החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ראייה עיוורת

מאת:
מאנגלית: חגי אברבוך | הוצאה: | 2009 | 304 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

34.00

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

‫דמיינו לעצמכם שאתם חיים בשנת 2082…
סירי קיטון עבר כריתת חצי-מוח בהיותו ילד, וכעת אינו יכול להבין את רגשותיכם אלא במונחים של תרשימי זרימה. יוקא סראסטי הוא בן לזן נכחד ששחזרתם באמצעות גנטיקה משוכללת, וכיום נתון למרותכם נגד רצונו. אתם רואים בו משרת רב-עוצמה. הוא, מעצם היותו ערפד, רואה בכם חלבון.‬ אייזק ספינדל הוא ביולוג שחושיו הורחבו עד שהוא מסוגל לטעום מידע. עם זאת, אינו מסוגל לחוש את עורו-שלו, מה שלא מונע ממנו להפעיל את קסמו על סוזן ג'יימס, בלשנית מבריקה שפיצלה את אישיותה באופן כירורגי כדי להיטיב לתקשר עם העולם.  מדענים אלה מהווים רק חלק מן המשלחת השפויה – פחות או יותר – ששיגרתם כדי ליצור מגע ראשון עם חייזרים שעדיין אינכם יודעים עליהם דבר. שלחתם אליהם את החזית הטכנולוגית שלכם, ולכן אתם מרשים לעצמכם לקוות לטוב. עוד תשלמו על כך ביוקר.
על המחבר: פיטר וואטס הוא סופר מדע בדיוני יליד קנדה וביולוג ימי בהכשרתו. ספריו מצטיינים בחזיונות טכנולוגיים, בעולמות אפלים כמעמקי אוקיינוסים – מרהיבי עין, מלאי דמיון ומשכנעים.
מן הביקורת: "ראייה עיוורת משלב אקשן מסחרר עם חקירה מרתקת של טבע התודעה" – Publisher's Weekly.
"במיומנות רבה, משתמש וואטס בדמויותיו העשירות והמפותחות כדי להציג תיאוריות הנמצאות בחזית המדע" – Washington Post.

מקט: 4-317-11
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירת הספר באתר סימניה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


"דם משמיע רעש."
– סוזן וגה

דמיין לעצמך שאתה סירי קיטון. אתה קם לתחייה מלאה ייסורים, מתנשם בכבדות אחרי דום נשימה שנמשך זמן שיא של מאה וארבעים יום. אתה יכול לחוש את הדם שלך, מתוק כמו סירופ מרוב דובוטמין וליו-אנקפלין, נדחק בעורקים שהצטמקו אחרי חודשים של שהייה במצב המתנה. הגוף מתנפח בהדרגה, בכאב; כלי דם מתרחבים; בשר מתקלף מבשר; צלעות מתפצחות באוזניך בכיפוף פתאומי שכבר אינן מורגלות בו. מפרקיך חורקים מחוסר שימוש. אתה איש מקל, תקוע באיזו התאבנות חיים מסולפת.

היית צורח לוּ יכולת לנשום.

ערפדים עשו זאת כל הזמן, אתה זוכר. זו הייתה דרך הטבע שלהם, האופן הייחודי בו שימרו משאבים. הם יכלו ללמד את בני-מינך כמה דברים על איפוק, אלמלא חיסלה אותם בשחר ההיסטוריה אותה רתיעה מגוחכת מזוויות ישרות. אולי הם עדיין יכולים, כעת שחזרו, הוקמו מן הקבר בכוח הוודו הפליאוגנטי, נתפרו מגרוטאות גנים ומח עצם מאובן רווי בדם של סוציופתים ואוטיסטים בעלי יכולת תפקוד גבוהה. אחד מהם מפקד על משימה זו ממש. בגופך נח מלוא החופן גנים שלו כדי שגם אתה תוכל לקום מהמתים, כאן, על סף החלל הבין-כוכבי. איש אינו ממשיך הלאה מצדק מבלי להפוך לערפד, במידה זו או אחרת.

עקב בצד אגודל, הכאב מתחיל לסגת. אתה מעורר את השתלים שלך וניגש לבחון את סימני חייך: רק בעוד דקות ארוכות יגיב גופך במלואו לפקודות תנועתיות, רק בעוד שעות יחדל הכאב. הכאב הוא תופעת לוואי בלתי נמנעת. זה בדיוק מה שקורה כשאתה משחבר תת-שגרות ערפדיות לקוד אנושי. שאלת פעם על משככי כאבים, אבל חסימות עצביות פוגעות בהפעלה מחדש של תהליך חילוף החומרים. תתמודד, חייל.

אתה תמה אם כך חשה צ'לסי, לקראת הסוף. אבל זה מעורר כאב נוסף, מסוג אחר לגמרי, אז אתה חוסם אותו ומתרכז בחיים המפלסים דרכם חזרה לגפיך. אתה סובל בשקט, ובודק ביומן הספינה נתונים טריים של חישה-מרחוק.

אתה חושב: לא יכול להיות. כי אם כן, אתה בחלק הלא נכון של היקום. אינך במקום הראוי, בחגורת קויפר, אלא הרחק מעל מישור המילקה ועמוק בתוך ענן אורט, ממלכת השביטים ארוכי-המחזור המכבדים בנוכחותם את השמש פעם במיליון שנה. הגעת אל תוך החלל הבין-כוכבי, מה שאומר (אתה מעלה שעון מערכת) שהיית אל-מת מעל אלף ושמונה מאות יום.

הארכתָ בשנתך כמעט חמש שנים. מכסה ארון הקבורה שלך מחליק. גופך הגווייתי משתקף מן המחיצה הממורטת שממול, דג ריאה מיובש הממתין לגשמים. שלפוחיות של תמיסת מלח איזוטונית נצמדות לגפיך כמו ההפך מטפילים שזללו לשובעה, ההפך מעלוקות. אתה נזכר במחטים שחדרו פנימה רגע לפני שכיבו אותך, בימים שוורידיך היו יותר מסיבים יבשים ומעוקמים של בשר בקר משומר.

השתקפותו של ספינדל בוהה בך מן התרמיל שלו, היישר לימינך. פניו חיוורות ושלדיות כמו שלך. עיניו הרחבות, השקועות, רוטטות בחוריהן בעודו רוכש שוב את קישוריו, ממשקי חישה כה כבירים, עד שהשתלים שלך, טריים מהמדף, הם בקושי תיאטרון צלליות בהשוואה.

אתה שומע שיעול ואוושת גפיים החולפות ממש מעבר לשדה ראייתך, תופס בזווית העין הבזקים של תנועה המשתקפת היכן שיתר חברי הצוות מתחילים להתעורר.

"מה – " קולך בקושי לחישה צרודה, "…קורה…?" ספינדל מניע את לסתו. עצם נסדקת בקול.

"….זזזיינו אותנו," הוא לוחש. עוד לא פגשת את החייזרים, וכבר הם עוקפים אותך בסיבוב.

אז גררנו את עצמנו מהמתים: חמישה פגרים במשרה חלקית, עירומים, צפודים, בקושי מסוגלים לנוע באפס כבידה. הגחנו מהארונות שלנו כמו עש שנקרע טרם זמנו מהגולם, עדיין חצי תולעת. היינו בודדים וחסרי אונים וסטינו מהמסלול, ונדרש מאמץ מודע כדי לזכור: לעולם לא היו מסכנים את חיינו שלא לצורך.

"בוקר, קומיסר." אייזק ספינדל הושיט יד רועדת, נטולת חישה אל כפפות המשוב שבתחתית תרמילו. ישר מאחוריו נחה סוזן ג'יימס, מקופלת לכדור עוברי רפוי, ממלמלת לנפשותיה. רק אמנדה בייטס, כבר לבושה ומריצה סדרת תרגילים איזומטריים שוברי עצמות, ניחנה ביכולת תנועה כלשהי. מדי פעם ניסתה להקפיץ כדור גומי ממעטפת הספינה, אבל אפילו היא לא הייתה כשירה לתפוס בו כשניתֵר חזרה.

המסע התיך אותנו לאבטיפוס משותף. לחייה ומותניה העגלגלות של ג'יימס, מצחו הגבוה של ספינדל ושילדתו הכחושה – אפילו האבזר הבנוי- לתלפיות, המשודרג בפחמת-פלטינה, בו עשתה בייטס שימוש בתור גוף – כל אלה הצטמקו לאותו אוסף מיובש של מקלות ועצמות. אפילו שערותינו כמו איבדו גוון במהלך המסע, אם כי ידעתי שאין זה אפשרי. יותר סביר להניח שהסתנן אליהם חוורון העור שמתחת. ועדיין. שערה של ג'יימס שבטרם מוות היה בלונד מלוכלך, שערו של ספינדל היה כהה דיו להיקרא שחור – אבל החומר שריחף מקרקפותיהם נראה בעיניי כעת אחיד, גון חוּם-אצה דהוי. בייטס שמרה על ראש מגולח, אבל גם גבותיה לא היו אודם-חלודה כפי שזכרתי.

אנחנו נחזור לעצמנו תוך זמן קצר. רק להוסיף מים. אבל בינתים שבה האמרה העתיקה בכל עוז: כל האל-מתים נראים אותו הדבר, אם לא ידעת איך להתבונן.

כמובן שאם ידעת איך – אם שכחת מהמראה החיצוני ועקבת אחרי תנועה, אם התעלמת מהבשר וחקרת את הטופולוגיה [1]– לעולם לא היית מתבלבל ביניהם. כל עווית בפנים הייתה נקודת מידע, כל הפוגה במהלך הדיבור נשאה יותר מסר מהמלים שלפניה ואחריה. יכולתי לראות את נפשותיה של ג'יימס מתרסקות ומתמזגות בהנד עפעף. חוסר האמון החרישי שרחש ספינדל כלפי אמנדה בייטס זעק מקצה חיוכו. כל פרפור בפנוטיפ קרא בקול באוזני מי שהכיר את השפה.

"איפה – " קרקרה ג'יימס, השתעלה, נופפה ביד צנומה אל ארונו הריק של סראסטי, שפער לועו בקצה השורה.

שפתיו של ספינדל נפשקו מעט, כמו מקור ציפור. "חזר למעבדת הייצור, אה? שהספינה תארגן לו קצת עפר לנוח עליו."

"בטח מתַקשר עם הקברניט." נשימתה של בייטס הייתה רמה מדיבורה, רחשוש יבש מצנרת שניסתה להתרגל שוב לרעיון השאיפה והנשיפה.

ג'יימס שוב: "הוא יכול לעשות זאת כאן."

"גם יכול לחרבן כאן," חרק ספינדל. "יש דברים שלא עושים מול כולם, אה?"

ויש דברים שלא אומרים מול כולם. רוב מהדורות-הבסיס לא חשות בנוח לנעוץ מבט ישיר בעיניו של ערפד, וסראסטי, אדיב כתמיד, נטה להימנע מקשר עין בדיוק מסיבה זו – אבל היו משטחים אחרים בטופולוגיה שלו, אופייניים ליונקים וניתנים לקריאה באותה מידה. אם בחר לסור מעין הציבור, אולי אני הייתי הסיבה לכך. אולי הסתיר מפנינו סודות.

הרי כך עשתה גם תזאוס.

היא לקחה אותנו חמש-עשרה יחידות אסטרונומיות אל עבר היעד לפני שדבר-מה הרתיע אותה מהמסלול. אז החליקה צפונה כמו חתול מבועת והחלה לטפס: בעירה פרועה בשלושה ג'י, מתרחקת ממישור המילקה, אלף ושלוש מאות טונות של תנע נאבקים בחוק הראשון של ניוטון. היא רוקנה את מאגרי פֵן שלה, דיממה עד תום את מסת המצע, בזבזה דלק של מאה וארבעים יום תוך שעות. אחר כך שיוט ארוך וקר בתהום, שנים של חשבונאות קמצנית, כוח הדחף שבכל אנטי-פרוטון נמדד כנגד גרירתו וסינונו מן הריק. שיגור עצמים אינו קסם: זרם איקארוס לא יכול היה לשלוח לנו את האנטי- חומר הממשי שיצר, רק את המאפיינים הקוואנטיים. תזאוס נאלצה לסנן את חומר הגלם מן החלל, יון בכל פעם. במשך שנים ארוכות ואפלות הסתפקה באינרציה טהורה, אוגרת כל אטום שנבלע. אחר כך התהפכות; לייזרים מייננים מפציצים את החלל שמנגד; מגח גריפה נפרש בבלימה חדה. משקל טריליוני הפרוטונים האט אותה ומילא מחדש את קרביה ושיטח את כולנו שוב. תזאוס האצה ללא הרף כמעט עד רגע תחייתנו.

היה קל למדי לשחזר עקבות אלה; המסלול שלנו הופיע בקון-צנזוס, גלוי לעין. למה בדיוק חרכה הספינה נתיב זה – זה כבר היה עניין אחר. ללא ספק יתברר הכל במהלך תדרוך בתר-תחייה. הרי לא היינו המעבורת הראשונה שטסה תחת מעטה פקודות מוצפנות, ואילו היה צורך דחוף לדעת את העובדות קודם לכן – היינו יודעים קודם לכן. עדיין, תמהתי מי נעל את יומני התקשורת. מרכז הבקרה, אולי. או סראסטי. או תזאוס עצמה, אם חושבים על כך. היה קל לשכוח את הבינה-המלאכותית הקוואנטית שבלב הספינה. היא נותרה ברקע, חשאית, כמו אֵל שאינו מתערב; אבל כמו אלוהים, מעולם לא השיבה לשיחות.

סראסטי היה המתווך הרשמי. כשהספינה דיברה, היא דיברה אליו – וסראסטי כינה אותה קברניט.

כך עשינו כולנו.

הוא נתן לנו ארבע שעות לחזור. נדרשו יותר משלוש רק כדי להוציא אותי מהיכל הקבורה. עד אז כבר נכנסו מרבית הסינפסות שלי לפעולה, למרות שהגוף, המוסיף למצוץ נוזלים כמו ספוג צמא, עוד דאב בכל תנועה. החלפתי את שקיות האלקטרוליטים שהתרוקנו בשקיות טריות ופניתי אל ירכתי הספינה.

חמש עשרה דקות להאצה. חמישים לתדרוך בתר-תחייה. בקושי די זמן לאלה שהעדיפו שינה בכבידה למשוך את חפציהם האישיים אל התוף ולהתארגן על רצפת ה-4.4 מטרים רבועים שהוקצתה לנו.

הכבידה – או כל הדמיה צנטריפטלית שלה – לא הייתה לטעמי. הקמתי את האוהל שלי באפס ג'י וקרוב לירכתיים ככל האפשר, מצטנף כנגד הקיר הקדמי בצדה הימני של מנהרת המעבורת. האוהל התנפח כמו מורסה על שדרתה של תזאוס, בועת אטמוספירה נשלטת אקלים בריק האפל, החלול, שתחת מעטה השריון של הספינה. חפצי היו מעטים; נדרשו שלושים שניות להדביק אותם לקיר, ועוד שלושים לתכנת את הסביבה באוהל.

אחר כך יצאתי לטיול רגלי. אחרי חמש שנים, הייתי זקוק לפעילות גופנית.

הירכתיים היו הקרובות ביותר, ולכן התחלתי שם: במיגון שהפריד בין מִטען ומדחפים. כווה [2] סגורה, בודדה, בקעה כאבעבועה במרכז מעטפת הספינה לכיוון הירכתיים. מאחוריה התפתלה תעלת שירות דרך מיכון שהיטיב לתפקד ללא מגע יד אדם. הטבעת השמנמנה, מוליכת-העל, של מגח הגריפה; מאחוריה – מניפת האנטנה, נפרשת כעת לבועת סבון בלתי ניתנת להשמדה, גדולה דיה לעטוף עיר, פניה אל השמש כדי לתפוס את הניצוץ הקוואנטי הרפה של זרם האנטי-חומר של איקארוס. עוד מיגון מאחורי זה; אחר כך – כור הינע החומר-מרחוק, שם חוללו מימן טהור וידע מזוקק אש חמה פי שלוש מאות מזו של השמש. היכרתי את הלחשים, כמובן – פיצוח אנטי- חומר ופירוקו, שיגור מספרים סידוריים קוואנטיים – אך מבחינתי זה היה כישוף; איך הגענו כל כך רחוק, כל כך מהר. אין מי שלא היה רואה בזה מעשה כשפים.

מלבד סראסטי, אולי. סביבי, פעל אותו כישוף בטמפרטורה קרירה יותר ולמטרה הפכפכה פחות: מערבולת קטנה של מורדות משופעים ופתחי מוצר הצטופפו על המחיצה מכאן ומכאן. חלק מן הפתחים האלה יכולתי לאטום באגרוף; אחד או שניים היו בולעים אותי לגמרי. מפעל הייצור של תזאוס היה מסוגל לבנות כל דבר, מכלי מטבח ועד תא טייס. תנו לו מאגר חומר בכמות מספקת והוא יקים תזאוס נוספת, אם כי בשלל חלקים קטנטנים ולאורך זמן. היו שתהו אם הספינה יכלה לייצר צוות אחר, אם כי הבטיחו לנו שזה בלתי אפשרי. מכונות אלה לא ניחנו באצבעות דקיקות דיין לשחזר את טריליוני הסינאפסות שבחלל הגולגולת האנושית. טרם, בכל אופן.

האמנתי שזו אמת. לעולם לא היו משגרים אותנו בחלקים מחוברים אם הייתה קיימת אפשרות חלופית זולה יותר.

פניתי קדימה. כשהנחתי עורפי על אותה כווה סגורה יכולתי להשקיף כמעט עד חרטום תזאוס: קו מבט ישיר, ללא הפרעה, שנמשך עד נקודה זעירה וכהה במרכז, שלושים מטרים בהמשך. זה היה כמו לבהות במטרת קליעה גדולה, רקומה גוני לבן ואפור: מעגלים בעלי מרכז משותף, כווֹת במרכז המחיצות, מונחות בזו אחר זו בקו ישר ומדוייק. כולן היו פתוחות, כמו מתריסות כנגד הוראות הבטיחות של דור העבר. היינו יכולים לסגור אותן אם ביקשנו, אם זה העניק לנו תחושת בטחון. זה כל שנקבל בין כה וכה; אמפירית, הסיכויים שלנו לא ישתפרו בקמצוץ. בשעת סכנה, כוות אלה ייסגרו בטריקה מילי- שניות ארוכות לפני שחושי אדם יספיקו לתפוס את משמעות האזעקה. הן אפילו לא נשלטו על ידי מחשב. אברי הגוף של תזאוס ניחנו ברפלקסים.

הדפתי את עצמי מן הציפוי הרקוע של הירכתיים – מעווה פניי ממשיכת ומתיחת גידים שקהו מחוסר שימוש – ושייטתי קדימה, מותיר את מעבדת הייצור מאחורי. פתחי הגישה למעבורות סקילה וכאריבדיס תחמו את המעבר מכאן ומכאן. מעבר להן נפתחה השידרה לשפופרת גלית בת-הרחבה, שני מטרים לרוחב, וכרגע אולי חמישה עשר לאורך. זוג סולמות נחו זה מול זה לכל אורך הקירות; אשנבים מוגבהים בגודל פתחי סיפון נימרו את מעטפת הספינה משני עבריה. מרביתם פשוט השקיפו אל חלל המטען הפנימי, שניים שימשו כמנעלי אוויר באופן כללי, אם מישהו יבקש לצאת לטיול תחת מעטה השריון. אשנב נוסף נפתח אל האוהל שלי. עוד אשנב, ארבעה מטרים בהמשך, נפתח אל האוהל של בייטס.

מתוך השלישי, קצת לפני המחיצה הקדמית, הגיח יוקא סראסטי אל שדה הראייה כמו עכביש לבן וארוך.

אילו היה אנושי הייתי יודע מיד מה ראיתי שם, הייתי מריח רוצח על פני כל הטופולוגיה שלו. גם אז לא הייתי מסוגל לנחש את מספר קורבנותיו, מפני ששידר חוסר חמלה כל כך מוחלט. קטילתם של מאה אנשים לא הייתה מותירה על המשטחים של סראסטי יותר רבב ממעיכתו של חרק; אשמה הגיחה והחליקה על יצור זה כמו מים על פני שעווה.

אבל סראסטי לא היה אנושי. סראסטי היה חיה אחרת לגמרי, והשתקפויות רצחניות אלה – כשבאו ממנו – לא אמרו אלא חיית טרף. הייתה לו הנטיה, היא ליוותה אותו מלידה; אם אי-פעם פעל על פיה, רק הוא ומרכז הבקרה ידעו זאת.

אולי עשו לך הנחות, נמנעתי מלומר לו. אולי זה מחיר העיסקה. הרי אתה חיוני למשימה. מה אני יודע, אולי סגרת איתם משהו. אתה כל כך חכם, ברור לך שלא היית שב אל החיים אם לא היינו זקוקים לך. מהיום שפתחו את המיכל ידעת שיש לך אחיזה בנו.

ככה זה עובד, יוקא? אתה מציל את העולם, ומי שתופסים לך ברצועה מסכימים להעלים עין?

בתור ילד קראתי סיפורים על טורפי יערות-עד שהקפיאו את טרפם במבט. רק אחרי שפגשתי את יוקא סראסטי ידעתי איך זה מרגיש. אבל הוא לא הביט בי כעת. היה ממוקד בהקמת האוהל שלו, ואפילו אם היה מישיר אלי מבט לא היה מה לראות, מלבד הסנוורת האפלה שעטפה את גופו מתוך התחשבות בפחדנות האנושית. הוא התעלם ממני כשתפסתי בשלבי הסולם הסמוך ונדחקתי על פניו.

יכולתי להישבע שהרחתי בשר נא בנשימתו.

פנימה, אל התוף (התופים, טכנית; חישוק הביו-מעבדה שמאחור חג על מיסבים משלו). ריחפתי בעד מרכז גליל שרוחבו ששה עשר מטרים. עצבי השידרה של תזאוס נמתחו לאורך הציר שלה. הצנרת והצמתים החשופים נערמו בצרורות כנגד הסולמות משני העברים. מעבר להם, אוהליהם של ספינדל וג'יימס שהוקמו זה עתה התגבהו מתוך גומחות כמו משני עברי העולם. ספינדל עצמו צף בסמוך לכתפי, עודנו עירום מלבד כפפותיו, ויכולתי לנחש מהאופן בו נעו אצבעותיו שהצבע החביב עליו היה ירוק. הוא תפס בגרם-מדרגות המוביל לשום-מקום, אחד משלושה שהיו פזורים סביב התוף. המדרגות עצמן, צרות ותלולות, טיפסו חמישה מטרים אנכיים מהסיפון אל החלל הריק.

הכווה הבאה נפערה ישר בלב הקיר הקדמי של התוף: צינורות ותעלות הובלה צללו אל המחיצה מכאן ומכאן. תפסתי בחווק נוח כדי להאט עצמי. חשקתי שיניים שוב כנגד הכאב, וריחפתי הלאה.

צומת טי. מסדרון השידרה המשיך הלאה, מסעף קטן יותר הוביל אל תא פעילות-חוץ-רכבית ואל תא הלחץ הקדמי. שמרתי על מסלול ישר ומצאתי את עצמי שוב בהיכל הקבורה, חלל מבהיק כמו ראי ועומקו פחות משני מטרים. תרמילים ריקים עמדו פתוחים משמאל; הסגורים – הצטופפו מימין. היינו עד כדי כך חסרי תחליף, שהגענו עם שחקני חילוף. הם ישנו, לא מודעים לעולם החיצוני. פגשתי שלושה מהם בתקופת ההכשרה. בתקווה שלא נאלץ להתוודע אליהם מחדש בזמן הקרוב.

עם זאת, רק ארבעה תרמילים נחו לימין הספינה. אין גיבוי לסראסטי. עוד כווה. הפעם קטנה יותר. נדחקתי דרכה אל הגשר. כאן – אורות עמומים, פסיפס חרישי ומתחלף של צלמיות,[3] אותיות ומספרים שבים וחוזרים לאורך משטחים דמויי זכוכית כהה. פחות גשר, יותר תא טייס, ותא טייס דחוס במיוחד. הגחתי בין זוג מושבי תאוצה, שניהם מוקפים במערך דמוי פרסת סוס של לוחות בקרה וצגים דיגיטליים. איש לא ציפה להשתמש בתא זה. תזאוס הייתה מסוגלת לנהל את עצמה ואם לא – אנו יכולנו לנהל אותה מן השתלים שלנו, ואם לא – מרבית הסיכויים שכולנו כבר מתים בכל מקרה. בכל זאת, במקרה הלא סביר באופן אסטרונומי שגם אז מישהו ישרוד, כאן יכלו הניצולים העשויים-ללא-חת לנווט את הספינה חזרה הביתה לאחר שכל היתר נכשל.

בין שקעי-הרגליים דחסו המהנדסים כווה נוספת ופרוזדור אחרון, אל אבעבועת מצפה הכוכבים בחרטום תזאוס. גבננתי את כתפיי (הגידים חרקו בתרעומת) ודחפתי עצמי – – אל האפלה. מיגון קליפת צדפה כיסה את חוץ הכיפה כמו צמד עפעפיים שמוטים בחוזקה. צלמית בודדת בהקה ברכות על משטח מגע לשמאלי; אור קלוש, תועה, פסע בעקבותיי מן השידרה, רפרף באצבעות עמומות על המתחם הקעור. הכיפה התייצבה בגוונים דהים של כחול ואפור בעוד עיניי מסתגלות לאור. משב קל ומעופש הניד את רצועות החיזוק שריחפו מן המחיצה העורפית, עירבב ריח שמן ומכונות בשיפולי גרוני. אבזמים נקשו חרש ברוח הקלה כמו פעמוני רוח לענִיִים.

הושטתי יד ונגעתי בגביש: השכבה הפנימית מן השתיים, אוויר חמים זרם ברווח שביניהן במטרה לבודד מפני הקור; לא הצליח לגמרי. צינה חלפה בקצות אצבעותי בן רגע.

שם בחוץ, החלל. אולי, במהלך הטיסה ליעדנו המקורי, ראתה תזאוס משהו שהסיט אותה לגמרי ממערכת השמש. ההיגיון אמר שלא ברחה מפני דבר אחד אלא אצה אחרי דבר אחר, שהתגלה רק אחרי שגווענו ועלינו השמיימה. ובמקרה זה…

הושטתי יד לאחור ונקשתי על משטח המגע. כמעט ציפיתי שלא יקרה דבר: כפי שקל לנעול את יומני התקשורת כך קל לנעול את החלונות של תזאוס. אך הכיפה התפצלה בן רגע לנגד עיניי, תחילה סדק ואחר כך חצי- סהר ואז מבט פעור עיניים, נטול עפעפיים, בעוד כיסוי המגן גולש חלקות אל גוף הספינה. בחטף נשלחו אצבעותי ללפות רצועות מלוא האגרוף. החלל הפתאומי נמתח לכל עבר, ריק וחסר מחילה, ולא היה דבר להיתפס בו מלבד דסקית מתכת שקוטרה בקושי ארבעה מטרים.

כוכבים, לכל עבר. כוכבים כה רבים שבחיי, לא יכולתי להבין איך השמיים המכילים אותם נותרו אפלים. כוכבים ו – – לא דבר מלבד זה. לְמה ציפית? גערתי בעצמי. שחללית-אם חייזרית תשתלשל מימין לחרטום?

טוב, למה לא? היינו כאן בשביל משהו. לפחות האחרים היו. היכן שלא נגיע – הם יהיו חיוניים. אבל אני – כך התברר לי – מצבי היה שונה במקצת. ככל שגדל המרחק, פחתה התועלת שבּי.

והיינו רחוקים מעל חצי שנת אור מהבית.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    מד"ב קשה וטוב.

הוסיפו תגובה