החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אורחות חיים

מאת:
הוצאה: | 2018-08 | 473 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

"50 מטרים לפני השער פונה שמאלה ב-90 מעלות בצמוד להרים. חולפים על פני הכניסה לבאר אורה ואז בכביש, בשיפוע ובירידה קלה, צמוד לצוקי סלע נראות דמויות רבות מרחוק. חושך מלא עדיין, אך מעבר להרי מואב (ממזרח) נראה אור דמדומים חלש ביותר. קשה להבחין בדמויות, הן חונות על הקרקע במרחק קטן אחת מהשנייה. הבטן מקרקרת לי – מה התופעה הזו? אני מגדיל את המהירות ומשחרר את תיבת ההילוכים, המשאית מפתחת מהירות  קמ"ש. מחשבותיי נתונות ל"אמבוש" אפשרי של 100של יותר מהצבא הירדני משני צידי הכביש. אני מכבה אורות גדולים, מדליק ומכבה – ושום דבר לא זז. אם זה משהו רציני רק המהירות תציל אותי."

ספר זה נותן הצצה לחיי ארץ ישראל הישנה והחלוצית, ולחיי הקיבוץ המשותפים, כפי שהיו פעם. הסיפורים והזכרונות רוקמים תמונה נרחבת על שנות הילדות ועל החברה שהייתה לנו בתחילת דרכה של מדינת ישראל. הספר מתאר את אורחות החיים בקיבוץ, החוויות וההשפעות מנקודת מבט מיוחדת ומרגשת של ילד בכל תחנות חייו.

"אהבה קנאה שנאה. אורחות חיים" הוא ספרו הראשון של צופר שילה, יליד 1940 בארץ ישראל (פלשתינה). הסופר גדל בקיבוץ נען שבמרכז הארץ והיה מחלוצי ההתיישבות באילת ובערבה.

מקט: 4-1272-254
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מלידה ועד בית ספר, 1946-1940

 

ביום חורף קר וגשום, בתאריך 24.02.1940, נולדתי. בן ראשון למשה ובלהה, וראשון לשנת 1940 בנען.

אבא הגיע לנען ב-1932, אימא ב-1936.

צורפתי ליילוד האחרון של שנת 1939 – יפתח גוטמן – וכך החל יסוד מחזור 6 של ילדי נען.

בשיחות רבות ובסיפורי זיכרונות במשך השנים, פסקה אימא כי זיכרוני מדהים ומדויק, חד וחלק. זכרתי הרבה מאורעות ומצבים שונים בגיל קטן, סביב גיל שנתיים וחצי.

כך למשל תקף אותי בשנת 1943 זיהום גדול וקשה בחלק העליון של הרגל. בניתוח ותפירה ניקו את הזיהום בבית חולים. המשך הטיפול היה בבית, במרפאה. אני זוכר בבהירות רבה את אבא לוקח אותי על הידיים למרפאה מהחדר אחרי הצהריים. אנחנו עוברים את חדר האוכל ופונים מערבה למבנה המרפאה. בחדר האחות ממתינה לי האחות שינקה ובידיה היא מרכיבה מכשיר זריקה גדול ופשוט של אותם ימים. אך כששינקה מוכנה, אני תובע לידי את הסוכריות המובטחות, ארבע סוכריות צבעוניות, ושינקה נותנת לי זריקה בישבן.

אני זוכר את הרופא ששירת בנען בתקופה ההיא, ד”ר מלץ, הנכה ברגל אחת ולכן צולע בהליכתו. אימא מאוד חיבבה אותו והאמינה בו כרופא (אולי היה גם הוא מליטא?). שנים מאוחר יותר ד”ר מלץ חי ופעל בבית החולים העמק שבעפולה.

מלידה ועד גיל שנתיים וחצי, פחות או יותר, סיפורי ילדות בתמונות ישמשו עדות לילד צופר, שם חדש וקצת לא מוכר בשפה העברית. באותם ימים נשמעו צופרים לרוב בכל חלקי הארץ, ומכאן הרעיון של אימא לשם צופר.

שנים רבות מאוחר יותר הצלחתי לפענח הסיפור האמיתי המושלם. בהיות אימא תלמידה בסמינר למורות ולגגנות בליטא, בעיר פוניבז’, הגיעה שליחה מפלשתינה, בשנת 1936, ואליה נלווה בנה בן השש, שמו צופר זמיר, יליד 1930. הם באו מקיבוץ עין חרוד שבעמק יזרעאל. הייתה זו פעולה של תנועת החלוץ, לזרז צעירים וצעירות לבוא לארץ ישראל.

בשנת 1940 נולד צופר שילה בנען. אחריו הופיעו עוד כמה: צופר אילון בגבעת ברנר, צופר כץ בדפנה, צופר קריב וצופר קינן ביגור וצופר זהבי בעין חרוד (פעמיים, הראשון נפל במלחמת יום כיפור). לכל הצופרים אימהות מליטא.

בבית התינוקות המשותף זכינו לטיפול הטוב ביותר שיכול היה הקיבוץ לתת באותם ימים. בתי התינוקות היו בקומת קרקע של בתי הקומותיים, סביב בריכת המים. הקומה הראשונה תמיד אכסנה את הילדים הגדולים יותר, ילדי הגן. כל מבנה הכיל שלושה חדרי שינה וחדר גדול יותר, קיצוני, אשר שימש לכל צורכי הילדים מלבד שינה. רחצה, שירותים, פינת אוכל, חדר משחקים וריכוז לכל צורכי הגננת.

כל בית תינוקות הכיל ארבעה ילדים בחדר שינה וכלל שלושה חדרי שינה. מקסימום 12 תינוקות בקבוצה. האכלוס תמיד הושפע מקצב הילודה.

בגיל שנתיים וחצי מקובל היה לאחד שתי קבוצות יחד, כלומר 24 ילדים לגן אחד עם גננת, אשר יוכשר עד גיל שש שנים להגיע עצמאי ובשל לבית הספר.

הקבוצה שלי נוסדה בתאריך 10.12.1939 עם הולדת יפתח גוטמן. אחריו ב-1940 צופר שילה, מירה חנוך, הגר וולף, יגאל שילה (בן דודי), מעוז הלוי, זיוה גורני, רותי שניידרמן, יורם לוקוב ורמי מטס. הקבוצה הושלמה בסוף מאי 1940 ואז נוסדה קבוצה חדשה. לקבוצתנו עד גיל שלוש הצטרפו ועזבו ילדים זמניים כמו זיוה גורני (המשפחה עזבה), נחשון ועוד…

כתינוקות היינו בקומת קרקע של הבניין, מזרחית מבריכת המים. כשעברנו לגן היינו בקומה הראשונה של הבניין, מערבית לבריכה.

הגננת שלנו הייתה חיה’לה, והמטפלת רחל אווז. שלוש או ארבע שנים נהנינו יחד. הן השאירו בנו חותמת חיים – נקשרנו אליהן מאוד. כאשר שמענו בפעם ראשונה את הגננת שלנו שרה בפסח את “בוא ואשק לך”, היינו בני ארבע וידענו כי חיה’לה שלנו היא הזמרת הטובה בעולם – זו הייתה שנת 1944.

בהיותי בן שנתיים וחצי אימא התלוננה לרופא כי עמידתי והליכתי לא ישרות. היא חושבת שצריך לבדוק. הרופא קבע כי יש צורך בתרגילים אורתופדיים ליישור הגב, משום שהוא בעל צורת S.

עמוס גולני, המורה להתעמלות של נען, לקח אותי פעמיים בשבוע לתרגילים. אני זוכר מחוץ לבית התינוקות גן, ובחצר שולחן בטון גדול ששימש לתרגילים.

לאחר תקופה של כמה שבועות או חודשים הוחלט להעביר אותי לרחובות, למורה מיוחדת המתמחה באורתופדיה לילדים בשם לאה וולף. פעמיים בשבוע הופעתי בביתה הפרטי ברחובות. אני זוכר טוב את הבית ואת רצפתו הצבעונית, את המיטה לתרגילים, את הנסיעות לרחובות ואת הניסיונות שלי לקבל גלידה. כחצי שנה עברה ובגיל שלוש וחצי נקבע כי הטיפול “סייע לילד לעמוד על רגליו”.

סביב גיל שלוש מנתה קבוצתנו 10-12 ילדים. עברנו לגן בקומה הראשונה של בניין, מערבה מהבריכה. נדרשנו לעלות הרבה מדרגות, כמה פעמים ביום. בינינו ובין הבריכה היה מטבח הילדים של הקיבוץ. במטבח עבדה אימא של יגאל, בן דודי. תמיד כשעברנו בחוץ דאגה לנו ונתנה לנו לטעום משהו ממעשי ידיה. כדורי בשר היו מעדן.

עברנו לאורח חיים עצמאי יותר, היינו בני שלוש או שלוש וחצי. רחל המטפלת דרשה מכולם לבצע כל שירות הדרוש לילד, כי אנחנו כבר לא תינוקות. חיה’לה הגננת לימדה והכניסה בנו התעניינות, בקבוצת הילדים ובקיבוץ כולו. יצאנו הרבה לשוטט ברחבי הקיבוץ, מתבוננים בנעשה בו, באנשיו, בבעלי החיים, בחקלאות בשדות ובבניין הקיבוץ והארץ.

באותן שנים נחשבה ישראל לפלשתינה הגדולה, תחת שלטון בריטי, ושכני נען ממזרח היו הכפר נענה ותחנת הרכבת. ממערב הכפר סתרייה ורחובות. אדמות חקלאיות היו בבעלות יהודים מהעיר. על יד הכפר סתרייה היה תל בטיח ועל יד נענה תל מאלט. התלים שימשו עדות ליישוב אדם לפני אלפי שנים בעבר.

הגננת שלנו, חיה’לה, שילבה בטיולינו הגדולים והקטנים גם מפגשים עם בני דודינו הערבים. שמריה גוטמן, אביו של יפתח, היה מומחה מספר אחת ליחסינו עם ‘בני הדודים’ הערבים ועודד ליחסי שכנות טובים.

באותה תקופה ביקרנו בכפר גדול על תל גזר העתיקה, שמו אבו-שושה. אני זוכר יום הולדת אחד לשלושה-ארבעה ילדים יחד בחודש אפריל, והשנה 1945. היה בנען טנדר שחור עם ארגז עץ מאחור מסוג ביואיק מנוע שמונה בוכנות ישר, שמריה נהג להובילנו בו בטיולינו עם חיה’לה.

טיול נוסף באותם ימים היה ביקור אצל השייח’ של הכפר נענה. הפלא הגדול היה החמור המסתובב והשואב מים מן הבאר לתושבי הכפר. צפינו ברכבת שעצרה בדרכה לירושלים – רעש, קיטור וצפירה חזקה. סיימנו בכיבוד בחצר בית השייך לידידו של שמריה. בביקור נוסף באנו לצפות ביום רוח אחר הצהריים איך המוץ נפרד מהגרעינים, בשדות חיטה שעורה ועוד.

אחד הטיולים היה לקיבוץ חדש ליד תל גזר. שם הקיבוץ גזר, והוא שוכן על יד הכביש הראשי שבין רמלה לירושלים, לפני עמק האיילון. בהמשך הכביש, לא רחוק משם, שכן הכפר הגדול אל-קובב הידוע לשמצה. עם שמריה אפשר היה לטייל ולבקר שם, כולם היו ידידיו.

לטיולי רכב איצק’ה, בעלה של חיה’לה, היה כמובן תורם רבות.

בוקר אחד על המשאית, נוסעים למחצבת כורכר על יד גבעת ברנר. אנו יורדים ויוצאים לגבעות, לקטוף כלניות. מעמיסים על המשאית כורכר בעבודת כפיים. הזמן בלתי מוגבל. לקראת הצהריים אנו מטפסים על המשאית, מתיישבים על הכורכר ונוסעים הביתה. בנען פורקים באתי חפירה את המשאית. הכורכר משמש לכבישת שבילים ולהנחת רצפות בצריפים. זוהי נסיעה הזכורה לי לטוב. מוטק’ה עוצר בסיבוב ביל”ו בקיוסק-מסעדה וקונה לנו גזוז. אנו מכירים את ‘לילי מביל”ו’, היפיפייה של הצומת, שכמעט הייתה מלכת היופי של ישראל כמה שנים מאוחר יותר.

בתחילת 1944 יצאנו לטיול רגלי לכוון מזרח, לאורך מסילת הברזל. השטח היה ידוע כמוצף כלניות. נהנינו מהשטח המכוסה אדום והלכנו לכוון הפרדס של נען ליהנות מתפוזים. מתוך הפרדס הופיעו לפתע שלושה רוכבי סוסים מאיימים – יהודה אורן, זאב גדול ושמריה. שמחנו כאשר הגננת הסבירה לנו כי שומרים עלינו.

בעלי מרץ ועצמאות המשכנו ליהנות בכל יום בגן חיה’לה. באותם ימים ההורים גרו בשיכון צפון. החורף קר מאוד. אני מצונן חזק ואימא כל ערב משקה אותי בתה עם דבש. מאוחר, וצריך ללכת לגן לשנת לילה. אימא הצליחה לשכנע אותי להישאר ולישון בחדר. קמתי בבוקר בהרגשה טובה יותר, והלכתי לגן. עליתי את כל המדרגות וכל הילדים קיבלו אותי בפיג’מות. חיה’לה באה לקראתי, שואלת: “מאיפה אתה בא?”

“הייתי חולה”, עניתי, “ההורים השכיבו אותי לישון אצלם”.

“כל הילדים בעונש לכל היום. אתה חופשי ללא עונש מאחר שלא היית פה”.

“למה עונש?” שאלתי.

“כל ילדי הגן התפרעו אתמול בלילה והרעישו למרחקים, שכנה שבאה להשקיט לא הצליחה להביא לשקט ורגיעה”. והשכנה? היא הייתה אימא של זיוה, השנואה על כולנו!

באירוע נוסף חודשים אחר כך, עבר עלינו ערב של השתוללות. ידענו ולמדנו לבצע הכול בחושך מוחלט.

אני במיטתי ישן חזק. אימא של זיוה הגיעה בסביבות השעה 21:00 בצעדים מהירים, הלכה לחדרי וחבטה בי ללא רחם. התעוררתי, בכיתי וניסיתי לקלוט מה מתרחש. החבטות נמשכות וכך גם הצעקות של החברה: “אל תעשה את עצמך, אני יודעת שאתה המשתולל הגדול!”

הרעש, הבכי, הצעקות והאיומים של אימא של זיוה הפחידו. כולם במיטות – עשינו עצמנו כישנים. החברה הלכה לה, השעה מאוחרת, אנו נרדמים אחד אחרי השני. עם בוקר של יום חדש רחל המטפלת מעירה אותנו מוקדם ואנו נרגשים מאוד, מספרים לה איך צופר הישן חטף מכות על הגב והישבן מידי המכשפה. באותה תקופה אנו בממוצע בני ארבע שנים ומאוד מאוחדים כקבוצת ילדים.

חיה’לה חקרה את מאורעות הלילה הקודם ואמרה שהיא תברר עם החברה, כדי שלא יקרה מקרה דומה. אנו הילדים המתנו כמה ימים, לא שמענו דבר והחלטנו על פעולת נגד. ארבעה לילות אחרי האירוע הסוער החלטנו לפעול, חד וחלק.

כאשר השכיבו אותנו לישון ולאחר שנחנו קצת במיטות קמנו בשקט, קראנו לזיוה הילדה לצאת מהמיטה. היא נבהלה ופחדה. את מיטת הברזל שלה לקחנו הצִדה, המזרן על הרצפה. פתחנו את החלון בקומה ראשונה והשלכנו את המיטה לחושך שבחוץ. כולנו חזרנו למיטות תחת השמיכות, שקט מוחלט השתרר עד הבוקר. פרשת אימא של זיוה הסתיימה.

בוקר חדש הפציע. זה עתה גמרנו ארוחת בוקר, וחיה’לה מכריזה להתכונן – יוצאים לטיול במשק. יפתח מכריז בקול כי ביום אמש, שבת, למד לשחות “בעמוק של הבריכה”. הוא חייב להוכיח זאת לכולם.

חיה’לה מקבלת את רצונו וכולם יוצאים לטיול דרך הבריכה. נעמדנו בפינה הדרומית-מזרחית, שם הבריכה עמוקה, וצפינו במתרחש. יפתח לבש בגד ים – ‘סליפ’ בשפתנו, התקרב למים והשליך עצמו בביטחון רב. הידיים והרגליים שלו פרפרו והראש צלל במים. חיה’לה זינקה למים ותוך כדי עמידה בשיפוע על הקיר, שלחה יד ארוכה, תפסה את יפתח ומשתה אותו החוצה. הוא התאושש מהר וטען שאתמול בשבת הצליח, היום לא. חיה’לה הסבירה לנו כי יש ללמוד לשחות טוב-טוב, ושתמיד חייב בוגר לפקח. המשכנו ביום טיול וחזרנו עייפים לגן – לארוחת צהריים.

 

השנה 1944, תחילת הקיץ.

 

בקבוצה השנייה של 1940 היה אחד הבנים של חיה’לה, טלי שמו. הילד תמיד בא לבקר ולשהות עם אימו והיה לנו שותף במשחקים. בשנת 1944-1945 שתי קבוצות אוחדו ב’בית כולל’, והיו למחזור 6.

ימי הקיץ החמים אפשרו ליהנות מערב נוח בחוץ, כאשר הטמפרטורות ירדו עד החשכה. כל חברי הקיבוץ באים לחדר האוכל. ארוחת ערב משביעה את הרעבים וכמובן משמשת מפגש חברתי ומשקי גדול. ילדי הגנים ובית הספר מצאו הנאה במשחקים רבים ומשונים על רחבת הבניין. משחקים צמוד לחדר האוכל נמשכו לתוך הערב, אשר האריך לנו את יום הבילויים. משחקים לפי אזורי מגורים היו בסיס טוב להיכרות ולבילוי בין ילדי המשק. משחקי הערב השתלמו. הורים רבים באו מאוחר לאסוף ילדיהם להשכבה בגן, ללינת לילה משותפת.

באותן שנים אבא עבד בתל אביב ולא שב כל ערב הביתה. התנועה בכבישים לא תמיד הייתה בטוחה. אבא, בארגון ושיתוף תנועת המשאיות של ההתיישבות העובדת, ועם חברות נוספות שונות, הקים את חברת הגג בשם ‘תחבורה’ – שמה עד היום הזה (נכון ל-2010).

כאשר נשארו בכיס כמה גרושים, אבא שב הביתה עם קצת ממתקים או משחקי מחשבה.

בולים רבים מדואר המכתבים של המשרד נכנסו לאוסף, בהדרכת אבא.

לאור ניסיונו ב׳תחבורה׳, הוא המליץ בשנת 1945, בדיונים לפיתוח ההכנסה להגדיל ולפתח את ‘התנועה’, הקואופרטיב של נען – גבעת ברנר.

שינויים בהרכב הגן עמדו להיערך. ילידי תחילת השנה עמדו להתאחד עם ילידי חצי השנה הנוספת. עשרה ילדים ועוד כ-12 עמדו להצטרף למחזור 6, וכולנו צפויים לעבור למבנה גדול הכולל חדרי לינה, חדר אוכל, שירותים ואזור משחקים סביב הגן. הקבוצה הראשונה נקראת עד היום ‘הגדולים’ והקבוצה השנייה – ‘הקטנים’.

אני זוכר נהדר, עוד לפני האיחוד, איך אנחנו הגדולים היינו בקומה הראשונה ממערב לבריכת המים והקטנים היו עדיין בקומת קרקע במבנה הדרומי. חילופי צעקות בין שני המחנות הביא ליידוי אבנים, אנו הגדולים ירדנו לקומת הקרקע, הקטנים יצאו החוצה, בראשם עמוס שפריס וגיורא מוסנזון, והשליכו עלינו אבנים. הטווח היה גדול, נפגעים לא היו בכלל. כאשר בוצע האיחוד לא היו מעשי איבה, אבל המעמד הקבוצתי תמיד נשמר – עד היום.

בקיץ 1944 מסבירה אימא: “ניסע לקיבוץ דפנה, להיות אצל מאיר וציפורה ובן דודי אריק”.

אבא נשאר עם יוני התינוק בבית.

יצאנו באוטובוס בקו נען-תל אביב. בתחנה המרכזית החלפנו אוטובוס הנוסע לגליל העליון. הנוסעים במושבים ישובים לפי מספרים, ההרכב מלא – ויוצאים לדרך. בחדרה עוצרים לרבע שעה, הנהג בודק שכולם ישובים ושאפשר לצאת לדרך. נוסעים דרך כפרים ערביים בוואדי ערה, סקרן אני ואימא חייבת לענות לשאלותיי. נוסעים על כביש הסרגל והגענו לעפולה, העיר הגדולה בעמק יזרעאל. חניה ל-20 דקות, הנסיעה נמשכת, הכביש מוביל בין ערים ועמקים ואנחנו יורדים במורד לים כינרת – טבריה. חניה. בהמשך כביש עוקף מערב הכינרת ומסלול הרים שבו עובר הכביש המתפתל. הגענו לראש פינה, שוטרים אנגלים בודקים כל מה שאפשר: מי הנוסעים, לאן פניהם, חלק יורדים לבדיקה נוספת וכולי…

באותם ימים של המנדט הבריטי הייתה המושבה החקלאית ראש פינה גבול פלשתינה בצפון הגליל. רק עם תעודה מתאימה אפשר היה לחצות את הגבול צפונה.

בגמר העיכוב האוטובוס חצה את ‘הגבול’. היינו כבר קרובים ליישובי הגליל העליון.

בתוך שעה ירדנו בשער קיבוץ דפנה ונפגשנו עם המשפחה. שבוע של פעילות והנאה. בן דודי אריק מבוגר ממני בתשעה ימים. למדתי ממנו דברים רבים שבנען בקיבוץ לא היו מוכרים לי.

הביקור הראשון יצר אחריו רבים נוספים – כמעט בכל חופש גדול, במשך שנים רבות, הייתי נהנה לשהות שבועיים בדפנה.

גמר הבנייה של ‘הבית הכולל’ הסתיים. ‘הגדולים והקטנים’ התאחדו תחת גגו. היינו מחזור 6, יותר מ-22 ילדים, השנה 1945. באותם ימים, שלוש כיתות בבניין אחד היו בשלבי בנייה. הבניין צפונית לנגרייה ודרומית לבית הכולל. בין הנגרייה ובניין הכיתות החדש היו מגורי הטייסים – כמה אוהלים עם רצפות בטון.

בצפון המשק הוקם אזור מגורים מאבן. כל מבנה עם ארבעה חדרים, כלומר מתאים לארבע משפחות.

השכונה הצפונית גבלה עם גדר הקיבוץ ולמעשה שימשה כהגנה על אזור בית הספר.

לאורך הגדר הצפונית הייתה הדרך הראשית בין הכפרים הערביים סתרייה ונענה. הרבה פעמים היינו צופים מהגדר בתנועת ההולכים בין הכפרים.

אירועי החתונות היו המשעשעים ביותר.

אחרי המלחמה נפרצה הגדר, השער נפתח והיישוב פרץ צפונה. 1949.

בתקופה שקדמה לאיחוד מחזור 6 ההורים גרו בשיכון בצפון, שעת ההליכה להורים מהגן הייתה 16:00. מרחק ההליכה היה גדול יחסית, ובדרך נהניתי לבקר בחדר האוכל הגדול. בשעה זו הוגש תה לצד ריבה ושאריות מצהריים – ארוחת ארבע. בפעם ראשונה נהניתי מלחם טרי של יענקל האופה. סיפרתי לחבריי בגן על כך, ומדי פעם הצטרף אליי חבר.

המעדן היה פרוסת לחם עם ממרח תפוחי אדמה וקצת מלח. חברים בוגרים היו פוקדים את פינת התה להנאתם. שבעתי והמשכתי בהליכתי צפונה.

בפינת חדר האוכל מטבח, ומחוץ לבניין היה תלוי פעמון הקיבוץ. קראנו לו הפעמון של רומק.

לפעמים זרקתי אבנים קטנות לעבר הפעמון, רק כדי לשמוע את הצליל שהוא מפיק.

ספטמבר 1945, מחזור חמישי עולה לכיתה א’. המורה אימא בלהה. מנסים להשלים בעוד כמה ילדים את מחזור חמש – רפי כהן עובר, צופר עובר, יפתח – לא, אימא שלו לא מאשרת. אני בן חמש וחצי, מופתע ונעלב לנטוש את החברים שלי במחזור 6.

לאחר חמישה ימים המורה, אימא בלהה, שלחה אותי לחבריי בגן.

הבית הכולל ראשון מצד מערב. שירות למזון מהמטבח, כביסה למכבסה ועוד כמה חומרים נחוצים מובלים יום-יום באמצעות חמור ועגלה. באותם ימים עשה זאת אברימל’ה, עולה חדש, ושלוש פעמים במשך היום הוא היה עובר – בכל פעם הוא אומר: “ילדים תנו מים לעץ”. אנו הילדים היינו מחכים והיינו משיבים: “אברהם מים לעץ” (הוא היה ניצול שואה שכל משפחתו אבדה).

הבית הכולל גדול וארוך. רחל המטפלת מקבלת כעזרה קבועה את חנה מהכשרת הפלמ”ח בנען. כילדים ראינו את רחל כאימא גדולה, ואת חיה’לה כאחות בכירה.

אנחנו לקראת סוף הגן. בגיל חמש-שש חיה הייתה אִתנו בשבת השחורה ובסוף מלחמת השחרור. היא ממקימי הקיבוץ חוקוק.

בספטמבר 1946 סיימנו את הגן, אני בן שש וחצי שנים והולכים לבית הספר, כיתה א’ עם המורה יהודית כחלילי – שלום כיתה א’.

 

1946-1943

השלמות

 

בשנת 1945, לאחר איחוד כל ילידי 1940, מחזור 6, היו לנו חברים חדשים, לשני הצדדים. בגיל חמש עומרי מקבוצת הקטנים משך אותי איתו בדרך לסיום היום, כשכולם הולכים לחדריהם. הגענו לצד המזרחי של גבעת החמרה – אדמה אדומה, ובה עומרי ומנחם שדמי עובדים בבוץ החמרה ומייצרים לבנים. כל יום מייצרים לבנים ומשאירים על הקרקע, להתייבש, על המדרכה בצד המערבי של הגבעה. לימים גבעת החמרה הפכה לחורשת אורנים עם חדרי חולים. באוסף של לבני החמרה החלה בניית בית בן שתי דירות למשפחות.

בביקור נוסף לקח אותי עומרי לתוך הבית. עובדים על הגג כעת. עומרי לא התאפק ולקח אותי הצדה, השביעני כי אשתוק, פתח את רצפת המקלחת, הדליק אור במרתף וחדר גדול נגלה – סליק. למדתי מושג חדש, הבטחתי לעומרי קוימה.

לאימא היה חופש מבית הספר והיא לקחה אותי לבילוי בתל אביב. מבקרים חברות מליטא, טועמים עוגיות, הולכים לקולנוע, על שפת הים, כיכר סמואל, בית קולנוע, הסרט ‘אוליבר טוויסט’, הזקן מלמד ילד להיות גנב. יום הבילוי מסתיים כאשר האוטובוס מסיע אותנו לקיבוץ.

את יגאל בן דודי הזכרתי כבר, הוריו הם דוד – אחיו של אבא שלי, משה. אימו אסתר.

אבא משה ותיק מאחיו בקיבוץ בכמה שנים.

כאשר גרנו בצפון, על יד גדר המשק, דוד ואשתו אסתר גרו בצריף על יד בריכת המים – מרכז המשק. אסתר טבחית מקצועית, תמיד דואגים שנטעם ממעשה ידיה. לא סירבנו, תמיד היה טעים ומתוק. יגאל בנם נולד חודשיים אחריי. גדלנו בגן ובבית ספר תמיד יחד. לשיכון קבע במבנה קומתיים עברו אסתר ודוד לפני משה ובלהה, שעברו לצריף השוודי – מבנה עם לוקסוס לדייריו: בית שימוש מחובר לחדר. המבנה הראשון מסוג זה. חלפו כמה שנים ולשיכון דרום החדש (בשנת 1955) כולל שירותים ומטבחון, עברו משה ובלהה, ולהם שלושה בנים. לדוד ולאסתר בן ושתי בנות.

ידענו טוב כי לנו משפחה נוספת, כמו שהדודים והבני דודות ידעו עלינו.

גינות נוי ופרחים, בעיקר גידול של שושנים ודליות, היו תחביב גדול לאבא משה. שליחת הפרחים בימי שישי הייתה לרוב מוטלת עליי. בערך בגיל שלוש וחצי הוביל אִתי אבא זר גדול של פרחי דליות לסבתא ריכהיימר הגרה עם בעלה בצריף דרומית לבריכת המים. עבור הפרחים קיבלתי תודה קולית ועוגייה מתוקה. בעלה עבד בסנדלרייה עם שלום. כילדים היינו עומדים בחלונות הצריף ורואים את עבודת הסנדלרים. סבתא ריכהיימר, שבכל יום שישי פגשתיה, הייתה אימא של אביבה, לה בת, הגר, שנמצאת אִתי בגן – הייתי מבולבל ולא ידעתי של מי הסבתא באמת.

אבא משה מיודד עם משפחת ריכהיימר עוד מגרמניה.

 

1946-1940

סיום

 

כל שלב בחיינו נחוג בטבע. הפרעות שונות יכולות, כמובן, לשבש את התוכניות, אבל המטרה מקודשת.

את סיום הגן חגגנו ביער חולדה על יד בית המגינים החרב ועל יד הפסל לזכר מגיני חולדה (הישנה).

כל ילדי הגן על משאיות ואיתם כמה הורים מלווים. אמרנו שלום לחיה’לה, הגננת שלנו במשך ארבע שנים, והכרנו את יהודית, מורתנו החדשה לכיתה א’.

באחד הימים היינו עסוקים במשחקים מאורגנים על יד הבניין כאשר ערבי רכוב על גמל התקדם מדרום, עבר את הפסל והמשיך בשדרת הדקלים צפונה. בלקל’ה – אימא של שלומית, הייתה בשדרה ד’, רחוקה מאזור הפסל. הערבי עבר לידה ועשה תנועת חטיפה ממרומי הגמל. בלקל’ה נבהלה, פתחה בריצה, חזרה לכיוון הפסל וקהל החוגגים. הצווחת היו מעל ומעבר, רחמנות! הבוגרים שבחבורה גערו בה קשה וזה רק הוסיף על פחדיה.

במפקד על יד המשאית כולם היו נוכחים. הנהג קיבל הוראה לנוע. המרחק לנען לא היה גדול במיוחד אבל הנסיעה נמשכה זמן רב. כל דרכי האזור באותם ימים היו משובשות לחלוטין.

 

שנת 1946, חודש אוגוסט.

יוני 1946-1943

 

נספח 1 – ביום הולדתי השלישי אימא התחילה להלך בכבדות, בעיות ברגליים. היא הייתה חובשת בתחבושת כל רגל. הבטן החלה לגדול וההורים שאלו על מתנה עבורי. לאט-לאט הבנתי כי יביאו לי אח או אחות. אימא עבדה עד הימים האחרונים של ההיריון, שהיו גם סיום שנת הלימודים עבורה.

כאשר נעלמה הכין אותי אבא לנסיעה אשר תביא את אימא חזרה עם תינוק.

ביום שאושר טלפונית מבית היולדות לקח אותי אבא משה לתל אביב. ירדנו ממונית בשדרות רוטשילד פינת מאז”ה ושם נכנסנו לבניין מוזר, עם המון מדרגות לעלות. ניגשתי למדרגות למטה והתחלתי לעלות מדרגה מדרגה, לפחות 15 או 20 מדרגות היו בכיוון למעלה. אימא הופיעה שם, אוחזת בתינוק.

בית יולדות ‘עין גדי’. הגעתי למעלה, אימא התכופפה להראות לי את התינוק. נסענו כולנו – אבא, אימא, צופר והתינוק. בדרך לנען ניתן השם – יונתן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אורחות חיים”