החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על יפתח ספקטור

יפתח ספקטור, תא"ל (בדימוס) בחיל האוויר, גדל בקיבוץ, התגייס ב – 1958 והתנדב לטייס, ביולי 1960 זכה בכנפיים. הצטיין כטייס קרב וכמוביל, אחד מה"אסים" של תקופת מטוסי הסילון. במלחמת יום-כיפור, 1973, פקד על טייסת מטוסי קורנס (פנטום) מס' 107. ספרו ... עוד >>

סיפורי מיראז'ים

מאת:
הוצאה: | 2014-02 | 95 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

רחוק למטה, מתחת למיראז' המשייט בלילה, אלומות של אש מתלקחות. שרשרות ניצוצות עפות לאיטן מצד אחד לשני, נוחתות כמקלחות אור ירקרקות. ביניהן מסתמן פס של חשכה מוחלטת – הפס הזה הוא המים של תעלת סואץ. המיראז' צולל למטה ומטיל פצצה. התלקחות קצרה של אור גדול, ואחריה החושך שחור כפליים. שתיקת אורות קצרה, ושוב – כמה קילומטרים דרומה – גלי האש חוזרים ועולים. קטע אחר של התעלה מתלקח, המצרים יורים שם על חיילינו.

המיראז' ממהר וטס לשם, מטיל את הפצצה השנייה שלו, ואחר כך רץ למקום שלישי ותולה מעליו נורי תאורה. שייבהלו, שיפסיקו כבר להפגיז. הנור מתנדנד באוויר ומהבהב, מאיר באור דלוח את גבעות החול שלמטה ומנצנץ על פס המים השחור. לרגע חוזר זיכרון המים השחורים בים התיכון, רק לפני חודשים ספורים וכבר נראה שעברו דורות מאז, איך נצנצו באור הנורים מסביב למשחתת "אילת". הים היה מלא בפנסים קטנים. זרקורי הליקופטרים טיילו על המים ועצרו, אוספים את אלה שלא ירדו תהומה.


המחבר יפתח ספקטור

הנור מתעייף וכבה, ובחשכה שוב פורצות היריות. נגמרו לו הפצצות, נגמרו גם הנורים. הוא מהסס ואחר בוחר לו מקור אש מעבר לתעלה ולוקח נשימה. נאסר לעשות זאת בהחלט, זה מסוכן, זה לא יעיל, זה ילדותי – אבל הוא נכנס וצולל עמוק ויורד כלפי מטה, וכשהוא חולף דרך יריעת הניצוצות השורטים באוויר סביבו הוא מושך בהדק ויורה בתותחיו אל תוכם, ויורה ויורה. פרחים כחולים וכתומים פורחים מתחת לכוונת שלו, ברקים שורטים את האפילה סביבו. הוא יוצא מהצלילה רק עם גמר הכדורים, ומושך חזרה למעלה, אל הכוכבים.

במרתף שברפידים הנרות מהבהבים ומבליחים. תקליט ראשון מתחיל להסתובב. קול מתוק מדבש מזמר את הסלואו האולטימטיבי, "מיי פרייר". כולנו צמודים, מתנועעים.

ב"סיפורי מיראז'ים" מרשה יפתח ספקטור לעצמו לשקוע בקרעי דמיונותיו, ביחד עם כמה סיפורי קרבות אוויריים שטרם התפרסמו.

יפתח ספקטור הוא תא"ל (בדימוס) בחיל האוויר. יליד 1940. גדל בקיבוץ, התגייס ב – 1958 והתנדב לטייס, אחד מה"אסים" של תקופת מטוסי הסילון. במלחמת יום-כיפור, 1973, פקד על טייסת מטוסי קורנס (פנטום). ספרו על אותה מלחמה, "חלום בתכלת שחור" שיצא לאור ב – 1992 היה לרב-מכר וזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית, שהוענק לו אישית מידי רה"מ מר יצחק רבין. ב – 1980, כמפקד כנף מטוסי קרב, ניהל את פרויקט קליטת מטוסי ה – F-16 בחיל האוויר. בתפקידו זה השתתף, כשהוא מטיס F-16, בהשמדת הכור האטומי העיראקי "אוסירק" ב – 1981. בשנת 2003 היה בין קציני המילואים שחתמו על "מכתב הטייסים" ובו הצהירו על סירובם לבצע פעולות בלתי חוקיות ובלתי מוסריות בשטחים – וכתוצאה מכך הודחו משירות המילואים. ספרו השני, "רם וברור", מתאר את החוויה הזאת במסגרת סיפורה של מדינת ישראל בעשורים האחרונים.

מקט: 1-1090-3
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


איך נולדו הציפורים?

ציפור יוצאת מתוך ביצה. כל ילד בגן בֶּלָה שמע את הסיפור הזה, והאמין לבלה עליו, אף כי אפילו אחד מכולנו לא ראה שזה באמת קורה.

פעם הלכתי עם אימא שלי ברחוב של תל אביב, זה היה בשנת תש"ט, המדינה רק קמה לנו, והרחוב היה עוד די ריק מאנשים שרק אחרי כמה חודשים הגיעו מכל העולם והציפו אותנו בדוחק ורעש וקולות מוזרים בשפות לא נעימות, אבל אז כשאני מספר עוד אפשר היה לראות סביב ולהריח את הרצפה. טוב, אז פתאום אני רואה איך היא הולכת לדרוך עליו – אימא צעקתי, וניסיתי למשוך ביד שלה, אבל זה היה מאוחר, היא עלתה עליו עם החרטום של הנעל. גוזל, מין שקית מקומטת שהשפריצה מעיים קטנים וגועליים סביב, ומהמקור עם הצהוב מסביב. היא אמרה, או! והתכופפה לבדוק את הנעל. אחר כך היא חייכה אלי עם העיניים המדהימות שלה, ואמרה לי, פיכס, איזו מין הרגשה, כמו באוטו כשמרגישים רך מתחת לגלגלים. ואני לא ידעתי איך זה לעלות עם הגלגלים על רך. בכלל, אני לא כל כך הספקתי עד אז לנסוע הרבה במכוניות ורק היא, שממש אז חזרה מחצי או שלושת-רבעי שנה באמריקה מביקור לימודים שקיבלה מהרשויות אחרי המלחמה כדי ללמוד שיקום פצועי מלחמה, ובעיקר בכדי להיפטר ממנה ומעוד כמה מהחברים שלה אחרי שניצחו את המלחמה, כי הכושי עשה את שלו והוא צריך כבר ללכת, וכך התחילה הירידה הארוכה שלה – רק היא הכירה את ההרגשה.

אבל אז היא כמובן עוד לא ידעה מכל זה והייתה מלאה בשמחת חיים ואולי גם ציפיות והייתה מספרת כל הזמן על אמריקה, ולי במיוחד על המכוניות – אז אני לא התעמקתי יותר בעניין של הרך הזה שמתחת לגלגלים, מה הוא ומאיפה הוא בא אל מתחת לגלגלים של האוטו – ורק שאלתי אותה: אימא, הציפור הקטן הזה (קטנה, ציפור קטנה, היא תיקנה אותי מייד, וגם פה הייתה חידה, מאיפה יודעים? אבל גם את זה עזבתי), טוב, הקטנה הזה, זה מה שיצא מהביצה? ועוד שאלתי, כמה זמן מאז שיצא? ואיפה אימא שלו שתשמור עליו אני שאלתי, ודי התרגשתי, צבט לי בחזה והתכווץ לי החור הקטן של התחת בתוך המכנסיים הקצרים, מרחמים אמיתיים על גושיש העור הוורוד עם הזיפים האפורים, ששכב מאחורינו על האדמה וריטט קצת, ולרגע הרגשתי כאילו אני עלול לגמור בדיוק כמוהו, הרי העולם מסביב גדול וזר ומה אני.

היא שוב פעם צחקה אלי, ואחר כך נעשתה פתאום רצינית. היא הביטה עלי הרבה זמן. ומזה כבר יצאה הרצאה ארוכה על הספסל, על ההבדל בין הציפורים שהם סתם ובין הבני אדם שיש להם קשר אמיתי עם הילדים שלהם. כי ציפורים מטילות ביצים ודוגרות עד שיוצא גוזל, ואז התפקיד של ההורים נגמר די מהר, קצת הם מאכילים וקצת מלמדים לעוף, והופ – הגוזל כבר לבד לעצמו. ואצלנו, אימא לא עוזבת את הילד שלה אף פעם, אף פעם, תמיד הוא יהיה הילד שלה, כן, אפילו כשיהיה יותר גבוה ממנה. אפילו כשיהיו לו ילדים משלו, ואישה. וגם כשיהיה לו זקן? אני צחקתי, וגם אם יהיה כזה זקן וחלש? עם מקל?

כי היה שם אחד בדיוק כזה שהלך בגינה עם המשקפיים, אני היכרתי אותו מטיולים קודמים שלי בגן הזה, הוא היה זקן תרח (ככה מוישה-לחם מהכיתה בביה"ס לילדי פועלים רחוב בצלאל 13 לימד את כולנו לקרוא לו) ולא היה מתעצבן כשהיינו צועקים עליו. הוא היה זז לאט לאט וכשדיבר זה נשמע מין עברית מגוחכה כזאת, והיה מציע סוכריות שוקולד עם ליקר מר בתוכו ומי שאהב סוכריות ובא אליו היה מקבל ממנו גם ליטוף בתוך המכנסיים הקצרים, בעיקר בתחתים ובחריץ, וקצת היה מושך גם בפיפיון. ובכן, מתברר מאימא שלי שגם לו צריכה להיות כנראה אימא משלו. וחשבתי שהיא אולי מחכה לו בדירה שלהם, באלנבי 78 בקומה הראשונה, בבית הירוק, שלוש קומות מתחת לדירה שלנו, איפה שעושים כפתורים? כי זה מה שכתוב על הדלת, שהוא יחזור בצהריים. והיא הכינה לו מרק עוף, ואטריות, ובטח גם איזה פרוסה מגעילה של גזר שיאכל וילך לנוח שטונדה אחרי שהוא גמר את העניינים שלו עם הילדים בגן.

כי באמת הייתה שם תמיד איזו זקנה נמוכה ומכופפת עד הרצפה ומפחידה עם היבלות השעירות על האף שלה והשם שלה בלבוסטה. מוישה-לחם אמר עליה שהיא מַכשייפֶה, וממש בטוח שזאת היא, וההוא הוא הילד הזקן שלה. אז ברור שבגלל זה היא יוצאת כל פעם בצהריים למדרגות, או מחפשת למצוא אותנו בחצר האחורית, בין פחי האשפה והברוש המאובק, בשביל לצעוק עלינו שיהיה שקט בשטונדה. מוישה, הוא יודע המון על כל מיני דברים כאלה של עיר שלא היו לי בקיבוצים, והוא מלמד אותי.

למשל על הצעקות האלה שמישהו צועק כמעט כל יום למטה בחדר המדרגות: "אל תֶזַכֶן!" ושוב פעם: "אל תֶזַכֶן!" ונעלם. ולא הצלחתי לראות ולא תפסתי מי זה שצועק ככה והעיקר, מה זה לֶזַכֵן? (כי יש ימים שהקול הזה צורח מלמטה "אל תֶשִיר" ואת זה דווקא הבנתי, שאסור לשיר כאן. ואחרי זה נזהרתי ושרתי רק לעצמי בלב). אז מוישה אמר לי בסוד מה זה לזכן.

התחבאנו מאחורי הפחים והוא צחק ואמר ולא אמר, וגם אני צחקתי והיה מין ריגוש כזה בבטן כשהוא גילה לי, כי אז הבנתי משהו, וזו הייתה הברקה בלתי רגילה, שאני לא שוכח, שאני לא אשכח אף פעם – שם מתחת לברוש והנזילות הריחניות של הפח. אבל את ההבנה החדשה הזאת שמרתי לעצמי הרבה מאד זמן. היה בה משהו אפל, וידעתי איכשהו שאימא שלי ממש לא תראה בעין יפה דיבורים ומחשבות כאלה. הסתובבתי עם ההבנה הזאת עמוק בפנים, והייתי עושה עיניים תמימות ושקופות אבל בפנים חוזר ומעכל. ורק אחרי כמה שנים – בכיתה ה' – סיפרתי אותה בסודי סודות לצַקוֹ. אז כבר הייתי שוב פעם ילד בקיבוץ, אבל זה כבר היה קיבוץ אחר שלא הכרתי קודם.

היה לי אז מין מעמד ביניים, די דומה לילד משק (כי בכל זאת הייתי צבר, אחד משלנו, מהגזע החדש של ארץ ישראל, השזופים שאוכלים חצי ביצה – או שלושה וחצי זיתים שזה אותו ערך תזונתי – ולא צריכים לקלף סיד מהקירות לפה בשביל לקבל סידן, כמו שההורים של הילדים האחרים היו מספרים לנו לפני שהשכיבו לישון על הגלותיים שבאו מהחושך שבפולניה). אבל לא הייתי מושלם. החצי השני היה בכל זאת רק ילד חוץ, לא אמיתי, ספורטאי לא טוב. אפילו שהשתדלתי כמה שרק יכולתי לא הצליח לי לרוץ מהר ל – 60 מ', הייתי מתאמץ ולוחץ ולא עובר את ה – 10.2 בזמן שכל אחד היה יורד את ה – 9.0 והיו אפילו נערצים כמו אילוני (בלב הייתי קורא לו "המהיר") שחצו את המסלול כמו רוח. אילוני היה לוקח לו מישהו שיריץ אותו, שיתחיל 10 מ' קדימה, והוא היה משיג אותו. כאלה כמוהו היו מעטים, והם ירדו את ה – 7.5 והיו מנסים לפעמים גם לרוץ 100 מ' וידעו עליהם גם בהפועל.

הייתי מאד פגוע ומתוסכל מזה שאני לא יכול לרוץ טוב. היו לילות שהייתי חולם חלום, שוב ושוב אותו חלום, שפתאום תפסתי את השיטה, והתנועות הנכונות באו לי מעצמן ודאיתי מעל המסלול בקלות מופלאה והייתי מתעורר גבוה, מרחף, במיטה הצרה ומקשיב סביב בחושך לילדים האחרים שנושמים במיטות סביבי, ושואל את עצמי בספק אם באמת תפסתי את הסוד ואז מתגבר ולוחש לעצמי שוב ושוב שלא לשכוח: לא להתאמץ, פשוט לתת לעצמך לזרום ואז זה ילך לבד, כמו קליע בליסטי אינטרקונטלי רוסי. המצאתי לי את המנטרה "קבי"ר", וכששוב פעם הגיע שיעור האתלטיקה והיינו נעמדים רביעייה רביעייה בתחילת מסלול העפר האדום והברכיים רעדו, הייתי עושה השבעות קבי"ר קבי"ר ומתפלל שהרגליים ייפתחו ויטוסו, מה שלא קרה אף פעם כמובן. רק המורה להתעמלות אלברט שאל אותי, כשהגעתי אחרון לקו הגמר, מה התנועות המשונות שאני עושה עם הפה כשאני זוחל שם. ואילוני המהיר צווח בצחוק "הוא רוצה להיות זאטופק", הקטר הצ'כי המכוער ההוא שהיה לועס את עצמו בריצה. ומאז התרכזתי בלקבל חום לפני השיעור ולהיות פטור, להתכנס ולקרוא.

אבל עיקר הנחיתוּת נבע בכל זאת לא ממני אלא מהאימא הזאת שלי, שהייתה – עם העיניים המשוגעות שלה – משהו אחר לגמרי מכל הבחורות הקיבוציות החרוצות עם המכנסיים הקצרים עם גומי למטה ו"חנות" בצד, המבוגרות עם המבטאים הזרים שעבדו בגן הירק או במטבח ובמתפרה ולא חיפשו להן כל מיני עסקנויות וג'ובים ציוניים. למשל, ובמיוחד, נחמה מהרפת, אישה עמוד תווך, האימא של צקו. כי אימא שלי לא השתלבה. היא התבטאה בצורה שפגעה בי כי לא התאימה למצופה ממנה. היא עבדה בעיר והתלבשה כמו זונה. היא דיברה בבוטות והייתה צוחקת בקול רם ויותר מדי בציבור – שאר הבחורות הביטו עליה בעין רעה – לי היא הייתה אומרת שהן "חושפות ציפורניים", ואז הצחוקים העמוקים והמחוספסים שלה ששוקעים לשיעולים של עישון כבד.

בכלל היו לה אי יציבויות בהתנהגות, ובגלל שהייתה בודדה הלכו סביבה כל מיני דיבורים ובדיחות. היא לא הייתה חלק מהנוף ואני שאפתי להשתלב בנוף. היא ידעה את זה והייתה מכתרת אותי בהזדמנויות שהיו לה (והלכו ופחתו, למדתי להתחמק) ולוחצת אותי לפינה עם שאלות. כל הזמן היא הייתה אצלי ברקע וכל פעם הזדקרה קדימה לתוך החיים שלי, בעיקר כשהיה לה רע והכעסים שלה היו מתפרצים, כמו כשהייתה שולחת אותי בשבת בבוקר למטבח החברים כדי להביא מצרכים לחדר כי היא שכחה (האמת, היה מתחת כבודה) לקחת בערב. ואני כבר ידעתי מה יהיה, אבל לא יכולתי למנוע את מה שהלך לקרות, והיה לה נוח לגלגל את הבושה עלי.

אז הלכתי בשמש לחדר האוכל הכי לאט שאפשר והסתובבתי סביב החלוקה כמה פעמים ובסוף כשהמחלקת ראתה אותי יצא לי ציוץ ולא שמעו אותי ובסוף יצא שביקשתי 2 ביצים (היא דרשה שאביא ארבע) ונתקע לי בגרון להגיד את המילה שמנת, שידוע שנותנים רק לאלה מהדיאטה, ואמרתי רק קצת ירקות – ואז, לפשפש בסיר של העגבניות ולבחור את הטובות מתוך הסמרקיות תחת העיניים הרעות של נחמה שהיא גם עובדת קשה כל השבוע וגם עושה תורנות מטבח בשבת, והמשפחה שלה לא סוחבת מצרכים קיבוציים מחדר האוכל לחדר הפרטי שלהם, כי אצלה כולם אוכלים בחדר האוכל, מה שגם אני הייתי מת לעשות. וכמובן שויתרתי ולא לקחתי את השלל שצברתי לי בפינה על אחד השולחנות, כי לא היה לי אומץ לצאת החוצה עם המצרכים כמו איזו בורגנית מגעילה מהעיר, ולעבור עם המטען בחולצה שלי בין כל הילדים ששיחקו לפני חדר האוכל בדשא כשהוריהם החברים נכנסים לארוחת הבוקר.

ועוד התורנית, האחות הגדולה של אריק – אריק מלך הבנות, אלוף המשק בטרקטורים, שאני קיוויתי להתקרב איכשהו במשך הזמן לחוג שלו ולהינסך מאורו – עשתה את עצמה שהיא לא מכירה אותי, הביטה עלי כמו על איזה ילד חוץ, אחד מ"הנוער" או ילד של אורחים שיש משפחות שלא מתביישות להזמין לאכול בקיבוץ ולנצל, והיא שאלה אותי מה אתה רוצה? אז אמרתי כלום, והסתובבתי עוד קצת במטבח ובפינות ובסוף חזרתי בלי כלום וידעתי מה הולך לקרות לי, ועשיתי הקפות והשהיות בדשאים בפנים קמוצים כשסביבי זורם לו לאיטו כל הקיבוץ בשבת בבוקר.

וכשנכנסתי ראיתי שהיא מחכה לעשות את החגיגה הקטנה שלה, המים בקומקום החשמלי רתחו והיא – עוד במיטה, בכותונת – כבר סידרה כלים על השולחן, מוצצת סיגריה ראשונה. ומייד ראתה שהידיים שלי ריקות. מה יכולתי לעשות? שיקרתי. זה הם. לא נתנו לי לקחת כלום, גירשו אותי, לחשתי בראש חפוי. בלי שהתכוונתי יצאו הדמעות. וכמובן שפרצו הברק והרעם. מי גירש? מי לא נתן לך? והעיניים האלו, האיומות. מי העיז לגרש את הילד של צבי? אתה לא יכול לעמוד בפניהם, ההם? ואני מנסה להקטין, לא בדיוק אימא, פשוט לא היה להם זמן בשבילי, היה דוחק עצום וגם לא היו היום מצרכים טובים, ו… מנסה, אולי נשתה רק תה, אולי לא מוכרחים ארוחת בוקר, אני בכלל לא רעב, ואפילו ניסיון הסחה כושל – אולי נלך לטייל? יום כל כך יפה בחוץ… אך תחת משקל הזעם הניתך אני מסתבך, מגמגם, ולבסוף מסגיר את שמות התורנים (החפים מפשע, וצודקים לדעתי. מה יש, היא חברת קיבוץ, אז למה היא לא יכולה לקום בבוקר ולאכול בחדר האוכל כמו כולם? ושם מתחילה לכסכס המחשבה ההיא, שצריך להדחיק אותה כי היא עוד תרגיש, נו, ש.. כבר).

אבל בינתיים היא קמה כלביאה זועמת, חוטפת ודורסת על גופה את הבגדים מאתמול, הכי לא מתאימים למקום ולאירוע ההולך להתחולל, וגוררת ביד את הגור שלה, הולכת להראות להם לאותם שפגעו בה ובו. היא תעשה בהם שפטים, היא תלמד אותו איך לא מוחלים על כבוד ושיש גבול, ואיך צריך לעשות לה לתורנית ההיא, היא עוד תעשה במכנסיים אצלה ("כמו ממטרה" צחוק צרוד, חורק) והגור נכרך בעקביה נמוך ומושפל על הדשאים וכל הילדים עוצרים להסתכל כשהיא רודפת אחרי התורנית עם עגלת המצרכים על פני כל חדר האוכל ועוצרת אותה בדיוק מול השולחן המשפחתי של איציק פלון על כל צאצאיהם המצפים למנות שלהם. וכל השולחנות מסתובבים לראות. וכך צופים פני הקיבוץ בהאשמות המוטחות ובאחות של אריק הזוקפת עיניה ועונה (ביושר) שהיא לא גירשה אף אחד והיא לא יודעת מה את אומרת בכלל, ויש מצרכים בלי בעיה ומאיפה ההמצאות האלו של הילד אני לא מבינה בכלל, קחי לך כל מה שאת רוצה – ומפנה את אחוריה במכנסיים הקצרים עם הגומי להגיש לפלונים את מנותיהם. והילד תחת אימת העיניים האלו, ממלמל מיני נוסחאות ביניים, הסברים, הצטדקויות. ואז, בהטחה לסיום הלביאה לוקחת הכול, מעמיסה לחם ושמנת ומרגרינה מוקצפת במים שקוראים "אֶלזָרינה" וגם ריבה וביצים קשות ועגבנייה ובצל ולוקחת קומקום נירוסטה ציבורי וממלאת בחלב, ומעמיסה הכל על הגור, מראה לו איך עושים את זה, והם יוצאים יחד בדפיקת דלת סובבת, משפחת אריות בדרכה למאורה לגרם את הטרף שטרפו בשדה הקרב. ובמאורתם יבוררו לקחי האירוע, מוסר ההשכל יוטף, והגור ילמד איך לגדול ולהיות ללביא, לארי רציני. כמו אביו המנוח.

הייתי מוכן למות. הייתי שמח אילו היא מתה. אבל ארוחת הבוקר, עם צלילי הרדיו והחביתה והסלט ושאר המטעמים, דווקא טעימה. וכשהיא קורצת לך, מעל לטוסט המשגע, אפילו החברה נעשית נעימה פתאום. ממש מעצבן שלא הולך להמשיך ברוגז. מרגיז.

וזה הגילוי שלי, מה שאמרתי לצקו על המרפסת בימים האחרונים של החופש הגדול, לקראת העלייה לכיתה ו' כשהרגשתי חיבה והכרת טובה אליו כי ראיתי שהוא באמת חבר טוב, ובזכותו הכניסו אותי החדש שבא מהעיר – כשכל ילדי הכיתה הצטוותו ובחרו חדרי מגורים לשנה הבאה – לחדר עם מיטב הילדים של הכיתה (אחרי זמן חשבתי שאולי גם המטפלת השפיעה משהו), ביחד עם גיצוֹל, ועם אמנון הון, ועם הבן של איציק פלון שירד אז כיתה והגיע לחברה שלנו ועם צקו בעצמו. שנינו שכבנו לנו על הרצפות החמימות והמאובקות של המרפסת, בסליפים בלבד על מותנינו אחרי שחזרנו מהבריכה בשמש, נגררים ברגליים צרובות בדרך החול הלוהטת, וצָפינו לעבר חדר האוכל של הילדים שממנו עלו כבר קולות גרירה ושקשוק של הכנת ארוחת הצהריים, מוכנים לזנק ראשונים כשיפתחו את הדלתות. על גג הרעפים של המרפסת צפצפו ציפורי קיץ וקני קש וחריונים נשרו על הרצפה סביבנו. באותו מקום ובאותה שעה הגשתי לו את ההבנה שלי, את אותו הֶבזק בתודעה, כמו מתת יקרה ורגישה, שמעלים בזהירות רבה שמא תיפול ותישבר. אמרתי לו: "'תה יודע, צקו? הבני אדם הם כמו הציפורים, הם גם כן יוצאים מביצה". השתתקתי, וחיכיתי לראות מה יקרה.

היה רגע של מחשבה רבה ועמוקה. אחר כך צקו אמר שהוא חושב שהבני אדם יוצאים לא מביצה אחת אלא משתיים, ושלח את היד להראות לי בדיוק למה הוא מתכוון, שתיים, למרות ש – הייתה גם לו הארה שחייבה רגע נוסף של שתיקה והרהורים – יכול להיות שיש כאלה עם ביצה אחת, הון למשל לא בטוח כמה יש לו, הוא מחפש הרבה אבל לא מוצא את השנייה, וגם כשגיששתי אצלי נדמה לי שלא הכל שם ברור.

זה היה טיעון חדש ואני נדהמתי. לא לזה אני התכוונתי, גם לא היה ברור לי הקשר – הביצה שלי, זו שבה פתחתי את הדיון – היא לא הייתה בכלל מהביצים האלה. ההיא שעליה דיברתי הייתה ביצה אחרת, ביצה שהוטלה בתוך קן, שגדל בה גוזל ופורץ ממנה ויוצא, ואחר כך הביצה נעלמת. אני לא יודע בדיוק איפה הביצים של הבני אדם, אמרתי, ופלון, שלא יכול אף פעם לשבת בשקט במקום, קפץ על רגליו ודרש לדעת למה בדיוק אני מתכוון, ואיפה היא הביצה הזאת שעליה אני מדבר, כן, שיראו לו אחת כזאת, איפה? לא הייתה לי דוגמה מוכנה, הרעיון הגאוני היה, אבל לא מבושל כראוי. "גולם", נבח פלון, "ילדים יוצאים מהפיפי! על מה אתה מדבר בכלל?"

התדהמה הייתה רבה, מהפיפי? אבל ניכרים דברי אמת, ופלון הוא סמכות עם יתרון בגודל והשכלה עדיפה מסיבוב קודם בכיתה ו', הקודמת. לא היה לי שום מענה, אבל עמוק בלבבי הקודח ידעתי שאני צודק וניסיתי כמו גיבורים שקדמו לי בהיסטוריה של המדע להחזיק בעמדתי בשיטת ההתחפרות. המתח הלך וגבר. פלון לחץ והילדים צרו עלינו במעגל, הולכים ומתחממים בויכוח. בגילנו, סיטואציה כזאת נגמרת בסיכום חד משמעי ובדרך אחת – מי יותר חזק, כאן, על המרפסת, הוא שיקבע.

צקו, שהופתע משתי ידיעות סותרות שנחתו עליו בבת אחת אבל היה חבר טוב ופרגמטיסט יעיל, מצא מוצא ונחלץ להגנתי: "מה, מה, הוא מתכוון רק למקרים של פסיכים, לכאלה שלא יוצאים טוב. או לממזרים". ואני, חלש וחדש, והמגרש כאן מגרש מקומי עם קהל שכולו מקומי, מלמלתי את השקר של חיי. צקו צודק, זה מה שהתכוונתי להגיד, אני מתכוון בעיקר לפסיכים ולממזרים ולא לבני אדם רגילים (בעיקר, אמרתי, בעיקר, מצניע מאחורי מילת הקירוב את הכוונה האמיתית, מחזיק בשעה שעוזב, כמו אותו אחד שלחש בשקט כי אף על פי כן נוע תנוע). פסיכים, ממזרים וציפורים הם אלה היוצאים מביצה, מתכסים בזיפים אפורים על עורותיהם הקמוטים, הוורודים, נזנחים על ידי אימותיהם וסופם – באם לא יידרסו תחילה – שממריאים לשמיים.

אחר כך עלינו עוד כיתה-שתיים ונודעו חדשות מרעישות: לא רק שיש ביצי אדם שמהן אנו מתבקעים בתחילת דרכנו אל השמיים, או אל הדריסה, או לשניהם. אלא עוד יותר – כולנו ציפורים!

הרמז הראשון לכך ניתן כשיענקל לוינסקי, המורה לחקלאות, אמר בכיתה את משפט הקסם הבא: "האונטוגנזה הינה חזרה על הפילוגנזה." אמר, חייך את חיוכו הצנוע והטוב, סגר את השיעור והלך החוצה, כי השעה שלו נגמרה. ולא היה הרבה זמן, צריך היה לצאת מהכיתה אל שמש הצהריים הלוהטת ולרוץ מהר לאורך הקיר החיצוני הצפוני, המוכתם בהשתנות הבוקר של הבנים (מול הבנות עם ה"אויש, שוב פעם על הקיר של הכיתה? למה אתם לא יכולים ללכת הצידה לשדה?", אבל במבטים פוזלים של אומדנה וחיוך מוסתר של הערכה. והבנים, גאים בגבריות של בני כיתה ט', הזיכרות של גיל 15 שחלקם כבר יודעים או כמעט יודעים, מראים את עצמאותם כל בוקר מחדש), ולמהר להחליף לבגדי עבודה ולנעול נעליים ולרוץ לחדר האוכל, לפני שיוצאים בשעה שתיים לעבוד בענפים, כל אחד אל הענף שלו.

"בביולוגיה", פירש לי אחר כך בסככת הכבשים יאקוב שרייבר, מנהל ענף הצאן ואיש משכיל, "המושג אונטוגנזה פירושו התפתחות הפרט. ופילוגנזה פירושה התפתחות המין הכולל. עוּבּר אדם עובר בתהליך התפתחותו דרך כל השלבים שעבר המין האנושי, ובהם הוא דומה לעוברי יצורים קדמונים. ראית, למשל, עוברים של אפרוחים?"

כן, ראיתי, הרבה, הזכרתי לו, הרי גם אתה ראית יחד אתי.

זה היה במקרה של אריה, הבחור החדש. האריה הזה היה אחד פליט, בלי שם ושפה, שהגיע מ"שָם" לבדו ונשאר לבדו. "שם", באותה תקופה, נקרא מה שמעבר למסך הברזל. רוסים, רומנים, פולנים התחמקו וזכו להגיע, אם כי בדרך כלל בלי להיקלט, אל החברה המקומית. גדל גוף וגס פרצוף, הוא הוצב לעבוד בלול של הקיבוץ – שם לא צריך לדעת עברית, מדברים אל התרנגולות. איש לא דיבר אתו והוא לא ניסה לדבר עם איש, אבל מישהו הדביק לבחור הבודד שם עברי, אריה. ייתכן שנקרא במקור ליאו, או ליאון – אך השם העברי אריה לא קירב אותו בשום צורה אל אריק הנאדר שלנו, שכבר היה קצין מצטיין בסיירת הצנחנים והגיע בכל יום ו' אחר הצהריים הביתה עם תרמיל ותת מקלע עוזי כדי להוביל בערב, אחרי ארוחת השבת, את הריקודים בחדר האוכל, במעגלים ובזוגות, ולהיעלם לאחר מכן אל הלילה עם היעלה התורנית, על מנת להיראות שוב בבוקר רענן בתחנת הטרמפים לדרום.

והוא, אותו אריה מגוחך, שהיה קודר וסגור, עבד בלול – ענף של נשים – משכים ראשון ומגיע לעבודה לבדו, אוסף ביצים למשלוח. ותמיד היה שם חוסר, וכמעט מייד חשדו בו שהיה גונב. מנהלת הלול המציאה תחבולה. בערב השאירה במשרד הענף סל מלא ביצים, אבל לא ביצים טובות – את אלו הקדימו ושלחו לתנובה כמובן – אלא ביצי מדגרה פסולות, ביצים שלא התבקעו, רקובות. לפני אור הבוקר השכים צוות הלול וכולם ארבו סביב המשרד. וכשהגיע הפליט ופתח את הדלת ונכנס הם הציצו בחלון, ואכן, נתפס הגנב! רק הדליק את האור, הביט ימינה ושמאלה, ומייד מיהר אל סל הביצים והחל שובר ושופך לגרונו בזו אחר זו, ממהר וטורף, כמוכה רעב.

וזו ההזדמנות בה אני ויאקוב שרייבר, המנהל שלי, ראינו ביולוגיה ביחד. למשמע הצווחות עצרו כל חברי הקיבוץ, שהיו בדרכם לעבודה, והסתערו על המקום לראות את אריה מוטל, מתעוות בקיאו, והאונטוגנזות פזורות סביבו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפורי מיראז'ים”