החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שבעה ימים בחיינו

מאת:
מאנגלית: לינדה פניאס־אוחנה | הוצאה: | 2018-03 | 404 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

26.40

רכשו ספר זה:

גם השנה משפחת בירץ’ הלונדונית תחגוג את חג המולד באחוזת וייפילד – ביתהּ הכפרי בנורפולק. אולם בנוסף לדחיסוּת המשפחתית הרגילה, הפעם ארבעת בני המשפחה צפויים להיות גם בהסגר של ממש. אוליביה, הבת הבכורה, חזרה מליבריה מוכת הצהבת והיא חייבת לשהות בבידוד במשך שבוע מיום חזרתה. הוריה ואחותה הצעירה מתנדבים להיות איתה, וכך הארבעה מוצאים את עצמם בבית אחד, עם מלאי מזון מוגזם וקליטה סלולרית מוגבלת. אלא שהדברים אינם כה פשוטים. אנדרו, אביה של אוליביה, הוא מבקר

מסעדות שנון וחריף שמעולם לא סטה מדרך הישר. אך אימייל מטלטל מבחור אמריקאי צעיר מחזיר אותו לתקופה שבה שימש ככתב חוץ בביירות, וגורם לו להבין שבמקרה הזה כנות עלולה לפרק את משפחתו.

גם אֵמה, אשתו, נכנסת להסגר עם מידע משמעותי שהיא לא חושפת, ואף אוליביה שומרת לעצמה פרטים בנוגע לשהותה בליבריה ולסכנת ההידבקות בצהבת. ואילו פיבי האחות הצעירה מרוכזת בעצמה ובחתונה

המתקרבת שלה עם ג’ורג’, ארוסהּ המושלם. וכך, כשהם סגורים ומסוגרים, נאלצים בני משפחת בירץ’ להתמודד עם העבר המשפחתי, עם הסודות המוסתרים ועם כל אותם נושאים שאיש מהם אינו מעז לדבר עליהם.

מקט: 2793648
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אוליביה

קייפּ בּיץ', מוֹנרוֹביה, ליבריה, 01:03

אוליביה יודעת שזה טיפשי, מה שהם עושים. אם ייתפסו, הם יישלחו הביתה – ואולי אפילו יועמדו לדין משמעתי. שלא לדבר על זה שאם תיגע בו, היא מסכנת את חייה. אבל מי יראה אותם? החוף שומם וחשוך כל כך, שאפשר לראות רק כמה מטרים קדימה בים השחור כדיו. הקול היחיד שנשמע הוא רחש הגלים במים. היא מוּדעת עד כאב למִרווח הזעיר שמפריד בין מרפקיהם בעודם יורדים לעבר הגלים. היא רוצה לומר, 'אסור לנו לעשות את זה,' אלא שהם לא עשו כלום. הם עדיין לא הפרו את איסור הנגיעה.

הערב התחיל בבר שעל החוף, עם בקבוקי בירה ואחר כך רוּם חזק וקוקה קולה. הם ישבו שעות תחת גג הפח הגלי, עששית דולקת מהבהבת ביניהם, שעה שהשמיים התלקחו לגון ברונזה. הם דיברו על הנסיעה הביתה לחג המולד בעוד חמישה שבועות ועל עד כמה שניהם רוצים לחזור לליבריה. היא סיפרה לו על אַבּוּ, הפעוט שטיפלה בו ומאוחר יותר התאבלה עליו בחוף הזה ממש, ביום שמת. ואז הם סיפרו זה לזו איפה גדלו והלכו לבית הספר לרפואה ועל המשפחות שלהם. הבית שלו באירלנד נשמע שונה כל כך משלה. הוא היה הראשון שלמד באוניברסיטה, שראה עולם. היא ניסתה להסביר לו שהוריה ראו בלימודי הרפואה מעין מרד, ועיניו נפערו בפליאה – כמו כשהתוודתה באוזניו שהתנדבה בחג המולד כדי לא לפגוש את משפחתה. היא שמה לב לעיניו כשנפגשו לראשונה במרכז הרפואי – אחרי הכול, רק אותן אפשר היה לראות מאחורי המסֵכה. הן היו אפורות־ירוקות, כמו הים בנורפוק, וריסיו כהים כל כך כאילו התאפר. היא לא הסירה את מבטה מכפות ידיו שקילפו את תווית הבקבוק שלו. כמו ידיה שלה, הן היו מחוספסות מרוב טבילה בחומר חיטוי. היא רצתה לאחוז באחת מהן ולהפוך אותה בכף ידה.

כשהבר נסגר הכוכבים כבר זרחו, גרגירי סוכר זרויים בשמיים. אוויר הלילה היה נטול משקל על זרועותיה החשופות. 'נלך קצת ברגל?' שאל שון וקם ממקומו. לרוב היא הישירה מבט אל עיני הגברים, אך הוא היה גבוה ממנה בראש. ואז, לרגע אחד מופז באור העששית, הם נעצו מבט זה בזו, ומשהו הסתער בקרבה.

עכשיו, הקרסוליים עמוק בקצף הגלים, צידי גופם כמעט נוגעים זה בזה. הקצף מנוקד זהרורים זרחניים. היא מאבדת יציבות כשגל נשבר על אחורי שוקהּ, וכשהוא מסתובב אליה היא כמעט נופלת לזרועותיו. ידיו מושטות לתמוך בה ואז מקיפות את מותניה. היא מסתובבת בזרועותיו בפניה אליו ומרגישה את כפות ידיו על תחתית גבה. הסנטימטרים המפרידים בין פיה לפיו משוועים להיחצות. ובעודו מרכין את ראשו, היא מרגישה את שפתיו מתחככות בשפתיה ויודעת שזה הדבר הטיפשי ביותר שעשתה מעודה.

מלון באפלו, מונרוביה, ליבריה, 14:50

אוליביה לוגמת מבקבוק מים כדי להשקיט את בטנה (למה הייתה צריכה לשתות עוד דרינק אחרון?) ומחכה לשיחת סקייפ עם המשפחה שלה. מוזר להימצא בלובי של בית מלון, מבצר קטן של וַיי־פַיי ומים זורמים – אף שאין מיזוג אוויר, רק מאוורר להפיג את החום המעיק. ואפילו כאן יש תחושה של סכנה ודריכוּת. בחדרי השירותים תלויות כרזות שכותרתן 'סימנים וסימפטומים לצהבת נגיפית', עם איורים קטנים של אנשים מקיאים. הברמן הטיל את העודף לכף ידה בלי לגעת בה – כי ניחש, בצדק, שרוב הפרצופים הלבנים במונרוביה הגיעו לכאן בגלל המגֵפה, כדי לסייע 'בסיפור הזה של הצהבת'. עוד איש סיוע פוסע הלוך ושוב בלובי ומדבר בקול רם באייפון על 'משבר' ועל 'אספקה', ואז הולם במקשי המֶק־בּוּק אֵייר שלו בחריצות מוגזמת. הוא לבוש חולצת טריקו עם הכיתוב 'נותנים מענה לצהבת הנגיפית' ומרכיב משקפי שמש יוקרתיים. עורו שזוף מאוד. מן הסתם הוא שייך לאחד מארגוני הסיוע הלא־ממשלתיים, אוליביה חושבת. בניגוד לשוֹן, הוא לא נראה כמי שהסתכן אי־פעם בכניסה למרכז הטיפולי בצהבת או לבש חליפת מגן סטרילית. היא משחזרת את ליל אמש שוב ושוב בראשה. היא מצפה בכיליון עיניים לפגוש את שון במשמרת, להתענג על המתח שבאיסור המגע, על סודם המתהווה. הציפייה גוברת על הקול בתוכה שאומר לה לעצור, עכשיו, לפני שזה ירחיק לכת. בכל מקרה, כבר מאוחר מכדי להתחרט.

אוליביה מבחינה שהיא חולמת בהקיץ – השעה שלוש וחמישה, והמשפחה שלה ודאי מחכה. היא מתחברת לסקייפ ופתאום, כבמטה קסם, הינה הם מצטופפים במסך שלה. היא רואה שהם במטבח בגלוסטר טֵראס, ושהם הציבו מחשב נייד על האי. אולי זה ההנגאובר שלה, אבל החלון הקטן הזה שנפתח אל שכונת קמדן נראה מכאן תלוש עד כדי גיחוך. היא מסתכלת על ארונות המטבח התכלכלים ועל מכונת הקפה הנוצצת שמאחורי ראשיהם. הכול נראה נקי ונעים עד כדי אבסורד.

אימא שלה, אֵמה, מותחת את צווארה לעבר המסך כמו מעריצה מבולבלת, נוגעת במסך כאילו אוליביה עצמה נמצאת ממש מאחוריו. אולי גם היא לא יכולה להבין איך פיסת אפריקה מלבנית הופיעה לפתע במטבח שלה. אביה של אוליביה, אנדרו, שולח לה נפנוף יד נבוך, וחיוכו החטוף מתחלף בעיניים מצומצמות בריכוז כשהוא מקשיב לה בשקט. הוא מסיט כל הזמן את רעמת השיער הכסופה שלו מפניו (פניה של אוליביה בדיוק, בגרסה גברית), מקמט את מצחו ומהנהן – אך הוא מביט אל מעבר לה, על מלון באפלו. מעיניה החומות הגדולות של אימהּ ניבט מבט פראי מעט בעודה יורה לעברה מטר שאלות תזזיתי. היא רוצה לשמוע על האוכל, על מזג האוויר, על המקלחות, על הכול – כך נדמה – רק כדי להתחמק מלשמוע על הצהבת. תנועות שפתיה משתהות אחרי קולה, כך שתשובתה של אוליביה נתקלת כל הזמן בשאלה הבאה של אימה.

אחותה פיבּי מציצה מאחורי הוריה ואוחזת את קוֹקוֹ החתול כמו מגן. היא לבושה גופיות במראה שכבות, ואוליביה מנחשת שזה מראֵה־חדר־הכושר שלה, שמציג לראווה את שרירי הזרוע הקטנים והמעוצבים שלה. בשלב מסוים פיבי מעיפה מבט בשעונה. אוליביה מנסה לספר להם על תרנגול שנכנס למחלקה הכי מידבקת, ולכן היה צריך לסקול אותו למוות, אבל אימא שלה ממלמלת, 'דברי עם פיבְּס!' ודוחפת את פיבי לקדמת הבמה. 'הַיי,' פיבי אומרת במתיקות, שולחת לעברה את החיוך הרחב והפוטוגני שלה ומניפה את כפתו של קוקו לשלום.

אוליביה לא מצליחה לחשוב מה לומר – היא מודעת מדי לכך שהיא ואחותה משוחחות בטלפון לעיתים רחוקות. ואז היא נזכרת שפיבי חגגה לא מזמן יום הולדת (עשרים ושמונה או תשע? זה בטח עשרים ותשע כי אוליביה בת שלושים ושתיים), אבל לפני שהיא מספיקה להתנצל שלא התקשרה, פניה של פיבּי נמתחות לאליפסה נלעגת כמו ב'צעקה' של מונק. 'אוליביה? ויבי? ויב?' היא שומעת את אֵמה אומרת רגע לפני שהשיחה מתנתקת לחלוטין. היא מנסה לחייג שוב, אבל החיבור אבד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שבעה ימים בחיינו”