החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שבע האחיות

מאת:
מאנגלית: דפנה לוי | הוצאה: | 2019 | 492 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מאיה ד'אפליה נקראת לשוב בדחיפות ל'אטלנטיס', בית ילדותה שעל גדת אגם ז'נבה. אביה, המיליונר החידתי המכונה 'פָּא סוֹלְט', הלך לעולמו. עם בואה, מתברר למאיה שלא תיערך הלוויה, כי האב נטמן, לבקשתו, במצולות האוקיינוס. כעת היא ממתינה לבואן של חמש אחיותיה, כדי לבשר להן את הבשורה. לכל אחת משש הבנות – שאומצו בינקותן בידי פא סולט ונקראו על שם הפליאדות המיתולוגיות – הושאר מכתב ובו רמז למקורותיה ולמורשתה. מאיה, הבכורה, צעירה יפת תואר ונוטה להתבודדות, היא הראשונה שיוצאת למסע.

פיסת אריח משולשת עם כתובת מסתורית, שרשרת אבן־ירח ופגישת עבודה אפשרית עם פלוריאנו קווינטלאס, סופר צעיר ומצליח שהיא מתרגמת את ספריו לצרפתית, מובילות אותה לריו דה ז׳ניירו שבברזיל. העקבות מוליכים לבית אצולה מתפורר, שם היא מתוודעת לקורותיה של אם סבתה, איזבלה (בֶּל) בוניפאסיו היפהפייה. סיפורה של בל מחבר בין ריו השמרנית של שנות העשרים והקמתו של פסל כריסטו, סמלה של ריו דה ז'ניירו, לפריז הבוהמית והנועזת. באטלייה של האמן פול לנדובסקי פוגשת בל את הפסל לורן ברואי, וחייה משתנים לעד.

ברומן הסוחף, העוסק באהבה ובאובדן, בנאמנות ובכוחם של קשרי דם ומשפחה, מקשרים חוטים רבים מהצפוי בין חייה של מאיה לאלו של איזבלה, ובין העבר להווה, שבו מצוירת ריו צבעונית, חושנית ומסעירה.

סיפורה של מאיה הוא הראשון בסדרת "שבע האחיות".

מקט: 4-20-53577
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

תמיד אזכור בדיוק איפה הייתי ומה עשיתי כששמעתי שאבי מת.

ישבתי בגינה היפה בבית הלונדוני של חברתי הטובה מימי בית הספר, בחיקי עותק של ‘פֶנֶלוֹפֵאָה’, פתוח אבל טרם נקרא, נהנית משמש יוני בזמן שג’ני יצאה לאסוף את בנה הקטן מהגנון.

הרגשתי רגועה והבנתי איזה רעיון טוב זה היה להימלט. בחנתי את הזלזלת הפורחת, שהשמש עודדה אותה להוליד מהומה של צבעים, כאשר הטלפון הנייד שלי צלצל. העפתי מבט בצג וראיתי שזאת מרינה.

‘שלום, מא, מה שלומך?’ אמרתי, מקווה שהיא תוכל לשמוע גם את החמימות בקולי.

‘מאיה, אני…’

מרינה השתתקה לרגע, ומייד ידעתי שמשהו מאוד לא בסדר. ‘מה קרה?’

‘מאיה, אין לי דרך קלה לספר לך את זה, אבל אבא שלך קיבל התקף לב בבית אתמול אחר הצהריים, ובשעות המוקדמות של הבוקר הוא… הלך לעולמו.’

שתקתי, ומיליון מחשבות שונות ומגוחכות התרוצצו בראשי. הראשונה הייתה שמרינה, מסיבה עלומה כלשהי, החליטה לעבוד עליי באיזו מתיחה חסרת טעם.

‘את הראשונה מבין האחיות שאני מספרת לה, מאיה, כי את הבכורה. ורציתי לשאול אותך אם את מעדיפה לספר בעצמך ליתר האחיות שלך או להשאיר את זה לי.’

‘אני…’

עדיין לא יכולתי להוציא את המילים משפתיי, כי התחלתי להבין שמרינה, מרינה היקרה והאהובה, האישה שהייתה הדבר הקרוב ביותר לאימא שידעתי מעודי, לעולם לא הייתה מספרת לי דבר כזה אם זאת לא הייתה האמת. לכן זאת חייבת להיות האמת. וברגע ההוא, כל עולמי התהפך.

‘מאיה, בבקשה, תגידי לי שאת בסדר. זאת באמת השיחה הטלפונית הכי נוראה שהייתי צריכה לעשות בחיים שלי, אבל מה עוד יכולתי לעשות? רק אלוהים יודע איך הבנות האחרות יקבלו את זה.’

רק אז שמעתי את הסבל בקולה והבנתי שהיה לה צורך לספר לי גם בשביל עצמה ולא רק בשבילי, ואז עברתי לאזור הנוחות שלי – לנחם אחרים.

‘כמובן, אני אספר לאחיות שלי אם את מעדיפה, מא, אם כי אני לא יודעת בדיוק איפה הן כולן. אֶלי לא נסעה להתאמן למרוץ סירות?’

ובעודנו ממשיכות לברר היכן נמצאת כל אחת מאחיותיי הצעירות, כאילו היינו צריכות לקבץ אותן למסיבת יום הולדת ולא להתאבל על מות אבינו, השיחה כולה קיבלה מפנה סוריאליסטי.

‘למתי נוכל לתכנן את הלוויה, לדעתך? הרי עם אלקטרה שנמצאת בלוס אנג’לס ואלי אי־שם בלב הים, זה חייב להידחות לשבוע הבא לכל המוקדם,’ אמרתי.

‘כן…’ שמעתי את ההיסוס בקולה של מרינה. ‘אולי הכי טוב שאת ואני נדבר על זה כשתחזרי הביתה. בעצם שום דבר לא בוער עכשיו, מאיה, אז אם את מעדיפה להמשיך את החופשה שלך בלונדון בעוד כמה ימים, זה בסדר. ממילא אין עוד מה לעשות בשבילו כאן…’ קולה דעך בכאב.

‘מא, ברור שאני חוזרת לז’נבה בטיסה הראשונה שאצליח למצוא! אני מייד מתקשרת לחברת התעופה, ואז אעשה כמיטב יכולתי להתקשר עם כולן.’

‘אני נורא מצטערת, יקירתי,’ אמרה מרינה בעצב. ‘אני יודעת כמה הערצת אותו.’

‘כן,’ אמרתי, והשלווה המוזרה שחשתי בזמן שדנו בסידורים נטשה אותי פתאום כמו הדממה שלפני סערת ברקים אלימה. ‘אני אתקשר אלייך אחר כך, כשאדע מתי אני מגיעה.’

‘בבקשה, תשמרי על עצמך, מאיה. זה הלם נורא בשבילך.’

לחצתי על המקש לסיום השיחה, ולפני שענני הסערה שבליבי יתפתחו ויטביעו אותי, עליתי לחדרי שבקומה השנייה כדי לקחת את מסמכי הטיסה ולהתקשר לחברת התעופה. בזמן שהמתנתי לתורי בטלפון, העפתי מבט על המיטה שבה התעוררתי הבוקר הזה ל’סתם עוד יום’ והודיתי לאלוהים שבני האדם לא ניחנו ביכולת לחזות את העתיד.

האישה שלבסוף ענתה לי לא עזרה בהרבה וידעתי, כשהיא דיברה על טיסות מלאות, קנסות כספיים ופרטים של כרטיס האשראי, שהסכר הרגשי שלי עומד להתפוצץ. לבסוף, לאחר שהוענק לי באי רצון בולט מושב בטיסה של השעה ארבע לז’נבה, מה שאמר לזרוק הכול בבהילות לתוך המזוודה ולקחת מייד מונית להיתרו, התיישבתי על המיטה ונעצתי מבט ממושך בטפט עד שהצמחים המפותלים המצוירים עליו החלו לרקוד מול עיניי.

‘הוא הלך,’ לחשתי, ‘הלך לנצח. לעולם לא אראה אותו עוד.’

ציפיתי שהמילים המדוברות יעוררו שטף עז של דמעות, אבל הופתעתי שבעצם שום דבר לא קרה. במקום זה ישבתי קפואה, ראשי עדיין טרוד בסידורים מעשיים. המחשבה שאצטרך לספר לאחיותיי – לכל החמש – הייתה מחרידה, וחיפשתי במערכת התיוק הרגשי שלי את זו שאליה אתקשר ראשונה. באופן בלתי נמנע, זאת הייתה טיגי, השנייה הכי צעירה מבין שש הבנות, והאחות שאליה הייתי הכי קרובה.

באצבעות רועדות גללתי את הצג עד למספר שלה וחייגתי. כשנשמע המענה הקולי שלה, לא ידעתי מה לומר, חוץ מכמה מילים מעוותות שביקשו ממנה להחזיר לי צלצול בדחיפות. היא הייתה כרגע אי־שם בצפון סקוטלנד, שם היא עבדה במרכז לאיילים יתומים וחולים.

אשר לאחיות האחרות… ידעתי שהתגובות שלהן יהיו שונות, כלפי חוץ לפחות, מאדישות עד פרץ רגשות דרמטי.

מכיוון שלא הייתי לגמרי בטוחה כרגע באיזו דרגה בסולם הצער אדבר עם כל אחת מהן, החלטתי לנקוט דרך פחדנית: שלחתי לכולן הודעת טקסט וביקשתי שיחזירו לי צלצול ברגע שיוכלו, ואז ארזתי במהירות וירדתי במדרגות הצרות אל המטבח לכתוב פתק לג’ני שיסביר למה נאלצתי לעזוב בבהילות כזו.

החלטתי לסמוך על המזל ולעצור מונית ברחובות לונדון. יצאתי מהבית וצעדתי במרץ ברובע צ’לסי המטופח כמו שכל אדם נורמלי אחר היה עושה בכל יום נורמלי. אני ממש מאמינה שאמרתי שלום למישהו שטייל עם כלב כשחלפתי על פניו ברחוב, בתוספת חיוך שהצלחתי להעלות על שפתיי.

איש לא יכול לדעת מה קרה לי זה עתה, חשבתי כשעלה בידי למצוא מונית בקינגס רואד ההומה. נכנסתי פנימה והוריתי לנהג לנסוע להיתרו.

איש לא יכול לדעת.

***

כעבור חמש שעות, בדיוק כשהשמש שקעה בעצלתיים מעל אגם ז’נבה, הגעתי אל המעגן הפרטי שלנו על החוף, שממנו אצא לחלק האחרון של המסע הביתה.

כריסטיאן חיכה לי בסירת המנוע המהירה שלנו, וממראה פניו יכולתי לראות שהוא כבר שמע את הבשורה.

‘מה שלומך, מדמואזל מאיה?’ הוא שאל, ועיניו הכחולות הקרינו אהדה כשעזר לי לעלות לסירה.

‘אני… שמחה שאני פה,’ עניתי בניטרליות כשפסעתי לתוך הסירה והתיישבתי על ספסל העור שהקיף את הירכתיים. בדרך כלל נהגתי לשבת עם כריסטיאן במושב הנוסע בחזית כשדהרנו על פני המים השלווים בהפלגה של עשרים דקות עד הבית, אבל היום הרגשתי צורך בפרטיות. כשכריסטיאן התניע את המנוע רב־העוצמה, השמש זהרה מחלונות הבתים הנהדרים שניצבו לאורך חופי אגם ז’נבה. לעיתים קרובות כשעשיתי את הדרך הזו הרגשתי שזאת כניסה לעולם שמימי קסום, מנותק מהמציאות.

העולם של פּא סוֹלט.

הבחנתי בסימן העמום הראשון לדמעות שצרבו את עיניי כשחשבתי על שם החיבה של אבי, שם שאני עצמי הענקתי לו בילדותי. הוא תמיד אהב להפליג למרחקים, ולעיתים קרובות כשחזר לביתנו שעל שפת האגם הוא הדיף ריח מלוח של אוויר ים. איכשהו השם דבק בו, וכשאחיותיי הצעירות הצטרפו אליי, גם הן קראו לו ככה.

כשהסירה צברה מהירות, הרוח החמימה נשבה בשערי וחשבתי על מאות ההפלגות הקודמות שלי לאטלנטיס, טירת האגדות של פא סולט. אי אפשר להגיע אליה דרך היבשה בגלל מיקומה על צוק פרטי שרכס הרים תלול בצורת סהרון התרומם מאחוריו, ודרך הגישה היחידה הייתה בסירה. השכנים הקרובים ביותר היו במרחק קילומטרים לאורך האגם, ואטלנטיס הייתה לפיכך הממלכה הפרטית שלנו, מנותקת משאר העולם. כל מה שהיא הכילה היה קסום… כאילו פא סולט ואנחנו – בנותיו – חיינו שם תחת כישוף.

כל אחת מאיתנו נבחרה בידי פא סולט בינקותה, אומצה מארבע כנפות תבל והובאה הביתה לחיות בצל קורתו. וכל אחת מאיתנו, כמו שפא תמיד אהב לומר, הייתה מיוחדת, שונה… היינו הילדות שלו. הוא קרא לנו בשמות של ‘שבע האחיות’, צביר הכוכבים האהוב עליו. מאיה היא הראשונה והמבוגרת יותר.

בילדותי הוא היה לוקח אותי למצפה הכוכבים שלו עם תקרת הזכוכית בקומה העליונה של הבית ומרים אותי בידיו החזקות הגדולות כדי שאביט דרך הטלסקופ שלו בשמי הלילה.

‘הנה זה שם,’ הוא אמר כשכיוון את העדשות. ‘תסכלי, מאיה, זה הכוכב המאיר היפה שאת נקראת על שמו.’

ואני הסתכלתי. כשהוא סיפר לי את האגדות שהיו המקור לשם שלי ולשמות של אחיותיי, הקשבתי בקושי, ורק נהניתי מזרועותיו סביבי, מודעת היטב לרגע המיוחד הנדיר הזה כשהיה לי אותו רק לעצמי.

בסופו של דבר הבנתי שמרינה, שבילדותי המוקדמת שיערתי שהיא אימי – ואפילו קיצרתי את שמה ל’מא’ – הייתה אומנת מהוללת שאבא שכר כדי שתטפל בי מפני שהוא הִרבה בנסיעות. אבל כמובן, מרינה הייתה הרבה יותר מזה לגבי כולנו, כל הילדות האחרות. היא זו שניגבה את דמעותינו, נזפה בנו על נימוסי שולחן מרושלים וניווטה אותנו בשלווה במעבר הקשה שלנו מילדוּת לנשיוּת.

היא תמיד הייתה שם, ולא יכולתי לאהוב את מא יותר גם אם היא הייתה יולדת אותי.

בשלוש השנים הראשונות של ילדותי מרינה ואני חיינו לבדנו בטירה הקסומה שלנו על חופי אגם ז’נבה, בזמן שפא סולט הפליג על פני שבעה ימים כדי לנהל את עסקיו, ואז, בזו אחר זו החלו אחיותיי להגיע.

בדרך כלל פא היה מביא לי מתנה בשובו הביתה. הייתי שומעת את מנוע הסירה מתקרב, רצה על פני המדשאות הרחבות ובין העצים אל המזח לקבל את פניו. כמו כל ילד, רציתי לראות איזו הפתעה מענגת הוא מחביא בתוך כיסיו הקסומים. אבל באחת הפעמים, לאחר שנתן לי אייל מגולף להפליא בעץ, שלדבריו בא מהסדנה של ניקולס הקדוש בכבודו ובעצמו בקוטב הצפוני, הגיחה מאחוריו אישה במדים, ובזרועותיה צרור עטוף בשמיכה. והצרור נע וזע.

‘הפעם, מאיה, הבאתי לך את המתנה הכי מיוחדת. יש לך אחות חדשה.’ הוא חייך אליי כשהרים אותי בזרועותיו. ‘עכשיו כבר לא תהיי בודדה כשאני אצטרך לנסוע.’

לאחר מכן החיים השתנו. המטפלת שאבא הביא איתו נעלמה אחרי כמה שבועות, ומרינה לקחה על עצמה את הטיפול באחותי התינוקת. לא יכולתי להבין איך הדבר המייבב והאדום שלעיתים קרובות גם הסריח והסיט את תשומת הלב ממני יכול בכלל להיות מתנה. עד שבוקר אחד, אַלקיונה, שנקראה על שם הכוכב השני ב’שבע האחיות’ – חייכה אליי מהכיסא הגבוה שלה בארוחת הבוקר.

‘היא יודעת מי אני,’ אמרתי בפליאה למרינה, שהאכילה אותה.

‘ברור שהיא יודעת, מאיה. את האחות הגדולה שלה, האחות שהיא תעריץ. את תצטרכי ללמד אותה הרבה דברים שאת יודעת והיא לא.’

וכשהיא גדלה מעט, היא נהפכה לצל שלי, הלכה אחריי לכל מקום, מה שמצא חן בעיניי ועצבן אותי באותה מידה.

‘מאיה, חכי לי!’ היא הייתה תובעת בקול רם בעודה מדדה מאחוריי.

אף על פי שאלי – כפי שכיניתי אותה – הייתה בהתחלה תוספת לא רצויה לקיומי החלומי באטלנטיס, לא יכולתי לבקש חברה מתוקה יותר ואהובה יותר. היא בכתה לעיתים נדירות, אם בכלל, ולא היו לה התקפי הזעם האופייניים לפעוטות בני גילה. בתלתליה הזהובים הגולשים ועיניה הכחולות הגדולות היה לאלי קסם שמשך אליה אנשים, ובכללם אבא שלנו. בפעמים שפא סולט היה בבית לאחר ששב ממסעותיו הארוכים בחו’ל, הבחנתי בעיניו שהוארו למראיה, באופן שלא הייתי בטוחה שזכיתי לו גם אני. ובניגוד לי, שהייתי ביישנית ומאופקת בנוכחות זרים, הפתיחות של אלי ונכונותה לבטוח באחרים הקסימו את כולם.

היא הייתה גם מאותם ילדים שהצטיינו בכל דבר – בפרט במוזיקה, ובכל ספורט שקשור למים. אני זוכרת שפא לימד אותה לשחות בבריכה הגדולה שלנו, ובניגוד לי, שהשתדלתי לצוף כל הזמן ושנאתי להיות מתחת למים, אחותי הקטנה השתכשכה בהתלהבות כמו בתולת־ים. ולעומתי, שלא יכולתי למצוא את ידיי ורגליי על טיטאן, היאכטה הענקית היפהפייה של אבא שהייתה מיועדת לשיט בים, כשהיינו בבית אלי הייתה מתחננת אליו שייקח אותה לשיט במפרשית שעגנה במזח הפרטי שלנו על שפת האגם. אני הייתי כורעת בירכתיים הדחוסות של הסירה בשעה שפא ואלי השתלטו עליה כשדהרנו על פני המים החלקים. תשוקתם המשותפת לשיט יצרה ביניהם קשר חזק, קשר שחשתי שלא אוכל להתחרות בו.

אלי אמנם למדה מוזיקה בקונסרבטוריון של ז’נבה והייתה חלילנית מוכשרת ביותר שיכלה לפתח קריירה בתזמורת מקצועית, אבל אחרי שעזבה את בית הספר למוזיקה היא בחרה בחיים של ימאית במשרה מלאה. עכשיו היא התחרתה בדרך קבע במרוצי סירות וייצגה את שווייץ בכמה הזדמנויות.

כשאלי הייתה כמעט בת שלוש, פא בא הביתה עם האחות הבאה שלנו, שהוא קרא לה אסטרוֹפֶּה, על שם השלישית ב’שבע האחיות’.

‘אבל אנחנו נקרא לה סטאר,’ אמר פא וחייך אל מרינה, אל אֶלִי ואליי כשבחנו את התוספת החדשה למשפחתנו, ששכבה בעריסה.

עכשיו כבר קיבלתי שיעורים בכל בוקר עם מורה פרטי, כך שהופעתה של האחות החדשה השפיעה עליי פחות ממה שהשפיעה על אלי, ואז, כעבור שישה חודשים בלבד, הצטרפה אלינו תינוקת נוספת, בת שנים־עשר שבועות, שקיבלה את השם סֶלאנוֹ, שאלי קיצרה אותו מייד לסֶה־סֶה.

היה הפרש של שלושה חודשים בלבד בין סטאר לסה־סה, ואני יכולה לזכור את שתיהן כבר אז מפתחות קשר חזק. הן היו כמו תאומות, ודיברו בשפת התינוקות הפרטית שלהן, שבחלקה שתיהן משתמשות עד יום. הן אכלסו את עולמן הפרטי, בלי להתיר כניסה לאחיות האחרות. אפילו עכשיו, בשנות העשרים לחייהן, דבר לא השתנה. סה־סה, הצעירה מבין השתיים, תמיד הייתה המנהיגה. גופה החסון ועורה השחום עמדו בניגוד לסטאר החיוורת והרזה כגבעול.

כעבור שנה הגיעה תינוקת נוספת – טאיגֶטה, שנתתי לה את הכינוי טיגי בגלל שערה הכהה הקצר שצמח בזוויות מוזרות על ראשה הזעיר והזכיר לי את הקיפוד בסיפור המפורסם של ביאטריס פוטר.

הייתי עכשיו בת שבע, והתחברתי אל טיגי מהרגע הראשון שראיתי אותה. היא הייתה העדינה מכולנו וסבלה משורה של מחלות ילדות, אבל אפילו כתינוקת היא הייתה שלווה ולא תובענית. כעבור חודשים מעטים, כשאבינו הביא אל ביתנו תינוקת נוספת, שקיבלה את השם אלקטרה, מרינה המותשת שאלה אותי לעיתים קרובות אם אני מסכימה לשמור על טיגי, שסבלה תמיד מחום או משיעול. בסופו של דבר היא אובחנה כאסתמטית, ורק לעיתים רחוקות יצאה מחדר הילדים לטיול בחוץ בעגלה, מחשש שהאוויר הקר והערפל הכבד של החורף בז’נבה ישפיעו על ריאותיה.

אלקטרה הייתה הצעירה ביותר, ושמה הלם אותה בשלמות. בינתיים התרגלתי לתינוקות קטנים ולדרישותיהם, אבל אחותי הצעירה ביותר הייתה בלי ספק המאתגרת מכולן. כל כולה הייתה חשמל. הייתה לה יכולת מוּלדת לעבור מחושך לאור בלחיצת כפתור ולהפך, וזה אמר שהבית שלנו, שהיה שלֵו עד עכשיו, נמלא צווחות מחרישות אוזניים. התקפי הזעם שלה הדהדו לאורך שנות ילדותי, וכשהיא התבגרה, אישיותה היוקדת לא נרגעה.

אלי, טיגי ואני המצאנו לה כינוי סודי. שלושתנו קראנו לה ‘טריקי’. כולנו הלכנו על קצות האצבעות סביבה, נזהרות לא לעשות שום דבר שיצית שינוי במצב רוחה. אני אומרת בכנות שהיו רגעים שבהם תיעבתי אותה על ההפרעה שהיא הביאה לאטלנטיס.

עם זאת, כשאלקטרה ידעה שאחת מאיתנו בצרות, היא הייתה הראשונה להציע עזרה ותמיכה. בדיוק כשם שהייתה מסוגלת להתנהגות אנוכית מתריסה, כך הייתה נדיבותה ניכרת לא פחות בהזדמנויות אחרות.

אחרי אלקטרה, הבית כולו ציפה לבואה של האחות השביעית. בסופו של דבר, כולנו נקראנו על שם צביר הכוכבים החביב על אבא, ולא תהיה שלמות בלעדיה. אפילו ידענו את שמה – מרוֹפה – ושאלנו את עצמנו מי היא תהיה. אבל חלפה שנה, ועוד אחת, ועוד אחת, ואבינו לא הביא עוד תינוקות הביתה.

אני זוכרת היטב איך עמדתי איתו פעם אחת במצפה הכוכבים שלו. הייתי בת ארבע־עשרה וממש על סף הנשיות. חיכינו לליקוי חמה, והוא אמר לי שזה רגע רב־השפעה לאנושות, ובדרך כלל מביא איתו שינוי.

‘פא,’ אמרתי, ‘אתה תביא אי־פעם את אחותנו השביעית?’

ואז גופו הגדול, החזק והמגונן, קפא כמדומה כמה שניות. הוא נראה פתאום כאילו נשא את משקל העולם על כתפיו. הוא אמנם לא הסתובב, כי עדיין התרכז בכוונון הטלסקופ לליקוי החמה המתקרב, אבל ידעתי אינסטינקטיבית שמה ששאלתי ציער אותו.

‘לא, מאיה, אני לא אביא. כי אף פעם לא מצאתי אותה.’

***

כאשר נגלה לעיניי המראה המוכר של משוכת עצי האשוחית שגוננה על ביתנו מפני עיניים בולשות, ראיתי את מרינה עומדת על המזח, והאמת האיומה שפא אכן מת החלה לחלחל לתוכי.

הבנתי שהאיש שיצר את הממלכה שבה היינו כולנו הנסיכות שלו לא היה עוד כדי להשאיר את הקסם במקומו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שבע האחיות”