החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אם אשכחך

מאת:
הוצאה: | 2010 | 496 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

גבר ואישה נפגשים על מרפסת הצופה אל העיר ביום קיץ בהיר. פגישה שתשנה את חייהם לעד. אלה הם ימיו האחרונים של המנדט הבריטי, תמורה מתקרבת מורגשת בכול, והרומן האסור בין לִילָה היהודייה לאליאס הערבי מתנפץ כאשר העיר נחלקת לשניים. תשע־עשרה שנה חולפות עד שירושלים השסועה מתאחדת, ובעיר החוגגת את שלמותה מנסים לילה ואליאס לאחות את מה שנשבר, לרקום מחדש את האמון שהופר.

את סוד אהבתם הגדולה שומרת בלבה נוֹמי, בִּתה של מרגו, חברתה של לילה. ילדה שעיניה פקוחות אך איש אינו רואה אותה. היא זו שבידיה מופקדים מכתבי הערגה והגעגוע שלהם, והיא גם זו שאליאס פונה אליה שנים מאוחר יותר כדי שתסייע לו להגשים את משאלתו האחרונה.

כגרגר חול נישא סיפורם ברוחות המסוערות של תקופתו, הרת המאורעות והגורל, והשנים עוטפות אותו בשכבות של זיכרון ותשוקה עד שהוא הופך לפנינה בוהקת המתגלה במלוא יופייה.

באם אשכחך משיבה ענת טלשיר לחיים ביד בוטחת את ניחוחותיה, צבעיה, מראותיה ומוראותיה של המדינה הצעירה, ומפיחה נשמה יתרה בסיפור אהבה סוחף ומרגש, שאי־אפשר לעמוד בפני עוצמתו.

ענת טלשיר, ילידת ירושלים, 1957, עיתונאית ב"ידיעות אחרונות", כלת פרס סוקולוב לעיתונות.

מקט: 15100407
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


2006

היא שתקה וגם הוא שתק. מה יש להגיד אחרי מה שאמר.

גם המכונה המחוברת ללבו החרישה את צפצופיה. היה נדמה שכל רעשי הרקע, המסדרון ההומה, צעדיהם הכבדים של המאושפזים, גלגלי המיטות החורקים, קולות האחיות, הכול נדם ונעצר. היא ישבה מולו, ידיה חבקו את זרועותיה, אצבעותיה התחפרו בבשר. אחר כך קמה לפתוח חלון, סחרחורת קלה באה עם ההתרוממות המהירה, אך פרץ של אוויר קריר שיכך אותה. היא נשארה לעמוד כך מול החלון, שישטוף האוויר הנקי, שתשכח מה ששמעה. גם הוא נשם עמוקות ועצם את עיניו, כמי שמצא לרגע אחד את המנוחה.

כמה דקות לפני כן ישבה לצדו, עדיין מתפלאת שקרא לה אליו, אחרי כל כך הרבה שנים שלא ראתה אותו. היא ידעה שהוא חי באותו בית בירושלים, שילדיו בגרו, ועתה הם גרים במקומות שונים בעולם ושכמעט דבר לא נותר מהרכוש העצום שהיה לו. התפאורה של "הדסה" לא הלמה אותו כלל, ולמרות כיעורה הוא נראה אצילי ומעורר כבוד, עדיין מזכיר בתווי פניו החזקים את הגבר הכריזמטי שהכירה בילדותה. די היה בשמו, אליאס ריאני, לעורר בה ריגוש. עיניו החמות, שערו האפור המסורק לאחור, עורפו היפה, דבר לא נשחת, רק התבגר. היא היתה סקרנית לראות אם קמטי הצחוק בזוויות עיניו יופיעו כמו שזכרה אותם, כמו השמש בכבודה ובעצמה המאירה את פניו ומרעיפה חמימות על מי שנמצא בקרבתו.

הוא ביקש שתמזוג להם תה מתרמוס שעמד על הארונית הקטנה. בכוסות זכוכית, הוא אמר. מוניר בא אלי כל בוקר, מביא תה חם, שוטף את הכוסות, מחליף לי פיג'מה, מגלח אותי. אני אומר לו "אל תבוא יותר" והוא בא. את זוכרת את מוניר, שעבד אצלנו שנים.

היא זכרה אותו, את האיש המסור בשירות משפחתו של אליאס, כשם שזכרה את הרעד שחלף בה בכל פעם שמכוניתו של אליאס נעצרה והוא נתן לה מעטפה שאותה היה עליה להעביר הלאה. כשהוא ביקש, היתה נרגשת למלא את משאלתו, ועתה, מול מבטו העוטף ברוך, שבה ועלתה בה ודאות הברית שמעולם לא נכרתה ביניהם אך היתה ממשית ואיתנה. משהו שאיננו מתרופף עם השנים, ומתוך השכנוע הזה קרא לה אליאס.

נומי לקחה מידיו את הכוס הריקה. היא עדיין היתה חמה. כהה וחם הוא שותה את התה שלו. טקסי תה שכל חייו ערך נראו עתה רחוקים, אף כי הברגמוט הריחני מהתרמוס הביתי השרה מעט נחמה. אליאס לבש פיג'מה כחולה כהה, ומעליה חלוק בכחול ובירוק, משובץ ופלנלי. אי־אפשר לצפות שאיש כמוהו יהיה לבוש בכותונת קמוטה שבית החולים מספק.

ביקשתי ממך לבוא, הוא אמר.

נומי הינהנה במקום לומר שנענתה ובאה מיד.

את בטח שואלת את עצמך למה.

נומי עדיין לא אמרה דבר.

אני צריך שתעשי בשבילי משהו.

מה שתבקש.

תיתני לי את המילה שלך? שאל.

נומי הביטה בו, דרוכה.

בקול שקט הוא אמר את זה, עיניו החומות מתבוננות בה, ועם זאת מרחיקות למקום אחר.

רציתי לבקש, הוא אמר והשתהה לרגע. ואז מצא את המילים שחיפש. שתביאי לי משהו.

שאביא מה?

משהו שנמצא אצלי בבית.

אין בעיה, אמרה.

מוסתר בארון.

תסביר לי איך למצוא את זה.

אני חושב שאני צריך להסביר לך קצת יותר מאשר איך למצוא. הוא הסיע את אצבעותיו על הסנטר הלוך ושוב.

רוקח מיפו, מישהו שאני מכיר שנים, הסכים להכין לי משהו. אליאס עצר לרגע, כמחכה שתספוג את מה שאמר.

נטועה במקומה, נומי עדיין לא הבינה דבר.

אני רוצה ללכת למקום שבו היא נמצאת, המשיך.

בתוך השתיקה הארוכה שעטפה אותם היא החלה לעבד את מה שחשבה ששמעו אוזניה. הדרך שבה אמר את זה, לא כמשאלת לב, אלא כמשהו מעשי, מיידי ונחוש. הייתכן שלא היה רטט בקולו?

היא נשמה עמוקות, ואת האוויר שהצטבר בתוכה נשפה לאט ובקול, והיה נדמה שעוד ועוד ממנו חבוי בריאותיה.

כך ישבו, הוא במיטתו העגומה, והיא בכורסה ממול, וכך קפאה לרגע כל הקומה ונאלמה המולת הבוקר. וכך נכנס האוויר הנקי ביום שבו היססה השמש אם לבוא. וכך הוא עצם את עיניו, ואחרי תנומה של כמה דקות פקח אותן והביט בה. מופתע שהיא עדיין שם.

נתתי לך הזדמנות להיעלם, הוא אמר והעלה חיוך על שפתיה, אבל טוב שאת עוד כאן.

אחות שחומת עור נכנסה לחדר, תלתליה קיפצו איתה. על התג היה כתוב "דסי", היא התקרבה ושאלה לשלומו, ואז הבחינה בנומי שעל הכורסה ושאלה, הבת?

הם ענו יחד באותה שנייה. הוא אמר, כמו בת, ונומי אמרה, לא ממש. האחות דסי תחבה מדחום לפיו והפנתה את ראשה ממנה אליו וממנו אליה, משועשעת מהרגע.

העיקר שהוא שמח שאת כאן, אמרה, מזמן לא ראיתי אותו מחייך ככה. היא כרכה סביב זרועו כרית לחץ דם וניפחה אותה. עולה, עולה, אמרה, לאן אתה רוצה להגיע? היא רשמה את התוצאה בלוח הקשיח שלמרגלות המיטה ואמרה, תכף ביקור רופאים. היא הביטה בהיסוס לעבר נומי, אבל את יכולה להישאר אם זה בסדר מצדו.

נומי עמדה לקום, אך עיניו אמרו לה לשבת, לא סתם לשבת, אפילו לא לחשוב על ללכת. יש הרבה כוח בעיניים האלה, חשבה, גם כשהוא שוכב באפיסת כוחות במיטת גלגלים. עווית חלפה פתאום בגופו, הוא זז במיטה, ניסה להצניע את הכאב, פניו האפירו ואפו התכסה זיעה.

מה אתה מרגיש? שאלה נומי.

כמו זרם של רעל שמתפשט בעצמות ומחליש את הגוף.

קר לך?

קר, כן, הוא ענה ומשך את הסדין עד סנטרו, בתוך הארונית תמצאי בקבוק חם. אולי תסכימי למלא לי אותו?

נומי מילאה את בקבוק הגומי במים מן המחם בחדר הרופאים. הציצה, נכנסה, לא שאלה, מילאה וחמקה. במקומות האלה אתה לוקח את מה שאתה זקוק לו כדי לשרוד. כשחזרה מצאה אותו מכוּוץ מקור. את הבקבוק החם הניחה מתחת לכפות הרגליים שלו, משם יטפסו זרמים נעימים לכל הגוף. עד שיצטננו המים תהיה לו לפחות שעה של חמימות.

אני מצטער שראית אותי ברגע קשה, הוא אמר, יש כאלה כל יום. עיניו נצצו פתאום, הוא אסף את הבקבוק החם לחזה וחיבק אותו. אבל לא בגלל הרגעים האלה אני רוצה ללכת, הוא אמר כשהפנה את מבטו אל החלון ועקב אחר מנופי ברזל אימתניים שנעו ממול.

היא נשכה את שפתה התחתונה בחשש מפני מה שיאמר.

הכאבים, אליאס אמר, זה מאז שהיא הלכה.

כפות ידיה תמכו בלחייה כמו נדרש כוח מיוחד לשאת את הראש ברגע הזה.

יש עוד זמן, היא אמרה, אתה תתאושש ותבריא. מכאן, מהמקום הזה, הכול נראה אבוד, אבל אתה תהיה בסדר. וכשהכול יסתדר, אתה תשמח שיצאת מזה ושהיתה לך סבלנות לחכות. היא דיברה במהירות, כדי שלא יספיק לקטוע את דבריה. הוא חיכה.

תראי, הוא אמר ללא מרירות, היו לי חיים מלאים, אבל עכשיו אני חצי מת. את החצי החי אני לא מוצא. אין לי טעם בחיים כאלה.

אליאס השתתק ברגע שהבחין בהסתערות על חדרו הקטן. פמליית הרופאים נכנסה בצעדים מהירים והקיפה את מיטתו, בראשם כסוף שיער, כנראה הרופא הבכיר. הם נראו נחפזים ותכליתיים.

מה שלומך, מר ריאני? שאל הרופא הבכיר.

אותו הדבר, תודה, השיב אליאס והזדקף במיטה.

אותו הדבר רע או אותו הדבר טוב? שאל אחד המתמחים.

אותו כלום, אמר אליאס.

בן שמונים ושש, נמצא כאן שלושה שבועות, נשמע קולו של אחד המתמחים, סי־טי ואם־אר־איי תקינים, לחצים בחזה וכאבים בבטן, מתלונן על קשיי נשימה, אק"ג תקין, יורד במשקל, לחץ דם גבוה.

הבכיר הביט בחולה שלו. קולו היה סמכותי אך נעים, אתה צריך לעזור לנו, מר ריאני, כדי שנוכל לעזור לך. מחר נחזור על בדיקות גסטרו ונשלול גם את זה.

הפמליה כבר כיתרה את מיטת החולה הסמוכה, ואליאס עדיין שתק. הוא מכביד עליהם, נומי הירהרה, והם מעיקים עליו. רופאים לא אוהבים פציינטים שלא מבריאים, הם רוצים הצלחות מיידיות ומיטות שמתרוקנות.

הם לא יודעים מה יש לי, אמר אליאס.

היא קמה להגביה את הכריות מאחורי גבו ושאלה אם יצטרך דבר־מה נוסף. הוא הושיט את ידו כדי שתניח בה את ידה, כפות ידיו המושלמות היו עתה חלשות וחיוורות. אחיזתן רפה ומגען קריר. קצת שמש תעשה לו טוב, היא חשבה כשהתכופפה לחבק אותו לשלום, היא זכרה אותו שזוף, עורו מלא חיים, ניזון מהשמש הטובה שנספגה בפניו, צבעה אותן בגוון נפלא השמור לבני הארץ.

כמה קלים היו צעדיה בדרך החוצה. כמה מהר חלפה על פני החדרים הדחוסים שבהם נאנחו זקנים חיוורים, כמה מציק היה מה שעלה באפה: ריח עגלת הנירוסטה ובה ארוחת הצהריים המימית, ריח חומרי החיטוי, ריח המחלות והייאוש והפרחים הכמושים בקנקני הפלסטיק.

בשיטה הסודית שלה, הפסיקה לנשום ואטמה את עצמה. רק בחוץ הניחה לאוויר הנקי להגיע לנחיריה. הבטחתי לו שאבוא שוב, הירהרה, אבל אני לא אעמוד בעוד ביקור, לא אוכל לראות איך הוא דועך. כמה גברי הוא היה, וכמה אומלל הוא עכשיו בקומת התשושים, שמבטיהם המובסים עדיין ליוו אותה בצעדיה המהירים, מילטו אותה משם.

אבל היא לא תוכל להפקיר אותו שם לפמליית אובדי העצות, למתמחים המנסים בגופו תרופות חדשות, לעליבות הזאת שאיננה הולמת אותו. הוא רשאי לבחור את הדרך שבה יֵצא משם. מותר לו. אבל מה הוא רוצה ממנה, למה דווקא היא, איפה הילדים שלו, לאן נעלמו כל האנשים בחייו שהיא כמעט אינה יודעת דבר עליהם?

היא עצרה את המכונית ליד קיוסק פינתי וביקשה מיץ גזר סחוט, הוויטמינים דהרו כל אחד ליעדו, הסוכרים המריצו אותה. בשלוק אחד, התפלא הסחטן, תבואי כל יום.

למחרת הלכה לחפש כרית חימום עטופה בלֶבד, מלאה בגרגרי כוסמת ומעניקה חום אחיד ומתון, ועם החום בא גם ריח של קטניות אפויות. לא כולם אוהבים את זה. בחנות הטבע קנתה גם חטיפי חרובים ושומשום. המפלט נמצא לעתים בקניות הפשוטות, בשיטוט בין מדפים ודלפקים, בעיסוק השגרתי, במשימות שקל לבצע אותן ועדיין לחשוב במונחים של יעילות והספק.

קר לו, חשבה, ועליה לדאוג שיהיה לו חם, הגוף שלו כבר לא יכול להתחמם מעצמו. המחשבות האחרות יזוזו הצידה עד שמצוקת הקור תיפתר. היא בחנה כרית מעוגלת המתלבשת על העורף כמו מגל, ולבבית אדומה, ומנומרת קטיפתית, ובחרה במשובצת כמו החלוק שלבש בבית החולים, במחלקה שאין לה שם מוגדר ובה שוכבים אלה שעוד לא יודעים מה יש להם ואלה שלעולם לא ידעו מה יש להם. הכרית רישרשה בשקיק. מי יחמם לו אותה במיקרוגל, היתה מוטרדת, הוא הרי מנומס כל כך ונשמר שלא להטריח. היא תעשה את זה כשתבוא אליו, אבל מה יהיה אחרי שתלך?

העפעפיים שלו כבדים, אחרת היה קורא יותר והזמן היה עובר מהר יותר. היא מצאה ספר באנגלית של ג'ומפה להירי מודפס באותיות גדולות.

בערב, כשהגיעה, הוא היה רחוץ ושלֵו בפיג'מה מגוהצת, המסדרון היה שקט ואפלולי, בתחנת האחיות דיברו על אירוע שנחגג אמש וקילפו פומלה. נומי מצאה מיקרוגל, ניקתה את בטנו במגבת נייר ושלחה את הכרית להסתובב בתוכו עד שעלה ריח הגרגרים שבפנים. את הכרית החמה הניחה מתחת לכפות רגליו. טוב שבאת בערב כששקט, חייך. בעיניו ראתה אסירות תודה.

עכשיו כבר חם, אמר.

למראה הספר השמיע צהלת שמחה ונערך להקשיב. היא החלה לקרוא באוזניו מתוך הסיפורים הקצרים של ההודית על זוג צעיר שהתינוק שלהם מת בלידתו. שלא תתעייפי, הוא אמר, אני אמשיך אחר כך. יש לי עוד הרבה שעות עם עצמי.

היא הסיטה מפניו את מנורת הקריאה שהיתה מעל ראשו, שלא תסנוור אותו. האור היה עמום, הנורה מכוונת אל הקיר. אליאס אמר, את יודעת שאני יכול לסמוך עלייך, תמיד הרגשתי ככה. מאז שהיית ילדה, ואת הדבר הגדול שלנו שמנו בידיים שלך. בעיניים עצומות אני סומך עלייך. אני בטוח שאף אחד בכל העולם לא יֵדע מה ביקשתי ממך. רק אלוהים. עכשיו את צריכה לסמוך עלי.

מבלי משים קימטה נומי את מצחה. שני החריצים, המתקרבים זה לזה בעת צרה, כמעט נפגשו.

את יודעת למה, המשיך אליאס, כי חשבתי על זה הרבה, לא יום ולא יומיים. וזה מה שמצאתי, זה מה שבאמת אני רוצה. נשארה לי רק עוד זכות אחת בעולם: לבחור איך ומתי. אני מרגיש נוח לדבר על זה, אני מקווה שזה בסדר מצדך, למה להחניק את מה שממילא יבוא?

הרבה אני חושב על למה כל כך כואב לי, מאיפה הכאב הזה ואיך הם לא מצליחים לדכא אותו. אני מאמין, וזה אולי בגלל מה שאמא שלי הכניסה לי לראש מזמן, שלכל כאב בגוף יש סיבה בנפש, כל כאב הוא ביטוי למצוקה. ואצלי, הוא הניח יד על חזהו כמדגיש זאת, משהו רוצה לצאת החוצה, הנשמה שלי רוצה לצאת אליה, להתמזג איתה, להבקיע דרך מן הגוף שמשום־מה הוא איתן וסרבן. אף מומחה בעולם לא יפענח את הכאב הזה. כאב שנולד מזה שהגוף כאן והנשמה שם.

הכרית רישרשה מתחת לרגליו, כאילו לגרגרים החמים יש חיים משלהם. את תעזרי לי, הוא התעודד משתיקתה, אני יודע שכן. רק לקצר את התור, זה כל מה שאני מבקש.

הוא דיבר, ונומי נחרדה. למה היא, איך תסרב לו, מובן שלא תוכל למלא את רצונו. הבטן הציקה לה ובחזהּ עלו דקירות, הו אלוהים, אילו רק יכלה לחמוק מהחדר, מהמבט שלו, שלא ננעץ בתוכחה, אלא נח על פניה במתיקות כואבת.

היא זוכרת אותו ברשמים שנטבעו בה מאז היתה ילדה. מבטים שהגניבה לכפות ידיו, גבריות אך עדינות, ריח טלק ולוונדר שעלה ממנו, והשיער המלא שסורק לאחור, המצח שנחשף במלואו, הצעדים הקלים של איש שיודע בדיוק לאן הוא הולך, שפת גוף אצילית, וחיוך, איזה חיוך, שמאיר את הרגע ומלוּוה בקמטי צחוק שובים לב. בתוך השקט חבוי כוח רב, ומעיניו ניבטת חמימות כנה. גבר שמדבר בקול שקט ובצמצום ועם זאת נשמע סמכותי, גבר שממעיט במחוות אך נוכחותו מורגשת היטב. תנועותיו נעשות בתשומת לב ומתוך הרמוניה. כך הוא עושה דברים, בפשטות ובהרמוניה.

החליפות שלו, צמר אפור או טוויד, והנעליים מעור מובחר. חפתים מעוגלים כסופים, על כיס החולצה רקומים ראשי התיבות של שמו. היא חשבה אז שהוא גבוה ושיש לו אף גדול. בחלוף השנים הבינה כי הוא איש ממוצע קומה, אך אפו נותר בעל אופי. אפים סולדים מקנים לבעליהם מראה ילדותי, אין בהם כריזמה. אף פעם לא היה לה גבר עם אפון במרכז פרצופו. אם היה עליה לתאר את פניו של גבר החלומות שלה, הירהרה נומי, היו לו כנראה התווים של אליאס.

גם כשהוא מושבת במיטה חורקת, מצאה בו שרידים לאותה אצילות עתיקה, לאותה הדרת פנים המתגלמת בו, נחישות רכה, כנות כבושה, קרבה מרוחקת. תפיסה היודעת מה נכון ומה מתאים, חוש מידה מדויק לרגשות, לרגעים, לבני אדם. אותה תכונה נדירה של זיהוי מה שהולם ומה שצורם. משהו שיש בו ולא מצאה באחרים.

מחר, אמרה אחרי שתיקה ממושכת, לא ירד גשם.

מחר, הוא ענה מבלי להביט בחשכת הערב, זה עוד הרבה זמן. נצח.

אני מבינה שאתה מתכנן חיי נצח, אמרה האחות שנכנסה עם כוסית פלסטיק.

אני עובד על זה, הוא הקסים אותה בחיוכו והודה לה בניד ראש.

לאחר שהאחות הסתלקה, הוא הושיט לנומי את כוסית הגלולות וביקש שתשליך לאסלה. אני לא נוגע בזה, אמר, זה רעל. נומי צחקה, והצחוק שלה הדביק אותו, והוא שאל מה מצחיק. ועם הצחוק שלו, שבא ממעמקי הבטן בא גם השיעול, והוא הניף את ידו באוויר להרגיע אותה שתכף זה יעבור.

רעל של תרופות אתה לא מוכן לקחת, התמרמרה בהגזמה, אבל לבקש ממני את הפורמולה של הרוקח מיפו אתה כן רוצה?

אני לא מוכן למות מהתרופות ש ל ה ם, אני לא מוכן שזה ייקח זמן, אני לא מוכן שזה יבוא מתי שזה רוצה. אני רוצה לבוא אליו. כשאני יודע מתי, כשאני מוכן. כשאתה מבקש את המוות כמו לבקש חשבון, הוא אמר וסימן בידו כאילו הוא מאותת למלצר במסעדה, אתה מחליט מתי הארוחה שלך נגמרת. מתי זה קורה? כשאתה נושא עיניים אל הדלת שלוקחת לשם. כשאתה שואף יותר לשם מאשר לכאן.

אצבעותיו התכנסו כך שכף יד אחת סוככה על אגרוף שני. אני יודע משהו, אמר אליאס כממשש דבר־מה סודי ועדין, אני מרגיש משהו בנוגע למה שקורה אחרי. לא ייתכן שכך זה נגמר, שהאהבה הגדולה הזאת הגיעה לקצה שממנו אין המשך. לא ייתכן שתם ונשלם. יש איזה קול שאומר לי שיש משהו לשאוף אליו, גשר קטן מעל מים זורמים שיוביל לשם. למפגש כלשהו.

נומי הרגישה בבטנה המיה גלית המעירה רגש רדום. שפתיה היו יבשות, ומובן שגם זה לא נסתר מעיניו. הוא סימן לה ללגום מהמים והמשיך, כמובל בידי שטף השראה.

מה, בנאדם בגיל שלי, אחרי כל מה שעברתי, לא יכול להחליט "באס"? נגמר? את תראי שבעוד שנים אנשים יוכלו להחליט מתי יגיע סופם בלי שזה יהיה מסובך. כמו לשלוח פקס, כמו להזמין טיסה, כמו להתחתן בחללית. הנה, אני מזמין טיסה ישר אליה. חברות יציעו שירותים כאלה. "מיתה יזומה, שלום, נטלי מדברת, במה אוכל לעזור?"

אליאס שיעשע רק את עצמו.

אני לא אוכל לעשות את זה, אמרה, מתבוננת באצבעותיו השלובות.

חכי, הוא הציע, תחשבי על זה. לא בוער.

אתה לא יודע מה יש שם.

אני לא צריך לדעת.

זאת תחנה רחוקה מאוד, אמרה נומי, ואיש עוד לא חזר משם.

רוב האנשים חושבים שהם לא ימותו, אמר אליאס, בטוחים שהם יחיו לנצח.

מה יש מעבר לרגע שבו נעצמות העיניים, אמרה נומי, איש לא יודע.

איפה נעלמה העי"ן בשם שלך?

נמחקה מזמן.

כבר מאוחר, אמר אליאס, סעי הביתה כדי שתוכלי לבוא אלי שוב.

למחרת, מבלי שהתלבטה, נסעה אליו.

היא מזגה לשניהם תה מהתרמוס שתמיד הפתיע במלאותו והגישה לו עוגייה עם שבבי אגוזים.

היא שקלה להציע תה גם לזקן המתנמנם במיטה הסמוכה. הוא שכב שם אתמול, אבל רק היום ר א ת ה אותו. היא שמה לב שאינה יכולה לשאת את רזונו החיוור שמתחת לסדין. הזקן פקח את עיניו. תרצה לשתות איתנו תה? היא שאלה בקול רם.

אני שומע טוב, הוא ענה, ורואה עוד יותר טוב, תה, לא תודה.

הוא חולה אספרסו, אליאס גיחך, אם את רוצה להרוג אותו, תני לו תה.

אני צעיר כמוך? התמרמר הזקן, אם היו לי עוד עשר שנים, הייתי גם שותה תה, אבל בזמן הקצר שנותר, שובבות ניצתה בעיניו, רק אספרסו חזק.

עיניו היו אפורות, היא הבחינה, רעמת שיער לבנה פיארה את פניו שתוויהן היו חזקים.

אחות ערבייה באה לקחת את הזקן אל החצר. עם מיטתו לקחה אותו לטיול בחוץ כי על רגליו אינו יכול. אליאס ונומי שמעו את שירתה המתרחקת לצלילי חריקת הגלגלים של המיטה ודנדון המעלית. אליאס מכנה אותה "הזמיר מאבו דיס", כי היא מסלסלת מנגינות.

אף אחד לא בא לבקר אותו, אמר אליאס. היתה פעם איזה אישה עסוקה כזאת, עם חליפה, ראתה שהוא ישן, עשתה "אויש", הסתובבה והלכה. קרובה רחוקה, כנראה. מאז הוא מנסה לא לישון, אולי יבוא מישהו לבקר.

נומי קמה וקראה את השם בגיליון המחלה של הזקן. יהויכין, היא אמרה, זה השם שלו.

לא ידעתי, אמר אליאס, אף פעם לא שמעתי שם כזה. הרופאים קוראים לו מר הרשלג. יהויכין זה שם תנ"כי?

נומי חייגה לאחיה המתגורר בלונדון. הוא יודע הכול, היא לחשה לאליאס בטרם ענה, כל מה שאני לא יודעת, אני שואלת והוא מוצא את התשובות. מרכז מידע צמוד. כל מה שאתה משתוקק לדעת, הוא יגיד לך. הלו, גאוני, אמרה נומי ללא הקדמה, מאין בא השם יהויכין?

הוא בודק, עידכנה את אליאס, אין דבר שהוא לא יודע או שאינו יודע איך למצוא. הוא היה יכול לפתוח עסק כזה, שירות מידע און־ליין עשרים וארבע שעות ביממה. הוא היה מלך צעיר ביהודה, נומי חזרה בקול על דברי אחיה, רק בן שמונה־עשרה, בתקופה של נבוכדנצר.

תודה, גאוני, אללה יעתיק אל־עאפיה.

אליאס נראה כמי שנחטף אל תוך סרט עתידני. זה אינטרנט, קונקורדנציה מקוונת, נומי הרגיעה, אבל יש המון דברים שהוא יודע בלי לחפש.

הוא בן תשעים, השכן שלי הרשלג, אליאס סיפר, בהתחלה היינו נבוכים מהאינטימיות שנכפתה עלינו. מול עיני החליפו לו חיתול ורחצו אותו, שמעתי את חרחורי השינה שלו והוא את הגניחות שלי. אבל אחרי שראינו אחד את השני במערומינו ובחולשתנו, לא נותר מה להסתיר.

נומי רצתה להבהיר זאת עם אליאס לפני שהרשלג יוחזר מן הטיול בחצר.

למה אני? שאלה, למה לא הילדים שלך, אחיינים, דודנים?

את באמת רוצה לדעת? הוא הישיר מבט אל עיניה. כי את בנאדם שמסוגל לעשות את זה ולשמור את זה. כמו ששמרת על הסוד שלנו. ילדה בת תשע שאומרים לה לא לגלות והיא לא מגלה, מבינה את המשמעות ואת הסיכון הכרוכים בזה, מתעלה מעל הפיתוי לספר ולהפגין עליונות. הילדים שלי לא מסוגלים לזה. אם הייתי יכול, הייתי עושה את זה לבד. תראי, לקפוץ מהחלון אני לא יכול, זה יעשה טראומה למשפחה שלי, ואני לא אשכב מתחת לרכבת. אבל כאן, בבית החולים, מנה של כדורי שינה וזה ייראה כמו משהו טבעי. יגידו, הלך לישון בלילה ולא קם בבוקר, לפחות לא סבל.

אתה תבריא, אמרה, ותתחזק, ותראה הרבה ימים של שמש ותצטער שבכלל חשבת על דבר כזה.

לא, יקירה שלי, מבריא מי שרוצה להבריא. אני באמת רוצה אליה. זה אולי הדבר היחיד בחיי שאני מחליט. הרבה החלטות אחרות עשו בשבילי.

זה דרסטי, היא התפתלה, זה סופי ומוחלט ולא הפיך.

אני שלם עם זה. ואת, את היית המזל של האהבה שלנו. כמו קמע. אולי עוד תראי את זה כמוני.

אתה לא פוחד?

כבר שנים שאני לא פוחד. אני מתייחס לזה כאל משהו טבעי, נולדים ומתים, רק לא יודעים מתי. אנשים משתגעים מפחד כי הם לא יודעים מתי זה יקרה. זאת האי־ודאות הכי ודאית בעולם. והנה אני יודע. יודע איך ומתי ולמה, ולבי שלם. עכשיו בואי, תני לי חיבוק.

תבואי מחר, הוא הוסיף, ולפני שאת הולכת תצלי שוב את הכרית הזאת.

***

היא לקחה אותו לדוכן מיצים ביפו, הוא הצביע על הגזרים הקלופים, מקלות הסלרי ופיסות הג'ינג'ר הטרי. הטעם, כך אמר, קצת מתוק בהתחלה, ואחר כך באה המרירות של הסלרי, ולבסוף העקיצה של הג'ינג'ר שנשארת לאורך זמן. ידעת שג'ינג'ר מעלה את הטמפרטורה של הגוף? שאל. היא חייכה.

זה היה היום העשרים וארבעה לאשפוז שלו בבית החולים. עשרים וארבעה ימים שהוא שם, ובאותו בוקר הגיעה אליו בידיעה שאם רק יתאפשר, היא תאוורר אותו לכמה שעות.

כשהוציאה אותו משם בעשר בבוקר — וכבר הסתמן שזה יהיה יום בהיר ותכול, מאותם ימים שהחורף מצליף ביופיו, בחסדי השמש שלו, בצלילות האוויר — נופפו לו המאושפזות לשלום כאילו לא ישוב. הוא שונא להיות שם, כך הוא אמר, והן אוהבות שהוא שם, כך נומי התרשמה. רק שאיש מבין אלה שסרקו את גופו ואת ממצאי הבדיקות אינו יודע מה יש לו. גם היא אינה יודעת, אבל משהו מסתמן אצלה, אינטואיציה, עמימות המתחילה להתבהר.

הם ישבו בחוץ, בכיסאות פלסטיק בצבע ירוק כהה. נומי בסוודר, בג'ינס ובמשקפי שמש, ואליאס במכנסיים אפורים ובז'קט צמר. הוא עצם את עיניו ופקח אותן, שכחתי כמה טוב בשמש, אמר.

לקחת "סיק"? הוא שאל, יום מחלה?

נומי חייכה. כבר שנים שלא שמעה את הביטוי הזה. העבודה שלי גמישה, אמרה, אני יכולה לתכנן את היום איך שמתאים לי. יש ימים שאני עובדת מבוקר עד לילה, יש לילות שמוקדשים לעבודה, ויש גם שעות של פנאי שאני משתדלת לקחת באמצע היום. שעות שאני אוהבת, כשכל האנשים בעבודה, והרחובות שמורים לאלה שלא מוכרחים לשבת במשרד.

איזה לוקסוס, אמר אליאס, ואני מרוויח מזה, כי את יכולה להיות איתי.

נומי סיפרה לו על שירות האימוץ, המקום הממלא את חייה כמעט שלושים שנה. הוא ידע שעבודתה קשורה לילדים יתומים או זנוחים, אך הופתע לשמוע מפיה שהשתקעה בתחום ופילסה דרכה בין הפסיכולוגיות והעובדות הסוציאליות, ושרדה שם גם בגלל חריצות ותשוקה לחלץ ילדים ממצוקה ולהביא אותם לבית חם.

זה התחיל שם, אם אני לא טועה, אמר אליאס.

אתה לגמרי לא טועה, ענתה נומי, זה התחיל ב"מעון וסטפריד". מגיל אחת־עשרה הסתובבתי שם, ראיתי נערות תפוחות בטן, הריונות לא רצויים ותינוקות דחויים.

דבר גדול מה שהיא עשתה, הירהר אליאס בקול, דבר שהקדים את זמנו. בהלוויה שלה היו נשים שלא הכרתי, וידעתי, לפי הבכי שלהן, שבצעירותן גרו אצלה במעון.

נומי חשה אי־נוחות מהנקודה שאליה הגיעה השיחה. היא לא באה להלוויה של לִילה, ולא נפרדה ממנה על שפת קברה.

היום, היא חילצה את עצמה, יש לנו בשירות האימוץ מעונות לנערות כאלה. אבל, היא נאנחה, יש המון בעיות, מעט עובדים ותקציבים זעומים.

את לוקחת את העבודה הביתה?

אני לוקחת אותה לכל מקום, למכולת, למספרה, למסעדה, לשיעור צרפתית, לצעידת הבוקר, לשינה, לחלומות, למה אתה שואל? עצרה לפתע את המבול.

כי אני מרגיש, אמר אליאס, שזה איתך כל הזמן, זה לא ג'וב, זה ייעוד.

אני לא ישנה בלילות לפני שאני עוקרת ילד מזרועות אמו הביולוגית, אני מתה מפחד לפני שאני שותלת אותו במשפחה חדשה. אני מתעוררת בבעתה לפני דיון בבית משפט. זה כוח עצום שניתן לנו. אנחנו צריכים לקבל מאה החלטות ביום, ואסור לטעות באף אחת מהן.

אבל אתם גם טועים, שיער אליאס.

ודאי שטועים, מיהרה נומי להודות, אתה חושב שהוא יגיע אלינו, האיש שעושה מיצים? אנחנו אמורים לסדר לילד חיים חדשים, אבל אם טעינו, זה לא רק טרגי, זה קריטי, לכל החיים, וכמעט אי־אפשר לשנות את המציאות שאנחנו גוזרים.

כמו לילה, אליאס לא העלה בדעתו לומר זאת, גם נומי מתעסקת בילדים שאינם שלה.

בקרבתם התיישבו שתי נשים צעירות, ארוזות בבגדים מהודקים, שהחנו את המכונית על המדרכה. אליאס הסתפק במבט אחד ושלח לנומי חיוך, שאותו פירשה כהבנה שיש ביניהם בלי מילים.

אז הורדת הכול? שאלה הבהירה עם משקפי השמש הענקיים.

ה כ ו ל, אמרה זאת עם השיער המגוהץ, ככה הוא רצה.

כאב?

כאב זה לא מילה, זה המקום הכי רגיש בגוף.

אליאס הביט בבת לווייתו. עוד מעט תסביר לו, כך אמר לו מבטה.

הבהירה סיפרה שחזרה מהפסיכולוגית שלה, והן עובדות עכשיו על זה שהיא נבהלת מכל דבר, קופצת בבהלה מצפירת מכונית, מנביחת כלב פתאומית, מנפילת כוס, מחבטת העיתון המגולגל הנזרק לחצרה.

את נבהלת מהעיתון למרות שכל בוקר את יודעת שהוא נוחת ברעש? שאלה בעלת השיער המגוהץ.

כל פעם מחדש, הינהנה השנייה.

דווקא בתוך הרגע הנעים של השמש המפייסת והמיץ השופע בריאות ותחושת החיוניות הפועמת ברחוב בשעת בוקר, חשה דחף לשאול פתאום, אתה עדיין רוצה למות?

אני לא רוצה לחיות, הוא דייק.

קולו נשמע לה מתון ושטוח להחריד, כאילו דיבר על איסוף פסולת גינה.

הכי נורא, הוא הוסיף, זה כשכוח החיות עוזב את האדם.

אתה יכול להיות בטוח בתחושה הזאת?

תראי, הוא ענה, זאת לא ודאות גמורה, זאת תחושה. משהו שנמצא בתוכי ומכוון אותי.

ואף פעם לא קרה לך שטעית בתחושות שלך?

אוהו, הוא שלח יד להחליק על שערו, טעיתי הרבה פעמים, אבל ככל שאני מזדקן, אני מרגיש שאני פחות טועה. אני יותר ברור לעצמי.

היא חשבה שלא צריך להמשיך בכיוון הזה, הסדק שאולי נוצר יספיק לפי שעה. בדרכו ניסה אליאס להסביר לה שהוא חש כמי שהשלים את מסעו. אך בתוכה גילתה התנגדות לכך, אולי בגלל גילה או מחשבות הקץ שתמיד דחקה. אליאס הצטייר בעיניה כמי שאי־אפשר להציק לו יותר מדי. די בנגיעות קטנות לעורר בו משהו. הרהוריו הנוגים הוסטו הצידה, ואליאס, שהבחין בגבר ואישה שהביטו בהיסוס אל עבר דוכן המיצים, שלח מבט בנומי.

הם מתלבטים אם מספיק בטוח כאן בשבילם, הוא לחש, בוחנים אם יש מישהו שעלול להכיר אותם. אני מתפלא שעדיין יש לי את זה.

את מה? שאלה.

שאני מזהה גבר ואישה אסורים. שנאסר עליהם להיות יחד. רק מי שהיה שם מכיר את השפה הזאת. עכשיו אני מבין שזאת שפה שלא שוכחים. תראי אותי, כולי מסננת של דקירות, ואני עדיין יכול להריח אנשים שרוצים להסתתר. עכשיו, הנמיך את קולו, האישה תשב בגבה למדרכה והוא יהיה יותר חשוף, להגן עליה. הם ידברו בשקט והוא יזמין בשבילה.

וכך באמת היה.

הבהירה וזאת עם השיער המגוהץ הבחינו בזוג המתמקם והמשיכו להתבונן בו. אליאס אמר, לילה היתה משתגעת אם מישהו היה מסתכל עלינו יותר מדי. "נעצים", היא קראה לאלה שנתקעים עליך, דוקרים אותך במבט שלהם כמו מחטים קטנות. בהתחלה הייתי אומר לה, "הם מסתכלים כי את יפה." אבל היא צדקה. האנשים כאן נועצים עיניים, מסתכלים ולא מרפים. ואצלכם, הוא הוסיף, יש את הדבר הטיפשי הזה שכל אחד רוצה להיזכר מאיפה הוא מכיר אותך. וככה הם נועצים ברחוב, בצמתים וברמזורים, בכל מקום. לילה קראה להם גם "פולשים וחמסנים", אלה שבלי בושה לוקחים רגע ששייך לך. היא אף פעם לא הבינה את זה.

לפני שעלו על הכביש לירושלים, הסיעה אותו נומי דרך הים. החוף היה שומם והחול משוטח ונקי. כמעט שלא היו גלים, הים היה פרוש כמרבד מהודר, השמש טופפה על התכלת וניקדה את המים בריצודים זוהרים. יום חורף פלאי ומלא חסד. אבל מבטו של אליאס היה נתון דווקא לכביש. הוא נראה כבוי.

כואב לך? שאלה נומי.

למה את שואלת? התפלא.

אתה לא מסתכל על הים, ענתה.

הכאבים חזרו, אישר.

עם הזמן, ניסתה נומי, אולי זה יכאב פחות. לשכחה יש כוח מרפא.

אני לא יכול לשכוח מה שנמצא במוח העצמות שלי, אמר. זה כמו לשכוח את הדם שלך.

מוכרחה להיות דרך להקל עליך, אמרה נומי.

לא אשכח אותה, אמר אליאס, גם אחרי שאמות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אם אשכחך”