"אני רוצה לשמר אותך. אני רוצה שהכאב שלי יישאר תמיד חריף, שנוכחותך (הכה נדירה) תישאר תמיד חזקה בקרבי, כמו באותם רגעים שבהם נראה שהלב שלי נקרע בעודי תופסת את הייחודי שבך, הדבר החם, הצנוע, המעז, האצילי והאמיץ."
צריך היה לפנות את הבית מכל תכולתו העזובה, לאחר שהלכה אמנו באצילות לעולמה בשנת 2016. היה זה מעין בית רפאים – מלוכלך, מאובק, קר ומתפרק. בחדר של אמנו היה ארון שחור, ובארון היו חבילות ומארזים של ניירות וספרים. השארנו את הארון הזה, שהשאיר אחריו אחינו עמנואל, כמעט לסוף…
ואז הגענו אל ארבע מחברות כתובות בכתב ידה של אמא, כשפתחנו את המחברות גילינו שכתבה יומן אחרי שעמנואל נהרג.
"סיימתי לקרוא את היומן של עדה – מונולוג בין שניים. הוא ריגש אותי עד דמעות, בכאב המפלח שבו בכנות שלו ובעדינות הגדולה, בכישרון הכתיבה התיאור והמחשבה שהוא חושף, ובדמותו הייחודית העולה והנצבת של עמנואל ז"ל. אני בטוח שיהיה בו עניין רחב ואנושי כי מלבד היותו מסמך אישי הוא בראש ובראשונה מבע של פרידה ואי פרידה על מוות ונוכחות, על אמהות, אהבה גדולה ושברון לב ועל אמונה. אם תחליטו לפרסם את היומן המטלטל הזה תהיה זאת מתנה גדולה לרבים מאיתנו. תודה ששיתפתם אותי בעומק הגדול הזה של עדה." משה הלברטל, פרופ' למחשבת ישראל ופילוסופיה
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
28.00 ₪
מקט: 4-800-42341
פרולוג
גילוי היומן
צריך היה לפנות את הבית מכל תכולתו העזובה, לאחר שהלכה אמנו באצילות לעולמה בשנת 2016. היה זה מעין בית רפאים – מלוכלך, מאובק, קר ומתפרק. עסקנו במלאכה שנראה היה שהיא בלתי אפשרית. בימי שלישי בכל שבוע מיינו ופינינו דבר ועוד דבר. בחדר של אמא היה ארון שחור, ובארון היו חבילות ומארזים של ניירות ושל ספרים. את הארון הזה, שהותיר אחריו אחינו עמנואל, השארנו כמעט לסוף.
זה היה בחורף, הדלקנו מפזר חום קטן, סביבנו ארגזים, ערמות, אבק. ישבנו על דרגשים והתחלנו לנבור. הארון היה מבולגן ומסודר כאחד. מבולגן, כי אמא לא הניחה את הדברים בצורה מאורגנת. היו שם חבילות בתוך שקיות ניילון מתפוררות, חבילות קשורות בחבל, וערמות של חוברות ושל ספרים בתוך קופסאות. אבל היה סדר בבלגן, כי היא השאירה “הוראות הפעלה”. מצאנו קופסה, עליה היה רשום: “למסור לפרופסור ח’ באוניברסיטה העברית”, ולידה מספר טלפון. מצאנו קופסאות עם תמונות, מחברת־יומן ברוסית של סבתנו סילביה, שירים של סבנו דיידה ושירים של אמנו עדה. נמצא גם מארז שעליו היה כתוב: “נא לשרוף”. אזרנו אומץ אדיר, יצאנו למרפסת ועשינו מדורה קטנה. היו קבצים שנכתב עליהם: “לגניזה”, שאותם השארנו. כל חבילה שמצאנו הייתה עבורנו כ”פצצה”, לא ידענו מה טמון בה, ומייד הבנו שכל חבילה כזו מכילה חומר שידרוש פענוח, עריכה והרבה עבודה. קראנו לארון השחור הזה “ארון הפצצות של אמא”. ואז הגענו אל ארבע מחברות כתובות בכתב ידה. כשפתחנו אותן, גילינו שאמנו כתבה יומן אחרי שעמנואל נהרג.
כשש שנים עבדנו על יומנה של אמא – “מונולוג בין שניים” – השם שהעניקה לכתב ידה. הטקסטים הגולמיים היו כתובים בצרפתית ובעברית לסירוגין. חלקי הטקסט שנכתבו בצרפתית, עברו תרגום ראשוני שאחריו נדרשו פענוח, דקדוק והגהה מקיפים. הפענוח היה דרוש כי לא מעט פעמים משמעות המשפטים הייתה סתומה, ונדרש “סיעור מוחות” על מנת להגיע למשפט בעל מובן. לא פעם השתהינו על משפט אחד זמן ארוך למדי תוך התלבטויות רבות, כשכמובן קיימת תמיד האפשרות שטעינו בהבנת הרעיון שמאחורי הכתוב. בתרגום השתדלנו לשמור על הניחוח המיוחד של שפתה של אמא, על הצרפתיות בתוך העברית. עברנו על הטקסט לאט וביסודיות. הפענוח וההגהה בוצעו בפגישות משותפות. התלבטנו ולבסוף החלטנו על הנוסח הסופי.
יומני אמנו נכתבו בכתב יד בשטף הזמן והרגשות. ככאלו היה בהם אופי גולמי, לא מעובד ולעיתים לא נגיש לקורא. לכן, בנוסף לעבודת התרגום וההגה, הטקסט המוגש בזאת עבר עריכה ספרותית.
שאלנו את עצמנו לא אחת אם נכון וראוי לפרסם את היומנים. גם כאן נדרשה החלטה. היומנים נכתבו כמצבת זיכרון לעמנואל, וככאלה בוודאי נכון שיתפרסמו. אמא ידעה שהיומנים ייקראו ביום מן הימים, וכך היא כנראה רצתה שיהיה.
ספר זה הינו תוצר של תהליך שהחל לפני כחמישים שנה, ביומן שכתבה אמנו לעמנואל. אחינו, עמנואל, פיקד על פלוגה שלחמה באבו־רודס בגזרת סיני במלחמת יום הכיפורים. במשך כשבוע ימים עסקה הפלוגה באיתור אנשי קומנדו מצרים שהונחתו באזור, מה שקיבל לימים את השם “מרדפים”. עמנואל היה היחיד מהפלוגה שנפל במהלך ה”מרדפים”. במרדף האחרון הוא נהרג.
הידיעה על מותו של עמנואל הגיעה למשפחה באיחור של כשלושה שבועות, וכך נקבר אחינו בקבורה מהירה, ארעית, בבית הקברות קריית שאול בלא ידיעת המשפחה ובלא השתתפותה. חודשים מאוחר יותר החלה ההיערכות לקבורה השנייה בבית הקברות בניר עציון.
כשם שאנחנו גילינו את מחברות היומן של אמא לאחר מותה, כך גילתה גם היא, לאחר שעמנואל נהרג, שש מחברות־יומן שכתב בשנות נעוריו ובשנה הראשונה לשירותו הצבאי. קטעים מיומניו של אחינו, הכנסנו לתוך כתב ידה של אמא. בחרנו לצטט את אותם חלקים מיומניו של עמנואל שהיא הזכירה והעלתה, אך לא ציטטה, ב”מונולוג בין שניים”.
אמנו עדה נולדה בגרמניה וגדלה בפריז, בת יחידה שהתייתמה מאימה בגיל שש־עשרה. אמא הייתה ציירת מאז ומתמיד. היא ציירה בכל מקום ובכל עת, במלחמה, תוך כדי הבריחה מפריז, באונייה “אקסודוס”, בטבע, ברחוב או בבית. לצד הציור אמא תמיד כתבה – במחברות, על פתקים, בכל מקום. מלחמת יום הכיפורים מצאה אותה בעיצומם של לימודי תואר שני באמנות וספרות צרפתית באוניברסיטת חיפה. מלחמות ושכול הפכו את חייה ואת תוכניותיה להמשך לימודים לתואר שלישי, אך לא פגעו באמנות שבה, בצורך שלה להביע את עצמה דרך המבט הייחודי של כתיבתה.
החל מה-20 בפברואר 1974 ועד ה-22 בספטמבר 1974, בעת ההמתנה לקבורת הקבע של עמנואל במשק ניר עציון ומעט זמן אחריה, כתבה אמא בכתב ידה יומן מתוך ייסורים ובקשת תשובה, מונולוג רוחני לה ולעמנואל.
זהרה נחשול ונתנאל בנישו
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מונולוג בין שניים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות