שירו של אכילס

1

אבי היה מלך ובנם של מלכים. הוא היה אדם נמוך, כמו רובנו, ובנוי כמו שור, כולו כתפיים. כשלאמי מלאו ארבע־עשרה והכוהנת נשבעה כי היא תהיה פורייה, הוא נשאהּ לאישה. זה היה זיווג מוצלח: היא היתה בת יחידה, ובעלה היה עתיד לרשת את הונו של אביה.

רק אחרי החתונה גילה אבי כי היא איטית במקצת. אביה הקפיד לכסותה ברעלה עד הטקס, ואבי לא התנגד. אחרי הכול, אילו התברר כי היא מכוערת, תמיד היו בנמצא שפחות ומשרתים. לבסוף, כשהסירו את הרעלה, אומרים שאמי חייכה. כך ידעו כי היא שוטה למדי. כלות לא חייכו.

כשיילדו אותי, בן זכר, תלש אותי אבי מידיה והעביר אותי לאחות. מתוך רחמים נתנה המיילדת לאמי כרית להחזיק במקומי. אמי חיבקה אותה. דומה כי לא הבחינה שנלקחתי מידיה.

עד מהרה הפכתי לאכזבה: קטן, עדין. לא הייתי מהיר. לא הייתי חזק. לא ידעתי לשיר. היה אפשר לחלוק לי רק מחמאה אחת — לא הייתי ילד חולני: ההצטננויות וההתכווצויות שפגעו בחבריי פסחו עלי. דבר זה רק הפך את אבי לחשדן. האם בנו הוחלף בי, האם לא הייתי אנושי? הוא הזעיף מבט כשהתבונן בי. ידי רעדה כשחשתי את עיניו עלי. והיתה אמי, שהזילה יין על עצמה.

אני בן חמש כשמגיע תורו של אבי לארח את המשחקים. גברים מתאספים ממרחקים, מגיעים מתסאליה ומספרטה, והמחסנים שלנו הולכים ונמלאים בזהבם. מאה משרתים עובדים במשך עשרים ימים כדי להכין את מסלול המרוצים ולנקותו מאבנים. אבי נחוש בדעתו לדאוג שאלו יהיו המשחקים המוצלחים ביותר בדורו.

אני זוכר את הרצים יותר מכול, גופיהם בצבע חום־אגוז משוחים בשמן, נמתחים על המסלול תחת השמש. הם מתערבבים זה בזה — בעלים רחבי כתפיים, צעירים ללא זקן וילדים, שוקיהם פסלים שאמן גילף משריר.

השור כבר נהרג, ועתה הוא מזיע את שארית דמו לתוך האבק וקערות ברונזה כהות. הוא הלך במהירות אל מותו, סימן טוב למשחקים הקרבים ובאים.

הרצים מתאספים לפני הבימה שאבי ואני יושבים עליה, מוקפים מכל עבר בפרסים שנעניק לזוכים. יש קערות מוזהבות לערבוב יין, חצובות ארד רקוע, חניתות מעץ מֵילָה שבקצותיהן ברזל יקר ערך. אבל הפרס האמיתי נמצא בידיי: זר עלים שצבעם ירוק־מאובק, שזה עתה נקטפו, וששיפשפתי באגודלי עד שהבהיקו. אבי נתן לי אותו בחוסר רצון בולט. הוא מרגיע את עצמו: כל שעלי לעשות הוא להחזיק אותו.

הנערים הצעירים ביותר רצים ראשונים, והם מחכים, גוררים את רגליהם בחול בציפייה להינד ראשו של הכוהן. זהו פרץ הגדילה הראשון שלהם, עצמותיהם חדות ודקות, דוקרות את עורם המתוח. עיניי נופלות על ראש בהיר בין עשרות ראשים כהים סתורים. אני רוכן קדימה כדי להיטיב לראות. שיער המואר כדבש בשמש, ובתוכו ניצוצות זהב — נזרו של נסיך.

הוא נמוך מהאחרים, ושלא כמוהם עדיין ניחן באותה עגלגלות המאפיינת את תקופת הילדות. שערו ארוך וקשור ברצועת עור, בוער כנגד העור הכהה, החשוף של גבו. פניו, כשהוא מסתובב, רציניות כשל גבר.

כשהכוהן מכה באדמה, הוא חומק בין גופיהם העבים של הנערים המבוגרים יותר. הוא נע בקלות, ועקביו הוורודים מנצנצים, דומים ללשונות מלקקות. הוא מנצח.

אני מביט כאשר אבי מרים את הזר מחיקי ומכתיר אותו. העלים נראים כמעט שחורים כנגד בוהק שערו. אביו, פֶּלֶאוּס, מגיע לקחת אותו, מחייך וגאה. ממלכתו של פלאוס קטנה משלנו, אבל השמועה אומרת כי אשתו היא אלה, ואנשיו אוהבים אותו. אבי מביט בו בקנאה. אשתו טיפשה ובנו איטי מכדי להתחרות אפילו בקבוצה הצעירה ביותר. הוא פונה אלי.

“כך בן צריך להיות.”

ידיי ריקות ללא הזר. אני מביט במלך פלאוס מחבק את בנו. אני רואה את הנער משליך את הזר באוויר ותופס אותו שוב. הוא צוחק, ופניו זוהרות באור הניצחון.

מעבר לכך, אני זוכר רק תמונות מקוטעות מחיי באותם ימים: אבי מזעיף פנים על כס המלכות שלו, סוס צעצוע שאהבתי, אמי על החוף, עיניה מופנות לעבר הים האגאי. בזיכרון האחרון אני מקפיץ למענה אבנים, פלינק, פלינק, פלינק, על פני הים. דומה כי היא אוהבת את מראה האדוות המתפשטות ויוצרות שוב משטח זכוכית. או אולי זהו הים עצמו שהיא אוהבת. על רקתה בוהקת בלבן, כמו עצם, צורה של כוכב, הצלקת שנותרה לאחר שאביה היכה אותה בקת חרבו. אצבעות רגליה מזדקרות מעלה מהחול שבו קברה אותן, ואני נזהר לא לגעת בהן בעת שאני מחפש אבנים. אני בוחר אחת ומעיף אותה לעבר המים, שמח להצטיין לפחות בכך. זה הזיכרון היחיד שיש לי מאמי, והוא כה מושלם וזהוב עד שאני כמעט בטוח שהמצאתי אותו. אחרי הכול, אין זה סביר שאבי היה מאפשר לנו להיות ביחד לבד, בנו האיטי ואשתו האיטית עוד יותר. ואיפה אנחנו? איני מזהה את חוף הים, את נוף קו החוף. כל כך הרבה קרה מאז אותם ימים.