החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מט ילדים

מאת:
הוצאה: , | 2011 | 211 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

45.00

רכשו ספר זה:

לאחר הקריאה בנובלה "מָט ילדים", המתרחשת בברית-המועצות, ולאחר הקריאה ברומאן הקצר התל-אביבי "גלית וגורדון" – כשיגיעו הקוראים ל"פעמיים", סיפור קצר שהוא פנינה נדירה, כמעט צ'כובית, אין ספק שהרושם שלהם כבר יהיה מגובש: ספר הבכורה הבשל-להפליא של בלה שַׁייֶר הוא תגלית אמיתית. מצד אחד, שייר היא אמן של ניואנסים עשירי תהודה, מלאֵי חמלה ויכולת הַפְלָאָה; ומצד אחר, העלילות שלה מוליכות בזרימה טבעית אל תפניות עדינות ומורכבות, שהן כה אפקטיביות באור החדש שהן שופכות על מצב-העניינים, עד שמתחשק לקרוא את הסיפורים שוב, ומיד.

הגיבורה של "פעמיים", עולה חדשה מרוסיה הנאלצת להיות שוטפת-רצפות בבית-משרדים, מונעת מעצמה נסיעות אל חברתה היחידה, נקודת האור האחת בחייה המבודדים, משום שאינה יכולה להרשות לעצמה את מחיר הנסיעה. אבל מבלי שתבין זאת, היא משלמת פעמיים על כל נסיעותיה בין דירתה לעבודה, כאילו אינה נוסעת לבדה. זו, במובן מסוים, תמציתו של הספר כולו: דמות התלויה ונאחזת באיזשהו זולת 'תאום' ומפנימה את מבטו. כך כל דמות בספר הזה נושאת בחוּבָּהּ 'שתיים'.

למעלה מ-25 שנות חיים משחיתה גלית בתקווה למסד את קשר האהבה שלה עם גורדון. לכאורה השניים הם בדיוק הפכים, שהמרחק ביניהם הוא כגודל המרחק שבין יד-אליהו הפרולטרית לצפון תל-אביב, או כמרחק שבין האמא המתעלמת של זו, שגלית כה כמהה לְאישור שלה, לבין האמא החונקת של זה. אבל המהפך שיתחולל אולי יגלה, לפחות לגלית, שההפכים המדויקים הם בעצם כה דומים.

בנובלה "מָט ילדים" ניבטת חצר-משחקים למרגלות בית-דירות בצ'רנוביץ ממרפסות ומחלונות שונים ומנקודות-ראות מנוגדות של שורת ילדים (ובעיקר ילדות). כל אחד מאלה הוא ילד מחונן, בעל איזשהו כישור יוצא-דופן, אבל גם חש את עצמו אחֵר או הדוּף ודחוי, בשולי העניינים. אחדים מהם יהודים, אבל בחצר הזו, שהיא 'חזרה-כללית' תמימה לקראת האכזריות של עולם המבוגרים, האחֵרוּת היהודית אינה אלא פרט שווה-ערך בהחלט לכל הנבדָלוּיוֹת האחרות, שבגללן ילדים רודפים בטבעיות ילדים אחרים. ו"ז'ידוֹבְקָה" היא קללה נוראה, לא-מובנת, שאפשר לצעוק גם כנגד ילדה שאביה עונד צלב.

בלה שייר עלתה מברית-המועצות בשנות השבעים, בגיל 12. פירסמה סיפורים ב'קשת החדשה', 'עיתון 77'

, 'עמדה' ו'אלמנך' – סיפורים שעוררו תשומת לב וזכו לשבחי המבקרים.

'מט ילדים' זיכה את בלה שייר בפרס רמת-גן לספר ביכורים לשנת 2012 והיה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר.

מקט: 4-31-5174
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
לאחר הקריאה בנובלה "מָט ילדים", המתרחשת בברית-המועצות, ולאחר הקריאה ברומאן הקצר התל-אביבי "גלית וגורדון" – כשיגיעו הקוראים ל"פעמיים", סיפור קצר […]

1/ נחישוּת

‏אחרי ארוחת־הבוקר הם היו נפלטים אל החצר ופותחים במירוץ סביב העץ מרוּבּה הגזעים הדקים. אחר־כך היו רצים סביב העץ האחר, בעל הגזע היחיד עצום הממדים, שעלוותו מטילה צל חשוך על הרצים תחתיו ועל רחוב קוֹסְמוֹדֶמְיַנְסְקָיָה המאובק שמעבר לגדר. לְפּוֹלָה לא היה אכפת שמוּריק רץ מהר ממנה. הריצה הזאת היתה מצחיקה, היה מצחיק שאחרי שני סיבובים כבר לא יכולים לדעת מי רץ אחרי מי, ושאמא עוברת בחצר עם דלי מים ומוּריק רץ אליה ומפריע לה לעבור – היה מצחיק עוד יותר. הבית היה ישן וללא מים זורמים, את המים הביאה אמא מהבְּאֵר שבמורד הרחוב. היא היתה נושאת את הדלי במאמץ רב, וההתרוצצות של מוּריק סביבהּ עיכבה אותה עוד יותר עם משאה הכבד. אבל את זה מוּריק ופולה לא הבינו, כי פולה היתה בת שלוש, ומוּריק היה חתול.

הוא היה גור. גילו, במושגים חתוליים, היה קרוב לגילהּ. לפעמים היה נמאס לו לרדוף אחרי פולה, או אחרי העלים בחצר, והוא היה מתחיל לרדוף אחרי זנבו, או מטפס אל מרומי ערמת העצים־להסקה שהונחו בחצר בהמתינם לחורף, ורק ראשו מחודד האוזניים היה מציץ מלמעלה בסקרנות.

לפעמים היו להם אינטרסים מנוגדים. בחצר עמד שולחן ישן שמוּריק אהב לנמנם עליו, אבל פולה היתה להוטה לשחק. היא היתה אוחזת בעורפו וגוררת אותו לאורך השולחן כדי שיתעורר. הוא היה מגיב ביללות פרועות, בורח ומתחבא בחללים שבין עצי ההסקה.

“בוא, מוּריק, בוא אלי”, היתה משדלת אותו בעומדה למטה ומנסה לתפוס אותו בזנבו המבצבץ מבין בולי העץ. אהבתה אליו, גם אם היתה אנוכית, היתה איתנה.

מירה הקטנה היתה צעירה ממירה הגדולה בשנה אף שהיתה גבוהה ממנה כמעט בראש. הן היו מתיישבות על הספה ומוציאות את עטיפות הסוכריות – הקטנה מתוך קופסת נעליים, הגדולה מתוך תיק קרטון שהביאה איתה. היו מחליפות ביניהן עטיפות ומסדרות אותן לפי צבע וגודל. פולה צפתה בהן בעניין ומדי פעם ניסתה להחליק אצבע על אחת העטיפות המבריקות. מירה הקטנה היתה צועקת לאמא שתיקח משם את פולה, מירה הגדולה היתה צוחקת, ומירה הקטנה אמרה פעם לגדולה: “אם היית צריכה לסבול אותה כמוני כל יום, לא היית צוחקת”.

מירה הגדולה והוריה היו מגיעים אליהם בימי ראשון, בערבים. אחרי שהיו עוזבים, היתה מירה הקטנה הולכת אחרי אמא המציעה את המיטות, והיתה מתלוננת שלמירה הגדולה יש עטיפות יותר יפות כי ההורים שלה קונים לה סוכריות יותר יקרות. “אבל את לומדת יותר טוב ממנה, תִּראי איזה ציונים טובים את מקבלת”, היתה אמא עונה לה. מירה הקטנה היתה תולה בה את עיניה ארוכות־הריסים, החקרניות, חושבת מעט, וחוזרת אל אוסף העטיפות.

שתי המירות למדו בבית־ספר והיו להן מדים: שמלות חומות, צווארונים לבנים וסינרים שחורים. פולה העריצה אותן על כך. למירה הגדולה היתה גם עניבה אדומה, כי היא כבר למדה בכיתה ד’. אמא נענתה להפצרותיה של פולה ותפרה לה שמלה חומה בעלת צווארון לבן, וסינר שחור, ומירה הגדולה נישקה את פולה ואמרה שהיא נראית כמו תלמידה אמיתית.

פולה ידעה שאמא שלה ואמא של מירה הגדולה הן אחיות, כפי שהיא ומירה הקטנה אחיות. היא גם ידעה שקוראים להן מירה על־שם האמא של האמהות שלהן, שאילו היתה בחיים היתה סבתא שלה ושל שתי המירות. אבל היא לא היתה בטוחה ושאלה על כך את מירה הקטנה. מירה הקטנה לא אהבה שפולה פונה אליה בשאלות או פונה אליה בכלל. “גם כשהיא לא בחיים היא סבתא שלנו”, ענתה מירה הקטנה במה שפולה לא ידעה שנקרא קוצר־רוח.

במקום סבתא מירה היתה מגיעה אליהם ערב־ערב סבתא רֶבֶּקָה. היא לא היתה סבתא שלהן, אלא שכנה מהדירה שבהמשך המסדרון, אבל הן קראו סבתא לכל אשה זקנה. היא היתה צובטת את פולה בלחי, משמיעה “קְצְצצ!” נמרץ, שהיה מקפיץ את מוּריק מן הכיסא, ומתיישבת על הכיסא שהתפנה. היא היתה מפשׂקת את ברכיה כך שהחצאית המשובצת והארוכה שלה היתה מתחילה להיראות כמו מפה מתוחה על־פני שולחן מרובע נמוך, מעמידה את מקל־ההליכה לפניה ומשעינה את כפות ידיה על ראש המקל. היתה בוחנת היטב את החדר ומעירה לאמא כשלא נראה מספיק נקי ומסודר.

בערבים שבהם התארחו אצלם מירה הגדולה והוריה, היא היתה מביטה במירה הגדולה, יורקת לכיוונה שלוש פעמים, מחייכת ואומרת: “קַיינוֹרֶה, קַיינוֹרֶה”. 1 מירה הקטנה היתה מתבוננת במחזה בשקט, כאילו מפנימה דבר־מה, ומשפילה את ראשה. המלה המוזרה הצחיקה את פולה, ולמחרת היתה אומרת אותה למוּריק. למרות היריקות, היה ברור שמדובר במשהו שלא ידעה שקוראים לו מחמאה והבעת רצון־טוב.

אמא לא אהבה את הערותיה של סבתא רֶבֶּקה, אבל לא אמרה לה דבר, כי “צריך לחיות טוב עם השכנים”. סבתא רֶבֶּקה שמרה על פולה כשאמא היתה יוצאת מהבית. כשהאורחים היו עוזבים, היתה אמא פותחת את הספה ופורשׂת עליה את המצעים שהיו מונחים במשך היום על מכונת־התפירה – בלילה היא ואבא ישנו על הספה – ופעם אחת הסבירה תוך כדי כך למירה הקטנה שסבתא רֶבֶּקה יורקת על מירה הגדולה כי אמא של מירה הגדולה עובדת בחנות ומוכרת לסבתא רֶבֶּקה סוכר בלי תור.

“אבל יש לה גם עטיפות יותר יפות”, הזכירה לה מירה הקטנה.

“אבל את תלמידה הרבה יותר טובה ממנה”, אמרה אמא, “תפסיקי ללכת אחרַי כל הזמן, אני תיכף אפול בגללך!”

‏שׁוּריק גר בחצר הסמוכה. הוא היה בן ארבע. “שוּריק – ומוּריק; שוּריק – ומוּריק”, היתה פולה חוזרת ואומרת, נהנית מצלילו של מה שלא ידעה שנקרא חרוז. לשוּריק היתה נטייה לשחק לא נכון באבא ואמא. לשחק נכון היה לדבר בשעת המשחק בשפת הוריה. איתה דיברו הוריה רוסית, אבל ביניהם דיברו שפה אחרת, שלא ידעה שנקראת יידיש. לכן לשחק באבא ואמא ולדבר בשפה הרגילה היה טיפשי. אבל הוריו של שוּריק היו רוסים, ושוּריק טען שהם מדברים ביניהם באותה שפה שבה הם מדברים אתו. פולה היתה בטוחה שהוא משקר, אבל הוא התעקש. בתור פשרה, לפעמים הם היו אבא ואמא בנוסח שלו ולפעמים בנוסח שלה, כלומר הגו כל־מיני הברות שנשמעו כמו שפת הוריה, או מלים ממשיות שקלטו.

“יוֹ, יוֹ”, 2 היתה אומרת פולה.

“נֵיין, נֵיין, ווּס רֶדְסְטִי?” 3 היה עונה שוּריק.

לראשו של מוּריק הם היו קושרים מטפחת, כדי שהוא יהיה הבת שלהם, אבל הוא היה מוריד אותה ביללות אימים וחוזר להיות חתול.

‏”קַיינוֹרֶה, קַיינוֹרֶה”, הם אמרו למוּריק.

על אדן החלון שכב וכמעט תמיד יָשַׁן חתול גדול ומבוגר בשם לֵאוֹפּוֹלד. מירה הקטנה אהבה אותו מאוד, ופעם אמרה שהוא החתול שלהם באמת ומוּריק הוא סתם ככה. לֵאוֹפּוֹלד, בתגובה, פקח עין אחת ועצם אותה שוב.

‏אמא מדדה לפולה שמלה חדשה שתפרה לה. סבתא רֶבֶּקה נכנסה. מוּריק נתן בה מבט מבוהל וקפץ מן הכיסא. סבתא רֶבֶּקה התיישבה ובין ברכיה נפרשׂ שולחן מכוסה מפה משובצת, שעמד על זוג רגליים בנעלי לבד חומות. היה יום חול. מירה הקטנה ישבה על הספה לבדה וסידרה את אוסף העטיפות שלה.

פולה ניגשה אל מוּריק וליטפה אותו כדי לעודדו. אחר־כך הצמידה את ראשה אל גופו הקטן ובדקה אם אחותה מסתכלת, כי ידעה שזה נראה נחמד והיה לה רצון עז להתיידד איתה. אבל מירה רק פלטה משהו מבין שיניה, הוציאה מן הילקוט ספר והתחילה להתהלך הלוך ושוב לאורך החדר ולשנן שיר שהיה עליה ללמוד בעל־פה לבית־הספר.

“לכי תַּראי את השמלה החדשה לסבתא רֶבֶּקה”, אמרה אמא לפולה בשקט, כדי לא להפריע למירה הקטנה. החדר שישבו בו היה החדר היחיד בדירתם.

סבתא רֶבֶּקה מיששה את הבד, חייכה וצבטה את פולה בלחי.

“תסְפְּרי עד עשר, שסבתא רֶבֶּקה תשמע”, אמרה לה אמא, “אבל בשקט־בשקט”.

פולה ספרה.

סבתא רֶבֶּקה פלטה שלוש יריקות ואמרה: “קִֵיינוֹרֶה, קַיינוֹרֶה”.

מירה הקטנה עצרה ושלחה בהם מבט, אחר־כך חזרה להתהלך.

‏”היא מכאיבההה לו! לא טוֹוֹוֹב לו פה!”

“לא כואב לו כשתופסים אותו בעורף”, אמרה אמא, “אצל חתולים זה אחרת. היא משחקת אתו, אז מה? תפסיקי ללכת אחרי! אם אני אעצור פתאום, את תיפלי, או שאני אפול בגללך!”

“לא טוֹוֹוֹב לו פה! לא טוֹוֹוֹב לו!”

מירה הקטנה משכה את המלים לאט, בשירה בכיינית, והלכה צעד אחר צעד בעקבות אמהּ המטאטאת את החצר.

“לא טוב למי?” שאלה פולה. היא החמיצה את תחילת השיחה.

הן לא ענו.

“אני אקח אותו לפארק הקטן מול בית־הספר שלנו! אני אציל אותו! שמה יהיה לו טוב!” עברה פתאום מירה הקטנה לדיבור עניינִי ומהיר ותלתה באמהּ עיניים שואלות.

“את לא תקחי אותו לשום מקום!” אמרה אמא. היא נשענה אל העץ מרובה הגזעים הדקים וקינחה את מצחה. “כאן אני מאכילה אותו, ושם הוא ימות ברעב!”

“מי? מי?” שאלה פולה מוטרדת.

“תלכי מפה!” צעקה מירה הקטנה, “את חושבת שאם תפרו לך שמלת בית־ספר אז את גדולה? כשתהיי תלמידה אמיתית ירשו לך לדבר עם מבוגרים!”

פולה נסוגה צעד לאחור.

אמא הביטה בה לשבריר שנייה וחזרה לטאטא.

“לא טוֹוֹוֹב לו!” חזרה מירה הקטנה לזמר, “רע לו, לא טוֹוֹוֹב לו פה!”

“יש שם מכוניות, הוא יידרס!” אמרה אמא בעייפות, “תפסיקי ללכת אחרי ותפסיקי עם זה!”

“לא טוֹוֹוֹב לו פה!”

“כבר אין לי כוח לכל זה”, נאנחה אמא והשעינה את המטאטא אל השולחן הישן.

שוּריק נכנס לחצר ופולה רצה אליו.

‏למחרת בבוקר, כשיצאה לחצר, גילתה שהעץ מרוּבּה הגזעים הדקים הצמיח אשכולות ריחניים של פרחים זעירים בצבע סגול. פרחים שצומחים מן האדמה כבר ראתה; עץ שמצמיח פרחים היה פלא. דקות ארוכות עמדה שם.

אחר־כך נזכרה שעוד לא ראתה את מוּריק.

“קִיס קִיס קִיס”, קראה כפי שלימדה אותה אמא, אבל שום “מיאו” לא נשמע. חיפשה מתחת לעץ הגבוה בעל הגזע העבה, אבל הוא לא היה שם. בדקה בחללים שבין עצי ההסקה, אבל גם שם הוא לא היה.

“מוּריק”, צעקה, “מוּוּוּריק!”

אמהּ קראה לה לאכול, והיא חשבה שבטח תמצא אותו ליד קערית החלב האדומה. אבל הקערית נותרה מלאה.

על אדן החלון כבר סיים לֵאוֹפּוֹלד את ארוחתו ונימנם סמוך לצלחתו הריקה. אוזניו היו מרופטות, קצרות וקהות, כאילו כירסמו אותן עכברים. היא התחילה לאכול בלי חשק וקיוותה שאולי עכשיו מוּריק יופיע, יֵשב ויביט בהן מלמטה, ימתין לשאריות האוכל. אבל הוא לא בא.

‏שוּריק הגיע כרגיל. אבל פולה התגעגעה לפרוותו הרכה של מוּריק, לכובד החם של גופו כשמחזיקים אותו על הידיים, ולמרדפוֹ המטופש אחר זנבו.

“בואי נשחק”, אמר שוּריק.

“לא רוצה”.

“נשחק כמו שאת אומרת”, הבטיח שוּריק, “יוֹ, יוֹ, נֵיין נֵיין, כמו שאת אומרת”.

היא לא רצתה. גם לא כמו שהיא אומרת.

‏”איפה מוּריק?” שאלה את אמא שהמשיכה לשטוף כלים ולא השיבה. לפני כן היא שפכה על האדמה בחצר את החלב מהקערית האדומה, ועכשיו שטפה את הקערית. אחר־כך הניחה אותה בפינת החדר ורחצה היטב את ידיה.

“איפה הוא?” אמרה פולה לאבא. הוא הביט באמהּ וזו משכה בכתפיה.

פולה עמדה ביניהם ופניה כלפי מעלה כדי לראות את פניהם והעבירה מבט ממנה אליו וממנו אליה.

מירה הקטנה קרבה והביטה בה בשמחה בעלת גוון מוזר.

“בואי נראה איך את סופרת עד עשר”, אמר אבא לפולה.

‏בערבים המתין הכיסא המיותם של מוּריק לסבתא רֶבֶּקה.

היא היתה מגיעה מתנשפת ממַעבר ארבעת־המטרים שהפרידו בין הדירות.

“החתול שלנו עוד לא חזר”, היתה מעדכנת אותה פולה בצער.

“קַיינוֹרֶה, קַיינוֹרֶה”, היתה אומרת לה סבתא רֶבֶּקה ממרומי השולחן המשובץ שהיה נבנה מברכיה.

מירה הקטנה היתה יושבת על הספה, מושפלת ראש, מסדרת את אוסף העטיפות.

לפעמים היתה פולה אוזרת אומץ, ניגשת אליה ואומרת לה שאולי מוּריק יחזור מחר.

“אמא!” היתה קוראת מירה הקטנה, “קחי אותה מפה, היא מפריעה!”

‏כעבור זמן־מה התחוללה ברחוב פעילות יוצאת־דופן. לקראת הערב, כששיחקה מתחת לעץ הגבוה, ראתה פולה את דיירי הבתים שממול יוצאים מבתיהם, אחד־אחד או משפחות שלמות, ונושאים בידיהם כיסאות. הם הלכו לאורך הרחוב בכיוון הבְּאֵר, ולפני שהספיקה לרוץ לספר להוריה על המאורע, הופיעו גם הם בפתח הבית, אוחזים בכיסאות.

“בואי, תני יד”, אמר אבא, והם יצאו מן השער והצטרפו אל האחרים.

הבְּאֵר היתה ממוקמת בחצר גדולה. אותו ערב היתה החצר מלאה באנשים שישבו על כיסאותיהם ופניהם אל הקיר של אחד מן הבתים שמקיפים אותה. הקיר היה צהוב ונטול חלונות. כולם דיברו, פיצחו גרעינים והמתינו למשהו.

כשהשמיים החשיכו לגמרי, נשמע מאחורי גבם טרטור שקט, ועל הקיר נראה ריבוע של אור. “ששש…” היסו בקהל, ובתוך הריבוע החלו לנוע תמונות.

זה היה הסרט הראשון שפולה ראתה מעודה. על הקיר הופיעו בית, עצים, אשה, וילד וילדה משחקים. לילדה היתה צמה עבה ומבריקה. הגיע כלב, גנב לילדה לחמנייה, אחר־כך זקר את אוזניו והתחיל לנבוח על מוּריק!

ללא ספק מוּריק – קטן, זריז, עם אוזניים מחודדות וזנב. הוא היה שחור משום־מה. אצלם בחצר ובבית הוא היה אפור עם כתמים לבנים, והעובדה שבחצר הזרה, בריבוע שעל הקיר, הוא שחור, הביכה את פולה. אולי התלכלך, החליטה בתום הרהור קצר. מוּריק היה חכם והצליח לברוח מהכלב. במשך כל הסרט חיפשו אחריו הילדים ולא מצאו אותו, עד שיום אחד הוא חזר בכוחות עצמו.

שובו של מוּריק גרם לה למה שעוד לא ידעה שנקרא אושר אמיתי. מיד אחר־כך התחיל סרט ארוך למבוגרים, והיא נרדמה. כיצד חזרה הביתה? ברגל? או נישאת בזרועותיו של אבא, ישנה על כתפו?

‏בבוקר התעוררה ורצה לחפש את מוּריק. אתמול צפתה במו־עיניה בשובו, ועכשיו היתה משוכנעת שתראה אותו. אולי אפילו יחזור להיות אפור עם כתמים לבנים. חיפשה מתחת לעץ דק הגזעים הפורח בסגול. חיפשה מתחת לעץ הגבוה בעל העלווה העבותה. בדקה בחללים שבין בולי העצים. ניסתה לטפס על ערמת העצים אך נשרטה בברך.

הגיע שוּריק. היא ביקשה ממנו שיטפס למעלה במקומה, כי מוּריק חזר והוא בטח שם.

“מי אמר שהוא חזר?” שאל שוּריק.

“ראיתי אותו אתמול. בסרט, על הקיר”.

“אז אולי הוא נשאר בסרט!”

“לא, הוא יצא משם”, אמרה פולה.

‏בערב, בבית, שוב לא ידע איש איפה מוּריק. אפילו קערית החלב האדומה לא עמדה עוד בפינה.

מירה הקטנה התהלכה לאורך החדר, הציצה לרגעים בספר הלימוד ואז סגרה אותו, קבעה מבטה בתקרה ושיננה שורות ושפתיה נעו במהירות, ושוב הציצה בספר, ושוב לחשה. ההורים שוחחו ביניהם בשקט רב והיסו את סבתא רֶבֶּקה שדיברה בקול רם.

פולה ניגשה אל סבתא רֶבֶּקה וסָפרה לה עד חמש בשפה של ההורים.

זו ליטפה את ראשה וירקה שלוש יריקות קלילות.

מירה הקטנה שלחה בהן מבט מהיר וחזרה ללחוש ביתר שׂאת. אחר־כך העירה את לֵאוֹפּוֹלד ואמרה לו שהוא החתול שלהם באמת.

‏בבית שמול הבְּאֵר גר דוֹד זִינְצוּ. השם הזה נשמע לפולה טבעי לחלוטין, כי הזכיר לה את השפה של הוריה. הוא לא היה הדוֹד שלה, אבל היא ידעה שלכל אדם מבוגר קוראים דוֹד. באותם ימים, חמש־עשרה שנה אחרי מלחמת־העולם השנייה, היתה אירופה מוצפת נכי מלחמה. הוא היה איש גבוה בעל פנים מוארכים ועיניים כחולות, ונשען על קביים – היתה לו רק רגל אחת.

אותו בוקר הלכה פולה עם אמהּ להביא מים מן הבְּאֵר. אמא נשאה את הדלי הכבד, ופולה את דלי הצעצוע שלה, מלא במים גם הוא. כשיצאו משער החצר, פגשו את דוֹד זִינְצוּ.

“ילדה טובה, עוזרת לאמא”, הוא אמר.

“מוּריק נעלם”, אמרה לו פולה. אמא הניחה את הדלי, היא כבר ידעה שזה הולך להיות סיפור מפורט. פולה סיפרה לדוֹד זִינְצוּ על האוזניים של מוּריק, על הריצה שלו מסביב לעצים, ועל איך שהוא היה על הקיר של החצר הזאת ואחר־כך שוב נעלם.

“זה היה סרט, ילדה שלי, זה היה סרט”, אמרה אמא, כרגיל.

אבל דוֹד זִינְצוּ אמר דבר אחר.

“אני אביא לך חתולים אחרים”, אמר.

“היא לא רוצה חתול אחר”, אמרה אמא.

“אני רוצה את מוּריק”, הסבירה פולה, “אפילו שחור כמו בסרט, אבל מוּריק”.

דוֹד זִינְצוּ הביט באמא במה שפולה לא ידעה שנקרא תוכחה אילמת.

“כל הזמן מסתובבים בחצר חתולים”, אמרה אמא בעייפות, “וגם ישנו לֵאוֹפּוֹלד. אבל היא אומרת, ‘זה לא מוּריק'”.

“אבל אני אביא לך חתולים יפים כמו שעוד לא ראית אף־פעם!” קרא דוֹד זִינְצוּ, “כחולים, ורודים, סגולים, וגם בצבע תכלת. את עוד תראי איזה חתולים אני אביא לך!”

הוא דיבר ועיניו צחקו. פולה התחילה לצחוק וגם אמא חייכה.

אבל בדמיונה ראתה את דוֹד זִינְצוּ נכנס אל חצרם וחתולים בכל הצבעים יושבים על כתפיו, נאחזים בשרווליו או הולכים אחריו. אפילו במעלה אחד הקביים טיפס חתול קטן. זה מצא חן בעיניה.

“טוב”, אמרה בזהירות, “אבל באמת תביא אותם?”

“בטח”, אמר דוֹד זִינְצוּ.

‏מאז, במעֵין הבזקים שנמשכו כמה דקות, היו נוהרים אל חצרם חתולים צבעוניים. הם שיחקו מתחת לעץ בעל הפריחה הסגולה, שפולה לא ידעה ששמו לילך, טיפסו על גזע העץ הגבוה, שלא ידעה ששמו ערמון, והפריעו לאמהּ לסחוב את דלי המים. הם היו עשויים חומר זוהר ואוורירי.

דמותו של מוּריק הלכה והיטשטשה.

בכל פעם שהיו פוגשים את דוֹד זִינְצוּ היתה פולה רצה אליו ושואלת מה עם חתולי התכלת.

“עוד מעט!” הוא היה עונה, “עוד מעט אני נוסע לקייב, ומשם אני אביא לך אותם. כחולים, ורודים, ירוקים, וגם בצבע תכלת! בטח שאני אביא!”

‏הם ישבו בחצר ליד העץ מפוצל הגזעים שפריחתו הסגולה כבר נגמרה.

“חתולים בצבע תכלת?” שאלה מירה הקטנה וחייכה חיוך דק.

אמא שלחה בה מבט נוזף וניענעה בראשה.

“שתשחק עם לֵאוֹפּוֹלד”, אמרה מירה הקטנה כמתגוננת.

אבא העביר יד בשערה של פולה ופרע אותו קלות.

“נכון, בעצם למה שלא תשחקי עם לֵאוֹפּוֹלד?” אמרה אמא, “הוא החתול שלנו באמת”.

עצב גדול אפף את פולה.

“אין חתולים בצבע תכלת?” שאלה בשקט את שוּריק.

שוּריק הביט בכולם במה ששניהם לא ידעו שנקרא נחישוּת.

“בטח שיש”, אמר.
1 “קיין עין־הרע” (יידיש) – “בלי עין־הרע”.
2 “יאָ, יאָ” (יידיש) – “כן, כן”.
3 “ניין, ניין, וואָס רעדסטוּ” (יידיש) – “לא, לא, מה את מדברת”.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מט ילדים”