכינה משזיפי המטע של הקיבוץ, נשקה לבעלה על מצחו וחייכה אליו כשפקח את עיניו. “כמה יפה שאתה לא מקריח,” אמרה.
***
ביום המחרת התקשר אביתר אל גדי. “חשבתי שאולי בכל זאת כדאי שדפנה תהיה מאושפזת בתקופה הקרובה בבית חולים,” אמר.
“אני מציע שהיא תישאר בבית שלה,” השיב גדי. “יש בקיבוץ תנאים לטיפול וייעוץ רפואי. בבית חולים יהיה לכם פחות נוח. אגב, כמה ילדים יש לכם?”
“שלושה,” השיב אביתר, “בן ושתי בנות. הבת הגדולה היא פרופסור למתמטיקה. היא נמצאת בשנת שבתון באוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס. בעלה כותב שם עבודת דוקטורט במדעי המחשב. יש להם שני ילדים. הם אמורים לחזור לארץ בעוד כשנתיים. הבת השנייה היא מורה להיסטוריה בתיכון בתל אביב. הבן שלי גר בהתנחלות ליד חברון. הוא מנהל שם מוסך אזורי. הוא ואשתו החליטו לגור בשטחים המוחזקים, הם חושבים שארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל. אני שואל אותו, ‘ומה יהיה על הערבים שגרים שם? אם תחיל את החוק הישראלי בשטחים, תהיה להם זכות הצבעה בבחירות, ובזאת תסתיים המדינה היהודית. ואם לא תיתן להם זכות הצבעה, נהיה מדינה לא דמוקרטית.’ ‘ניתן להם את כל הזכויות, חוץ מזכות ההצבעה בבחירות,’ הוא משיב לי. ‘איזו מין דמוקרטיה זאת?’ אני שואל אותו ומה הוא עונה? ‘אני מגדיר את המצב הזה ‘מצב זמני’. יבוא יום וגם הערבים יהיו מעוניינים בשלטון ישראלי. הם ייווכחו לדעת כי תחת שליטה ישראלית הם מקבלים טיפול רפואי הרבה יותר טוב, תחת שלטון ישראלי הכלכלה מתפתחת, וזה ישתלם להם.”
“יש היגיון בדבריו,” חיווה גדי את דעתו.
אביתר שתק לרגע. הוא התבייש לומר לרופא: אני חושש להישאר עם אשתי בבית, איני מסוגל לראות אותה גוססת. ומכיוון שלא הצליח לשכנע את בן שיחו לאשפזה בבית החולים, נאנח והפטיר, “ברור, ברור, הכי טוב לדפנה להימצא בבית. שלום גדי, תודה על העזרה,” וטרק את הטלפון.
גדי ישב עוד רגע במקומו במשרד ולא הצליח להישאר בעמדת הרופא, היועץ האובייקטיבי. שמחה משונה מילאה את ליבו, שמחת נקמה. שמחה זו אינה יאה לרופא, הוא ידע, אבל גם רופא הוא בן אדם, הצדיק את עצמו בליבו, נאנח וקם והלך לישיבת צוות.
יוסף באוניברסיטה
יוסף, אביו של אביתר, היה גבר מוכשר ויפה תואר. בהיותו בן עשרים ושתיים אמר לאביו, שהיה רב בזרם החסידי: “אנחנו צריכים לעזוב את פולניה. האנטישמיות כאן גוברת מיום ליום.”
“אנטישמיות באה ואנטישמיות הולכת,” השיב לו האב, “לאן נלך?”
“אנשים עוזבים לאמריקה ולפלשתינה,” אמר יוסף.
“השבוע חזרה לכאן משפחה שנסעה לאמריקה,” נאנח אביו. “אנשים חושבים שבאמריקה מתגלגלים מטילי זהב ברחובות. ופלשתינה? אתה יודע מה נעשה בפלשתינה? זו ארץ עלובה, גרים בה רועי צאן ערבים וכמה יהודים משוגעים. הם גרים בצפת. בערב שבת הם עולים להרים וקוראים למשיח. המשיח יגיע כשהשם ישלח אותו אלינו. אסור לדחוק את הקץ!”
יוסף נרשם ללימודים באוניברסיטה. הוא רצה להיות אינג’ינר אך לא התקבל בגלל ה”נומרוס קלאוזוס” – הגבלת מספרם של היהודים באוניברסיטאות. בלית ברירה נרשם ללימודי פילוסופיה. היה לו מורה בעל השקפת עולם סוציאליסטית. באחד משיעוריו הסביר כי בני האדם נולדו שווים, ולכן עמים כמו למשל העם היהודי, פסולים, שכן “היהודים מאמינים כי הם טובים וחכמים מעמים אחרים, שהם העם הנבחר.”
אמר לו יוסף: “גם הנוצרים טוענים כי ישו ותורתו נעלים על דתות אחרות.”
“כאן בדיוק נעוץ ההבדל,” השיב מייד המרצה כאילו ציפה לשאלה הזו, “הנצרות מכילה בתוכה את כל העמים. הדת היהודית מכילה בתוכה רק יהודים.”
הסטודנטים שתקו. בתום השיעור יוסף ארז את חפציו ויצא מן הכיתה בהחלטה נחושה לעזוב את פולניה.
***
בערב חורפי, במסעדה קטנה, הצטופפו סטודנטים רבים ליד שולחנות עמוסים בכוסות תה. עשן סיגריות מילא את האוויר. יוסף ישב ליד אחד השולחנות, שתה תה ואכל עוגה.
“אפשר לשבת?” שאלה בחורה נחמדה.
יוסף חייך, הסיט את הכיסא שלצידו לאחור והחווה בידו על המקום הפנוי. הבחורה ישבה. זה זמן רב היא עוקבת אחריו בין כותלי האוניברסיטה, עכשיו מצאה הזדמנות לקרוב אליו.
“שמי שושנה,” הציגה את עצמה. “אתה לא כועס, נכון?” שאלה בהתחנחנות.
“להפך, שמח,” השיב בחיוך, “שמי יוסף.”
שושנה נולדה בוורשה בשנת 1916 למשפחה יהודית אמידה. אביה היה בעליה של חנות גדולה לסוגי בד משובחים. שושנה סיימה את לימודיה בגימנסיה ונרשמה לאוניברסיטה ללימודי ספרות. בנות מעטות למדו אז באוניברסיטה והכניסה לסטודנטים יהודים הייתה כאמור קשה במיוחד. שושנה הייתה בין היהודים הבודדים שהתקבלו.
באותה פגישה ראשונה סיפר לה בן־שיחה על דברי המרצה לפילוסופיה וסיכם: “אדם כזה הוא אנטישמי במסווה של איש אקדמיה. האנטישמיות בפולניה גוברת. צריך לעזוב.”
בחור צנום ונמוך קומה ישב מאחורי הזוג ושמע את שיחתם. הוא קם, ניגש ליוסף, לחץ את ידו והציג את עצמו: “יצחק.” הוא הושיט יד לשושנה ואמר, “נעים מאוד להכיר.” אחר כך הוציא מכיס מכנסיו פיסת נייר ועיפרון ורשם דבר מה. “תבואו, תתרשמו, זה לא מחייב אתכם לכלום.”
יוסף הציץ בפתק. הייתה רשומה עליו כתובת של דירה באזור שבו התגוררו בני המעמד הבינוני.
***
כעשרים בחורים ובחורות, משכילים ונעימים, הצטופפו במוצאי שבת באותה דירה פרטית קטנה. באותו יום פגש יצחק לראשונה את אסתר. אסתר נולדה בפולניה בעיר הגדולה פשמישל. אח אחד היה לה, דויד. בהיותו בן חמש־עשרה חלה דויד בשחפת ונשלח לגור בהרים של שווייץ, שם חי כשנתיים ואז נפטר.
זמן קצר אחרי שחלה בנו, חלה גם אביה של אסתר, וכעבור שנה מת. בזמן מחלתו שכב במיטה והשתעל. דלי הונח למראשותיו ולתוכו ירק ליחה מהולה בדם. מאז מותו חרדה אסתר ממחלת השחפת. היא נהגה להשתעל לתוך ממחטה ולבחון את תוצאות השיעול. באחרית ימיה חלתה בסרטן ועדיין נדמה לה שהיא חולת שחפת.
אחרי שאביה ואחיה נפטרו, הלכה לעולמה גם אימהּ של אסתר, והיא נשארה בודדה. דודהּ ודודתה, אחות אימהּ, הזמינו אותה להתגורר בביתם בוורשה, והבחורה היתומה נענתה להזמנה. דודתה אמרה לבעלה: “לבת אחותי יש ידיים טובות. נשלח אותה ללמוד תפירה. תפירה היא מקצוע טוב לאישה, גם לאחר נישואיה.”
אסתר ניחנה בשיער ערמוני ובגוף יפה. מטבעה הייתה בחורה שמחה המרבה לצחוק. בת דודתה הזמינה אותה להצטרף לפגישות עם חבורה חילונית, ואף שהייתה בת לחסיד שהתפרנס בצמצום ממענק ששלחו יהודים מאמריקה, נטשה אסתר בשמחה את עולם החסידות והצטרפה לתנועה הסוציאליסטית, שם הכירה את יצחק. הוא התאהב בה מייד והיא, מצידה, החזירה לו אהבה.
***
בערב, בדירתו השכורה, הציג יצחק בפני הנוכחים את המצטרפים החדשים, לקבוצה הסוציאליסטית, אסתר, שושנה ויוסף. כמו בכל הפגישות, דנו הצעירים בניצול פועלים בידי קפיטליסטים. אחת החברות, זהבה שמה, סיפרה על מקרה מזעזע: בעל אחוזה יצא אל שדה נחלתו לראות את הפועלים בעבודתם, במילים פשוטות, לוודא שאינם מתבטלים. משגיח מטעמו עבר בין העובדים ודאג שימלאו את משימתם בדבקות. אחד הפועלים, איש חרוץ וישר, הגיע אותו בוקר והתלונן על כאבי ראש עזים. המשגיח ראה כי פניו אדומות ונגע במצחו: “אתה לוהט מחום,” אמר, “שכב כאן בצל, אני אביא לך מים.”
בנים ולא נים שכב הפועל בצילו של עץ שיטה בקצה השדה. צליפת שוט נחתה על פניו. הפועל ניסה לפקוח את עיניו ולהתרומם אך לא יכול היה להניע את צווארו. ראה בעל האחוזה כי האיש אינו קם לכבודו וסינן מבין שפתיו, “בטלן חצוף.” בכעסו הצליף באיש עד שזה איבד את הכרתו. כעבור מספר שעות נפח את נשמתו בצל העץ. בבית נותרו אלמנה ושני ילדים קטנים.
באותו יום פוטר המשגיח מעבודתו. בחצר קטנה, ליד צריף מגורים מטולא בגזירי עץ דקים, גידלו הוא ואשתו ארבע תרנגולות ותרנגול אחד. למזלם, אישה עשירה אחת נזקקה ללבוש חם. במקרה עברה במקום בכרכרה וראתה את האישה סורגת. היא ניגשה אל אשת המשגיח והציעה לה לסרוג בגד תמורת תשלום. כך העשירה במעט אשת המשגיח המפוטר את תקציב המשפחה הדל.
זהבה סיימה את סיפורה וחברי הקבוצה הסכימו כי חייבים להעביר את הכוח מידי בעלי אחוזות לידי פועליהם. אבל איך עושים זאת?
“אני חדש כאן,” אמר יוסף, “ואני מסכים לכל מילה הנאמרת פה. אנשים כמו בעל האחוזה צריך לחסל.”
“איך נחסל?” שאל יצחק. “גם אם, נניח, נצליח להרוג אותו, השומרים שלו או המשטרה יהרגו אותנו. אנו צריכים להתארגן. כאן, בחדר הזה, כולנו יהודים. עלינו להתאחד עם אחינו הפולנים ולהפיל יחד איתם את השלטון.”
“צריך להשתייך לתנועה הסוציאליסטית, אני מסכים איתך, ולהשמיד בעלי אחוזות רשעים,” השיב יוסף. “לא נפגע בשדות, כי אם נפגע בשדות, תיכחד פרנסת הפועלים. אם נהרוג בעל אחוזה, יימצא לו יורש, והיורש ילמד לקח.”
“יפה דיברת,” אמר חיים. “ומי יהרוג את בעל האחוזה?”
“אני!” הודיע יוסף.
החברים הביטו בו והחליפו ביניהם מבטים. הבחור החדש נראה כמו מאכל אקזוטי חדש – לא ברור אם כדאי לאכול אותו.
“מתי אתה מתכוון לבצע את המעשה?” שאלה זהבה בחשדנות.
“בקרוב,” אמר לה. “כרגע אני חייב ללכת, יש לי בחינה קשה מחר.” הוא קם ממקומו ושושנה קמה איתו. הם נפרדו מהחברים ועמדו לצאת מהדירה.
“תבואו שוב,” הזמין אותם יצחק. “אנחנו נפגשים כאן בכל מוצאי שבת בשעה שש.”
“נלך למקום אחר?” שאלה שושנה אחרי שיצאו ותחינה בקולה.
“מצטער, יקירה, היום אני עייף. מחר בשעה חמש אבוא לקחת אותך,” השיב לה יוסף.
***
באחד מימי חודש דצמבר, בשעה שמונה בערב, לבש יוסף מעיל שחור וחם, תחב לכיסו קופסת גפרורים ויצא מביתו. הוא פסע מהר, פסיעות גדולות, ובשעה תשע ניצב בשערי אחוזתו של הפריץ הרוצח. הלילה היה קר ואיש לא נראה בחוץ. שער האחוזה לא היה נעול והידית הייתה פתוחה מעט. שני שומרים ישבו בבקתה בגן האחוזה, שתו תה חם וחיממו את כפות ידיהם בכיסי מעיליהם. הם חשו כי אין להם צורך לדאוג. שום גנב לא יהין לצאת מביתו בקור הזה.
יוסף פסע בגן החווילה, נצמד לגדר שלאורכה צמחו עצים עבותים. בצידו האחורי של הבניין הגדול הבחין במרפסת דקורטיבית עשויה עץ. בדממה חילץ את קופסת הגפרורים מכיסו, הדליק אש וקירב את הגפרור הבוער אל קצה המרפסת עד שהאש אחזה בה. אחר כך הצית את המרפסת גם מצידה השני, חזר לחזית הבניין, חמק מפתח השער ונמלט.
האש הראשונה שהדליק כבתה במהרה. העץ היה לח, מזג האוויר היה קר, והאש לא עמדה במעמסה. הלהבה השנייה דווקא החזיקה מעמד, התקדמה לאט לאט, הגיעה עד מרכז המרפסת, נתקלה בעקבות בוץ שהותיר אחד האורחים או המשרתים וגוועה. האש אומנם לא שרפה את ביתו של הפריץ וגרמה נזק מועט בלבד, ובכל זאת, שתי ההתלקחויות השיגו תוצאה נאה. בבוקר יצא האדון מפתח ביתו, וכמו בכל בוקר סייר בחצרו ואז הבחין בעקבות השריפה במרפסת. אחוז בהלה חזר בריצה אל השומרים. “מטומטמים!” צרח, “מטומטמים! בשביל מה אני מחזיק אתכם כאן? ממיטב כספי אני משלם לכם,” צעק בזעם והתכוון לכמה פרוטות עלובות שהשניים, כל אחד בתורו, קיבלו ממנו פעם בשבוע, והביאו אותן לנשותיהם ולילדיהם בכפר.
האיש העשיר הזמין את מפקד המשטרה לבוא ולחזות במו עיניו בנזק שנגרם לרכושו. בחדר האורחים לגם מפקד המשטרה תה משובח ואמר, “בוא נודה לאלוהים שלא נפגעת, אתה ובני משפחתך. אנחנו נערוך בדיקה,” הבטיח, נכנס לכרכרה ונסע העירה. הוא הורה לאחד משוטריו לחקור את האיכרים, אך כולם שהו באותו לילה בבתיהם. האדון הכילַי טרם שילם את משכורותיהם ולא היה להם כסף לשתות שיכר בבית המרזח המקומי.
למחרת נפוצה שמועה: אלמונים חדרו לארמונו של הפריץ והציתו את המרפסת. כנראה התכוונו לשרוף את הבניין על יושביו. למזלם של בני הבית, האש דעכה בטרם גרמה נזק של ממש. השומרים נשבעים כי איש לא נכנס לחצר. השער היה סגור ומסוגר, והם היו ערים כל הלילה. בכפר נפוצה שמועה: שד נכנס לביתו של הפריץ, “נקם את נקמתנו,” הוסיפה אישה אחת בלחש.
באותו יום לקח יוסף את שושנה מביתה אל פגישת הקבוצה. היא נעצה בו מבט שואל והוא הביט נכחו כאילו לא הבחין במבטה. גם חברי הקבוצה בחנו אותו במבט שואל, אך יוסף התחמק ממבטיהם והעלה נושא אחר לשיחה. “אני בטוח שכמה מרצים מנסים להכשיל סטודנטים יהודים. גם אם נהיה כולנו סוציאליסטים הם ימשיכו להכשיל אותנו,” אמר.
חמש-עשרה שנה אחר כך עלה באש המתבן של קבוצת חורש. באספת חברים אמר יצחק, מנהל האספה: “זוגות טריים מחפשים להם מקום רומנטי והולכים למתבן. יעשו אהבה בשמחה ובששון. רק שלא יעשנו. אני בטוח,” הוסיף בכעס לא אופייני לו, “כי אילו היה מדובר ברכוש פרטי, בעל המתבן לא היה מעשן בו.”
“יוסף מומחה בהצתות,” צחקה זהבה, “הוא קצת התבלבל, חשב שזה המתבן של הפריץ.” החברים פרצו בצחוק. בהיותם בפולניה, איש לא העז לדבר על כך או לשאול שאלות. מאז ועד אותה אספה לא דיברו על ההצתה בביתו של הפריץ. עכשיו יוסף הצטרף לצחוקם. “ויש עוד משהו,” גילה, “אחרי שבוע הגיע אל בעל האחוזה מכתב מכותב אלמוני שבו נאמר: ‘שום איכר ושום שומר לא מעוניין לשרוף את ביתך. אם תעז להאשים מישהו מהם, תישרף אתה יחד עם אשתך וילדיך.’ בעל האחוזה קרא את המכתב. כעבור יומיים מת מהתקף לב.”
רחל, שושנה ויוסף
בסמינר בוורשה הייתה לשושנה חברה טובה, רחל. ביום שבת, למחרת ראש השנה בשנת 1936, הגיע יוסף אל ביתה של בת זוגו שושנה. הוא בא לביתה בטבעיות גמורה. בינם לבין עצמם סיכמו כי בתום החגים יודיעו למשפחותיהם על החלטתם להינשא. באותו יום, לאחר מוצאי החג, הגיעה גם רחל לבקר בבית חברתה הטובה. שושנה מזמן רצתה לעשות היכרות בין השניים. יוסף התבונן ברחל, וזו הסמיקה וחייכה. שושנה לא הבחינה כי לנגד עיניה נרקמת אהבה חדשה.
“תשכנע את רחל להצטרף לתנועה שלנו,” הציעה ליוסף.
“אני לא מתאימה לתנועת נוער,” השיבה רחל.
“את לא יכולה לדעת אם את מתאימה או לא עד שלא תנסי,” טען יוסף.
“אי אפשר לנסות כל דבר,” אמרה, “צריך לנסות רק דבר מה שיש לו סיכוי.”
“לפעמים ישנן הפתעות, מה שנראה כחסר סיכוי מתגלה כמוצלח, ולהפך – מה שנראה כמבטיח מתגלה ככישלון,” ענה יוסף.
“יוסף צודק,” התערבה שושנה, “וגם רחל צודקת. אני סבורה כי עניין שלא מצריך השקעה מרובה, כדאי לנסות, ולך כדאי להצטרף לתנועת הנוער הסוציאליסטית. הניסיון לא ידרוש ממך מאמץ רב. לא יצליח, תעזבי.”
במוצאי שבת הגיעה רחל לפגישה השבועית של הקבוצה והציגה את עצמה. בחורות ובחורים הביטו בה בעניין. אחד החברים הציע ללוות אותה לביתה בתום הפגישה. “אני ושושנה הולכות יחד, ויוסף מלווה אותנו,” השיבה וחייכה אליו.
ואכן, יוסף ושושנה ליוו את רחל אל ביתה ואז פנו לביתה של שושנה. בלכתם, חיבק יוסף את כתפה של כלתו המיועדת. בפתח ביתה התנשקו ארוכות אולם דעתו של יוסף הייתה נתונה לרחל.
“מה דעתך על החברה שלי?” שאלה שושנה.
“אל תביאי אותה יותר,” השיב ביובש.
“למה לא?” תמהה.
“היא לא מתאימה. מחר אהיה אצלך בשעה חמש,” פסק ונפרד ממנה.
ביום המחרת, בשעה חמש, הייתה גם רחל בביתה של שושנה. המארחת הלכה למטבח להכין תה, ורחל היפה הסתכלה בעיניו של הבחור הנאה. יוסף יהיה שלה, החליטה.
“אני אלך לעזור לשושנה,” חייכה בשיניים צחורות ותוך כדי דיבור קמה ממקומה, עברה לידו והתחככה בו קלות. “איפה אתה גר?” שאלה בקול נמוך.
“שושנה מכינה תה. רצית לעזור לה,” התחמק מלהשיב לשאלתה.
רחל מיהרה אל המטבח והביאה צלחת מלאה עוגיות.
“יום ראשון היום,” הסבירה שושנה בעודה נושאת מגש עמוס בשלוש כוסות תה. “דבוז’ה, המשרתת שלנו, נמצאת בחופש. היא בחורה דתייה וביום ראשון היא מקפידה ללכת עם בני משפחתה לכנסייה.”
השלושה הסבו בסלון הבית ורחל אמרה: “החלטתי לנסות להתקבל לתנועה. כמו שאמרת, שושנה, מה יש לי להפסיד?”
“שושנה, איפה ההורים שלך?” היטה יוסף את השיחה לאפיק אחר.
“הלכו לדודי ודודתי, אחות אימי,” השיבה בת זוגו.
יוסף קם ממקומו, רחל קמה גם היא, נשקה לשושנה וקרבה לדלת. בחוץ, ברחוב, אמרה ליוסף: “תלווה אותי הביתה? גויים מסתובבים כאן, מחפשים בחורות יהודיות, ממש מפחיד.”
יוסף נענה לבקשתה והחל ללוותה אל ביתה. “נורא קר היום,” שילבה רחל את זרועה בזרועו. מגעה בו היה רך ונעים. יוסף הלך מהר. מגעה של החברה של ארוסתו משך אותו. הוא רצה להיפטר ממנה ובד בבד נמשך אל המגע הרך ואל ריח הבושם שנדף משערה. בהגיעם אל מעונה, התרוממה רחל על קצות אצבעותיה, נשקה לצווארו ורצה לביתה. יוסף היה מבולבל. הוא אהב את שושנה, אלא שריח שערה של רחל ומגע גופה לא הרפו ממנו.
בשבת, בבואו לבית ארוסתו, אסף אותה אל בין זרועותיו. “אולי לא נלך היום למפגש של הקבוצה?” ביקש.
“דווקא היום יהיה מפגש חשוב,” לחשה. “יצחק רוצה להציע פגישה עם סוציאליסטים פולנים. הבטחתי לרחל לעבור ליד ביתה ולצרף אותה אלינו.”
יוסף נשם נשימה ארוכה, פלט את האוויר ושתק.
“מה קרה?” הביטה בו שושנה בסקרנות.
“כלום,” חייך, “סתם, פתאום נגמר לי האוויר.”
***
יצחק ויוסף נולדו שניהם באותה שנה, 1916, בשתי עיירות קטנות ליד ורשה. באותה תקופה חיו בפולין קרוב לשלושה מיליון וחצי יהודים, שהיוו עשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה. ב־1921 העניק החוק הפולני ליהודים שוויון אזרחי מלא אך בפועל סבל הציבור היהודי מעוינות בלתי פוסקת. יהודים מעולם לא הורשו לרכוש קרקעות ובעלי אחוזות מינו אותם למפקחים על עבודת האיכרים. באופן טבעי, תפקידם השניא אותם על מבצעי המלאכה. יהודים גם לא התקבלו לתפקידים יוקרתיים כמו שופטים או רופאים. מספר היהודים באוניברסיטאות הופחת על ידי החמרה בתנאי קבלתם – אותו נומרוס קלאוזוס מפורסם. ההתנכלויות מצד סטודנטים פולנים הלכו ורבו, והסתיימו במותם ובפציעתם של סטודנטים יהודים.
במפגש החברים באותו ערב בדירתו, הציע יצחק להצטרף לתנועה הסוציאליסטית. עמדתה של התנועה הייתה כי שותפות גורל אינה נחלקת בין עמים אלא בין מעמדות. שושנה, ארוסתו של יוסף, קיבלה את ההצעה בהתלהבות. “אנו מתאימים להם מאוד,” אמרה. “יהודים ופולנים, כולנו נבראנו בצלם אלוהים.” החברים החלו לדון בדרכי הצטרפות לתנועה הסוציאליסטית. כל חברי הקבוצה הביעו אופטימיות חוץ מחיים, בן זוגה של זהבה.
“איני מטיל ספק בכוונותיהם הטובות של הסוציאליסטים אלא שכוונותיהם לא ישנו דבר,” אמר חיים. “גויים למדו לשנוא אותנו, לימדו אותם כי אנחנו רצחנו את ישוע, ואפילו יאמרו ‘איננו מאמינים באלוהים’, בתוך תוכם הם מאמינים. דעות שהושרשו באדם מיום היוולדו קשה לשנות. וגם לנו כיהודים יש בעיה. איך אדם המבקש שוויון בין בני אדם משתייך לעם הטוען כי הוא עם נבחר? רעיון העם הנבחר סותר מוסר וסותר היגיון. מצד אחד אומרים חז”ל: ‘מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך’, ומצד שני אומרים, ‘כי בך בחרתי מכל העמים.’ אנו צריכים להיפטר מרעיון הבחירה לפי מוצא ולהחליט כי תינוק ביום היוולדו הינו דף חלק, ובהתבגרו, מעשיו בלבד יקבעו את ייחוסו. באופן זה עלינו להציג את עצמנו בפני חברי התנועה הסוציאליסטית. בכלל, אין צורך בעמים. כולנו עם אחד.”
דבריו של חיים התקבלו על ידי הנוכחים וסוכם כי יצחק ויוסף ייפגשו עם פעילים סוציאליסטים ויציעו שיתוף פעולה חף מנטיות דתיות.
במוצאי יום ראשון הלכו השניים לפגישה עם הפעילים הסוציאליסטים. שני בחורים ובחורה אחת המתינו להם בדירת חדר צנועה. אותו ערב היה קר. בפנים דלקה אש בתנור והיה חם ונעים. בהיכנסם, איש לא קם לקבל את פניהם. “תתלו את המעילים בכניסה,” נשמע קולו של אחד הבחורים. יצחק פשט את המעיל ותלה אותו כפי שנתבקש. יוסף נשאר לבוש במעילו. הוא נכנס לחדר וסקר את הנוכחים.
“למה אתה לא מוריד את המעיל? קר לך?” שאלה הבחורה ובלא שהתכוונה חייכה אל הבחור היפה. “אפשר לשבת?” שאל. אחד הבחורים הורה על כיסא פנוי. “אנחנו שניים. יש לכם כיסא נוסף?” בינתיים תלה יצחק את מעילו והתייצב בחדר. “שלום חברים, שלום לחברי התנועה הסוציאליסטית,” בירך בנימוס.
חברי הקבוצה התבוננו בו בעיניים קרות והבחורה השפילה את ראשה, חסמה את פיה בכף ידה וצחקה לתוכה.
“אתם כנראה לא מעוניינים בנו, יכולתם לומר לנו, לא היינו באים,” אמר להם יוסף בקול קר.
“אל תתחילו עם רגשי הנחיתות שלכם,” התחכם אחד הבחורים.
“מה פירוש רגשי הנחיתות שלכם? למי הכוונה ‘שלכם’?”
הפולנים החליפו מבטים וחייכו.
“הבנו,” הפטיר יצחק, “לא נפריע לכם.”
יוסף הסתובב ויצא מהחדר, הסיר את מעילו של יצחק מהוו עליו היה תלוי ושניהם הסתלקו מהמקום במהירות.
“הצטרפותם של יהודים תקלקל להם. הצטרפות יהודים חוסמת את הדרך להצטרפות סטודנטים פולנים. הם ינקו עם חלב אימותיהם שנאה ליהודים, וגרסא דינקותא אינה משתכחת,” אמר יצחק במרירות. יוסף הסכים עימו בשתיקה.
תנועת גורדוניה הוקמה בגליציה ב־1929 כתנועת נוער יהודית־ציונית־סוציאליסטית. נציג מטעמה, איש מארץ ישראל, נשלח לוורשה לגייס יהודים צעירים לתנועה ולשכנעם לעלות לארץ. זהבה וחיים שמעו על בואו, נפגשו איתו והציעו לו להצטרף למפגש הקבוצתי שלהם.
במוצאי שבת הקבוצה הקטנה נאספה כהרגלה בדירת החדר של יצחק, והשליח אמר, “לכל עם באירופה יש מדינה. יש עם אחד חסר מדינה והוא העם היהודי. מכיוון שאין לנו היהודים מדינה, אנחנו נאלצים לסמוך על רצון עמי הארצות: ירצו – יקבלו אותנו, לא ירצו – יגזרו עלינו גזרות קשות. אסרו עלינו לרכוש אדמה. מאלצים אותנו לעסוק במסחר. וכשאנו מקבלים את הדין ועוסקים במסחר, מאשימים אותנו ברמאות. היהודי בעיניהם תמיד רמאי. מדי יום אנו שומעים על פוגרום שהתרחש בעיר זו או אחרת. אם חפצי חיים אנו, אין לנו ברירה אלא לשוב למקורותינו, לארץ אבותינו. החיים בארץ ישראל קשים, לא אכחש, אבל בכוחות מאוחדים אנו מתגברים. הקמנו קבוצות שבהן אנו חיים בשיתוף ובשוויון. כל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. אם חלה אדם, הקבוצה מספקת לו את מלוא הטיפול, מזון ומגורים, אף שבשעת מחלתו אינו עובד ואינו מפרנס.”
אמר יצחק: “רעיון הקבוצה נשמע אידיאלי, הבעיה שבני האדם אינם אידיאליים. מה קורה אם אדם משתמט מעבודה?”
“למה שישתמט מעבודה?” תמה השליח. “אנשי הקבוצה אוהבים לעבוד, מאמינים בעבודה. אנו עוסקים בחקלאות. בעבודת האדמה אנו מוציאים לחם מן הארץ, אוכלים מעמל כפינו ואת רוב תנובתנו מוכרים לאנשי העיר חיפה. כל אחת מקבוצות גורדוניה מגדלת פרי וירק המתאימים לטיב אדמתה. אנחנו בקבוצה שלנו נטענו עצי פרי וזרענו גינת ירק.”
“ישנה שאלה נוספת וחשובה לא פחות,” שוב דיבר יצחק. “בארץ ישראל חיים ערבים, בכפרים ובערים. ידוע לנו כי הם חיים ביפו, בחיפה, בלוד, ברמלה ועוד. איך תוכל ארץ ישראל להיות ארץ העם היהודי כמו שאנגליה היא ארץ האנגלים וצרפת ארץ הצרפתים, כשהיא מיושבת בערבים?”
השליח לא התבלבל. “ראה את אמריקה,” אמר “עמים ותרבויות הולכים ומתרבים בה, חיים זה לצד זה. מדוע שהערבים לא יחיו לצידנו?”
“איני בטוח שהערבים ירצו לחלוק איתנו את הארץ,” פקפק חבר אחר. “נצטרך לשכנע אותם כי אנו מסוגלים לתרום להתפתחות הארץ. לא בטוח שנצליח. ואז יעמדו בפנינו שתי אפשרויות: לעזוב או להילחם. עזיבה פירושה חזרה לגלות ולאנטישמיות. אם נחליט להישאר וניתקל בהתנגדות, נצטרך ללמוד להגן על עצמנו. הגנה משמעה שימוש בנשק.”
השתררה דממה, וחיים הכריע: “נקווה שהערבים ירצו לחיות לצידנו. הרי אנו יכולים לתרום רבות ברפואה, בחקלאות. כרגע האנגלים שולטים בפלשתינה. איתם נוכל להסתדר.”
***
יהודי ורשה נחלקו לשלוש קבוצות: דתיים, בונדיסטים וציונים. יצחק, יוסף וחבריהם נטשו את מנהגי הדת. חיים בקהילה סגורה וציפייה לגאולה באמצעות משיח לא תאמו את עמדותיהם המודרניות. התנועה הסוציאליסטית הפולנית הוכיחה להם כי הם אינם רצויים והם החליטו להצטרף לתנועה הציונית.
“אנחנו ניסע לארץ ישראל,” הודיע יוסף לאימו. “שמעתי שבארץ ישראל קשה מאוד לחיות,” השיבה. “הבן של פולק נסע וחזר. אנשים שם נהיים חולים מעבודה קשה, גם נורא חם, והמון זבובים. חוץ מזה, יושבים שם ערבים. הבן של פולק אמר שהערבים נורא פרימיטיביים. אוכלים על הרצפה, עם הידיים, ומרביצים לנשים שלהם, איך אתם תוכלו לחיות איתם?”
“גם הפולנים מרביצים לנשים שלהם,” השיב יוסף. “אני לא מתכונן להשאיר אותך לבד, אימא. מתי שתרצי, תבואי אליי ותהיי איתי.” אימו הביטה בו נרגשת: “אתה בן טוב, יוספל’ה, תמיד היית,” הוסיפה ודמעות הציפו את עיניה.
בשעה שהחליטו יצחק ויוסף לעלות לארץ ישראל, פעלו בעירם כמה תנועות נוער ציוניות. החברים התלבטו אם יצטרפו לתנועת השומר הצעיר או לתנועת גורדוניה. שתיהן היו תנועות ציוניות, אבל בעוד גורדוניה הדגישה את הפרט בחברה, השומר הצעיר שאפה לאחדות של מעמד הפועלים בכל העולם. הציונות מבחינתה הייתה שלב מעבר אל מלחמת מעמדות עולמית בבחינת “פועלי כל העולם התאחדו.” יצחק אמר: “את הסוציאליסטים האלה כבר טעמנו. לדבר יפה הם יודעים.” מעבר לכך, גורדוניה הציעה הקמת חברות קטנות מאלה של השומר הצעיר. כמה עשרות משפחות, לא יותר. מבחינת תנועת גורדוניה, קיבוץ הוא מעין משפחה מורחבת.
תפיסת העולם של גורדוניה מצאה חן בעיני יצחק: חברה יהודית חקלאית, חברה השבה למקורותיה הארצישראליים, חבריה יחיו בשיתוף ובצניעות. החברים הסכימו איתו. מבחינתם העיקר היה להסתלק מסביבה אנטישמית. “הגויים יכריחו אותי לתת להם מכות,” נהג יוסף לומר, “ואז יכניסו אותי לבית סוהר לכל החיים. מוטב שאסתלק מכאן,” חייך ועיניו אורו בחיוך שובב.
במוצאי שבת נפגשו חברי הקבוצה כהרגלם בחדרו של יצחק. השמועה כבר עשתה לה כנפיים: הסוציאליסטים הפולנים, או לפחות אלה שפגשו את יוסף ויצחק, אינם מעוניינים ביהודים. “תיארתי לעצמי,” אמרה זהבה. “הם מעוניינים בפולנים, לא בנו. הם לא מבינים כי נואמי הנאומים המשכנעים ביותר יהיו יהודים, אבל כבר לא אכפת לי. חיים ואני החלטנו לעזוב את פולניה. ניסינו לשכנע את בני משפחותינו לעזוב. הם לא מעוניינים. אין להם לאן ללכת. הם אומרים, ‘כדי להגיע לארץ אחרת, צריך קודם כול ללמוד את השפה. אם ניסע לצרפת, נצטרך לדעת צרפתית. באנגליה צריך לדעת אנגלית. צריך כסף לפתוח עסק, כסף לקניית בית.’ מבחינתם זה לא מעשי. אנחנו, חיים ואני, החלטנו להצטרף לתנועה הציונית ולעלות לארץ ישראל. בכוונה אמרתי ‘לעלות’ ולא אמרתי ‘להגר’. ארץ ישראל היא ארץ שלנו. קשה שם, אנחנו יודעים, אבל היא תהיה שלנו. כמו שהציע השליח מארץ ישראל, נצטרף לתנועת הנוער גורדוניה. מגיעים אליה אנשים דומים לנו. האידיאולוגיה שלהם אומרת להחיות את עבודת האדמה בארץ ישראל. נחיה בשיתוף ובשוויון, כפי שהתכוונו לעשות בפולניה, אבל נעשה זאת בארץ ישראל.”
“יוסף ואני מצטרפים גם כן,” אמרה שושנה. “אנו עוזבים את פולניה לא כדי ללכת לגלות אחרת. ארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי. שם ישבו אבותינו, ולשם נחזור.”
“גם אני בטוחה שאנו צריכים לעזוב את פולניה. האנטישמיות פה בלתי נסבלת. באוניברסיטה מרביצים לסטודנטים יהודים,” חיוותה רחל את דעתה ברגע שהסתבר לה כי יוסף עוזב.
חברה אחת החליטה להישאר בפולניה. היא אינה יכולה לעזוב את הוריה לבדם, הסבירה. חבר אחר אמר שהוא שואף ללמוד רפואה ויחבור לקבוצה לאחר סיום לימודיו. שאר החברים החליטו להגר לארץ ישראל.
יוסף מבטל את החתונה
הפגישה הסתיימה. החברים לבשו את מעיליהם ושושנה שילבה את זרועה בזרועו של יוסף. רחל הצטרפה אליהם. “נלווה אותך הביתה,” אמרה שושנה בטון קר. בזמן האחרון נדמה לה כי חברתה הטובה מנסה לגזול ממנה את בן זוגה. רחל עלתה במדרגות ביתה ולאחר שנעלמה מן העין אמרה שושנה ליוסף: “היא נמאסה עליי.”
יוסף שתק. בימים האחרונים רחל ממתינה לו ליד ביתו, מתחבאת מאחורי עץ. הוא יוצא מן הבית והיא, כמו במקרה, מופיעה בדרכו. “איזו הפתעה,” היא שמחה ומקרבת את גופה אל גופו, כבדרך אגב, מחליקה את שערו. “נדבק לך לכלוך,” היא מתרצת ומחייכת. לפני שהוא נכנס לחנות או לביתו של חבר היא נצמדת אליו, אוחזת בלחייו ונושקת למצחו. מגעה מוציא אותו מדעתו. בלילות הוא חולם עליה, חולם כי שניהם נמצאים עירומים במיטה זרה ולפני שהוא חודר לתוכה, הוא מתעורר שטוף זיעה.
“טרם החלטנו על תאריך חתונה ועוד לא דיברנו עם ההורים,” הזכירה לו שושנה.
“אנחנו לא נוכל להתחתן,” השיב בקול שפל.
שושנה הרפתה מאחיזתה בזרועו ונעצה בו מבט בעיניים חומות, גדולות ונבונות – וכועסות. יוסף שתק.
“אני מחכה להסבר,” אמרה בקול חד.
“אני לא אהיה בעל טוב,” הסביר בכתפיים מכווצות.
“יש לך קשר עם רחל,” קבעה.
“אני עוד לא יודע…”
“אבל היא כבר יודעת.”
בהגיעם לביתה עלתה במהירות במדרגות. “לך,” אמרה לו, נכנסה הביתה ופרצה בבכי.
הוריה ישבו בסלון וקראו, הוא עיתון והיא ספר. שניהם קפצו ממקומם מבוהלים וחיבקו אותה.
“הוא עזב אותי,” פלטה.
“ידעתי שככה יעשה!” קבעה אימהּ, “הוא מהתחלה לא מצא חן בעיניי.”
“הלך? מצוין!” צהל אביה. “שקרן, כמו אבא שלו. כל מי שעושה איתו עסקים יודע, מהאיש הזה צריך להיזהר.”
שבוע תמים ישבה שושנה בחדרה ובכתה. חברות באו לבקר, והיא אמרה להן: “אני עוזבת את הקבוצה.”
“למה שתעזבי? שהם יעזבו,” אמרה לה אחת החברות, “עלייך לא נוותר.”
זהבה באה וישבה לצידה. “טוב שזה קרה עכשיו,” אמרה. “תארי לך שהייתם מתחתנים ואז היית מגלה את הרומן הזה. יהיה לך בן זוג אחר, אני מבטיחה לך. הבחורים לא ישאירו בחורה כמוך לבדה. יהיו לך הרבה מחזרים.”
בשנת 1936 היגרה הקבוצה לארץ ישראל והקימה את קבוצת חורש.
שנתיים אחר כך, בקבוצת חורש, נערכה חתונתם של שושנה ומנשה. מנשה בחור רציני, פזילה קלה מעיבה מעט על יפי עיניו. בקיבוץ ריכז את ענף הלול, למד בעצמו מתוך ספרים כיצד להגדיל את תנובת הביצים והפך את הלול לענף רווחי.
גדי, הקציצה והכלב
בבית הילדים של קבוצת חורש הילדים אוכלים ארוחת ערב בשעה ארבע וחצי. בצהריים שושנה הגננת יוצאת להפסקה, ישנה שנת צהריים וחוזרת לבית הילדים, להימצא עם צאן מרעיתה. בדרך היא עוצרת במטבח, לוקחת איתה את ארוחת הערב שהוכנה מבעוד מועד בשביל הילדים. המבשלת מכינה בשבילם ארוחה קבועה: עגבניות מרוסקות, ביצה קשה, גבינה לבנה, ריבה, לחם ומשקה קקאו.
ישנן תקופות שבהן חברי הקיבוץ ניזונים מארוחות ערב דלות, הכוללות בדרך כלל לחם וגבינה לבנה בלבד. בתקופת הקיץ נוספים עליהם עגבניות ומלפפונים שמלכה ראובני מגדלת בגינת הבית של הקיבוץ. רק הילדים מקבלים תמיד אוכל מזין ובריא. אם ילד מסרב לאכול, לא כדאי לו להתעקש. הוא לא יורשה לקום מהכיסא עד שלא יסיים את ארוחתו.
גדי מצא דרך לעקוף את הנהלים הקשוחים האלה. בארוחת הצהריים הילדים מקבלים קציצות. גדי שונא קציצות. לכן לפני הצהריים הוא תולש בבית השימוש כמה דפי נייר טואלט ותוחב אותם מקופלים לכיס מכנסיו. בזמן שהילדים אוכלים, שושנה גוזרת דפים לצביעה ומחדדת עפרונות. בלי שהיא שמה לב, הוא עוטף את הקציצה השנואה עליו בנייר שהכין מראש ומחביא במקום שהכין למענו מבעוד מועד. בחוץ, כמו לפי פקודה, ממתין לו צ’יף, הכלב של שמעון הרפתן, והקציצה מוצאת את דרכה במהירות וללא שהות אל קיבתו של הכלב…
***
ארגז החול של ילדי הגן צמוד לקיר בית הילדים. בתקופת הקיץ, אחרי שילדי קבוצת רקפת מסיימים לאכול ארוחת בוקר, שושנה מוציאה אותם החוצה לארגז החול או שהיא וצביה המטפלת מטיילות עם הילדים אל הרפת, מראות להם עגל חמוד שאחת הפרות המליטה בלילה. הוא, לא כמו ילד של בני אדם, כבר עומד על רגליו ואימו מלקקת את עורו. “היא רוחצת אותו,” מסבירה שושנה. בימי חורף יפים, כשהשמש זורחת, שושנה וצביה מוליכות את הילדים אל השדה. הגננת צועדת בראש והמטפלת במאסף, משגיחה שאף ילד לא ילך לאיבוד.
את הטיולים האלה אוהב גדי יותר מכול, בעיקר בסוף החורף, בתום ימי הגשמים, ועם בוא האביב. השדה מוצף בפרחי רקפות ורודות, כלניות אדומות, עיריות גבוהות וחומות, אירוסים כחולים וחרציות צהובות. הילדים מתפזרים בשדה, קוטפים פרחים, מתנה לאימא ולאבא. אביתר קוטף פרחים יותר מכל הילדים. הוא ממלא את שתי ידיו ברקפות וכלניות, אך בדרך חזרה אל חצר הקיבוץ מושך את תשומת ליבו דבר מה אחר כמו אבן יפה או ענף ארוך והוא משליך את הפרחים בשדה ולוקח את הרכוש החדש. פעם אמר לו גדי, “הפרחים שזרקת ימותו מצמא ומכאבים.” אביתר הביט בו בבוז. “פרחים לא מרגישים כלום, אתה סתם טיפש,” אמר. גדי שתק, הפנה אליו את גבו והתרחק. אביתר ילד שתלטן. איתו לא מתווכחים.
יום קיץ אחד בשעות הבוקר יצאה שושנה עם הילדים אל ארגז החול. נתנה להם דליי משחק צבעוניים וכפות גדולות. צביה רחצה את כלי האוכל של ארוחת הבוקר וניגבה את השולחנות במטלית לחה. שושנה התיישבה על מעקה ארגז החול, נשענה בגבה אל קיר בית הילדים והפליגה בדמיונה אל בית הוריה בוורשה. לנגד עיניה עמד חדר אורחים מרווח, במרכזו ספת קטיפה ירוקה כהה מוקפת בארבע כורסאות והמשרתת מגישה קפה.
בזמן שהייתה שקועה בהרהורים, בנו הילדים ארמון מחול וקישטו אותו בצדפים. גדי הציע לחפור תעלות סביב הארמון כדי שהמלך והמלכה יוכלו לשוט ממקום למקום. בדיוק ברגע שהחל לחפור תעלה, מילא אביתר דלי בחול, קם והפך את הדלי על ראשו של הילד העסוק. גדי נבהל – ערמת חול זורמת במפתיע מקודקודו אל פניו והחול ממלא את אפו ואת עיניו. בכי נורא פרץ מפיו. שושנה ניעורה משרעפיה, הרימה את הילד בזרועותיה ומיהרה איתו אל המקלחת שבבניין בית הילדים. אביתר עמד וצפה בהם, חציו המום, חציו משועשע. כשעברה שושנה על ידו, בעטה בחשאי בקרסולו וסיננה מבין שפתיה “פַּסְקוּדְנְיָאק” שפירושו ברוסית מנוול, רע לב.
במקלחת הפשיטה הגננת את הילד הבוכה והעמידה אותו תחת זרם המים. הם היו קרים, שכן רק בימי שישי מחממים בקיבוץ מים. ביום שישי הילדים והחברים לא רק מתקלחים, הם גם חופפים את ראשיהם. שושנה קראה לצביה שתסייע לה. צביה התיזה מים קרים על ראשו של גדי, שטפה את פניו ואת גופו ועטפה אותו במגבת. גדי ייבב: “אני לא רוצה לצאת החוצה, אני רוצה להישאר כאן.” “אתה תישאר כאן,” הסכימה צביה, “אני רק רוצה לסרק אותך במסרק צפוף כדי להוציא מהראש שלך את שארית החול.”
שושנה מיהרה לחזור אל הילדים. אביתר ישב נזוף ומדי פעם הרים עיניים חרדות אל הגננת שלו. ילדי גן רקפת חדלו ממשחקיהם, ישבו דוממים בארגז החול והביטו בשושנה, מצפים למוצא פיה. “תכף ישלחו לנו ממטבח הילדים ארוחת עשר,” הודיעה להם הגננת בקול שמח ומתחה את שפתיה לחיוך. ובאמת, באותו רגע הופיעה רוז’ינקה, עובדת מטבח הילדים, נושאת איתה קערת תפוחים. “תפוחים מצוינים,” אמרה רוז’ינקה, “תפוחים טריים מהמטע שלנו, זן מצוין, מתוק־חמצמץ.”
“ילדים, תגידו תודה לרוז’ינקה,” חייכה שושנה וכל הילדים, חוץ מאביתר, ענו במקהלה “תודה רוז’ינקה.” היא חייכה אליהם ואמרה, “שיהיה לכם לבריאות.” היא לא שיערה איזו דרמה התחוללה בארגז החול מספר דקות לפני בואה.
“למה עשית את זה,” נזפה שושנה באביתר בעוד יתר הילדים אוכלים מהתפוחים.
“הוא זרק עליי חול,” שיקר ועפעפיו מורדים.
שושנה משכה בידו, הרימה אותו וסחבה אותו אל גדר החצר.
“אתה שקרן,” לחשה, “שקרן.” והוסיפה בפולנית כמדברת לעצמה, “שקרן כמו אימא שלו.”
דמעות נשרו מעיניו של אביתר. הגננת לא אוהבת אותו. את גדי היא אוהבת.
בצהריים, כמו בכל יום, אחרי שהילדים סיימו לאכול ולהתקלח, הם שכבו לישון במיטותיהם. שני חדרי שינה לשמונה ילדים. גדי ואביתר ישנו באותו חדר, מיטה ליד מיטה. צביה אמרה, “שינה מתוקה,” יצאה וסגרה את הדלת אחריה. ברגע שיצאה, קם אביתר מהמיטה, ניגש אל גדי, בעט בירכו ולעג, “תינוק בכיין, בוכה מכל שטות.” אחר כך חזר למיטה שלו, התכסה בסדין ונרדם. דינה ואורי התבוננו בעיניים מבועתות באביתר בועט בגדי ושתקו. גדי בכה בשקט עד שנרדם.
אחר הצהריים העירה צביה את הילדים הישנים וגדי אמר, “העיניים צורבות לי.” צביה התבוננה בו ונבהלה. “יש לך דלקת עיניים איומה!” נזדעקה. “אתה לא תלך היום לבד לחדר של ההורים, אבא או אימא יבואו וייקחו אותך למרפאה. בינתיים אני אשים לך קומפרס.” היא הרתיחה מים בקומקום, מזגה את המים לספל, לקחה צמר גפן מארון התרופות התלוי על הקיר, טבלה פיסות צמר גפן בספל והניחה על עיניו של גדי.
“המים חמים ונעימים,” חייך גדי מבעד לקומפרס.
בשעה ארבע, כששושנה חזרה ממנוחת הצהריים, צביה אחזה בעדינות בראשו של גדי, הפנתה את פניו כלפי הגננת ואמרה, “תראי איזו דלקת יש לו. בדרך לחדר שלי אעבור ליד החדר של יצחק ואסתר ואגיד להם שיבואו לקחת את הילד, ורצוי שילכו איתו למרפאה. לאה פותחת היום את המרפאה בחמש.”
שושנה השמיעה נשיפה של מורת רוח, הביטה באביתר בזעף ורשפה, “פסקודניאק!”
“יש בו רוע כמו באימא שלו,” השיבה צביה בפולנית.
בענייני שפה יש לחברים כלל ברור: מדברים רק עברית, לא שום שפה אחרת, חייבים להחיות את השפה העברית. רק כאשר לא רוצים שהילדים יבינו מה הם אומרים, הם מדברים פולנית.
צביה הלכה, ושושנה נשארה עם הילדים לבדה. היא תפסה בעורפו של אביתר, אצבעותיה לפתו אותו בכוח. היא הקימה אותו מהכיסא והעמידה אותו מול גדי. “תראה מה עשית!” נזפה בו, אצבעותיה נעוצות בעורפו ומכאיבות לו. אביתר השתדל לא לבכות אך דמעות אחדות חמקו מעיניו וזלגו על לחייו.
יצחק, אבא של גדי, מיהר אל בית הילדים, הביט בעיניו הדלוקות של בנו ונבהל. הוא אחז בידו והוליך אותו למרפאה. לאה, האחות של הקיבוץ התבוננה בעיניו של הילד, “איך קרה לך דבר כזה?” שאלה. “אביתר שפך עליי חול,” השיב בפשטות. לאה נענעה בראשה מימין לשמאל. “פסקודניאק,” הפטירה בתיעוב. “כמה רוע יש בילד הזה,” רטנה בפולנית, “רוע תורשתי,” הוסיפה בינה לבין עצמה בזמן שהכינה מים רתוחים מהולים באבקת בּוּר כדי לחטא את עיניו של גדי.
***
עשר שנים קודם לכן, בהיות חברי הקבוצה עדיין בפולניה, ארגנה למענם תנועת ההתיישבות תקופת הכשרה בת שנתיים. המועמדים לעלייה חיו בקומונה והתפרנסו מיגיע כפיהם בעבודת אדמה. אימו של גדי, אסתר, סיפרה לו כי בחדר מגוריה הייתה שמשת חלון שבורה. בחורף בפולניה קר, הרבה יותר קר מאשר בארץ ישראל, ואף יורד שלג. מאותו זמן היא סובלת מראומטיזם – בכל חילוף מזג אוויר כואבים לה הפרקים בידיים וברגליים.
בכל זאת הייתה זאת תקופה שמחה, סיפרה אסתר לבנה. בערבים הם שרו ורקדו, ובעיקר נוצרו זוגות. “אני ואבא נהיינו זוג בזמן ההכשרה.” מובן כי לא סיפרה לו הכול. ישנם דברים שלא מספרים לילדים. רק כשגדל והיה לבחור, סיפרה לו. שושנה ויוסף, אבא של אביתר, היו זוג, וכשהיה ברור כי יינשאו, הופיעה רחל. רחל למדה בסמינר למורים. היא לא התכוונה לעלות לארץ ישראל, ובסך הכול באה לביקור אצל חברת ילדותה, שושנה. זו הכירה בינה לבין בן זוגה, יוסף, ולא שיערה כי מחוות חברות תמימה תעלה לה בהפסד הגבר האהוב.
עכשיו מספר גדי לאחות לאה כי הבן של רחל ויוסף רוקן על ראשו דלי מלא חול וגרם לו לדלקת עיניים. “הגיע הזמן שייתנו לו מכות, אחרת הפסקודניאק לא ילמד לקח, והיא, שלא תשחק פסיכולוגית גדולה,” אמרה בפולנית ליצחק, והוא חייך במרירות. האחות השכיבה את גדי על מיטת טיפולים ותוך כדי שהיא מניחה על עיניו קומפרס אמרה ליצחק: “לך תדבר עם ההורים של הילד הזה.”
“אני מתכוון לדבר עם ההורים שלו. חייבים לעצור את האגרסיה שלו,” השיב אביו של גדי. בתוכו רתח מזעם. התחשק לו לתפוס את הילד הנבזה ולתחוב לתוך עיניו כפות ידיים מלאות בחול.
לאה סיימה את הטיפול ואמרה, “מחר לפני הצהריים מגיע הרופא, אני רוצה שהוא יראה את העיניים של הילד. בערב, לפני השינה, תעשה לו שוב קומפרס. אני נותנת לך אבקת בור. תמהל אותה בכוס מים רותחים, תטבול צמר גפן ותשים לו על העיניים. צריך להשגיח שלא יסתובב בחוץ, בשמש ובלכלוך. אתה שומע, גדי, אתה כבר ילד גדול, מחר אל תצא החוצה, תשב רק בתוך הבניין.” גדי הביט בה בפנים רציניות והנהן.
יצחק וגדי יצאו מהמרפאה. האב שוב לקח את יד הילד בידו אבל לא פנה איתו לכיוון החדר שלו ושל אסתר אלא הוליך אותו לכיוון ההפוך. “לאן אנחנו הולכים?” שאל גדי. “אל יוסף ורחל,” השיב אביו.
בתי החברים נמצאים בבניינים בני קומה אחת. שני חדרי מגורים בכל בניין, חדר לכל חבר או זוג נשוי. מרפסת פתוחה מחברת ביניהם. בערבי הקיץ החמים, יצחק ואסתר מוציאים שני כיסאות אל המרפסת, וכמוהם עושים שכניהם לבניין. ארבעה ימים בשבוע יצחק עובד במטע, יומיים בשבוע הוא יושב במזכירות בתפקידו כמזכיר הקיבוץ ומטפל בענייני החברים. בימי הקיץ הוא חוזר אחר הצהריים מן המטע ומביא שזיפים או תפוחים, ואז יושבים ארבעת השכנים במרפסת המשותפת, נהנים מפירות טריים ומאוויר צח.
בניין בן שתי קומות אחד בלבד יש בקבוצת חורש, יוסף ורחל גרים בקומה הראשונה של אותו בניין. יצחק דפק על דלת דירתם. “כן,” בבת אחת נשמע קולם של בני הבית. יצחק פתח את הדלת בתנופה והשאיר את הדלת פתוחה. יוסף, רחל, אביתר ואחותו ישבו סביב שולחן קטן ושתו לימונדה. שני ההורים נעצו בבאים מבט מופתע. אביתר ידע מדוע באו וקירב את עצמו אל אימו כמבקש את הגנתה. “תסתכל,” פקד יצחק על יוסף והצביע על עיניו הדלוקות של גדי. “זאת עבודה של הבן שלך. דלי מלא חול הוא שפך לו על הראש. האגרסיביות הזאת חייבת להיפסק!” דרש.
יוסף תפס בעורפו של בנו, העמידו על רגליו, קם בעצמו ועמד מולו. “למה עשית את זה?” צעק.
“זה לא היה בכוונה,” ייבב אביתר. יד אביו אחזה בצווארו והכאיבה לו מאוד.
“איך לא בכוונה?” הקשה יוסף.
“הוא לא חשב שהחול יגרום לדלקת,” הגנה רחל על בנה.
“ומה הוא חשב?” רעם קולו של יוסף, “שהחול יהפוך לסוכריות?”
גדי פרץ בצחוק וגם אביתר צחק ובכה. צחק בגלל החול שהופך לסוכריות ובכה בגלל היד המכאיבה.
“תבקש סליחה,” ציווה עליו אביו.
“סליחה,” התחנן אביתר על נפשו. אביו שחרר את צווארו.
“עכשיו לכו לשחק בדשא,” פקד.
יצחק חייך ואמר, “אנחנו מוכרחים לחזור לחדר. אסתר מחכה, ועד שלא יהיו לחברים טלפונים בחדרים לא תהיה אפשרות להודיע איפה אנו נמצאים. בואו אלינו מחר, הבאתי שזיפים ותפוחים נהדרים.”
יצחק וגדי יצאו מחדרם של יוסף ורחל. שוב שם יצחק את כפו של גדי בכף ידו והם הלכו יחד לחדר שלו ושל אסתר, בצידו האחר של הקיבוץ. בחדר אמר יצחק לאשתו, “אנשים עם אופי כמו שלה לא קשה להפוך לנאצים.” אימא של גדי ענתה לאבא שלו בפולנית, אבל על פי קולה המבוהל גדי הבין, היא אומרת לו, “אל תדבר ככה על יד הילד.”
***
חברותם של יצחק ויוסף החלה בוורשה והתקיימה לאורך תקופת שהותם שם, אך בהגיעם לקיבוץ החלה ידידותם לדעוך, לא באשמתם אלא באשמת נשותיהם.
כך קורה שאחר הצהריים, כשמזג האוויר נאה, יוצא יצחק עם משפחתו לטייל בחורשה מחוץ לגדר הקיבוץ. חברים אחרים מצטרפים אליהם ומטיילים יחד איתם, יוסף ורחל אינם ביניהם. רחל מכנה את אסתר “בוּרה,” ואסתר מגדירה את רחל “אנטיפתית.” לעיתים, בערב, יוסף ויצחק באים להשכיב את ילדיהם בבית הילדים וכשהם נפגשים עיניהם אורות זה לקראת זה וחיוך פושט על פניהם.
ערב אחד היו רק שניהם וילדיהם בחדר הרחצה של בית הילדים. גדי ואביתר ישבו על הספסל וחלצו נעליים, שניהם היו בני שמונה ועדיין הוריהם הגיעו לבית הילדים להשכיב אותם לישון. יוסף אמר: “אני לא מבין למה הבחורות לא מסתדרות ביניהן כמונו, הבחורים.”
“כי בחורות לא חכמות כמו בחורים,” התערב אביתר. אבותיהם צחקו וגם גדי פרץ בצחוק גדול. אביו שאל: “מה אתה חושב?” גדי הרהר רגע ואמר, “אני חושב שבחורות אוהבות לדבר על אנשים.” יצחק ויוסף צחקו וגדי, מעודד מתגובתם, המשיך: “הן אוהבות לדבר על אנשים בפולנית.”
“נכון,” אישר אביתר, “עוד מעט אנחנו נלמד פולנית ואז נבין כל מה שהן אומרות.” שוב פרצו הנוכחים בצחוק. שנים רבות עברו, וגדי זכר את הערב ההוא כאחד הרגעים היפים של ילדותו.
***
יומיים חלפו מאז תקרית החול, וכמו בכל שעת צהריים, צביה השכיבה את הילדים לישון, יצאה מהחדר וסגרה את הדלת אחריה. אביתר קם ממיטתו, נעמד באמצע החדר, שלף את איברו מהתחתונים וציווה על גדי: “בוא הנה, תלקק לי אותו.”
“אני לא רוצה,” התכווץ גדי והתכסה בסדין היטב.
“תלקק לי את הפיפי ואם לא, אני ארביץ לך,” איים אביתר.
גדי קם, התכופף אל מול אביתר והלה הושיט אל פיו את איברו והשתין לתוכו. גדי ניגב את פיו וצעק, “איכס, איכס, איכס!” לקול צחוקם של יתר הילדים.
לפנות ערב הלכו הילדים לחדרי ההורים, כל ילד לחדר הוריו. גדי נכנס לחדר ופרץ בבכי: “אביתר הכריח אותי ללקק את הפיפי שלו.”
אביו רתח מזעם. בצעדים מהירים פנה לבניין שבו גרו רחל ויוסף. בבואו מצא את אביתר משחק במסדרון הכניסה לחדרי דיירי הבניין. יצחק תפס בשערו של הילד, הפנה את ראשו לאחור ונתן לו סטירת לחי. אביתר פרץ בבכי נורא. איש לא שיער כי יצחק המנומס והעדין מסוגל להכות ילד.
למשמע הבכי פתח יוסף בבהלה את דלת חדרו וראה את ילדו ממרר בבכי וזועק: “יצחק הרביץ לי!” בצעדים מהירים ותקיפים ניגש יוסף ליצחק, תפס בכתפו וצעק: “אתה, אל תעז לגעת בילד שלי!”
מזרועו של יצחק עלה קול פיצוח ופניו התכרכמו מכאב. בידו הבריאה החזיק בזרוע הפגועה, כמחזיק תינוק, הסתובב והלך לאט ובגוו כפוף למרפאה.
לאה האחות בחנה את הזרוע בעיניה, בעדינות נגעה בכתף ופסקה, “צריך לקחת אותך לבית חולים בעפולה.” כל אותה עת ניצבה אסתר לצידו של בעלה ופלבלה בעיניים מודאגות. “הוא היה פעם בחור טוב, נדבק ברוע שלה,” התריסה לאה בפולנית.
בבית החולים קיבעו את זרועו של יצחק בתחבושת אלסטית. יותר משכאבה לו הכתף, כאב לו הסכסוך שאליו נקלע עם מי שהיה חברו בפולניה.
גם יוסף היה מתוסכל, עצוב וכעוס עד עמקי נשמתו. “איזה ילד גועלי אתה!” צעק על אביתר, תפס בעורפו ודחף אותו לחדר. אביתר בכה. באותו רגע נכנסה רחל הביתה. “מה עשית לו?” צעקה על בעלה. “הוא השתין לגדי לתוך הפה,” הודיע לה יוסף. לפי מראה פניו, חששה רחל כי יכה אותה והיא שתקה. עיניו נדמו בעיניה כעיני רוצח. אילו רק יכלה לעזוב אותו…
בלילה, אחרי שהשכיבו את הילדים לישון וחזרו לחדר שלהם, אמרה רחל, “אני לא אוהבת אותו, ובעיקר לא אותה, והילד באמת גולם. לילדים מתחשק להרביץ לו.”
“איזו מין מורה את? בכיתה שלך מרביצים לילדים ככה סתם בלי סיבה?” נזף בה בעלה בקול קשה. רחל נעלבה. “אני מורה טובה מאוד וכולם מרוצים ממני, אתה אל תתערב!”
יוסף שאף נשימה עמוקה ואמר בצער, כמדבר אל נפשו, “תמיד חלמתי על בן מנהיג. מנהיג חיובי כזה שכולם מכבדים אותו ומתייעצים איתו בכל דבר ועניין…”
“איפה הייתה שושנה ואיפה הייתה צביה? הן לא רואות מה הילדים עושים?” תקפה רחל. יוסף לא השיב. הוא ישב עצוב על כיסאו והתבונן בכפות ידיו. רחל לקחה מברשת ומשחת שיניים ויצאה אל הברז בחוץ, ברז משותף לכל דרי הבניין שנישא על צינור שתול באדמה. בשובה לחדר פתחה את דלת ארון הבגדים, התפשטה מאחוריה, לבשה כותונת לילה, הסירה את השטיח מהמיטה, נשכבה והתכסתה בשמיכה. יש ימים שבהם הייתה מכריזה חרם על בן זוגה. פשיטת הבגדים מאחורי דלת הארון היא אחד משני סמלי החרם. הסימן השני הוא הפסקת הדיבור. היא ברוגז איתו, לא מדברת, ואז האיש שלה “סר מדרכו הרעה,” מבקש רחמים והם מתנים אהבים. כך קרה גם הפעם. החול בעיניו של גדי נשכח.
***
החברים אינם אוהבים לעבוד בחדר האוכל ובמטבח, וכך יוצא כי מלבד אסתר המבשלת, העובדים מתחלפים בתדירות גבוהה. באספת קיבוץ נתקבלה החלטה: חייבים לקבוע תורנות. כל חבר יעבוד במטבח או בחדר האוכל חצי שנה. מאז חברים עובדים חצי שנה במטבח ושבים למקום עבודתם הקבוע בלול, ברפת, בפלחה, בגן הירק, במחסן הבגדים ובבתי הילדים.
ישנם חברים שמצליחים בתירוץ כזה או אחר להשתמט מהתורנות בחדר האוכל באופן קבוע. כזאת היא רחל. בימי החופש הגדול או בחופשת חנוכה ופסח היא נוסעת להשתלמויות מורים בתל אביב – השתלמות מורים לספרות, השתלמות מורים למתמטיקה, השתלמות למנהלי בתי ספר ועוד ועוד, כל יום וההשתלמות המיוחדת לו. חברי הקיבוץ, וליתר דיוק, חברות הקיבוץ, מרכלות עליה רכילות זועמת.
יוסף נבוך, אבל אינו מעז להוכיח אותה, כי אם ידבר תשיב מייד, “צורת החיים הזאת בכלל אינה מתאימה לי, בוא נעזוב!” ויוסף דווקא אוהב לחיות בקיבוץ. הוא אוהב את עבודתו בפלחה, אוהב את הזריעה, את גרעיני התבואה הנערמים בקיץ ואת הקש הנדחס אחר קציר לחבילות מלבניות. הוא גם אוהב את פגישות החברים בחדר האוכל. ברגע שהוא נכנס לאולם האכילה, אורות עיניו. לזה הוא מושיט יד וזה טופח לו על שכמו, והם יושבים לאכול זה מול זה ודנים בענייני הפלחה והמטעים וקבוצת נוער שאמורה להגיע לקיבוץ וצריך להכין בשביל חבריה מקום מגורים.
לפעמים הוא מתחרט על שבחר לחיות עם רחל, לעיתים הוא רוצה לעזוב אותה ולגור לבדו, לא אכפת לו לגור בחדר בצריף, אבל מייד הוא דוחה את המחשבה על פרידה. יש להם שני ילדים, וחוץ מזה, הוא פשוט נמשך אליה ואל אורחותיה. למשל, הוא יושב וקורא עיתון והיא באה אליו מאחור ומחבקת אותו, ואין דבר בעולם שישווה לריח שערה, לרכות שדיה ולחמימות שפתיה.
בסוף אותו שבוע התקיימה אספת חברים. הגיע הזמן לבחור מזכיר חדש לקיבוץ. יצחק סיים כהונת מזכיר בת שנתיים. ברוב קולות בחרו החברים במנשה, בן זוגה של שושנה. מירכתי חדר האוכל העיפה שושנה מבט ציני ביוסף כאומרת: “זכיתי באדם מוצלח ממך.”
גדי לומד לקרוא
מדי יום בשעה חמש אחר הצהריים הלכו ילדי הקיבוץ לחדרם של ההורים. בשעות אלה לימד יצחק את בנו לקרוא. גדי תפס את הקריאה בקלות. יצחק ואסתר היו גאים באינטליגנציה של הילד, וגדי נהנה מהקריאה.
בפינת חדר המשחקים של הגן ניצב ארון מלא בספרים ובו שתי דלתות זכוכית. מאז למד לקרוא, גדי היה בוחר לעצמו ספר, יושב בגן וקורא. “פתרון מצוין לילד לא מקובל,” אמרה צביה בסיפוק. “הוא עוד יהיה מקובל, את תראי, יצפצף על כל המקובלים כאן,” השיבה שושנה.
בכל יום היה נוסע גזבר הקיבוץ לטפל בענייני הכספים של הקיבוץ – בבנק הפועלים, בחברת המשביר ובתנובה. שושנה הזמינה ממנו ספרים מרובי עמודים לספריית הגן. בעצם, נועדו הספרים לגדי בלבד.
בשעת ריכוז אחת, שושנה ניהלה שיחה עם הילדים על חברות. היא המציאה סיפור על ילד נחמד וחכם שהילדים התנכלו לו בלא סיבה. הילדים הזדהו עם הילד מהסיפור וכעסו על העוול שנעשה לו. אחרי אותה שיחה, אחת הילדות בגן, אילנה, הציעה לגדי לשחק איתה דומינו, ואביתר הסביר לה: “אנחנו לא מחרימים את גדי, אין לי סיבה להחרים אותו, פשוט אין לי מה להגיד לו.” גדי נעלב עד עמקי נשמתו, וכשאילנה קמה והלכה, הוא לא אמר כלום אלא קם, פתח את הארון עם דלתות הזכוכית, הוציא ספר, ישב בפינה וקרא.
רחל, אימו של אביתר, על פי הכשרתה מורה ואשת חינוך, קינאה בילד הקורא, ומשום שבנה לא קרא, יעצה לאסתר אימו של גדי: “לא טוב ללמד ילד בגן לקרוא. הוא יגיע לבית ספר וישתעמם בכיתה.” אסתר התייעצה עם שושנה, שהייתה לא רק גננת אלא גם מורה לכיתות הנמוכות והמשיכה ללמד את הילדים בכיתות א’ ו-ב’. “כל אחד יטפל בעניינים שלו. אני מטפלת במה שקורה בגן,” השיבה שושנה בחומרה. היא לא רצתה לומר לאם המודאגת, “הקריאה היא מפלט בשבילו,” ואמרה: “גדי אוהב לקרוא, זו ברכה.” לא חלף זמן רב וגם אביתר ידע לקרוא. “לא לימדתי אותו,” שיקרה אימו, “הוא בעצמו למד, אני לא יודעת איך.”
יום אחד, בשעות אחר הצהריים, טיילו אסתר, יצחק וגדי אל חורשת עצי האורן שמחוץ לחצר הקיבוץ. בדרך הכורכר פגשו את זהבה וחיים ובתם אילנה וטיילו יחד איתם. אילנה נצמדה להוריה ומפעם לפעם העיפה בגדי מבט מסתייג. אחרי שנפרדו וכל אחת מהמשפחות פנתה לעבר החדר שלה, שאלה זהבה, “מדוע לא דיברת עם גדי?”
“אביתר אמר לנו לא לדבר איתו,” השיבה לה הילדה בפשטות.
“מה?!” הזדעקה זהבה, “למה אביתר אמר לך לא לדבר עם גדי?”
“אני לא יודעת. שיחקתי עם גדי, ואביתר בא ואמר, ‘אל תשחקי איתו. אמרתי לכל הילדים לא לשחק איתו’.”
“ולא שאלת למה?” התערב חיים.
“לא. לא שאלתי.”
“אתם כמו עדר כבשים,” רטן האב והוסיף בתקיפות, “טוב, אז אני אומר לך כן לשחק איתו. לא ייתכן שמישהו יטיל חרם על ילד וכל הילדים ילכו אחריו כמו עדר כבשים אחרי משכוכית. צריכה להיות לך דעה משל עצמך.”
“מה זה משכוכית?” שאלה אילנה.
“משכוכית זאת כבשה מנהיגה,” הסביר אביה. “באופן כללי, כבשה היא חיה טיפשה. יש כבשה אחת עם קצת שכל והיא נהפכת למנהיגה. בשבוע שעבר ראובן יצא עם העדר למרעה. בדרך, המשכוכית סטתה מן הדרך, דהרה כמו סוסה לגן הירק וכל הכבשים רצו אחריה, זללו עלים של ירקות. עובדי גן הירק יחד עם ראובן גירשו אותן במקלות, והטיפשות האלה התפזרו לכל עבר, בקושי אפשר היה להשתלט עליהן.”
“אז הן דווקא לא טיפשות, הן חכמות,” אמרה אילנה.
“אילו הן היו מצליחות לאכול את הירקות, היית צודקת,” התערבה זהבה, “אבל הן לא הספיקו לאכול כמעט כלום וחטפו מכות במקל.”
***
גדי הלך עם הוריו לארוחת ערב בחדר האוכל של החברים. הוא נצמד לאימו וסקר את היושבים. אביתר לא נמצא, טוב שאיננו. יצחק ואסתר הצטרפו לשולחן סביבו ישבו כבר חברים נוספים. בקצה השולחן ניצבה ערמה בת שלוש צלחות ושלושה מזלגות כמספר המקומות הפנויים. אסתר הניחה צלחת לפני בעלה, צלחת לפני בנה ואחת לקחה לעצמה. במרכז השולחן עמדו קערת לחם וכולבויניק. בכולבויניק ישליכו שאריות בלתי נחוצות כמו קליפות ביצים ועוקצי עגבניות. בשולחן שלפניהם רוקנה חברה לכולבויניק צלחת מלאה במזון.
“אנשים זורקים אוכל בלי חשבון,” התמרמרה אסתר, “אפשר לחשוב שאצלנו כסף צומח על העצים.”
“כשלא משלמים, אפשר לזרוק,” אמרה שכנתם לשולחן. “בן אדם בעיר לא יעז לזרוק אוכל.”
“צריך להעלות את העניין הזה באספת חברים,” הציע יצחק.
“יצחקו ממך,” אמר שותפו לשולחן, “יגידו, לא לחינם קוראים לך יצחק. קוראים לך יצחק כי אתה מצחיק.”
גדי פרץ בצחוק. “זה מוצלח,” אמר והנוכחים צחקו איתו.
בארוחת הערב הגישו תורני חדר האוכל לכל חבר צלוחית לבנייה. עגבניות ומלפפונים היו על השולחן. ייקח כל חבר כמה ירקות שחפץ ליבו. בתקופת הקיץ גן הירק של הקיבוץ היה מספק לחברים שפע של ירקות טריים. בחורף ארוחות הערב היו דלות במיוחד: פרוסת דג מלוח או פרוסת גבינה צהובה לכל חבר. בשבת נוספה גם מנת חלווה.
אסתר, יצחק וגדי סיימו לאכול והלכו לבית הילדים. אביתר כבר היה שם עם אביו. אימו הלכה להשכיב את אחותו לישון בבית ילדים אחר. יוסף ואביתר נכנסו לחדר הרחצה. אביתר ישב על הספסל במקלחת וחלץ סנדלים, אביו עמד מולו ועישן סיגריה.
“אחרי שנגמור להשכיב את הילדים, נלך לאספקה קטנה. היום שמלק’ה פותח,” הציע יוסף ליצחק. יצחק לא השיב, הוא לא סלח. דמעות עלו בעיניו של יוסף וגם הוא שתק.
פעם בשבוע, בשעת ערב, פתח שמלק’ה הצולע את מחסן האספקה הקטנה. חברים היו מגיעים למחסן ומקבלים כל מה שנחוץ להם בחדרם הפרטי, מברשות שיניים, משחת שיניים, משחת נעליים, סמרטוטי רצפה, פליט לריסוס זבובים ויתושים סיגריות. הקיבוץ נהג לקנות סיגריות זולות. לא היה לו כסף לקניית סיגריות משובחות. שמלק’ה היה ניצב מאחורי דלפק, נותן לחבר מה שביקש ורושם במחברת. לשם מה הרישום המדויק, אין איש יודע. זהו סודו של שמלק’ה. כי הרי עוד לא קרה שחבר יבקש דבר מה ושמלק’ה יגיד: “לא מזמן לקחת סבון, בשביל מה אתה צריך עוד אחד?”
***
כשהיו הילדים בכיתה ד’, הגיעה מן העיר מורה שכירה, כרמלה שמה. אישה צעירה וחמורת סבר, שערותיה משוכות לאחור, מגולגלות ולפותות בסיכות ראש. אמרו עליה שהיא בחורה רצינית, מעוררת כבוד, אחייניתו של איש רוח וסופר ידוע. כשנכנסה לכיתה בפעם הראשונה, עמדה מאחורי שולחן המורה, הביטה בעשרת תלמידיה במבט רציני, ובכיתה השתררה דממה.
כרמלה הייתה מורה קשוחה ותובענית, ודרשה מתלמידיה תשובות עצמאיות בכל נושא נלמד. כשהגיעו לכיתה ו’, עסקו בשיעור תנ”ך בדמותו של יעקב בן יצחק, נכד אברהם. יעקב, אבי האומה הישראלית, רימה את אביו העיוור ובסיועה של אימו גנב את ברכת עשיו אחיו הבכור. חז”ל טוענים כי יעקב נענש על מעשהו. שבע שנים עבד את לבן הארמי כדי לזכות בבתו רחל. בליל הכלולות, האמין כי התגשמה משאלתו. בבוקר התעורר ומצא לצידו את אחותה לאה. אמרו חז”ל: “יעקב רימה את אביו בעיוורונו, ולבן, אבי שתי הבנות, רימה אותו בלילה. מידה כנגד מידה.” המורה כרמלה שאלה את תלמידיה אם אדם כיעקב ראוי להיות אבי האומה. הרי עם ישראל נועד ללמד מוסר את עמי תבל.
אילנה השיבה: “יעקב רימה את אבא שלו בצורה מאוד לא יפה. הוא ניצל את החולשה שלו. אנשים מוסריים לא מנצלים חולשה של אדם חולה או נכה.”
איתן אמר: “אני מתבייש שזה אבי העם שלי.”
“ההתנהגות של יעקב נותנת לגויים סיבה להיות אנטישמיים,” אמרה נעמה.
“את חושבת שהם טובים יותר?” שאל אביתר.
“הם אולי לא טובים יותר, אבל הם לא חושבים שהם דוגמה לעמים אחרים,” השיבה לו.
“בשביל מה הם עשו את ישו לקדוש אם לא כדי להראות שהם בצד הצודק?” שאל אביתר.
“הבעיה היא שהחוק לא צודק,” אמר גדי. “למה אח בכור צריך לקבל ברכה טובה יותר מאחים אחרים? לפי התורה, ברכה של אב היא פרס. אם אלוהים היה מצווה לתת ברכה טובה יותר למי שעשה מעשים טובים יותר, הייתי מבין את החוק הזה. אבל לתת פרס לבן אדם, גם אם הוא היה פושע, רק מפני שהוא נולד ראשון, נשמע חוק לא צודק ואפילו טיפשי, ולא צריך לקיים אותו.”
“כתוב שעשיו דאג לאבא שלו, הביא לו אוכל טוב מהציד,” אמר אביתר. “אז מגיעה לו ברכה.”
“מי אמר שיעקב לא דאג לאבא שלו?” טענה נעמה. “הוא לא יצא לציד, אבל טיפל בעדר הצאן שהיה להם.”
“מי אמר שהוא טיפל בעדר הצאן שהיה להם?” תקף אביתר.
כאן התערבה כרמלה: “אני יושבת לי כאן ומקשיבה לוויכוח ונהנית מאוד. אתם ילדים חכמים!”
באותו יום, אחרי שיעור תנ”ך, הלכו הילדים לאכול ארוחת צהריים בחדר האוכל של החברים. גדי הלך לצד איתן. אביתר השיג אותם בצעדים גדולים ואמר לגדי: “אתה אומר שהחוק בתורה לא צודק? זאת בדיחה. אתה משווה חוקים מלפני 3,000 שנה לחוקים של היום.”
גדי הרהר רגע והשיב: “אתה אומר דבר נכון, לא חשבתי על זה.”
“זאת תשובה קבועה אצלך. תתחיל לחשוב לפני שאתה מדבר,” אמר אביתר.
באותה תקופה החלה בקבוצת רקפת התנגדות למנהיגותו של אביתר.
“מותר לכל אחד להגיד מה שהוא רוצה,” פלט איתן.
“לא אמרתי שאסור לגדי לדבר, רק הצעתי לו שיחשוב לפני שהוא מדבר,” השיב אביתר.
“תודה בעד העצה,” צחק גדי. ליד איתן הוא הרשה לעצמו ללגלג על “המלך”. איתן היה ילד חזק, בעל שרירים בולטים בידיים. אומנם בגילם הם כבר לא רבו בתגרות ידיים, ובכל זאת גדי הרגיש בטוח יותר ליד איתן.
באותו רגע אביתר הרגיש מה שהוא הרגיש לעיתים קרובות בזמן האחרון: רסן השלטון נשמט מידיו, והוא החליט לשנות טקטיקה.
“מה דעתכם להיפגש אחר הצהריים במגרש?” שאל.
גדי הרגיש מאושר. אביתר מציע לו להיפגש.
“מה נעשה שם?” שאל איתן.
“נלך לטייל בשדה,” הציע גדי. “בסתיו השדה יפה.”
אחרי ארוחת הצהריים, לפני שנפרדו, הזכיר להם אביתר: “בחמש במגרש.”
בקוצר רוח חיכה גדי לשעה חמש. עשר דקות לפני חמש יצא מחדר הוריו אל המגרש והמתין. הזמן חלף. ממחסן התבואות יצא חבר וגדי שאל: “אתה יודע מה השעה?”
החבר הציץ בשעונו ואמר, “חמש ורבע.”
ושוב גדי המתין, המתין והתפלא. לאן נעלמו איתן ואביתר?
בעשר הדקות הבאות הפכה הפליאה לעלבון ודמעות חנקו את גרונו. בלב דואב הסתובב לשוב אל ביתו וראה את איתן מתקרב בצעדים מהירים.
“נרדמתי ולא התעוררתי בזמן,” התנצל בפנים מנומנמות.
“נחכה לאביתר?” שאל גדי.
“לא,” השיב איתן בקול החלטי. “תכף יהיה חושך. נחזור לחדר של ההורים.”
“בוא אליי,” הציע גדי.
“מה נעשה אצלך?”
“נשחק דמקה.”
“אני לא טוב בדמקה.”
“אבא שלי ילמד אותנו מהלכים חכמים.”
“היום לא מתחשק לי לשחק דמקה,” אמר איתן והסתובב וחזר לחדר של הוריו. גדי שוב נשאר לבדו. עצוב ופגוע חזר גם הוא לחדר הוריו. חנה, אחותו בת השלוש, החזיקה את הבובה שלה על ברכיה ואמרה לה: “תגמרי את מה שיש לך בצלחת, אחרת לא תקומי מהמקום.”
יצחק ואסתר הביטו בגדי במבט מודאג, ואביו אמר לו, “בוא, אני אלמד אותך כמה טריקים יפים.”
אסתר שאלה בתמיהה: “לא היית צריך להיפגש במגרש עם אביתר ואיתן?”
“הייתי צריך,” השיב גדי, “אביתר לא בא, איתן הגיע מאוחר. אז חזרנו לחדר של ההורים.”
“יכולת להזמין את איתן אלינו,” אמרה אימו.
“הזמנתי. הוא רצה לחזור לחדר של ההורים שלו.”
יצחק ואסתר דיברו פולנית. גדי ידע, הם מדברים על אביתר. הילד שקרן מלידה.
“בערב, אם תראה אותו בחדר האוכל, אל תפנה אליו, אל תשאל אותו למה לא באת, ואם הוא יגיד משהו, תגיד לו, ‘זה לא חשוב’,” יעץ לו אביו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שלושה בצל העבר”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות