החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הילדים האבודים

מאת:
הוצאה: | 2015-05 | 368 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

"את…" מילמל הנער והביט באמרלד הזעירה, המרפרפת למולו בכנפיה הנוצצות.
"ילדת־פיות," השיבה אמרלד באומץ, "ואתה…?"
"האויב החדש שלך," אמר הנער וחייך חיוך ערמומי.
גשם זלעפות יורד בארץ־קסם ובעולם בני האדם גם יחד ומפר את שגרת החיים. אבל זאת לא הסערה היחידה שפוקדת את שני העולמות: בשכונתה של אמרלד מופיעים שוב ושוב בני נוער מסתוריים שמטרתם אחת: להרוס כל חלקה טובה. כאשר ילדי־הפיות מוזעקים לארץ־קסם לישיבת חירום, האמת מתחילה להתברר: תושבי אי־הילדים הקסום נמלטו לעולם בני האדם והם לא מתכוונים לחזור. מי הילדים האלה? מה הקשר בינם לבין הפיות? ואיך אפשר לעצור את מסע ההרס שפתחו בו?
הילדים האבודים הוא הספר הרביעי בסדרת הפנטזיה אמרלד, ילדת־פיות, המתרחשת בעולמה של ווינטר בלו. הסדרה התקבלה באהבה על ידי קוראים ותיקים וחדשים כאחד, וזכתה להצלחה רבה.

אֶשְכָּר אֶרְבְּליך־בְּריפְמן, סופרת הילדים והנוער הידועה, פירסמה עד היום עשרים ושישה ספרים, ובהם סדרת ווינטר בלו, ילדת־פיות וסדרת סיפורים מווינדידסט. היא גרה עם משפחתה על גבול יערות הכרמל ואוהבת לשוטט בטבע הקרוב לביתה. בהשראתו בראה בספריה עולמות פנטסטיים, עשירים בנופים מלאי יופי ובשלל יצורים עתירי דמיון. סדרת הספרים שלה ווינטר בלו, ילדת־פיות זכתה במאות אלפי קוראים, וספריה היו לרבי־מכר. בסדרת ההמשך החדשה אמרלד, ילדת־פיות אשכר מחזירה אותנו לביקור מחודש ומרגש מאי־פעם בעולם הפיות הקסום שבראה.

"ווינטר בלו, ילדת־פיות היא אחת ההצלחות הגדולות של השנים האחרונות בתחום ספרות הנוער בישראל." מיה סלע, הארץ
"מעבר לעיסוק בילדוּת, ביחסיהורים־ילדים, בית ספר, חברות ואפילו אהבה, ספרי ווינטר בלו מבטאים אוניברסאליות. חוויית קריאה נעימה, זורמת וסוחפת." טליה דיסקין, הארץ
"הרפתקאות הנקראות בשקיקה. לעולם המופלא שיצרה אשכר נמשכות כבמגנט המוני קוראות נלהבות (ויש גם קוראים)." עלית קרפ, לאישה
"סופרת קסומה."
מאיה בניטה, מעריב לילדים
"ארבליך־בריפמן ממחישה את ייחודה כסופרת פנטזיה, הרואה בז'אנר זה כלי לשינוי חברתי." ד"ר שי רודין, הפנקס

מקט: emerald_4
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


"אתה יודע שאין לךָ ברֵרה אלא לספר להם, נכון?" היא שאלה ורכנה לעברו. הוא נראה שקוע בנקודה לא ברורה באופק. מבטו נתערפל, עיניו מצומצמות.
אגם ווֹקר העלה אדוות קטנות, ואִוושותיהן הזעירות נישאו על גב הרוח.
אמרלד התבוננה במים האפורים. כמה זמן לא היתה כאן לצדם, מניחה להם לגעת לרגע בנעליה הסגורות, ומיד לסגת בהיסוס. לא להרטיב אותן ממש. כמה זמן לא דרכו רגליה בחצץ הגרוס, בחלוקי הנחל הפזורים סביב, לא התבוננה בקצף הלבן שמביאה עמה הגאוּת, אשר עוטפת את שולי המים באִמרת תחרה חגיגית. כמה טוב ששבו לכאן. סוף־סוף הצליחה לנשום כהלכה. אולי בשל האוויר רווי המים שמעל האגם ואולי מסיבות אחרות. היא ידעה כי הרושם שיצורי־הצל צרבו בזיכרונה יישאר בו ככל הנראה לעד. אבל היא התגברה. סוף־סוף היא מסוגלת להביט באגם כפי שהוא. כפי שהיה בעבורה תמיד. היא נגעה באִמרת הקצף, ליטפה את מי האגם, זוכרת לו חסד נעורים.
רוח חזקה נשבה בעוז, פורעת את שערה, מניעה בעוצמה את המים, יוצרת גלים ומערבולות. אמרלד הידקה את מעילה האפור סביב גופה. קר. כל כך קר. ועוד מעט הכול יקפא. אגם ווקר יהפוך למראָה קפואה לבנה, כשהבבואה המשתקפת בה היא השמים המעוננים שמעל. מדי שנה הצטערה שהאגם גדול מכדי לקפוא לחלוטין ולאפשר לתושבי העיירה להופכו למגרש החְלקה על הקרח למשך חודשיים או שלושה. ובכל זאת, נהנתה ממראהו בכל חורף מחדש — חָלק, נטול גלים, כמעט נטול חיים. אחר כך, באביב, הקרח ייסדק ויתפרק לאִטו לאינספור קרחונים קטנים, והם יצופו חסרי דאגות כמיליוני שברי זכוכית, עד שלבסוף יימסו לגמרי, והמים הכחולים יפרצו החוצה וייתנו לשמש להשתקף בהם ולהוציא מתוכם זוהר מסנוור.
"אוֹלִי?" אמרה אמרלד והביטה לעברו. הוא עמד שפוף מעל קו החוף, מניח למים לגעת בקצות נעליו הגבוהות החומות.
"כן, אני יודע שאני צריך לספר," התנער אוליבר ממחשבותיו הנוּגות.
אמרלד הביטה בו וצר היה לה עליו. גם היא היתה בדיוק באותו המצב — מבולבלת, חסרת אחיזה במציאות — ממש לא מזמן.
"אתה חייב," היא שבה ואמרה, אולי משום שלא היה לה משהו אחר לומר.
אוליבר הינהן, משלים עם רוע הגזֵרה.
"אני בטוחה שיהיה לך קל יותר להתמודד עם זה ככה," הוסיפה אמרלד ונגעה קלות בכתפו, "זה לא סוף העולם, אתה יודע, זאת רק ההתחלה."
אוליבר חייך, תשוש מעומס מחשבותיו, "בעיקר כשאת שם, אֶמי," אמר לה והִטה מעט את ראשו לבחון את תגובתה.
"אבא שלך יהיה מאושר," אמרה אמרלד אחרי שתיקה קצרה.
"אני לא יכול בכלל לדמיין אותו ככה," אמר אוליבר ובעט בחלוק נחל עגוֹל לבן.
"ככה מאושר?" אמרלד לא היתה בטוחה שהיא מבינה.
"ככה ילד־פיות," תיקן אותה אוליבר והוסיף ליתר ביטחון, "או איך שלא קוראים לזה."
"אתה בַּתפקיד כבר שלושה חודשים, ואתה עדיין לא בטוח מה שמו?" ליגלגה אמרלד בעדינות, נזהרת שלא לפגוע בו יותר מדי.
אוליבר משך בכתפיו. "זה לא כל כך משנה," אמר ונשף אוויר. כעבור רגע קצר הוסיף, "את יודעת שכל העולם התערער לי פתאום."
אמרלד נאלצה להסכים. "גם שלי. אבל הוא שב וקָרַם עור וגידים, אוֹלִי. בצורה אחרת, שונה, אבל לא פחות טובה מאשר קודם."
"אני לא בטוח שאני מרגיש כמוך," אוליבר נשמע מסויג.
"זה בגלל שעד לא מזמן היית לגמרי לבד." אמרלד הושיטה לו את ידה. "אבל עכשיו אני כאן איתך."
אוליבר נאנח. "את איתי מאז סוף הקיץ. אנחנו כבר בתחילת החורף, ועדיין לא הסתגלתי."
"זה לוקח זמן," הרגיעה אותו אמרלד, אף על פי שחשה כמי שטוחן מים. הם שוחחו על הנושא הזה פעמים אינספור מאז סוף הקיץ, מאז הבחינה אמרלד באוליבר בלב מטע האוכמניות שבארץ־קסם, קצת לפני עץ האלון הגדול, בדרך לביתה של אִזמרגדה.
הרוח רישרשה בעלי העצים השפופים השתולים בשדרה שלצד הטיילת. אמרלד סובבה את ראשה. "כל כך קר. אולי נלך הביתה?"
"נלך," הסכים אוליבר.
השעה היתה חמש אחר הצהריים, וחשכה כמעט מוחלטת שררה ברחובות. הילדים פסעו לאורך הטיילת, עד שזו נפרדה מהאגם והפכה לשדרה רחבת ידיים, אז הוסיפו להלך בשדרה, עוקבים אחר תאורת הרחוב הצהבהבה.
ברק פילח את השמים, שולח עורקי זהב זוהרים לכל עבר. רעם חזק נשמע בעקבותיו. אמרלד ואוליבר החליפו מבטים מבוהלים, שהפכו בן־רגע לפרץ צחוק.
"לעולם לא נספיק להגיע!" קראה אמרלד והחלה לרוץ.
"אל תהיי קטנת אמונה!" צעק אוליבר, דולק בעקבותיה.
הם הוסיפו להתקדם, מהדקים את מעיליהם לגופם, מתנשפים, אבל אמרלד צדקה. הגשם הקדים אותם ושטף את הרחובות בבת אחת, מכה בהם ללא רַחֵם.
"אמרתי לך לקחת מטרייה!" צעק אוליבר מתוך מסך הטיפות.
"מה?" אמרלד לא שמעה דבר, רק המשיכה לרוץ בתוך וילון המים. שערה דבק לפניה. הטיפות הצולפות בזעם הכאיבו לקרקפתה.
"אמרתי לך לקחת מטרייה!" צעק שוב אוליבר, אך מיד הבין שאין בדבריו כל טעם. ראשית משום שכבר מאוחר מדי לכך, ושנית משום שאולי עכשיו אלה לא הזמן ולא המקום לחנך את אמרלד.
הם נכנסו אל בית משפחת בֶּקֶר ספוגים עד לשד עצמותיהם, מטפטפים לכל עבר טיפות גדולות.
"אלוהים, אמי, מה קרה לכם?" שאלה ווינטר והתבוננה ברחמים בשני הילדים, ואז במרצפות שלה, שעליהן נקוו אט־אט שלוליות קטנות.
"פיל אימתני התיז עלינו מלוא החדק," התנשפה אמרלד.
ווינטר גילגלה את עיניה וניגשה להביא סמרטוט.
"אמא אמרה לך לקחת מטרייה לפני שיצאת," אמרה רוּבִּי והתקרבה ברגליים יחפות אל הילדים.
"כן? ולך היא אמרה לנעול נעלי בית!" השיבה לה אמרלד ופשטה את מעילה, שהיה עתה כבד פי כמה מאשר בדרך כלל.
רובי חרצה לה לשון ונעלמה משם בדילוגים קלילים.
"לפעמים בא לי לחנוק את הילדה הזאת!" סיננה אמרלד בכעס.
אוליבר חייך ואמר שזה טבעי לגמרי, אחים קטנים תפקידם לעצבן. זהו ייעודם בחיים, אין מה לעשות.
"אוֹלִי, בוא, תוריד גם אתה את המעיל," הציעה ווינטר כששבה עם סמרטוט רצפה יבש. היא הביטה סביב. "נדמה לי שזה לא יספיק," אמרה. היא זרקה את הסמרטוט על הרצפה והתכוננה להביא אחד נוסף.
"אני חושב שכדאי שאלך הביתה," אמר אוליבר, "לא הייתי רוצה לגרום לך לעוד עבודה. בשביל זה יש לי אמא משלי…"
ווינטר חייכה וחשבה כיצד תגיב קית כשאוליבר ייכנס הביתה.
"ביי, אוֹלִי," אמרה אמרלד, "נתראה מחר בבוקר, כן?"
אוליבר הינהן ויצא מהבית, כשהוא נוטף מים.
אמרלד חלצה את נעליה, שהיו ספוגות כהוגן, ותהתה כיצד יתייבשו עד מחר, כך שתוכל לנעול אותן לבית הספר.
"פשוט תנעלי מחר את הנעליים החגיגיות שלך," ווינטר כמו קראה את מחשבותיה, "או את המגפיים משנה שעברה, אם הם עוד עולים עלייך בכלל…"
"נראה," אמרה אמרלד והחלה להתקדם לכיוון המדרגות.
"הֶפּ הֶפּ הֶפּ!" עצרה אותה ווינטר, "לאן נדמה לך שאת הולכת?"
"לחדר שלי?" ניסתה אמרלד לנחש את התשובה הנכונה.
"תראי אילו עקבות את משאירה אחרייך!" נזפה בה ווינטר והודיעה, "את לא הולכת ככה לשום מקום!"
"אז מה את מציעה שאני אעשה?" רגזה אמרלד, "שאני אישן הלילה בכניסה?"
"אוי, אל תהיי מצחיקה, אמי," התמתנה ווינטר, "אני מציעה שפשוט תורידי כאן את כל הבגדים שלך, כולל הגרביים. אני אביא לך חלוק רחצה, ותרוצי ישר למקלחת. בסדר? ממילא לא יזיק לך להפשיר קצת מהקור הזה."
אמרלד הסכימה. לא שהיתה לה ברֵרה. היא פשטה את כל בגדיה הרטובים והתפללה בלבה שאביה לא ייכנס הביתה בדיוק ברגעים אלה. המקום שבו מצאה את עצמה, ממש לצד דלת הכניסה, הטריד אותה מאוד. ואם יבוא אורח ויפתח את הדלת? ואם אוֹלִי ייזכר ששכח כאן משהו? ואם אבא יגיע? אבא אף פעם לא דופק, זה הרי הבית שלו! אך בעודה תוהה מה יעלה בגורלה ומי יהיה בר־המזל שיזכה לראות אותה במערומיה, כבר כיסתה אותה ווינטר בחלוק הרחצה הסגול המחמם שלה. לאמרלד הוקל. כעת יכלה לדלג בבטחה אל חדר האמבטיה.
המים החמים שטפו את גופה כפי שהגשם הקפוא עשה דקות ספורות קודם לכן. היא המתינה שאצבעותיה יפשירו אט־אט, עד שצבען הוורדרד הטבעי ישוב אליהן.
האם הצליחה לשכנע את אוליבר? תהתה בעודה מסבנת את גופה בסבון נוזלי בניחוח ורדים. ומתי יסתגל סוף־סוף למצב החדש? מתי תוכל להראות לו את הכתבים העתיקים שבידיה, הספונים תחת מיטתה? מתי תוכל לשתף אותו בכל חוויותיה? כמה זמן המתינה לרגע הזה, כמה זמן כמהה לכך. האם תוכל להתאפק עוד קצת? היא ידעה שעליה להתחשב בו, לתת לו לעכל את כל מה שעבר עליו בשלושת החודשים האחרונים. אחרי הכול, גם לה לקח זמן להסתגל לכל זה.
היא סגרה את ברז המים ועטפה את עצמה במגבת הצהובה הגדולה שלה. החדר היה אפוף אדים. היא תמתין עוד קצת, נשפה, מרוקנת את ריאותיה, עוד קצת ותספר לו הכול ואז, חשבה, אז לא יהיו ביניהם עוד סודות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הילדים האבודים”