שיעור הפסנתר

סיפורה של צעקה פתאומית בלב חיים שלווים, הקורעת את מארג היומיום של ילד עקשן ואֵם אוהבת ומעוררת מתח הולך ומתעצם. עד כמה יכול גורלם של אחרים להשפיע על מי שעֵדים לו?
שיעור הפסנתר (מודראטו קנטבילה), ספרה של מרגריט דיראס מ־1958, הביא לה תהילה רבה ופרץ את דרכה לצמרת הספרות.
מרגריט דיראס (1996-1914) נחשבת לאחת הסופרות הבולטות של המאה הקודמת. מיצירותיה שראו אור בעברית: המאהב, הירושימה אהובתי, הכאב וסכר נגד האוקיאנוס השקט.

מקט: shiur_psanter

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

1

“אתה מוכן לקרוא את הכתוב על הפרטיטורה שלך?” ביקשה הגברת.
“מודראטו קנטבילה,” אמר הילד.
הגברת הטעימה את התשובה בנקישת עיפרון על המקלדת. הילד לא זע, ראשו מוטה אל הפרטיטורה.
“ומה פירוש מודראטו קנטבילה?”
“אני לא יודע.”
אישה שישבה במרחק שלושה מטרים מהם פלטה אנחה.
“אתה בטוח שאינך יודע מה פירוש מודראטו קנטבילה?” שנתה הגברת.
הילד לא השיב. הגברת כבשה אנקת ייאוש ונקשה שוב בעפרונה על המקלדת. הילד לא הניד עפעף. הגברת הסתובבה.
“מדאם דֶבּארֶד, חתיכת עקשן יש לך.”
אן דֶבּארֶד נאנחה שוב.
“את מספרת לי,” אמרה.
הילד, חסר ניע ומושפל עיניים, היה היחיד ששם לב כי הערב יורד. צמרמורת עברה בו.
“אמרתי לך בשיעור האחרון, אמרתי לך בשיעור הלפני־אחרון, אמרתי לך מאה פעמים; אתה בטוח שאתה לא יודע מה זה?”
הילד לא מצא לנכון לענות. הגברת סקרה שנית את האובייקט שלמולה. חמתה בערה בה.
“הנה זה מתחיל שוב,” אמרה חרש אן דֶבּארֶד.
“האמת היא,” המשיכה הגברת, “האמת היא שאתה לא רוצה לומר.”
גם אן דֶבּארֶד סקרה את הילד מכף רגל ועד ראש, אבל באופן שונה מהגברת.
“תגיד את זה מיד!” צעקה הגברת.
הילד נראה שווה נפש לחלוטין. הוא עדיין לא פצה פה. או אז הכתה הגברת על המקלדת בשלישית, אבל כה חזק עד כי העיפרון נשבר, סמוך מאוד לכפות ידיו של הילד. הללו היו עגולות עדיין וחלביות, הן בקושי בקעו. מקושתות כעוּבּרים, הן לא זעו.
“הוא ילד לא פשוט,” העזה לומר אן דֶבּארֶד בשמץ ביישנות.
הילד הסב את ראשו לעבר הקול הזה, לעברה, בחטף, כדי לוודא את דבר קיומה, ומיד חזר אל עמדת האובייקט שלו מול הפרטיטורה. ידיו נותרו מקושתות.
“לא מעניין אותי אם הוא פשוט או לא, מדאם דֶבּארֶד,” אמרה הגברת. “פשוט או לא, עליו לציית, אחרת…”
בפרק הזמן שחלף מרגע אמירת הדברים, רעש הים חדר מבעד לחלון הפתוח, ואיתו שאונה העמום של העיר בשלהי אחר הצהריים האביבי.
“בפעם האחרונה: אתה בטוח שאינך יודע?”
סירת מנוע חלפה בתוך מסגרת החלון הפתוח. הילד המוסב אל הפרטיטורה בקושי זז — רק אמו ידעה זאת — בעת שהסירה עברה בדמו. נהימת המנוע נשמעה בכל רחבי העיר. סירות העינוגים לא היו דבר שבשגרה. השמים נצבעו בוורדרדות בין־הערביים. בחוץ, על הרציפים, ילדים אחרים נשאו את מבטם.
“אתה בטוח במאה אחוז? בפעם האחרונה, אתה בטוח?”
סירת המנוע חלפה שוב.
הגברת השתאתה לנוכח עוצמת העקשנות. כעסה הוכנע, והיא נעצבה על אפסות חשיבותה בעיני הילד, שעם זאת יכלה לכפות עליו שידבר במחי יד, אלא שצחיחות גורלה נגלתה לה פתאום.
“איזה מקצוע, איזה מקצוע, איזה מקצוע,” היא קוננה.
אן דֶבּארֶד לא הגיבה על הדברים, אבל ראשה נטה מעט כאילו ביקש, אולי, להביע הסכמה.
סירת המנוע חדלה סוף־סוף לחצות את מסגרת החלון הפתוח. שאון הים התגבר, לאין שיעור, בשתיקה של הילד.
“מודראטו?”
הילד פשט את אצבעות כף ידו, הניע אותה וגירד קלות באחורי השוק שלו. תנועת ידו היתה חופשית, וייתכן כי שיכנעה את הגברת בתום לבו.
“לא יודע,” הוא אמר לאחר הגירוד.
צבעי השקיעה הפכו בבת־אחת כה נשגבים, ששׂערו הבלונדיני של הילד השתנה לאורם.
“זה קל,” אמרה הגברת ברוגע יחסי.
היא מחטה את אפה ארוכות.
“איזה ילד יש לי,” אמרה אן דֶבּארֶד דווקא בחדווה. “איזה ילד יָלַדתי, ואיך יצא לי ילד עקשן כל כך…”
הגברת החליטה שאל לה להגיב על יוהרה כזאת.
“פירושו,” היא אמרה לילד, מובסת, “בפעם המאה, פירושו ‘מתון ושירתי’.”
“מתון ושירתי,” אמר הילד בפיזור דעת גמור.
הגברת הסתובבה לאחור.
“לא ייאמן, בחיי.”
“זה נורא,” אישרה אן דֶבּארֶד בבת צחוק, “הוא עקשן כמו פרד, זה נורא.”
“תתחיל שוב,” אמרה הגברת.
הילד לא התחיל שוב.
“תתחיל שוב, אמרתי.”
אלא שהילד לא זע. שאון הים שב ונשמע בדממת העקשנות שלו. השמים הוורידו עוד בפרץ תנופה אחרון.
“אני לא רוצה ללמוד פסנתר,” אמר הילד.
ברחוב, מתחת לבניין, הידהדה צעקה של אישה. זו היתה צעקה ארוכה, מתמשכת, חדה כל כך עד שניפצה את שאון הים. ולפתע נקטעה, באִבחה.
“מה זה היה?” קרא הילד.
“משהו קרה,” אמרה הגברת.
שאון הים התעורר שוב. אבל השמים הוורודים החלו להחוויר.
“לא,” אמרה אן דֶבּארֶד, “זה שום דבר.”
היא קמה מכיסאה וניגשה אל הפסנתר.
“איזו עצבנות,” אמרה הגברת והביטה אל השניים בתוכחה.
אן דֶבּארֶד תפסה את הילד בכתפיו, לחצה עליהן עד כאב, וכמעט שצעקה:
“חייבים ללמוד פסנתר. חייבים.”
גם הילד רעד, בגלל אותו פחד גדול.
“אני לא אוהב פסנתר,” הוא מילמל.
צעקות נוספות, מפוזרות, מגוונות, החליפו את הצעקה הראשונה. הן אישרו התרחשות שכבר חלפה, ומכאן שהפכה מרגיעה. והשיעור נמשך.
“חייבים,” אמרה אן דֶבּארֶד, “חייבים.”
הגברת נדה בראשה לאות התנגדות לרכות רבה כל כך. דמדומים החלו לפשוט על הים, והשמים דהו טיפין טיפין. רק המערב הוסיף להיות אדום, עד שנמחק.
“למה?” שאל הילד.
“המוזיקה, אהובי…”
הילד התמהמה, ניסה להבין, לא הבין, אבל קיבל זאת.
“בסדר. אבל מי צעק?”
“אני מחכה,” אמרה הגברת.
הוא התחיל לנגן. המוזיקה האפילה על המולת הקהל שהחל להתקבץ על הרציף, מתחת לחלון.
“תראי מה זה,” אמרה אן דֶבּארֶד בעליצות, “את רואה?”
“אילו רק רצה,” אמרה הגברת.
הילד סיים את הסוֹנָטינה שלו. לפתע פלשה ההמולה מלמטה אל תוך החדר, מטילת שֹררה.
“מה קרה?” שאל הילד שוב.
“תתחיל שוב,” אמרה הגברת. “ואל תשכח: מודראטו קנטבילה. תחשוב על שיר ערש ששרים לך.”
“אני אף פעם לא שרה לו,” אמרה אן דֶבּארֶד. “הערב הוא יבקש ממני לשיר לו שיר אחד, והוא יבקש כל כך יפה שלא אוכל לסרב לו.”
הגברת לא אבתה לשמוע. הילד התחיל לנגן שוב את הסונטינה של דיאָבֶּלי.
“המפתח הוא סי במול,” אמרה הגברת בקול חד, “אתה שוכח את זה לעתים קרובות מדי.”
קולות גברים ונשים בהולים שהלכו והתרבו עלו מן הרציף. נראה שכולם אומרים דבר אחד שאי־אפשר להבינו. הסונטינה המשיכה בדרכה ללא שום תקלה, אלא שהפעם, בעיצומה, הגברת לא יכלה עוד.
“עצור.”
הילד עצר. הגברת פנתה אל אן דֶבּארֶד.
“זה ברור, קרה משהו רציני.”
שלושתם ניגשו אל החלון. בצד שמאל של הרציף, כעשרים מטר מהבניין, נוצרה התקהלות בכניסה לבית קפה. אנשים הגיעו בריצה מכל הרחובות הסמוכים והצטופפו יחד. כולם הסתכלו אל תוך בית הקפה.
“מה יהיה בסופה של השכונה הזאת…” אמרה הגברת. היא הסתובבה אל הילד ונטלה את זרועו. “תתחיל שוב, בפעם האחרונה, במקום שבו עצרת.”
“מה קורה שם?”
“הסונטינה שלך.”
הילד ניגן. הוא המשיך בסונטינה באותו מקצב שניגן בו קודם, וכיוון שהשיעור עמד להסתיים, הוא עידן אותה כמצופה ממנו: מודראטו קנטבילה.
“כשהוא מציית ככה, זה מגעיל אותי קצת,” אמרה אן דֶבּארֶד. “אני לא יודעת מה אני רוצה, את מבינה, זה עינוי.”
הילד המשיך לנגן היטב.
“איזו דוגמה את נותנת לו עכשיו, מדאם דֶבּארֶד,” העירה הגברת כמעט בעליצות.
הילד עצר.
“למה עצרת?”
“חשבתי…”
הוא המשיך בסונטינה שלו כפי שנדרש. שאון ההמון העמום הוסיף להתגבר ונעשה כעת כה חזק, גם בקומה זו של הבניין, עד ששטף את המוזיקה.
“אל תשכח את הסי במול,” אמרה הגברת, “בלעדיו זה לא יהיה מושלם.”
הסונטינה המשיכה להתגלגל, התעצמה והגיעה לאקורד האחרון שלה. השעה הגיעה לסיומה. הגברת הודיעה שהשיעור נגמר להיום.
“יהיו לך צרות צרורות עם הילד הזה, מדאם דֶבּארֶד, תשמעי מה שאני אומרת לך.”
“זה כבר התחיל, הוא משגע אותי.”
אן דֶבּארֶד השפילה את ראשה, ועיניה נעצמו בחיוך סחוף־כאב של חבלי לידה בלתי נגמרים. למטה אי־אלו צווחות, קריאות שקיבלו פשר כעת, העידו על התרחשותו של מאורע לא־מוכר.
“מחר כבר נדע מה קרה,” אמרה הגברת.
הילד רץ אל החלון.
“מכוניות מגיעות,” הוא אמר.
ההמון חסם את דלת הכניסה לבית הקפה משני צדיה והוסיף לגדול, אם כי בזרם מדולדל יותר, נגרף מהרחובות הסמוכים, מרשים פי כמה מכפי שניתן היה לשער. העיר התרבתה. האנשים התפלגו ופערו ביניהם ערוץ כדי לפַנות מעבר לטנדר שחור. שלושה גברים יצאו ממנו ונכנסו לבית הקפה.
“משטרה,” אמר מישהו.
אן דֶבּארֶד התעניינה אצלו.
“מישהו מת. אישה.”
היא השאירה את בנה בכניסה לבניין של מדמואזל ז’ירוֹ, הצטרפה להתקהלות בחזית בית הקפה, פילסה את דרכה פנימה והגיעה לשורה הראשונה, שבה ראו. האנשים צבאו על החלונות הפתוחים, מאובנים לנוכח המחזה. בירכתי בית הקפה, באפלולית החדר האחורי, אישה היתה מוטלת על הרצפה ללא ניע. גבר גהר עליה, לפת את כתפיה וקרא לה חרש.
“אהובתי. אהובתי.”
הוא הסתובב אל ההמון, הסתכל בו, ועיניו נראו. כל מבע נפשט מעליהן, למעֵט זה הצלוּף, המצולק לעד, הניגף מן העולם, של תשוקתו. השוטרים נכנסו. בעלת המקום עמדה זקופה ונשואת פנים ליד הבר שלה וחיכתה להם.
“ניסיתי להתקשר אליכם כבר שלוש פעמים.”
“אישה אומללה,” אמר מישהו.
“למה?” שאלה אן דֶבּארֶד.
“אף אחד לא יודע.”
בטירופו השתרע הגבר על גופהּ חסר החיים של האישה. אחד המפקחים אחז בזרועו ומשך אותו מעלה. האיש לא התנגד. דומה כי כל שריד של כבוד עצמי עזב אותו לעולמים. הוא תלה במפקח מבט שעדיין היה מוסח מיתר העולם. המפקח הִרפה ממנו, הוציא מכיסו פנקס, עיפרון, ביקש ממנו להזדהות והמתין.
“אין שום טעם. לא אגיד כלום עכשיו,” אמר האיש.
המפקח לא התעקש אלא הצטרף אל עמיתיו, שתיחקרו את בעלת הבית אשר ישבה לשולחן המרוחק ביותר בחדר האחורי.
האיש התיישב ליד האישה המתה, ליטף את שׂערה וחייך אליה. איש צעיר שמצלמה תלויה על חזהו הגיע בריצה אל פתח בית הקפה וצילם אותו כך, יושב ומחייך. לאור ההבזק אפשר היה לראות שהאישה צעירה, ושדם ניגר מפיה בזרזיפים דקיקים והכתים גם את פניו של הגבר שנשק לה. מישהו בקהל אמר, “זה דוחה,” והלך לו.
האיש השתרע שוב לצד גופתה של האישה, אבל למשך זמן קצר יותר. אחר כך, כאילו קץ בכך, הוא קם שוב על רגליו.
“אל תיתנו לו ללכת,” צעקה בעלת הבית.
אלא שהאיש לא קם אלא כדי להיטיב להישכב מחדש, קרוב יותר, לצד הגופה. הוא נשאר בתנוחה זו, כמתוך איזו החלטיות שלֵווה, אחז בה שוב בשתי ידיו והצמיד את פניו לפניה, אל הדם שבפיה.
ואולם המפקחים סיימו לגבות עדות מבעלת הבית, ובצעד איטי, שלושתם בשורה אחת, ניגשו אליו בארשת זהה של שעמום עמוק.
הילד, שישב בצייתנות בכניסה לבניין של מדמואזל ז’ירו, קצת שכח. הוא פיזם את הסונטינה של דיאבלי.
“זה שום דבר,” אמרה אן דֶבּארֶד. “נלך הביתה.”
הילד הלך אחריה. תגבורת של כוחות משטרה הגיעה — מאוחר מדי ושלא לצורך. כשחלפו על פני בית הקפה יצא מתוכו הגבר, מוקף במפקחים. ההמון פינה לו מעבר בשתיקה.
“לא הוא צעק,” אמר הילד. “הוא לא צעק.”
“לא הוא. אל תסתכל.”
“תגידי לי למה.”
“אני לא יודעת.”
האיש פסע בצייתנות אל הטנדר. אבל כשהגיע סמוך לו, הוא התנער מהמפקחים בדממה ורץ בכל כוחו לכיוון הנגדי, לעבר בית הקפה. אולם משהגיע אליו, אורותיו כבו. הוא עמד תחתיו ואחר נפנה ללכת בעקבות המפקחים בחזרה אל הטנדר ונכנס לתוכו. אפשר שאז התייפח, אבל החשכה שירדה איפשרה לראות רק את העווית המוכתמת בדם והרוטטת של פניו, ולא אם זולגות עליהן דמעות.
“נו, באמת,” אמרה אן דֶבּארֶד כשהגיעו לשדֵרות־הים, “הלוא יכולת לזכור את זה פעם אחת ולתמיד. מודראטו פירושו מתון, וקנטבילה פירושו שירתי. זה קל.”