החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שברי זכוכית

מאת:
הוצאה: | 2019-01 | 466 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

"האוויר היה צונן. סיכות קור דקרו את גופי מעל לבור הפתוח. מעליי העיקו שמיים אפורים של פברואר, מאיימים בגשם, וריחה הכבד של אדמת הבוץ הכה באפי. גוש ועוד גוש, בזה אחר זה, צנחו רגבים על גופה הקטן הכרוך בלבן, מכסים אותו אט־אט מעיניי."

שברי זכוכית נפתח בלוויה. אולם תחילתו מתרחשת הרבה לפני כן, מיד לאחר קום המדינה, כאשר שתי משפחות ממוצא רומני עולות ארצה ונכנסות להתגורר יחדיו, בבית אחד, בשכונת ואדי סאליב שבחיפה, והמשכו בשכונת נווה שאנן.

שברי זכוכית הוא סיפור על קשרי ידידות עמוקים הנרקמים במהלך ארבעה דורות, על ילדות ועל התבגרות בצל מדינה רבת תהפוכות, בה אירוע רודף אירוע. זהו סיפורה של תקופה, שמתחילה בשנות החמישים, וחולפת דרך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, ועל המחיר הכבד שגובות המלחמות הללו.

שברי זכוכית הוא גם סיפור על חיים בכור היתוך, שאליו קובצו עולים חדשים מרקע ומתרבות שונים. הוא פורש בפנינו קשת עשירה ומגוונת של דמויות ססגוניות, אשר למרות שונותן, מצליחות ליצור קשרי חברות ולחיות יחד בשכנות טובה.

אך לפני הכל, שברי זכוכית הוא ספור על אהבה גדולה ועל השבר הנורא הפוקד אותה ומנפץ אותה לרסיסים. יחד עם זאת הוא אף מספר לנו על תקווה, כי כפי שדור ההורים שיקם עצמו במדינה צעירה וסוערת לאחר התלאות שעברו עליו בעבר, כך גם הגיבורה קמה מבין ההריסות, פורשת כנפיים ולומדת לעוף מחדש.

שרה מונטה הוציאה לאור ארבעה ספרי ילדים אשר נחלו הצלחה בקרב הקוראים הצעירים. זהו רומן הביכורים שלה למבוגרים.

מקט: 4-1272-324
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"האוויר היה צונן. סיכות קור דקרו את גופי מעל לבור הפתוח. מעליי העיקו שמיים אפורים של פברואר, מאיימים בגשם, וריחה […]

 

2

 

אני מאושרת. השנה קרה הנס, כי מרגע שלילוש ואני התחלנו את כיתה ג’, קיבלנו את אישור אימותינו לחזור הביתה לבד במקום להיגרר אחרי מֶנוּ ובני, אחינו הגדולים. אנחנו יוצאות מבית הספר, על גבנו ילקוטי עור, בידינו תיקי אוכל ששמנו נרקם עליהם באהבה, ואנו רצות לעבר הגבעה המשתפלת לצד מדרגות האבן היורדות מבית הספר. אנחנו משליכות את הילקוטים ואת תיקי האוכל על פלומת הדשא הרכה, מריחות את הפרחים, משחקות ומקניטות זו את זו, מתגלגלות במורד הגבעה עד לרגע שבו לילוש נעצרת ואוחזת בבטנה ומכריזה: “יש לי פיפי!”

“גם לי,” אני אומרת, “אז מה נעשה?”

לילוש מגחכת ומתרוממת, ורגליה הארוכות גומאות את הדרך לעבר ראש הגבעה, שם השלכנו את ילקוטינו ואת תיקי האוכל. היא מכתיפה את ילקוטה, אוחזת בידה בתיק האוכל שלה ורצה במורד הגבעה לעבר רחוב סטנטון בעודה מזמרת בקול: “פיפי, פיפי, לך לציפי.” ואני מחקה אותה, מנסה להדביקה ברגלי הקצרות ומזמרת בתשובה: “פיפי, פיפי, לך ללילוש.”

“תָתה איפִּי, ברח לי פיפי.” פקחתי עיניים. יעלי, נכדתי המתוקה עומדת מולי, עיניה הכהות כעיני בתי נעוצות בי, וכתם רטיבות גדול בקדמת פיג’מת היפהפייה הנרדמת הוורדרדה שלה. התבוננתי סביבי – ספת עור שחורה, שולחן זכוכית מעוצב, שטיח שמנת, אני בדירה של אפרתי, והשנה 2003, לא 1961. מסך הטלוויזיה הענק ריצד מולי וליבי נלפת בכאב. שוב אותו חלום. חצי שנה מאז מתה אימא, והוא חוזר ורודף אותי. טיפה נוטפת על משטח העור הרך ועיני יעלי מתרחבות. “תָתה איפי בוכה.” דמעות זולגות מעיניה הזכות, מתגלגלות במורד לחיי האפרסק שלה ומשם לפיג’מה הוורודה. “הפיפי בא לי לבד, תָתה.”

“לא, מאמי, אני רק קצת מצוננת.” אספתי אותה לחיקי, מנענעת אותה רכות. “נוריד את הפיג’מה ונכניס למכונה. הכול יורד בכביסה נכון, מאמוש שלי?” יעלי נרגעת אבל אני לא. ישבתי בחדרה הוורוד עד שנשימותיה שלוות והיא נרדמת. חסרת מנוחה המתנתי לאפרתי שתבוא, וכשהיא נכנסת וצללים תחת עיניה היפות אני ממהרת להיפרד ממנה בתואנה ש”את נראית הרוגה.”

למחרת היום, בגחמה פתאומית, לבשתי זוג מכנסי ג’ינס, חולצת סריג אדומה, מעיל קל ותוך זמן קצר, המזדה יוצאת מרמת השרון ועפה כציפור כחולה על כביש החוף, בדרך לחיפה, לבקר את סוריקה. העומס בכבישים סביר, ותוך שעה ורבע הגעתי. בניין הלבנים הגדול טבל בירק, וערוגות של אמנון ותמר מעטרות אותו בגלימה מלכותית של סגול וצהוב. הדלת המהודרת של דירתה נפתחה מייד לאחר שהקשתי עליה חסרת סבלנות ופניה עזי התווים של פלורה המטפלת נמלאות אור. “ציפי, פְּפּוּשְׁה. צֶ’ה בּונְה סוּרְפְּרִיזְה. איזו הפתעה טובה. כמה שהיא תשמח לראות אותך.” נכנסנו לסלון הקטן, שאין בו זכר לטעמה היקר של סילבי בעיצוב.

במרכזו שולחן נמוך וליד הקיר מזנון מעץ אורן, כיסוי רקום מונח על הספה ומעליו כריות תואמות, עבודת יד של האישה היושבת שם אשר בראותה אותי נדלקים בעיניה שני כוכבים. “ציפי, פְּפּוּשָׁה מִיָה, בובה שלי, יופי שבאת,” היא צוהלת, ואני נופלת לזרועותיה המושטות, חשה ששבתי הביתה. היא בוחנת את פני באהבה. “פְרוּמוּאָסָה מִיָה, יפה שלי, את צעירה מיום ליום.”

חייכתי. “אני כבר מעל חמישים סוריקה, מזמן לא יפה, ובטח לא צעירה.”

“בשבילי את תמיד פְרוּמוּאָסְה, וחמישים זה מֵידַלֶה בשבילי,” מתעקשת סוריקה שמלאו לה מאה. נימת עצב קטנה מכווצת את ליבי. סוריקה הענקית שהכרתי הצטמקה לכדי מחצית. ידיה העבות שידעו ללוש, לחתוך, לבשל, הן כעת דקות כזרדים, פניה איבדו את מלאותן העגולה והן חרוצות תלמים עמוקים, עורן דק ושקוף.

“בואי, פְּפּוּשְׁה, שבי לידי”. היא מצביעה על הספה. “פלוֹרִיצִ’יקָה, תביאי פּוּצִין בּוּנְטְץ. לא יזיק לילדה הרזה הזאת קצת דברים טובים!” הכריזה, ואני חייכתי לשמע תערובת הרומנית והעברית שלה. עיניה החדות מביעות חוסר שביעות רצון לנוכח רזוני. מאז ההלוויה איבדתי את תאבוני. עקבתי אחרי פלורה המוצקה המתרוצצת מהמטבחון לסלון, ממהרת לשמח את סוריקה אהובת נפשה. את בעלה ושני ילדיה השאירה פלורה ברומניה, שולחת להם את משכורתה. נפשה נקשרה בנפש סוריקה, ולמרות געגועיה למשפחתה החליטה להישאר כאן. “אני פה עד לסוף,” אמרה לסוריקה. פרשה מפה רקומה על השולחן וערכה עליה מכל טוב, הכול מעשה ידיה בהדרכת סוריקה: דוּלְצָ’אצְה, מרקחת פירות מתוקה, עוגת קוֹזוֹנַק, וגולת הכותרת, מגש גדול ועליו עוגת קרמשניט זהובה ומפודרת, תאוותי הגדולה.

“תודה, פלורה,” אמרתי לאישה המתרוצצת סביבי, ממהרת להשביע את רצונה של הפְּפּוּשְׁה. אם אני בובה עבור סוריקה, אז אני בובה גם עבורה. “בגללך פלורה הוציאה לכאן את כל המטבח,” נזפתי בסוריקה, והיא מחייכת. “צריך לשים קצת בשר על העצמות הרזות שלך.”

“אבל אני לא רעבה סוריקה.”

“שטויות. פּוֹפְטָה וִינֶה כּוּּ מֶנְקָארֶה, התיאבון בא עם האוכל,” רטנה סוריקה.

השולחן העמוס כל טוב עורר את תאבוני ואני התענגתי על טעמי ילדות, שוטפת בסודה את געגועיי. בינתיים סוריקה שאלה אותי על כולם. גם אם אותות הזמן ניכרו בגופה, מוחה עדיין חד כתער. היא זוכרת שאפרת כלכלנית בחברת הייטק, שואלת מה עם לימודי הפילוסופיה וחינוך של רונן, איך אני מסתדרת עם הפרישה מההוראה ואיך מרגישה יעלי, הפְּפּוּשְׁה הקטנה.

עניתי בין נגיסה לנגיסה, ועיני נתלות בתמונת חתונה על הקיר מולי. חץ פולח את ליבי. הכלה, ששיער להבה אדום מכתר את פניה היא, ללא ספק, בתה של לילוש. תכלת עיניה של סוריקה, העוקבת אחריי בדריכות, מתכסה בדוק של עצבות. “סליחה שלא סיפרתי לך על החתונה, מַאמְלֶֶה. מספיק כאב לי שלילוש לא רוצה להזמין אותך.” ליבי התכווץ מכאב. אני כן הזמנתי אותה לחתונה של אפרת, והיא לא באה, ואפילו לא התקשרה להודיע שלא תגיע. התרוממתי והתקרבתי לקיר המכוסה בחייה של סוריקה – סבתא בֶּלָה ולידה אימא, תלתלי הפחם שלה גולשים על צווארה, מנוּ שולח אליי מבט כהה, אני, אפרת ורונן כשהיו קטנים, יעלי המתוקה. עיניו הירוקות והמכשפות של בני מתגרות בי מהצד, וחיוכו מרעיד את ליבי. לידו לילוש, חיוכה הרחב מתחת לשערה האדום מפציע בין נמשיה. דמעות צורבות את עפעפיי, ואני ממהרת ומתיישבת ליד סוריקה. “אל תבכי, פְּפּוּשְׁה. היא תבין שעשתה טעות ושוב תהיו חברות,” מנחם אותי קולה האוהב. תמיד ניחשה את המתחולל בנפשי. חיבקתי אותה בזהירות רבה, כמו הייתה זכוכית שבירה, ודמעותיי מרטיבות את חולצת הטריקו שלה.

ממתי היא לובשת טריקו? לאן נעלמו שמלות האוהל הפרחוניות שעטפו את גופה הדשן? זרועותיה הרזות נכרכו סביבי, ואני חשה בעצמותיה, בגופה הכמוש. “זה כואב, סוריקה. נורא.”

היא נאנחה. “דָא, פְּפּוּשְה, ככה זה בחיים – כואב, וממשיכים קדימה, אין מה לעשות.”

סוריקה שהכרתי הייתה דוחפת אותי להילחם, לא לוותר. לאן נעלמה האישה הדעתנית והפעלתנית שהייתה? לאן נעלמו כולם, כל השבט הרומני הגדול? הוריי, לאון, ריטה ופליקס מתו. מרקוּ מאושפז במחלקה סיעודית וכשאני באה לבקרו הוא מדבר אליי כאילו אני דינה אשתו שמתה לפני שנתיים. הקשר עם בני הדודים שלי הצטמצם לחתונות ולוויות. מיום שאימא איננה כבר אין מי שיאחד את המשפחה. נשארתי עוד קצת עד שסוריקה מראה סימני עייפות, ונפרדתי ממנה ומפלורה בחיבוקים חמים, והעצב יורד איתי לרכב. הערב נועץ ציפורניים כהות בשמיים כשאני נכנסת הביתה. כמה אני שונאת את דירת הגג הענקית הזאת. בעלי עדיין בעבודה. הסתובבתי חסרת מנוחה. לבסוף ירדתי לסיבוב קצר ברגל ברחוב סוקולוב ההומה. למחרת, חלקנו ארוחת בוקר משותפת, נשיקה וחיבוק, והוא יצא לעבודה, לא לפני שווידא שאני בסדר, רגועה יותר, לאחר שאתמול בערב כשחזר, מצא אותי מתוחה כמו מיתר, נטפלת לזוטות. “מה קורה?” שאל לבסוף כשנמאס לו, “את מפילה עליי את שאריות הביקור מסוריקה?”

כמה הוא מיטיב להכירני. “כנראה. מצטערת,” אמרתי, מנסה לחבקו. הוא נותר נוקשה קמעה. “לא הגיע הזמן לסגור מעגלים? קבלי את זה שלילוש לא תסלח ולא תשכח ותמשיכי בחייך.”

“קל לך לדבר,” מלמלתי פגועה.

“בכלל לא קל. אני רואה אותך כואבת, ועצוב לי שאת נותנת לכאב הזה לשלוט בך. מאז הפטירה של אימא שלך את כמו קיפוד, שולחת גם אליי קוצים. זה לא הוגן.”

“אתה צודק, זה לא הוגן,” הודיתי בלב כבד והוא חייך, “נו, לפחות יש בינינו הסכמה על זה. אני שונא לראות אותך סובלת, ואני שונא שאת מוציאה את זה עליי.” אמר, הבל פיו חם בתוך שערי.

שישי בערב. כולם באים לארוחה. רק נכנסו ויוני כבר צועד אחריי למטבח, מרחרח בסירים. “מממ… ציפי, מה זה הריח הנפלא הזה? משהו חדש?” חתני הוא חובב בישול נלהב, ומתמודד עם מתכונים חדשים באותה דרך שבה הוא עובד – ברצינות וביסודיות.

“תחכה ותראה,” עמדתי על קצות אצבעותיי כדי לחבק את גופו השרוכי, נשקתי ללחיה של אפרתי, כולאת בחיבוק את יעלי שקפצה על צווארי בצעקת ‘תתה איפי’ ומתענגת על על נשיקת שפתיה הרכות. קולו של רונן, דודה האהוב הנכנס למטבח, הפיק ממנה צהלות שמחה: “אונֵני.”

“אימשי! ממליגה, סָרְמָלֶה, סלט חצילים, איקרה. מה זה? נפלה עלייך אווירת נוסטלגיה?” בעיניו הכהות של רונן הבזיק הצחוק כשהן נתקלות בשיש העמוס בקערות עם אוכל רומני.

“אומרים אימא שלי. מה זה האימשי הזה? אתה לא יכול לדבר בעברית תקנית? ולשאלתך, מזמן לא הכנתי ארוחה רומנית אסלית, והתחשק לי. משהו לא בסדר עם זה?”

“הכול בסדר, אימא שלי. נדבר תקני. נראה מעולה, אימוש!” חסר תקנה הילד הזה.

“יאמי,” אמר יוני, והתכופף אליי ממרום קומתו, מחבק אותי בחמימות, “אין עלייך, חמותי.”

“תחרות?” שאל אותו רונן.

“תחרות,” הסכים יוני, והשניים התנפלו על הפלפלים, הקישואים הממולאים, הסלטים, מרק הצ’ורבה, עטים על כל הבא ליד, מתחרים ביניהם כרגיל, ולא משנה על מה – מזון, תשבצי היגיון, מי מצחיק את יעלי יותר. ארוחת שישי התנהלה כרגיל בהתנגחויות הדדיות בין ילדיי והסתיימה בהררי קופסאות גדושות במזון בידיהם לפני שהם חוזרים לביתם. כשהבית מתרוקן, ואחרי שאנו מחזירים יחד את הכול לקדמותו, אני מזדחלת למיטה, שוכבת ונועצת עיניים בתקרה. “מה עובר עלייך?” הוא שואל כשנכנס למיטה.

העברתי את מבטי אליו, ראשי במקום אחר. “למה אתה מתכוון?”

“כבר כמה חודשים שאת עצבנית פחד. ומה פתאום ארוחה רומנית? מזמן לא בישלת אוכל רומני.” עיניו ננעצו בי תוהות, ואני ניסיתי לחמוק מתשובה. “מה יש לך נגד אוכל רומני?”

הוא לא נפל בפח. “אני מת עליו, אבל תמיד אמרת שזה המון עבודה. יובלות שלא הכנת אותו. זה קשור איכשהו לביקור שלך אצל סוריקה?”

“אולי,” אמרתי, מתחמקת מלהודות בצדקתו.

הוא נאנח. “מתי תודי גם בפני עצמך שאת עוברת משבר ותלכי לקבל עזרה?”

“גם אני אוהבת אותך. לילה טוב.” כיביתי את האור והסבתי את גבי אליו, חסרת מנוחה, יודעת שהוא צודק, וששוב יעבור עליי לילה טרוף שינה. למרות זאת איני לוקחת כדור שינה שיזכיר לי ימים איומים אחרים, אלו שקברתי עמוק בתוכי, ובשום אופן איני מוכנה לחזור אליהם.

כמה ימים לאחר מכן הקפיץ אותי צלצול הנייד, חותך את שממונו של אחר צוהריים נוסף בבית גדול, דומם וריק. “הלו… הלו…” מישהי בוכה מעבר לקו.

הצלחתי לבסוף לזהות בין שברי המילים את קולה של פלורה. תרגמתי לעצמי את דבריה מרומנית, ולפתע הבנתי – סוריקה מתה. ידי נלפתה סביב השפופרת, מנסה להתגבר על הרעד, ובין פרץ בכי אחד למשנהו רשמתי את שם בית הקברות ואת מועד ההלוויה. בתום השיחה התיישבתי בסלון, בוהה בחלון הצרפתי הגדול שדרכו הסתנן האפור בין כתום, אדום וזהוב של שקיעה. הסלון כבר חשוך כשראשו הכהה של בעלי נדחף מהפתח ומצחו מתקמט לנוכח דמותי בטרנינג דהוי היושבת על הספה הכתומה מול החלון, ועיניי נטועות במלבן הזכוכית השחור. הוא הדליק את האור ואני מצמצתי. “הי, לא שמעתי כשנכנסת.”

“מה קרה? למה בחושך? ולמה פרצוף תשעה באב?” גבתו השמאלית התרוממה בדאגה.

“פלורה התקשרה. סוריקה מתה,” מלמלתי, מתכנסת לתוך מעגל זרועותיו, והדמעות המבורכות יוצאות לבסוף. כשנרגעתי מעט, הוא שלף את הנייד. “זה דחוף?” נעלבתי, והוא הסביר בקול שקט, “אני מסמס לאבנר שמחר אני לוקח יום חופש בגלל הלוויה.”

“לא אמרתי שאני נוסעת,” מלמלתי מוטרדת.

הוא הביט בי ברוך. “אני יודע, תפגשי את כל מי שאת חוששת לפגוש. אבל את חייבת. גם כדי לחלוק כבוד לסוריקה, ובעיקר לעצמך. כדאי שתלכי להיפרד ממנה למען השקט הנפשי שלך.”

“החלפת מקצוע? נהיית לי פסיכולוג פתאום?” חייכתי מבעד לדמעותיי, ששוב התחילו לזלוג, וחבקתי אותו. “ממתי נהיית חכם כל כך בעניינים הקשורים אליי?”

“מהרגע שבו התאהבתי בך.” עינו הימנית רטטה, ואני ידעתי שהוא מודאג. “בסדר, ניסע.”

בלילה שוב חלמתי על ואדי סאליב.

בני ומנו מעיפים עפיפון ענק שהכינו בעצמם, לילוש ואני רצות אחריהם. העפיפון מרחף גבוה, וכל ילדי השכונה רצים אחרינו. “יו, איזה גובה!” מתלהב דני גבאי, “יותר גבוה מכל העפיפונים בשכונה.” “בכל העולם!” מתקנת אותו אסתריקה ברדוגו. שימי דהאן גם הוא צץ לפתע, מכדרר את הכדור הנצחי שלו, אחריו ארבעת אחיו. “שימי, מה אתה עושה כאן?” אני נדהמת, והוא לא עונה, ממשיך לכדרר את הכדור תוך כדי ריצה. אנחנו חולפים בסמטאות ילדותי, ליד הדלת הירוקה במכולת של אברם, הסנדלרייה של חיים, הנגריות ברחוב סטנטון ומוכרי החַלביצָה, עוגיות המעמול והפיסטוקים בשיבת ציון. קרן שמש חמימה הנוגעת באפי מחזירה אותי למציאות. אני ברמת השרון. אין ואדי סאליב, אין סוריקה. כולם נשא הרוח, כולם סחף האור, מנוּ מצטט במוחי את ביאליק בפאתוס האופייני לו. כמה שעות אחר כך, אנחנו עומדים בצד, מסתתרים בצל הברושים בקצה חלקת הקברים בבית העלמין שעל הכרמל.

קבוצה קטנה של אנשים מתגודדת מול הקבר הטרי, שנים־שלושה קשישים מהדיור המוגן, לילוש ובעלה, ילדיהם ומעט חברים. כל כך מעט אנשים. ליבי מתכווץ. סוריקה, המוהיקנית הרומנייה האחרונה, שנולדה בתחילת המאה העשרים. כה רבות ראתה בחייה – מלחמות, מכוניות, מטוסים. הכול אימצה לחיקה הגדול והחם, מקבלת את השינויים המתחוללים סביבה בחיוך שובב על העולם המְשוּגֵענֶער הזה, מלגלגת על גמלוניותה בהסתגלות ל’כל הצעצועים החדשים’, כפי שקראה למחשבים, לטלפונים ניידים, למכשירי טלוויזיה.

“יתגדל ויתקדש שמה רבא,” קולו העמוק של ערן נינהּ עקר אותי ממחשבותיי. נרעדתי כשעיניי נתקלו בסילבי, מהודרת כתמיד, בחליפת מכנסיים כהה וחולצת תחרה לבנה, שערה האדום אסוף בקפידה. לרגע נדמה לי שעיניה החומות נוזפות בי, אך מבטה הוסט. כשההלוויה הסתיימה כולם התפזרו ורגע לפני שלילוש יצאה עם בעלה, התקרבתי אליהם, מושיטה לה יד, ממלמלת בצער: “מצטערת נורא, לילוש. אני יודעת כמה אהבת אותה. גם אני, את יודעת.”

היא הנהנה, משקפי השמש הכהים מסתירים את עיניה, ואמרה בקרירות: “תודה.” ידי נותרה באוויר כשהפנתה אליי גב נוקשה וזקוף, והיא ובעלה התרחקו ממני כמו הייתי מצורעת.

ליד המכונית, בעלי נכנס ואני השתהיתי מעט. לפתע, כמו משום מקום, היא צצה לנגד עיניי. סילבי. רגליי כושלות. האם המתינה לי, מסתתרת בין העצים? “משתתפת בצערכם, סילבי.”

“מה את עושה פה?” ירה פיה הצבוע אדום, ועיניה ננעצו בי במשטמה קרה.

“באתי לסוריקה, להיפרד ממנה. אהבתי אותה.” התכווצתי תחת שנאתה, מנסה להיעלם.

“את? אהבת אותה?” אמרה בבוז, “אל תדברי איתי על אהבה, את לא יודעת מה זה לאהוב!”

“אבל סילבי, אתם החלטתם משהו ולא שאלתם אותי בכלל,” התגוננתי.

שני עיגולי אש הכתימו את לחייה. “מה יכולת להגיד? שאת כלבה שקרנית?” פניה התקשו בסלידה, ואני נרתעתי לאחור. “יש איזו בעיה?” נשמע לפתע קולו, וידו החמה עטפה אותי.

“לא, אין בעיה! תתרחקי מאיתנו, שמעת?” היא נופפה מול פניי אצבע עם ציפורן אדומה, חדה כתער. ארס מילותיה נותר באוויר כשהיא סבה לאחור וצועדת לאיטה לעבר המכונית הגדולה שבה ישב נכדה. “אל תיקחי ללב,” אמר בעלי המודאג, “סתם אישה זקנה ומרירה.”

“אבל היא צודקת.” דמעותיי העצורות מתפרצות. הוא נוטל את ידי ומסייע לי להיכנס למכונית, מתיישב במושב הנהג לידי. “זה קרה גם לך, לא רק להם. עד מתי תתני להם להאשים אותך?”

“אבל אני כן אשמה… אם רק הייתי מתעקשת יותר,” מלמלתי בתסכול.

הכעס הכהה את עיניו. “היית רק ילדה, ולא עשית שום דבר רע! מתי תביני את זה?”

שתקתי, והוא נאנח והתניע. גמאנו את כביש החוף בדממה. לימיני ים כחול הזוהר בשמש חורפית של צוהריים, אדוות שוחקות בו בעליזות. פניה השונאות של סילבי משתקפות בשמשה מולי. הוא שבר את השתיקה בינינו, מציע מנחת פיוס. “רוצה לעצור לקפה?”

ידי נשלחה ללטף את שערו הכהה, יורדת לחלקת עורפו השזוף. “מאוד.”

“לכי לטיפול. קשה לי לראות אותך ככה,” אמר בכבדות.

שבוע לאחר מכן מצאתי עצמי עומדת מהססת מול שלט על דלת פשוטה, בחדר על הגג, בבניין מיושן ללא מעלית – אופירה מלכה – פסיכולוגית. כשנכנסתי, קרני שמש המסתננות מבעד לווילון רפפות לבן מאירות חדר קטן, בפינתו שולחן כתיבה מעץ מהגוני כהה ומולו ניצבות שתי כורסאות רטרו כבדות. עיטור מצויר במרכז רצפת האבן עורר בי געגוע, מזכיר לי את הרצפה המעוטרת בסלון ביתנו בוואדי סאליב.

“שלום יקירה, אני אופירה,” היא מושיטה את ידה ללחיצה. כבת חמישים, אישה גדולה, שערה הכהה קלוע בשתי צמות הכרוכות סביב קודקודה, בשמלת קטיפה ירוקה ארוכה וצווארון תחרה לבן, ישובה על כיסא מעוצב ליד שולחן הכתיבה העתיק, לרגליה נעלי ספורט כתומות. “אז את ציפי,” אמרה, ואני הנהנתי, תופסת פתאום שידה עדיין תלויה באוויר. לחצתי אותה במבוכה, מגלה שהיא חזקה ויציבה להפליא. “כן, נעים מאוד.”

“את יכולה לשבת יקירה, זה באותו המחיר,” צחקה, מצביעה על אחת הכורסאות.

התיישבתי והיא הישירה אליי מבט. “אז ספרי לי למה הגעת אליי?”

נעתי באי־נוחות בכורסה. “בעיקר בגלל שאני תקועה בעבר, ולא מצליחה להשתחרר ממנו.”

היא חייכה ברכות. “הגעת למקום הנכון. ברוכה הבאה למנהרת הזמן, יקירה. כאן חוזרים לעבר על מנת להותירו מאחור.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שברי זכוכית”