חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה

אבוד בין צללי המדפים, אני כמעט נופל מהסולם. אני בדיוק באמצע הדרך למעלה. רצפת חנות הספרים רחוקה מתחתי, אדמת כוכב הלכת שהותרתי מאחורי. קצות המדפים נישאים במעורפל גבוה מעלי, וחשוך שם למעלה – הספרים ניצבים צפופים זה ליד זה, ולא מרשים לאף קרן אור לחדור ביניהם. אולי גם האוויר דליל. נדמה לי שאני רואה עטלף.

אני מחזיק בכל כוחי, יד אחת בסולם, האחרת בקצה מדף, והאצבעות מהודקות עד לוֹבן. העיניים שלי מאתרות שורה מעל למפרקי האצבעות, סורקות את שִׁדרות הספרים – ושם אני מאתר אותו. הספר שאני מחפש.

אבל תנו לי להתחיל מהתחלה.

קוראים לי קליי ג’אנון, ואלה היו ימים שבהם בקושי נגעתי בנייר.

הייתי יושב ליד שולחן המטבח שלי ומתחיל לסרוק מודעות דרושים במחשב הנייד, אבל אז לשונית בדפדפן שלי היתה מהבהבת, תשומת ליבי היתה מוסחת, והייתי לוחץ על קישור לכתבת מגזין ארוכה על ענבי יין שהונדסו גנטית. הכתבה היתה ארוכה מדי, למען האמת, אז הייתי מוסיף אותה לרשימת הקריאה שלי. ואז הייתי לוחץ על קישור אחר לביקורת על ספר. הייתי מוסיף גם את הביקורת לרשימת הקריאה שלי, ואז מוריד את הפרק הראשון של הספר – השלישי בסדרה על משטרת ערפדים. ואז, כשמודעות הדרושים כבר נשכחו ממני, הייתי מוצא מקלט בסלון, מניח את המחשב הנייד על הבטן שלי וקורא כל היום. היה לי הרבה זמן פנוי.

הייתי מובטל, תוצאה של התכווצות גדולה בשרשרת המזון האמריקנית בתחילת המאה עשרים ואחת, שהותירה אחריה רשתות המבורגרים פושטות רגל ואימפריות סושי מנופצות.

העבודה שממנה פוטרתי היתה במשרדי התאגיד של ניו־בייגל, שלא שכנו בניו־יורק, או בכל מקום אחר שיש בו מסורת בייגלים ענפה, אלא כאן בסן־פרנסיסקו. החברה היתה קטנה מאוד וחדשה מאוד. ייסדו אותה שני עובדי גוגל לשעבר שכתבו תוכנה שנועדה לעצב ולאפות את הבייגל האידיאלי: מבחוץ חלק ופריך, מבפנים בצקי ורך, וכל כולו עיגול מושלם. זו היתה העבודה הראשונה שלי אחרי שסיימתי את לימודי האמנות. התחלתי כמעצב וייצרתי חומרים שיווקיים שיסבירו ויקדמו את טבעת הבצק הטעימה: תפריטים, קופונים, תרשימים, פוסטרים לחלונות ראווה, ופעם אחת אפילו חוויית דיינר שלמה לתערוכת מאפים.

היו דברים רבים לעשות. בהתחלה, אחד מהגוגלרים לשעבר ביקש ממני לנסות לעצב מחדש את לוגו החברה. הוא היה מורכב מאותיות גדולות בכל צבעי הקשת שקפצו מתוך עיגול חום חיוור. הוא נראה כאילו נעשה בתוכנת ״צייר״. עיצבתי אותו מחדש באמצעות גופן חדשני עם סֶריפים שחורים חדים שהזכיר קצת את הזוויות המרובעות והעוקָצים של האותיות העבריות. הוא נתן לניו־בייגל כובד משקל כלשהו, והעניק לי פרס מסניף סן־פרנסיסקו של האיגוד האמריקני לעיצוב. ואז, כשציינתי בפני הגוגלרית לשעבר האחרת שאני יודע לכתוב קוד (בערך), היא מינתה אותי לאחראי על אתר האינטרנט. אז עיצבתי גם אותו מחדש, ואז ניהלתי תקציב שיווק קטן שהיה מיועד למילות חיפוש כמו ״בייגל״, ״ארוחת בוקר״ ו״טופולוגיה״. הייתי גם קולו של @NewBagel בטוויטר ומשכתי כמה מאות עוקבים בעזרת תערובת של פרטי טריוויה על ארוחות בוקר וקופונים דיגיטליים.

דבר מכל אלה לא ייצג את השלב המופלא הבא באבולוציה האנושית, אבל אני למדתי כל מיני דברים והתקדמתי בסולם הדרגות. אבל אז הכלכלה נקלעה לצניחה חופשית, והתברר שבזמני מיתון אנשים מעוניינים בבייגלים המאורכים הישנים והטובים, ולא בבייגלים חלקים דמויי ספינת חלל, גם אם מפוזרים עליהם גריסי מלח מדויקים.

הגוגלרים לשעבר היו מורגלים בהצלחה, ולא ויתרו בקלות. הם מיתגו את עצמם מחדש והפכו ל’בייגל ירושלים העתיקה’, ונטשו את האלגוריתם לחלוטין, כך שכעת הבייגלים החלו לצאת מפויחים ושונים זה מזה. הם הורו לי לעצב את האתר כך שייראה מזמנים עברו, משימה שהכבידה על ליבי ולא העניקה לי אף פרס מאיגוד העיצוב האמריקני. תקציב השיווק קטן, ואז נעלם. היה פחות ופחות מה לעשות. לא למדתי שום דבר ולא התקדמתי לשום מקום.

לבסוף הגוגלרים לשעבר הרימו ידיים ועברו לקוסטה ריקה. התנורים התקררו ואתר האינטרנט החשיך. לא נותר כסף לפיצויים, אבל יכולתי לשמור לעצמי את המק־בוק של החברה ואת חשבון הטוויטר.

ואז, אחרי פחות משנה של תעסוקה, הייתי מובטל. נראה שלא רק שרשרת המזון האמריקנית התכווצה. אנשים התגוררו במוטלים ובערי אוהלים. כל הכלכלה נראתה פתאום כמו משחק כיסאות מוזיקליים, וידעתי שעלי למצוא כיסא, כל כיסא, כמה שיותר מהר.

התרחיש היה מדכא כשלקחתי בחשבון את התחרות. היו לי חברים מעצבים כמוני, אבל הם כבר עיצבו ארבעה אתרים מפורסמים בקנה מידה עולמי, או ממשקי מגע מתקדמים, לא רק לוגו למפעל בייגלים יומרני. היו לי חברים שעבדו באפל. החבר הכי טוב שלי, ניל, ניהל חברה משלו. אם הייתי נשאר בניו־בייגל שנה נוספת, מצבי היה טוב, אבל לא שרדתי די זמן כדי לבנות תיק עבודות, ואפילו להצטיין במשהו. היו לי תזה מבית־הספר לאמנות על טיפוגרפיה שוויצרית (1983-1957) ואתר אינטרנט עם שלושה דפים.

אבל המשכתי לעבור על מודעות הדרושים. הסטנדרטים שלי החלו להתמתן מעט עם הזמן. בתחילה התעקשתי לעבוד רק בחברה בעלת מטרה שאני מאמין בה, ואז חשבתי שאולי זה יהיה בסדר כל עוד אלמד משהו חדש. לאחר מכן החלטתי שזו לא יכולה להיות חברה מרושעת. עכשיו שירטטתי מחדש את גבולות ההגדרה האישית שלי ל״מרושעת״.

העיתון הוא שהציל אותי. גיליתי שאני יכול להישאר ממוקד בחיפוש העבודה אם אני מרחיק את עצמי מהאינטרנט, אז הייתי מדפיס ערימה של מודעות דרושים, משליך את הטלפון שלי למגירה ויוצא להליכה. הייתי מקמט את המודעות שדרשו יותר מדי ניסיון ומשליך אותן לפחי האשפה הירוקים והעקומים בדרך, כך שעד שהתשתי את עצמי ועליתי על אוטובוס חזרה הביתה, היו לי שתיים או שלוש מודעות מבטיחות מקופלות בכיס האחורי שלי, מוכנות שאטפל בהן.

המנהג הזה אכן הוביל אותי למציאת עבודה, אם כי לא כמו שציפיתי.

סן־פרנסיסקו היא מקום טוב להליכות אם יש לכם רגליים חזקות. העיר היא מרובע זעיר, זרועה גבעות תלולות, ושלושה מצדדיה גובלים במים. כתוצאה מכך, מכל מקום נשקפים נופים מפתיעים. אתם יכולים ללכת בעיר, להתעסק בעניינים שלכם כשבידכם חופן מודעות מודפסות, כשלפתע האדמה תצנח מטה ותשקיפו ישירות אל המפרץ ואל הבניינים המאירים בכתום וּורוד. הסגנון האדריכלי של סן־פרנסיסקו לא התפשט למקומות אחרים ברחבי הארץ, ואפילו בעיני מי שגר כאן ורגיל אליו הוא מעניק נופך מוזר לנופים מסביב: כל הבתים גבוהים וצרים, והחלונות נראים כמו עיניים ושיניים, עיטורים על עוגת חתונה. ומאחורי הכול, אם עומדים בכיוון הנכון, בוהקת במעורפל רוח הרפאים הקלושה של גשר שער הזהב.

עקבתי אחרי נוף מוזר אחד במורד כמה מדרכות תלולות, ואז פסעתי לאורך המים. חלפתי על פני שורת מזחים ישנים – הקפדתי לעקוף את קדירת הדגים הרועשת של צריף הדייגים – וצפיתי במסעדות מאכלי ים נמוגות ומתחלפות בחברות הנדסה ימית ואז בסטארט־אפים של רשתות חברתיות. לבסוף, כשהבטן שלי רעמה ואותתה שהיא מוכנה לארוחת הצהריים, הסתובבתי בחזרה אל העיר.

בכל פעם שפסעתי ברחובות סן־פרנסיסקו חיפשתי שלטי דרושים בחלונות הראווה – מה שבדרך כלל לא עושים, נכון? כנראה הייתי צריך לפתח יותר חשדנות כלפיהם. עסקים לגיטימיים מפרסמים בקרייגליסט.

ואכן, חנות הספרים ללא הפסקה לא נראתה כמו עסק לגיטימי:

דרושים עובדים

משמרת לילה

דרישות מיוחדות

תנאים טובים

עכשיו: הייתי די בטוח ש״חנות הספרים ללא הפסקה״ זה לשון נקייה למשהו אחר. החנות עמדה ברחוב ברודווי, חלק של העיר שדורש לשון נקייה. טיול הדרושים שלי הרחיק אותי מאוד מהבית. המקום שליד חנות הספרים נקרא בּוּטי’ז, ועל השלט שלו היו רגלי ניאון מצטלבות ונפתחות.

דחפתי את דלת הזכוכית של חנות הספרים. פעמון צילצל בעליצות למעלה, ונכנסתי לאט פנימה. באותו רגע לא הבנתי איזה סף חשוב חציתי.

בפנים: דמיינו את הצורה והגודל של חנות ספרים רגילה הפוכה על צידה. החלל היה צר עד כדי גיחוך וגבוה עד כדי סחרחורת, והמדפים נערמו זה על זה עד למעלה – שלוש קומות של ספרים, אולי יותר. היטיתי את צווארי לאחור (למה חנויות ספרים תמיד מכריחות אותנו לעשות דברים איומים לצוואר שלנו?) והמדפים נמוגו אל הצללים באופן שרמז שהם עשויים להמשיך הלאה לנצח.

המדפים היו צפופים מאוד, והרגשתי כאילו אני עומד על סיפו של יער – לא יער קליפורני ידידותי, אלא יער טרנסילבני עתיק, יער מלא בזאבים ובמכשפות ובשודדים עם פגיון, וכולם מחכים בצללים שבין קרני הירח. היו שם סולמות צמודים למדפים שהיו יכולים לנוע מצד לצד. אלה לרוב נראים מקסימים, אבל כאן, נמתחים מעלה אל החשכה, הם נראו מאיימים. הם ליחששו שמועות על תאונות באפלה.

אז נותרתי בחלק הקדמי של החנות, שם אור בהיר של אמצע היום נהר פנימה וכנראה הרחיק את הזאבים. הקיר שסביב הדלת ומעליה היה עשוי זכוכית, שמשות מרובעות ועבות קבועות ברשת ברזל שחורה, ועל פניהן קשת של אותיות מוזהבות גבוהות שהכריזה (בהיפוך):

מתחת, בתוך חלל הקשת, היה סמל – שתי ידיים, פרושות במלואן, מתרוממות מתוך ספר פתוח.

אז מי הוא מר פֶּנוּמְבְּרָה?

״שלום לך,״ נשמע קול שקט מהמדפים. דמות הגיחה – גבר גבוה ורזה כמו אחד הסולמות, ועליו תלויים חולצה מכופתרת באפור בהיר וקרדיגן כחול. הוא התנודד לעברי ונתמך בידו הארוכה במדפים. כשיצא מבין הצללים, ראיתי שהסוודר שלו תואם את עיניו, שהיו אף הן כחולות, ושקועות בקיני קמטים. הוא היה מבוגר מאוד.

הוא הינהן אלי ונופף חלושות. ״אילו דפים אתה מחפש במדפים?״

זו היתה שורה טובה, ומסיבה כלשהי היא גרמה לי להרגיש בנוח. שאלתי, ״אני מדבר עם מר פנומברה?״

״אני פנומברה״ – הוא הינהן – ״ואני ממונה על המקום הזה.״

לא ידעתי שזה מה שאני עומד לומר, עד שאמרתי: ״אני מחפש עבודה.״

פנומברה מיצמץ פעם אחת, ואז הינהן והתנודד אל שולחן שניצב ליד דלת הכניסה. השולחן היה עשוי גוש עצום של עץ כהה מלא טבעות, מבצר מוצק בקצה היער. ודאי אפשר להגן עליו במשך ימים אם המדפים יצורו עליו.

״עבודה.״ פנומברה הינהן שוב. הוא התיישב אל השולחן ונשא אלי את מבטו מאחורי גוש העץ הגדול. ״עבדת פעם בחנות ספרים?״

״טוב,״ אמרתי, ״בזמן הלימודים מילצרתי במסעדת דגים, והבעלים מכר את ספר הבישול שלו.״ קראו לו ‘הקוד הסודי’, והוא פירט שלושים ואחת דרכים שונות ל— אתם מבינים. ״זה בטח לא נחשב.״

״לא, זה לא, אבל לא משנה,״ אמר פנומברה. ״ניסיון קודם בתעשיית הספרים לא יועיל לך כאן.״

רגע – אולי המקום הזה הוא באמת כולו ארוטיקה. העפתי מבט לצדדים, אבל לא נתקלתי בשום חזייה, קרועה או לא. למעשה, ממש לידי היתה ערימה מאובקת של ספרי דשיאל האמט על שולחן נמוך. סימן טוב.

״ספר לי,״ אמר פנומברה. ״על ספר שאתה אוהב.״

ידעתי מייד מה אענה. אין שום תחרות. אמרתי לו, ״מר פנומברה, לא מדובר בספר אחד, אלא בסדרה. זו לא הכתיבה הטובה ביותר, והיא כנראה ארוכה מדי והסוף איום ונורא, אבל קראתי אותה שלוש פעמים, ופגשתי את החבר הכי טוב שלי כי שנינו אהבנו אותה כל כך בכיתה ו’.״ נשמתי עמוק. ״אני אוהב את ‘עלילות שירת הדרקון’.״

פנומברה זקף גבה, ואז חייך. ״טוב, טוב מאוד,״ הוא אמר, וחיוכו התרחב וחשף שיניים לבנות צפופות. ואז הוא צימצם את עיניו, ומבטו נע מעלה ומטה. ״אבל אתה יכול לטפס על סולם?״

וכך מצאתי את עצמי על הסולם הזה, בגובה רצפת הקומה השלישית, לא כולל הרצפה, בחנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה. הספר שנשלחתי לחפש נקרא ‘אל־אַסְמָרי’, והוא כרגע במרחק 150 אחוז מאורך זרועי השמאלית. אין ספק שעלי לחזור אל הרצפה ולהזיז את הסולם. אבל פנומברה צועק מלמטה, ״רכון, נערי! רכון!״

וואו, כמה שאני רוצה את העבודה הזאת.