החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

באהבה בטירוף באשמה

מאת:
מאנגלית: אביגיל בורשטיין | הוצאה: | 2018-03 | 448 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

לפעמים אי־אפשר שלא לשאול את עצמך, מה היה קורה אילולא הלכת למסיבה ההיא…

וזה בדיוק מה שסם וקלמנטיין לא מפסיקים לשאול את עצמם. אם לא היו נענים להזמנה של ויד וטיפני, אם לא היו מבלים אחר צהריים שמשי בחצר שלהם עם אריקה ואוליבר, אם הברבקיו לא היה כל כך טעים והיין כל כך שופע, כי אז – אז ודאי לא היו מיוסרים כל כך חודשיים אחרֵי.

לסם ולקלמנטיין יש זוגיות מאושרת, שתי בנות חמודות, קריירות עמוסות. אריקה היא חברתה הטובה ביותר של קלמנטיין עוד מילדות. אחר צהריים אחד, רגע של הסח הדעת, ומרקם חיי היומיום נפרם לחלוטין.

כמו בספריה הקודמים, מצליחה ליאן מוריארטי בספר זה לטוות את חיי היומיום לכדי מסתורין, ואת קשרי החברות והמשפחה לכדי ספר שלא ניתן להניח מהיד.

באהבה, בטירוף, באשמה הוא ספרה השביעי של ליאן מוריארטי, סופרת אוסטרלית שספריה הקודמים היו לרבי־מכר בין לאומיים.

באהבה, בטירוף, באשמה העפיל למקום הראשון ברשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס, וזכויות ההסרטה שלו נרכשו על ידי ריס ויתרספון וניקול קידמן שעיבדו את ספרה הקודם של מוריארטי, שקרים קטנים גדולים, לסדרת טלוויזיה עטורת פרסים.

 

מקט: 15100867
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

‘זה סיפור שמתחיל בברביקיו,’ אמרה קלמנטיין. המיקרופון הגביר את קולה, שהפך צלול וסמכותי יותר, כמו ריטוש פוטושופ. ‘ברביקיו שכונתי שגרתי בחצר שגרתית.’

ובכן, לא לגמרי שגרתית, חשבה אריקה. היא שיכלה רגליים, נעצה כף רגל מאחורי עקב ומשכה באפה. אף אחד לא היה אומר שהחצר של ויד שגרתית.

אריקה ישבה בקהל, במרכז השורה האחרונה, בחדר האירועים הצמוד לספרייה השכונתית ששופצה לאחרונה באלגנטיות, בפרוור שנמצא ארבעים וחמש דקות מהעיר, בהחלט לא שלושים דקות, כפי שהאיש מתחנת המוניות טען, אף שהיית מצפה שיפגין קצת מומחיות בנושא.

הקהל כלל כעשרים איש, אך הוכנו כיסאות מתקפלים למספר כפול מזה. הקהל הורכב ברובו מקשישים, שפניהם מלאות חיים וציפייה. אזרחים ותיקים אינטליגנטים וידענים, שהגיעו בבוקר הגשום הזה (עוד פעם גשם. האם זה ייפסק אי־פעם?) כדי להאזין למידע חדש ומרתק במפגש המקומי של ״על הפרק בקהילה״. הם רצו לומר לילדיהם ולנכדיהם, ‘היום הייתי בהרצאה של אישה מעניינת בצורה בלתי רגילה.’

לפני שבאה, בדקה אריקה באתר הספרייה כיצד תוארה ההרצאה של קלמנטיין. התיאור היה קצר ודל למדי: בואו להאזין לקלמנטיין הארט, אימא מסידני וצ’לנית מפורסמת, שתחלוק את סיפורה על: ״יום שגרתי אחד״.

קלמנטיין ״צ’לנית מפורסמת״? זה נראה קצת מוגזם.

דמי הכניסה לאירוע, בגובה חמישה דולרים, כללו שני מרצים אורחים, ארוחת עשר ביתית מעוררת תיאבון והזדמנות לזכות בכרטיס כניסה חינם לאירוע כלשהו. המרצה שאחרי קלמנטיין עמד לדבר על תוכניות השיפוץ של המועצה לבריכה המקומית, שהיו שנויות במחלוקת. אריקה שמעה קרקוש עדין של ספלים וצלוחיות שנערכו לקראת ארוחת העשר. היא הניחה את כרטיס ההגרלה הדקיק בחיקה. היא לא רצתה לטרוח להכניס אותו לתיק, ולהיאלץ לחפש אותו כשההגרלה תתחיל. E24 כחול. זה לא נראה כמו כרטיס זוכה.

הגברת שישבה ממש לפני אריקה הטתה את ראשה המכוסה שׂער שיבה מתולתל לצד אחד באהדה, בהזדהות, כאילו היא מתכוונת להסכים עם כל מילה של קלמנטיין. תווית החולצה שלה בלטה החוצה. מידה 40. טארגט. אריקה שלחה יד והחליקה אותה פנימה.

הגברת הפנתה את ראשה.

‘תווית,’ לחשה אריקה.

הגברת חייכה בהכרת טובה, ואריקה שמה לב שעורפה מסמיק לגוון ורוד בהיר. הגבר הצעיר יותר שלצדה, בנה אולי, נראה בן ארבעים ומשהו, והיה לו קעקוע של ברקוד על העורף, כאילו הוא מוצר בסופּר. זה אמור להיות מצחיק? אירוני? סמלי? אריקה רצתה לומר לו שזה פשוט טיפשי.

‘זה היה סתם יום ראשון שגרתי,’ אמרה קלמנטיין.

שוב המילה ״שגרתי״. קלמנטיין כנראה החליטה שחשוב שתיראה ״נגישה״ לאנשים השגרתיים הללו, המתגוררים בפרוור השגרתי המרוחק. אריקה דמיינה את קלמנטיין יושבת ליד שולחן האוכל הקטן שלה, ואולי ליד השולחן העתיק והבלתי משופץ של סם, בבית האבן בעל הקסם המרופט־במפגיע והתצפית לים, כותבת את הנאום הקהילתי הקטן שלה, כשהיא לועסת את קצה העט ומסיטה את שערה הכהה והמפואר לכתף אחת, מלטפת אותו בדרכה החושנית והזחוחה מעט, כאילו היתה רפונזל, וחושבת: שגרתי.

אכן, קלמנטיין, איך תגרמי לאנשים השגרתיים להבין?

‘זה היה בתחילת החורף. יום קר ועגמומי,’ אמרה קלמנטיין.

מה ל…? אריקה זזה בכיסאה. זה היה יום יפהפה. יום נפלא. זו המילה שוויד השתמש בה.

ואולי ״משגע״. משהו כזה, בכל מקרה.

‘האוויר היה ממש צונן,’ אמרה קלמנטיין ואפילו הצטמררה בתיאטרליות, בלי שום צורך, מכיוון שהחדר היה חמים עד כדי כך שגבר שישב כמה שורות לפני אריקה נרדם ככל הנראה. רגליו היו מתוחות קדימה, ידיו משולבות בנוחות על הבטן, וראשו מוטה לאחור כאילו הוא מנמנם על כרית בלתי נראית. אולי הוא מת.

היום של הברביקיו היה אולי קר, אבל בהחלט לא עגמומי. אריקה ידעה שעדויות ראייה ידועות לשמצה בשל חוסר האמינות שלהן. אנשים חושבים שהם לוחצים על כפתור ״הרץ אחורה״ במקלט הקטן שבראשם, כשלאמיתו של דבר, הם בונים מחדש את זיכרונותיהם. הם ״מפתחים את הנרטיב שלהם״. משום כך כשקלמנטיין נזכרה בברביקיו, היא זכרה יום קר ועגמומי. אבל קלמנטיין טעתה. אריקה זכרה (היא זכרה; בהחלט לא בנתה מחדש) שבבוקר לפני הברביקיו ויד רכן, נשען על חלון מכוניתה ואמר, ‘איזה יום נפלא!’

אריקה ידעה בוודאות גמורה שזה מה שהוא אמר.

או שזה היה ״משגע״.

אבל זאת היתה מילה חיובית. בכך היא היתה בטוחה.

(כמה חבל שאריקה לא אמרה, ‘נכון, ויד, זה באמת יום נפלא/ משגע,’ והחזירה את הרגל לדוושת הגז.)

‘אני זוכרת שהלבשתי את בנותי הקטנות בבגדים חמים במיוחד,’ אמרה קלמנטיין.

בטח סם הלביש את הבנות, חשבה אריקה.

קלמנטיין כיחכחה בגרונה ולפתה את צדי דוכן הנואמים בשתי ידיים. זווית המיקרופון היתה גבוהה מדי בשבילה, והיה נדמה שהיא עומדת על קצות האצבעות כדי לקרב אליו את פיה. צווארה הארוך הדגיש את הרזון של פניה.

אריקה שקלה להתגנב בצדי החדר, לגשת במהירות הבזק ולכוון את המיקרופון. זה ייקח רק רגע. היא דמיינה את קלמנטיין מעיפה אליה חיוך אסיר תודה. ‘תודה לאל שעשית את זה,’ היא תגיד לה אחר כך, כשהן ישתו קפה. ‘ממש הצלת אותי.’

אלא שקלמנטיין לא ממש רצתה אותה שם. אריקה לא פיספסה את הבעת האימה שהבזיקה על פניה של קלמנטיין כשהציעה לה שתבוא איתה ותשמע את ההרצאה, אבל קלמנטיין התאוששה בזריזות ואמרה שזה בסדר, מקסים, כמה נחמד, ושהן יוכלו לשתות קפה אחר כך, בבית קפה באזור.

‘זאת היתה הזמנה של הרגע האחרון,’ אמרה קלמנטיין. ‘לברביקיו. לא כל כך הכרנו את המארחים. הם היו, ובכן, הם היו חברים של חברים.’ היא השפילה מבט אל הדוכן, כאילו איבדה את חוט המחשבה. קודם, כשניגשה לדוכן, לקחה איתה ערימת כרטיסיות כתובות בכתב יד. היה משהו קורע לב בכרטיסיות הללו. היה נדמה שקלמנטיין השתמשה בתכסיס שלימדו אותן בשיעור אמנות הדיבור בבית הספר. היא כנראה גזרה אותן במספריים. לא במספריים עם הידיות המצופות פנינה. אלה נעלמו.

היה מוזר לראות את קלמנטיין ״על הבמה״, אם אפשר לומר זאת, בלי הצ’לו שלה. היא נראה רגילה כל כך בג’ינס כחולים ובחולצה פרחונית ״חגיגית״, מַדֵי אימא מהפרוורים. רגליה של קלמנטיין היו קצרות מדי לג’ינס — טוב, זאת פשוט עובדה — ובנעלי הבלט השטוחות שנעלה היום היא נראתה נמוכה עוד יותר. כשעלתה אל הדוכן היא נראתה כמעט — אף שהשימוש במילה ביחס לקלמנטיין היה בוגדני — מרושלת. להופעות היא היתה אוספת את השיער על הקודקוד, נועלת נעלי עקב ולובשת בגדים שחורים: חצאיות ארוכות מבד קליל, רחבות מספיק כדי לתחוב את הצ’לו בין הברכיים. כשישבה בראש מורכן בתשוקה לעבר הצ’לו, כאילו היא מחבקת אותו, קווצת שיער ארוכה צונחת כמעט עד המיתרים, וזרועה כפופה בזווית גיאומטרית משונה, זה תמיד היה כה חושני, כה אקזוטי וכה אחר בעיני אריקה. בכל פעם שהיא ראתה את קלמנטיין מופיעה, אפילו אחרי כל השנים הללו, תקפה את אריקה תחושה בלתי נמנעת של מין אובדן, כאילו היא משתוקקת לדבר־מה שאין להשיגו. היא תמיד הניחה שהתחושה היא משהו מורכב ומעניין יותר מקנאה, מכיוון שלא היה לה שום עניין בנגינה, אבל אולי זה כל מה שזה היה. אולי זאת פשוט היתה קנאה.

הצפייה בקלמנטיין מגישה את הרצאתה הקטנה, המהוססת וּודאי חסרת התועלת בחדר הקטן המשקיף לחניון השוקק של מרכז מסחרי, במקום באולם קונצרטים חרישי גבה תקרה שבכמותו הופיעה בדרך כלל, העניקה לאריקה את אותו סיפוק מבויש שחשה כשראתה כוכבת קולנוע לא מאופרת במגזין זול: בסופו של דבר את לא כזאת מיוחדת.

‘באותו יום היו שם שישה מבוגרים,’ אמרה קלמנטיין. היא כיחכחה בגרונה, התנודדה לאחור על עקביה, ואז שבה קדימה. ‘שישה מבוגרים ושלושה ילדים.’

וכלב צווחן אחד, חשבה אריקה. האו, האו, האו.

‘כפי שאמרתי, לא ממש הכרנו את המארחים, אבל כולנו בילינו בנעימים.’

אתם ביליתם בנעימים, חשבה אריקה. אתם.

היא זכרה שצחוק הפעמונים הצלול של קלמנטיין נסק וצלל עם הצחוק העמוק של ויד. היא ראתה פני אנשים מופיעות ונעלמות בצללים קודרים, עיניהם שתי בריכות אפלות, הבזקי שיניים פתאומיים.

באותו היום הם התמהמהו זמן רב מדי בהדלקת האורות בחצר המגוחכת ההיא.

‘אני זוכרת שבשלב מסוים האזנו למוזיקה,’ אמרה קלמנטיין. היא הסתכלה על הדוכן שלפניה, ואז הרימה את מבטה כאילו היא צופה הרחק באופק. עיניה היו חסרות הבעה. היא כבר לא נראתה כמו אימא מהפרוורים. ”אחרי חלום’, של המלחין הצרפתי גבריאל פורה.’ מובן שהיא ביטאה את זה בהגייה הצרפתית הנכונה. ‘זה קטע מוזיקלי יפהפה. יש בו קינה מעודנת.’

היא השתתקה. האם היא חשה בתזוזת הכיסאות הקלה? בחוסר הנוחות של מאזינה? ״קינה מעודנת״ הוא לא ביטוי המתאים לקהל כזה. זה מוגזם מדי, אמנותי מדי. קלמנטיין, אהובתי, אנחנו שגרתיים מדי לאזכור גבה המצח של המלחין הצרפתי. בכל מקרה, באותו הערב השמיעו גם את ״November Rain״ של גאנס אנד רוזס. לא מי־יודע־מה אמנותי.

האם היה קשר כלשהו בין ״November Rain״ לחשיפה של טיפאני? או שהשיר הושמע לפני כן? מתי בדיוק חלקה טיפאני את סודה? האם זה היה כשאחר הצהריים התמוסס והתחיל לנזול לצדדים?

‘שתינו,’ אמרה קלמנטיין. ‘אבל אף אחד לא היה שיכור. היינו מבוסמים, לא יותר.’

עיניה פגשו את מבטה של אריקה, כאילו כל הזמן הזה ידעה בדיוק היכן היא יושבת והתחמקה ממנה, אבל עכשיו החליטה לחפש אותה. אריקה השיבה לה מבט וניסתה לחייך כמו חברה, כמו החברה הכי קרובה של קלמנטיין, הסנדקית של ילדיה, אבל היה נדמה שפניה משותקות כמו אחרי שבץ.

‘בכל מקרה, כבר היתה שעת אחר צהריים מאוחרת מאוד, עמדנו לאכול קינוח, וכולנו צחקנו,’ אמרה קלמנטיין. היא שמטה את מבטה של אריקה כדי להביט במאזין אחר בשורה הראשונה, והיה בזה משהו מזלזל, אכזרי כמעט. ‘ממשהו, אני כבר לא זוכרת ממה.’

אריקה הרגישה סחרחורת, קלסטרופוביה. החדר נהיה מחניק באופן בלתי נסבל.

בבת אחת היא נתקפה צורך עז לצאת. הנה זה מתחיל, היא חשבה. הנה זה מתחיל שוב. תגובת הילחם־או־ברח. הפעלת מערכת העצבים הסימפתטית. שינוי כימיקלי במוח. זה מה שזה. טבעי לגמרי. טראומת ילדות. היא קראה את כל הספרות בנושא. היא ידעה בדיוק מה קורה לה, אבל הידיעה לא שינתה דבר. גופה שעט קדימה ובגד בה. לבה דהר. ידיה רעדו. היא ממש הריחה את ילדותה, סמיכה ואמיתית בנחיריה: לחות וטחב ואשמה.

‘אל תילחמי בבהלה. תתבונני בה. תצופי דרכה,’ אמרה לה הפסיכולוגית שלה.

הפסיכולוגית שלה היתה יוצאת דופן, שווה כל סנט, אבל בשם אלוהים, איך אפשר לצוף כשאין מקום, כשאין שום מרחב, למעלה, למטה, כשאי־אפשר לעשות צעד בלי לחוש מתחת לכפות הרגליים את ההימעכות הספוגית של משהו רקוב.

היא קמה, שיחררה את החצאית שנדבקה לאחורי ירכיה. הבחור עם הברקוד העיף בה מבט מעבר לכתף. האהדה המודאגת בעיניו הכתה אותה בהלם קל. זה היה כמו להביט בעיניו הנבונות עד להטריד של קוף.

‘מצטערת,’ לחשה אריקה. ‘אני חייבת —’ היא הצביעה על שעונה ועברה אותו בדשדוש צדדי, מנסה לא לשפשף את עורפו בז’קט שלה.

כשהגיעה לקצה החדר, קלמנטיין אמרה, ‘אני זוכרת את הרגע שבו חברתי צעקה את שמי. ממש חזק. לעולם לא אשכח את הצליל.’

אריקה נעצרה כשידה על הידית וגבה אל החדר. קלמנטיין כנראה נשענה קדימה אל המיקרופון, כי קולה מילא פתאום את החדר: ‘היא צעקה, קלמנטיין!

קלמנטיין תמיד היתה חקיינית מעולה. כמוזיקאית, היתה לה אוזן לנימת קול מדויקת. אריקה שמעה אימה חשופה ודחיפוּת נוקבת במילה האחת והיחידה, ״קלמנטיין!״

היא ידעה שהיא החברה שצעקה את שמה של קלמנטיין באותו הערב, אבל היא לא זכרה את זה. במקום שבו היה אמור להיות הזיכרון היה רק חלל לבן וריק, ואם היא לא מסוגלת לזכור רגע כזה, ובכן זה מעיד על בעיה, על חריגה, על חוסר התאמה. חוסר התאמה קיצוני ומדאיג. גל בהלה גאה בה וכמעט המס את רגליה. היא דחפה מטה את הידית ויצאה בצעד מתנודד אל הגשם העיקש.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “באהבה בטירוף באשמה”