החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עד שתחפץ האהבה

מאנגלית: אורנה גרינמן | הוצאה: | 2018 | 488 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

19.50

רכשו ספר זה:

1850, ימי הבהלה לזהב בקליפורניה. באותם ימים מכרו גברים את נשמתם תמורת שקיק של אבקת זהב ונשים מכרו את גופן תמורת מיטה לישון בה.
איינג'ל לא ציפתה מבני המין הגברי לשום דבר אחר מלבד בגידה. היא נמכרה לזנות בילדותה, וכדי לשרוד היא הבעירה בתוכה את אש השנאה והקפידה ללבות אותה דרך קבע. יותר מכל היא שנאה את הגברים שניצלו אותה והותירו את נשמתה מרוקנת וחסרת חיים.
בדיוק אז היא פגשה את מייקל הושע – גבר שביקש לעשות את רצון אלוהים בכל דבר. מייקל ציית לאלוהים, נשא את איינג'ל לאשה ואהב אותה ללא כל תנאי. בהדרגה הוא הצליח לעקור כל מרירות שקיננה בליבה, עד שלמרות התנגדותה העיקשת התחיל ליבה הקפוא להתרכך.
אבל לצד תהליך הריכוך כרעה איינג'ל תחת נטל כבד של פחד וחוסר ערך. והחליטה לברוח. בחזרה אל האופל והרחק מאהבתו של בעלה. האמת שכבר לא יכלה להתכחש לה הבעיתה אותה, כשהבינה שהרפואה השלמה שהיא ייחלה לה כל כך יכולה לבוא רק מידיו של האחד והיחיד שאוהב אותה עוד יותר ממייקל… זה שלעולם לא ירפה ממנה.
"עד שתחפץ האהבה" משכתב את סיפורם של גומר והושע בגירסה רבת עוצמה. זהו סיפור על אנשים שהשתנו בזכות אהבתו של אלוהים, אהבה שאין מאחוריה כל תנאי, אהבה שמביאה גאולה ומאכלת כל דבר אחר.
זהו גם סיפורו של עם ישראל, המתקשה לקבל את אהבתו של אלוהיו ובורח מפניו שוב ושוב, אבל מגלה בסופו של דבר שאלוהים לא ירפה ממנו לעולם.

פרנסין ריברס מנהלת זה יותר משלושים שנה קריירת כתיבה מצליחה. ספריה הופיעו ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, זכו במספר פרסים חשובים ואף נכנסו להיכל התהילה של רומנים אמריקנים. חלקם תורגמו ליותר משלושים שפות ובמדינות רבות הם נחשבים לרבי המכר.
פרנסין ובעלה מתגוררים בצפון קליפורניה, לא רחוק משלושת ילדיה הבוגרים ונכדיה. מידע נוסף על יצירתה אפשר למצוא ב-www.FrancinRivers.co.

מקט: 978-965-7677-41-47
מסת"ב: 978-965-7677-41-47
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


ראשית דבר

נסיך האופל הוא אציל.
שייקספיר

 

ניו אינגלנד, 1835

אלכס סטאפורד היה בדיוק מה שאמא אמרה עליו. גבוה וכהה. שרה לא פגשה מעודה גבר יפה תואר כמוהו. אפילו כשאבק כיסה את בגדי הרכיבה שלו ושערו היה לח מזיעה הוא נראה כמו הנסיכים בסיפורים שאמא נהגה להקריא לה. ליבה של שרה פעם בפראות והיא התמלאה גאווה. הוא היה שונה מכל האבות שראתה בבית הקהילה.

הוא נעץ בה את עיניו הכהות וליבה התרונן. היא לבשה את שמלתה הכחולה, החגיגית, ומעליה סינר לבן. אמא קלעה את שערה לצמות וקשרה אותן בסרטים ורודים ותכולים. האם היא מוצאת חן בעיני אבא? אמא אמרה שכחול בהיר הוא הצבע האהוב עליו. אם כך, למה הוא לא מחייך? אולי משום שהיא חסרת מנוחה וזזה כל הזמן? אמא הורתה לה לעמוד בשקט, בלי לזוז, ולהתנהג כיאה לגברת. היא אמרה שזה ימצא חן בעיניו. אבל הוא לא נראה מרוצה בכלל.

‘נכון שהיא יפהפייה, אלכס?’ שאלה אמא. קולה נשמע מוזר… כמעט חנוק. ‘נכון שהיא הילדה היפה ביותר שפגשת מימיך?’

שרה שמה לב שהמבט בעיניו הכהות של אבא התקדר. הוא לא נראה שמח כלל וכלל. להיפך, הוא נראה כועס. כמו שאמא נראתה לפעמים כששרה פטפטה או שאלה יותר מדי שאלות.

‘כמה דקות’, אמרה אמא. היא אמרה את זה מהר, מהר מדי. האם היא פוחדת? אבל למה? ‘זה כל מה שאני מבקשת, אלכס. אנא ממך, זה חשוב לה כל כך’.

אלכס סטאפורד השפיל את מבטו לעבר שרה בפה קפוץ ובלי לומר מילה. שרה השתדלה לא לזוז. באותו בוקר היא בחנה את עצמה במראה פעמים רבות וידעה היטב מה רואות עיניו. סנטרה ואפה היו דומים לשלו. את השער הזהוב והעור הבהיר היא ירשה מאמהּ. גם עיניה דמו לשלה, אם כי של שרה היו כחולות עוד יותר. שרה רצתה שאבא יחשוב שהיא יפה ולכן תלתה בו עיניים מלאות תקווה. אבל המבט שראתה בעיניו עורר בה תחושה מאוד לא נוחה.

‘האם הלבשת אותה בכוונה בכחול, מיי?’ דבריו הבהילו את שרה. הוא נשמע קר ונרגז. ‘משום שכחול מדגיש את צבע העיניים שלה?’

שרה הציצה באמא וליבה החסיר פעימה. מבטה של אמא היה רווי כאב.

אלכס הפנה את ראשו לעבר המבואה. ‘קליאו!’

‘היא לא כאן’, לחשה אמא וזקפה את ראשה. ‘נתתי לה יום חופש’.

עיניו של אבא כמעט השחירו. ‘באמת? אם כך יש לך בעיה, יקירתי’.

גופה של אמא התקשח. היא נשכה את שפתה והביטה בשרה. מה לא בסדר? תהתה שרה בעצב. האם אבא לא שמח לפגוש אותה? הרי היא התרגשה מעצם הרעיון שתוכל לבלות איתו סוף סוף, אפילו כמה רגעים…

‘מה אתה רוצה שאעשה?’ שאלה אמא את אבא. שרה לא הוציאה מילה מפיה והמשיכה לקוות.

‘שלחי אותה מכאן. אני מתאר לעצמי שבמצבים כאלה היא יודעת היכן למצוא את קליאו’.

סומק קל פרח בלחייה של אמא. ‘מה אתה מנסה לומר, אלכס? שאני נוהגת לארח גברים אחרים כשאתה לא כאן?’

החיוך נעלם מפניה של שרה. קור עז נשב מן הדברים שהם אמרו זה לזה. איש מהם לא הסתכל לעברה. האם הם שכחו שגם היא נמצאת בחדר? אמא נשמעה נרגזת. ולמה אבא כועס רק משום שקליאו לא בבית?

שרה נשכה את שפתה והעבירה את מבטה מזה לזה. ואז ניגשה אל אביה ומשכה במעילו. ‘אבא…’

‘אל תקראי לי כך’.

תגובתו גרמה לה למצמץ בבהלה. הרי הוא אבא שלה. זה מה שאמא אמרה. הוא אפילו הביא לה מתנות בכל פעם שהגיע לביקור, ואמא נתנה לה אותן מאוחר יותר. אולי הוא כועס כי מעולם לא הודתה לו עליהן? ‘רציתי להגיד לך תודה על המתנות ש…’

‘שקט, שרה’, מיהרה אמא להשתיק אותה. ‘לא עכשיו, מתוקה שלי’.

אבא הביט באמא במבט זועם. ‘תני לה לדבר. הרי זה מה שרצית, לא? למה את משתיקה אותה דווקא עכשיו, מיי?’

אמא ניגשה אליה והניחה יד על כתפה. שרה הרגישה את הרעד באצבעותיה אבל עכשיו גם אבא התקרב אליה, מחייך. ‘אילו מתנות?’ שאל.

הוא היה יפה כל כך, בדיוק כמו שאמא סיפרה. היא היתה גאה שיש לה אבא כזה.

‘ספרי לי, קטנטונת’.

‘אני אוהבת את הסוכריות שאתה מביא לי’, אמרה לו שרה, מתמלאת תחושת חמימות וגאווה תחת עיניו הבוחנות. ‘הן טעימות מאוד. אבל יותר מכל אני אוהבת את ברבור הבדולח’.

היא שוב חייכה, זורחת מאושר על שאבא מקשיב לכל מילה שיוצאת מפיה. גם הוא חייך, אם כי שרה לא היתה בטוחה שחיוכו מוצא חן בעיניה. היה זה חיוך קטן וקפוץ.

‘באמת?’ שאל ויישר את גבו. ואז הביט באמא ואמר, ‘אני שמח לשמוע שהמתנות שלי חשובות לה כל כך’.

שרה הביטה בו, נרגשת מדבריו. ‘הנחתי אותו על אדן החלון שלי. קרני השמש עוברות דרכו ומרקידות את הצבעים על הקיר. אתה רוצה לבוא ולראות?’ היא אחזה בידו אבל הוא ניער אותה מעליו. היא מצמצה בכאב, מתקשה להבין.

אמא נשכה את שפתה והושיטה יד לעבר אבא אבל אז עצרה. היא שוב נראתה מפוחדת. שרה העבירה את מבטה מאביה לאמהּ בניסיון לפענח מה קורה. האם עשתה דבר מה שאינו כשורה? האם אבא לא מרוצה מכך שהיא אוהבת את המתנות שלו?

‘את המתנות שלי את מעבירה אם כך לילדה…’ אמר אבא. ‘אני שמח לשמוע איזו משמעות יש להן בעינייך’.

שרה נשכה את שפתה בגלל הקור שנשב מקולו. אבל לפני שהספיקה לומר מילה נגעה אמא בכתפה בעדינות. ‘מתוקה שלי, בבקשה תהיי ילדה טובה ולכי לשחק קצת בחוץ’.

שרה הביטה בהם מלאת צער. האם עשתה מעשה שלא היתה אמורה לעשות? ‘אני לא יכולה להישאר? אני מבטיחה לשבת בשקט’. אמא לא הוציאה מילה. עיניה היו לחות והיא הביטה באבא.

אלכס רכן לעבר שרה. ‘אני רוצה שתצאי לשחק בחוץ’, אמר בקול נמוך. ‘אני צריך לדבר עם אמא לבד’. ואז הוא חייך וצבט קלות את לחיה.

שרה חייכה, מוקסמת לגמרי. אבא נגע בה. הוא לא כועס עליה. הוא אוהב אותה! בדיוק כמו שאמרה אמא. ‘אני יכולה לחזור לכאן כשתסיימו לדבר?’

אבא התרומם וגופו התקשח. ‘אמא תצא אלייך כשתהיה מוכנה. ועכשיו צאי ועשי מה שאמרתי’.

‘כן, אבא’. שרה רצתה להישאר אבל יותר מכל רצתה לשמח את אביה. היא חצתה את חדר האורחים אל המטבח ויצאה מהדלת האחורית. בערוגה שליד הדלת קטפה כמה מרגניות, ואחר כך ניגשה אל שיחי הוורדים וקטפה עלי כותרת. ‘אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב…’ כשעקפה את פינת הבית הקפידה לשמור על שקט. היא לא רצתה להפריע לאמא ואבא. היא רק רצתה להיות קרובה אליהם.

שרה חלמה בהקיץ. אולי ירים אותה אבא על כתפיו? היא תהתה אם ירכיב אותה על סוסו השחור והגדול ויצא איתה לרכיבה קצרה. יהיה עליה להחליף שמלה כמובן. הוא הרי לא ירצה שתתלכלך. היא הצטערה שלא הרשה לה לשבת על ברכיו בעודו מדבר עם אמא. כל כך רצתה בזה, וידעה שאילו הרשו לה, היא לא היתה מפריעה להם.

החלון של חדר האורחים היה פתוח והיא שמעה את קולותיהם. אמא אהבה שניחוח הוורדים ממלא את החדר. שרה החליטה להקשיב להוריה, כך תדע מתי אבא רוצה שתיכנס פנימה. אם תשב בשקט היא לא תפריע להם, ואמא רק תצטרך להביט מהחלון ולקרוא לה.

‘מה הייתי אמורה לעשות, אלכס? מעולם לא הקדשת לה אפילו דקה אחת. מה יכולתי לומר לה? שאבא שלה לא מתעניין בה? שהוא מצטער שנולדה?’

פיה של שרה נפער. תכחיש את זה, אבא! תכחיש!

‘הבאתי את הברבור הזה מאירופה בשבילך, ואת משליכה אותו לידיה של ילדה שלא מסוגלת להעריך את ערכו. האם נתת לה גם את הפנינים? ומה לגבי תיבת הנגינה? אני מניח שגם היא נמצאת אצלה!’

המרגניות נשרו מידיה של שרה. היא צנחה על האדמה, מתעלמת משמלתה היפה. ליבה, שהיה עד לאותו רגע מלא שמחה, האט את פעימותיו. כל מילה נוספת גרמה לו לצנוח עמוק עוד יותר.

‘אלכס, בבקשה. לא חשבתי שזה לא בסדר. זה רק הקל עלי. הבוקר היא שאלה אותי אם היא מספיק בוגרת כדי לפגוש אותך. היא שואלת עליך בכל פעם שהיא יודעת שאתה מגיע לביקור. איך יכולתי לסרב לה שוב? אני לא מסוגלת לזה. היא לא מבינה מדוע אתה מזניח אותה, וגם אני לא’.

‘את יודעת היטב מה אני מרגיש בנוגע אליה’.

‘איך אתה יודע מה אתה מרגיש? הרי אתה לא מכיר אותה בכלל. היא יפהפייה, אלכס. היא נבונה ומתוקה והיא לא פוחדת מדבר. היא דומה לך במובנים רבים כל כך. והיא בן אדם, אלכס. לא תוכל להתעלם מקיומה לנצח. היא הבת שלך…’

‘די לי בילדים שנולדו לי מאשתי, ילדים חוקיים. הבהרתי לך מראש שאני לא מעוניין בילד נוסף’.

‘איך אתה יכול לומר את זה אפילו עכשיו? איך אתה יכול שלא לאהוב את עצמך ובשרך?’

‘אמרתי לך מלכתחילה מה דעתי אבל סירבת להקשיב. היא לא היתה אמורה להיוולד, מיי, אבל את פעלת כאוות נפשך’.

‘אתה חושב שרציתי להרות? אתה חושב שתכננתי את ההריון הזה?’

‘תהיתי בעניין הזה, במיוחד אחרי שסיפקתי לך דרך מוצא ובכל זאת סירבת. הרופא ששלחתי אלייך היה מטפל בכל התסבוכת הזאת. הוא היה נפטר מ…’

‘אני לא מסוגלת לעשות דבר כזה. איך אפשר לדרוש שאהרוג את הילדה שלי עוד לפני שנולדה? אתה לא מבין? זה חטא’.

‘את מבלה זמן רב מדי בכנסייה’, אמר בלעג. ‘אילו נפטרת ממנה אז, לא היית צריכה להתמודד עם הבעיות שיש לך היום. בשלב ההוא הכל היה פשוט וקל כל כך אבל העדפת לברוח’.

‘רציתי אותה!’ אמרה אמא בקול שבור. ‘היא חלק ממך, אלכס, וחלק ממני. רציתי אותה גם כשידעתי שאתה לא מעוניין…’

‘זאת הסיבה האמיתית?’

‘אלכס, אתה מכאיב לי!’

שרה התכווצה מפחד כששמעה קול חבטה. ‘האם זאת הסיבה האמיתית, מיי? או שילדת אותה כי חשבת שכך תוכלי לשלוט בי?’

‘איך אתה מעז!’ התייפחה אמא. ‘אתה טיפש אם זה מה שאתה חושב, אלכס. אוי לי, מה עשיתי? ויתרתי על הכל למענך! על משפחה, על חברים, על הכבוד העצמי שלי, על כל דבר שהאמנתי בו, על התקווה שאי פעם…’

‘קניתי לך את הבית הזה ואני נותן לך כסף בכל פעם שאת זקוקה לו’.

קולה של אמא נשמע חד ומוזר. ‘יש לך מושג איך אני מרגישה בכל פעם שאני הולכת ברחוב? אתה בא והולך כרצונך אבל הם יודעים מי אתה והם יודעים מה אני. איש לא מביט לעברי. איש לא מדבר איתי. גם שרה מרגישה בזה. היא שאלה אותי על כך וניסיתי להסביר לה שאנחנו שונות משאר האנשים. לא ידעתי מה עוד לומר לה’. קולה נשבר. ‘הפכתי למשהו שבגללו אגיע בסופו של דבר לגיהנום’.

‘נמאס לי מרגשי האשמה שלך ונמאסו עלי הדיבורים על הילדה הזאת. היא הורסת את כל מה שיש לנו. את זוכרת כמה מאושרים היינו? מעולם לא רבנו. תמיד אהבתי לבוא אלייך, להיות איתך’.

‘אל…’

‘וכמה זמן כבר נשאר לי איתך היום? את כל הזמן שהיה לי בזבזת עליה. הזהרתי אותך, נכון? חבל שהיא נולדה’.

אמא השתמשה במילה נוראית וצעקה עליו, ואז נשמע קול נפץ. שרה המבוהלת קמה על רגליה וברחה משם. היא רמסה את ערוגת הפרחים של אמא וחצתה את המדשאה ואת השביל שמוביל אל חדר הקירור. היא המשיכה לרוץ עד שנשימתה נעתקה והיא לא יכלה לרוץ עוד. ריאותיה כאבו מרוב מאמץ. לבסוף נפלה על העשב הגבוה והתייפחה. כתפיה עלו וירדו ופניה נשטפו דמעות. כששמעה דהירת סוס מתקרבת לעברה, מיהרה לחפש מקום מסתור בין השיחים שצמחו על שפת הנחל. שרה הציצה מתוכם וראתה את אביה מתרחק על סוסו הגדול והשחור. היא התכופפה, המשיכה לבכות וחיכתה שאמא תבוא לחפשה.

אבל אמא לא באה וגם לא קראה לה. שרה התקרבה אל חדר הקירור והתיישבה ליד שורת גפנים. כשאמא הגיעה מאוחר יותר, שרה כבר ייבשה את דמעותיה וניערה את האבק מעל סינרה הנאה אבל הרעד שאחז בגופה בגלל הדברים ששמעה לא פסק עדיין.

אמא היתה חיוורת מאוד. מבט לא ברור נשקף מעיניה האדומות וסימן כחול הופיע על לחיה. היא ניסתה לכסות אותו באיפור ולחייך אבל לא היה זה חיוכה הרגיל.

‘איפה היית, מתוקה שלי? חיפשתי אותך בכל מקום’. שרה ידעה שאמא לא דוברת אמת. היא הרי חיכתה לאמא.

‘אבא היה חייב לצאת בענייני עסקים’, אמרה אמא בעודה מרטיבה בלשונה את מטפחת התחרה שבידה ומנגבת את הלכלוך מלחייה של שרה.

‘הוא יחזור?’ שאלה שרה בחשש. היא לא רצתה לראות שוב לעולם את מי שהכאיב לאמא וגרם לה לבכות.

‘לא בקרוב. אבל נחכה ונראה. הוא אדם חשוב ועסוק מאוד’. שרה לא ענתה ואמא הרימה ואימצה אותה אל ליבה. ‘הכל בסדר, מתוקה שלי. את יודעת מה נעשה? נחזור לבית ונחליף בגדים ואז נארוז לנו סל פיקניק ונטייל לאורך הנחל, מה דעתך?’

שרה הנהנה והקיפה את צווארה של אמהּ בזרועותיה. פיה רעד אבל היא השתדלה לא לבכות. אם תבכה, אמא עלולה לנחש שהיא הקשיבה להם ולכעוס עליה.

אמא חיבקה אותה חזק וטמנה את פניה בשערה של שרה. ‘אנחנו נתגבר. עוד תראי, יקרה שלי. יהיה בסדר, יהיה בסדר’.

אלכס לא חזר, ואמא איבדה אט אט ממשקלה ונעשתה עגמומית וקודרת. היא נשארה במיטתה עד מאוחר, וכשכבר קמה, סירבה לצאת לטיולים ארוכים כמו שנהגו בעבר. כשחייכה, לא היה כל אור בעיניה. קליאו אמרה שהיא חייבת לאכול. קליאו אמרה כל מיני דברים שלא היתה אמורה לומר, גם כששרה היתה לידן ויכלה לשמוע.

‘טוב שהוא ממשיך לשלוח לך כסף, גברת מיי. גם זה משהו’.

‘לא מעניין אותי הכסף’, אמרה אמא בעיניים שטופות דמע. ‘הכסף מעולם לא היה לי חשוב’.

‘אם לא היה לך כסף הוא היה הופך לחשוב’.

שרה ניסתה לשמח את אמא והביאה לה זרי פרחים גדולים. היא מצאה חלוקי נחל יפים, רחצה והביאה אותם לאמא כמתנה. אמא תמיד חייכה והודתה לה אבל הניצוץ שבעיניה לא שב. שרה זמזמה את השירים שאמא לימדה אותה, בלדות איריות עצובות וכמה המנונים לטיניים ששמעה בכנסייה.

‘אמא, למה את לא שרה איתי?’ שאלה שרה וטיפסה על מיטתה. היא הניחה את בובתה בין השמיכות ואמרה, ‘אם תשירי, תרגישי טוב יותר’.

אמא סירקה לאחור את שערה הזהוב והארוך של שרה. ‘אני לא רוצה לשיר עכשיו, אהובה שלי. אני טרודה כרגע במחשבות אחרות’.

ליבה של שרה הלך ונעשה כבד. הכל קרה באשמתה. הכל בגללה. אלמלא נולדה היתה אמא מאושרת. ‘אלכס יחזור, אמא?’

אמא הביטה בה אבל שרה לא היתה מוכנה להמשיך ולקרוא לו אבא. הוא הכאיב לאמא והעציב אותה. ומאז שעזב, אמא כמעט לא שמה לב אליה. שרה אפילו שמעה את אמא אומרת לקליאו שאהבה היא לא ברכה אלא קללה.

שרה הציצה בפניה של אמא וליבה צנח. היא נראתה עצובה כל כך. המחשבות שלה התמקדו במשהו מרוחק ושרה ידעה שהיא חושבת עליו. אמא רצתה שהוא יחזור. היא בכתה בלילות משום שלא חזר. בכל לילה הסתירה את פניה בתוך הכרית אבל שרה הצליחה לשמוע את ההתייפחויות שלה.

היא נשכה את שפתה, הרכינה את ראשה והמשיכה לשחק עם הבובה. ‘אמא, מה יקרה אם אחלה ואמות?’

‘את לא תחלי’, קבעה אמא והביטה בה. ואז חייכה ואמרה, ‘את צעירה ובריאה ואת לא תמותי’.

שרה התבוננה באמא והמשיכה לסרק את שערה. הוא נראה כמו קרני שמש שריחפו סביב כתפיה החיוורות. אמא היתה יפה כל כך. איך יכול אלכס שלא לאהוב אותה? ‘אבל אם אמות, אמא, האם הוא יחזור ויישאר איתך?’

אמא שתקה. היא פנתה אל שרה ובהתה בה. המבט המחריד שבעיניה הפחיד את שרה. היא לא היתה צריכה לומר את זה. עכשיו אמא תנחש שהיא שמעה את המריבה שלהם…

‘לעולם אל תחשבי על זה, שרה’.

‘אבל…’

‘לא! אל תשאלי שוב את השאלה הזאת, את מבינה?’

עד לאותו רגע אמא לא הרימה מעולם את קולה. סנטרה נרעד. ‘כן, אמא’.

‘לעולם’, אמרה אמא שוב, הפעם בנימה רכה יותר. ‘הבטיחי לי. זה לא קשור אלייך, שרה’. אמא הושיטה את ידה, משכה אותה אל בין זרועותיה וליטפה אותה בעדינות. ‘אני אוהבת אותך, שרה. אני אוהבת אותך כל כך. אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר ויותר מכל אדם אחר בעולם כולו’.

חוץ ממנו, חשבה שרה. חוץ מאלכס סטאפורד. ומה יקרה אם הוא יחזור? ומה אם הוא יכריח את אמא לבחור? מה תעשה אמא אז?

שרה המפוחדת נצמדה לאמה והתפללה שהוא לא ישוב לעולם.

מישהו בא לדבר עם אמא.

שרה התבוננה בה בשעה ששוחחה עם האיש, ותוך כדי כך שיחקה עם בובתה ליד האח. האנשים היחידים שהגיעו בדרך כלל לבית היו מר פֶּנִירוֹד שהביא להן עצים להסקה, ובוב. בוב אהב את קליאו. הוא עבד בשוק והקניט את קליאו על שיש לה אחוריים של פרה ורגליים עסיסיות של כבשה. קליאו צחקה אבל שרה חשבה שזה לא מצחיק במיוחד. הוא נהג ללבוש סינר לבן, מוכתם בדם.

האיש נתן לאמא איגרת אבל היא לא פתחה אותה. היא הגישה לו תה והוא הודה לה. הוא לא אמר הרבה, חוץ מכמה מילים על מזג האוויר ועל גינת הפרחים היפה של אמא. הוא אמר שהרכיבה מהעיר נמשכה זמן רב. אמא כיבדה אותו בעוגיות ושכחה משרה.

שרה ידעה שדבר מה אינו כשורה. אמא ישבה זקופה מדי ודיברה בשקט. ‘היא ילדה קטנה ויפהפייה’, אמר האיש וחייך אליה. שרה השפילה את מבטה במבוכה מחשש שאמא תגרש אותה מהחדר רק משום שהוא שם לב אליה.

‘כן, תודה’.

‘היא דומה לך, יפה כמו קרן שמש’.

אמא חייכה אליה. ‘שרה, צאי בבקשה לגינה וקטפי כמה פרחים לקישוט השולחן’. שרה לקחה את הבובה שלה ויצאה בלי להתווכח. היא רצתה לשמח את אמא. בדרך לקחה סכין חד מהמגירה במטבח ויצאה לגינה. אמא אהבה ורדים יותר מכל. שרה הוסיפה כמה גבעולים של דורבנית, נוריות, חינניות ומרגניות עד שסלסילת הנצרים שעל זרועה התמלאה.

כשחזרה הביתה, האיש כבר לא היה שם והאיגרת הפתוחה היתה מונחת על ברכיה של אמא. עיניה בהקו והצבע שב ללחייה. היא חייכה כשקיפלה את האיגרת והסתירה אותה בתוך שרוולה ואז נעמדה וניגשה לשרה, הרימה אותה בזרועותיה וחוללה איתה במעגלים בעליצות. ‘תודה על הפרחים, מתוקה שלי’, אמרה ונשקה לשרה. כשהורידה אותה לבסוף הניחה שרה את הסלסילה על השולחן.

‘אני אוהבת פרחים’, אמרה אמא. ‘הם יפים כל כך, נכון? אולי תסדרי אותם באגרטל? אני צריכה לחפש משהו במטבח. אח, שרה! איזה יום יפה היום, נכון?’

שרה הביטה בה וחשבה שזהו יום עגמומי ועלוב דווקא. הפחד שמילא אותה עורר בה בחילה. היא הרימה את האגרטל הגדול שעל השולחן, יצאה איתו החוצה והשליכה את הפרחים הנבולים על ערימת הדשן. אחר כך שאבה מים מהמשאבה ומילאה את האגרטל. המים ניתזו על שמלתה בשעה שצעדה לתוך הבית והניחה את האגרטל במקומו על השולחן. היא לא טרחה לקצץ את הגבעולים והעלים. לא אכפת לה איך נראה הזר והיא ידעה שאמא ממילא לא תשים לב.

אלכס סטאפורד היה בדרכו אליהן.

אמא חזרה לחדר האורחים בלוויית קליאו. ‘מתוקה שלי, יש לי חדשות נהדרות. קליאו תכננה לנסוע השבוע לחוף הים והיא רוצה לקחת אותה איתך. נהדר, נכון?’

ליבה של שרה פעם בחוזקה.

‘נכון שזה נחמד מצידה?’ המשיכה אמא. ‘לחבר שלה יש פונדק והוא אוהב לארח ילדות קטנות’.

החיוך על פניה של קליאו היה נוקשה וצונן.

שרה הביטה בהן. ‘אני לא רוצה לנסוע, אמא. אני רוצה להישאר איתך’. היא הבינה מה קורה. אמא שולחת אותה משום שאביה לא מעוניין בה. ואולי עכשיו גם אמא לא רוצה בה עוד?

‘שטויות’, אמרה אמא וצחקה. ‘מעולם לא טיילת מחוץ לאזור הזה והגיע הזמן שתראי את העולם. את תאהבי את הים, שרה. הוא יפה כל כך. אפשר לשבת שם על החול ולהקשיב לגלים. תוכלי לבנות טירות ולאסוף צדפים. חכי עד שתרגישי את הקצף של הגלים מדגדג את אצבעות הרגליים’.

אמא נראתה מלאת חיים כל כך. שרה הבינה שזה בגלל האיגרת. כנראה שאלכס כתב שהוא מגיע לביקור. היא לא מעוניינת שמה שקרה בביקור הקודם יקרה שוב, ולכן היא שולחת אותה מן הבית. שרה בחנה את פניה הזוהרות וליבה צנח.

‘בואי, מתוקה שלי, אעזור לך לארוז’.

שרה התבוננה בה בשעה שקיפלה את בגדיה וארזה אותם בזריזות בתיק בד גדול. אמא ממהרת להיפטר ממנה. ‘איפה הבובה שלך?’ שאלה אמא והביטה סביבה. ‘כדאי שתיקחי אותה איתך’.

‘לא’.

‘למה לא? הרי את לא הולכת לשום מקום בלעדיה’.

‘היא רוצה להישאר בבית, איתך’.

מבטה של אמא התקדר לרגע אבל היא לא התעקשה וגם לא שינתה את דעתה.

קליאו נכנסה לחדר ולקחה את שרה, ושתיהן החלו לצעוד לכיוון העיירה. קליאו הספיקה לרכוש כרטיסים דקות ספורות לפני שהגיעה הכרכרה. הרַכָּב העמיס את התיקים שלהן וקליאו העלתה את שרה למושב. אחר כך עלתה גם היא, התיישבה מול שרה וחייכה. עיניה החומות נצצו. ‘מצפה לנו הרפתקה, שרה’.

שרה רצתה לקפוץ מהכרכרה ולרוץ הביתה, אל אמא, אבל ידעה שהיא תשלח אותה בחזרה. הסוסים החלו לדהור ושרה נצמדה לחלון והתבוננה בבתים המוכרים, שהלכו והתרחקו ממנה. הכרכרה קרקשה מעל הגשר והתגלגלה לאורך הדרך שנמתחה בשולי היער. עד מהרה נעלמו מהעין המראות המוכרים ושרה צנחה לתוך המושב המקפץ. ככל שהתרחקה הכרכרה מן הבית כך הלכה והעמיקה תחושת הבדידות שלה.

‘נלון בפונדק ‘ארבע הרוחות”, אמרה קליאו, מרוצה מהעובדה ששרה מעדיפה לשתוק. כנראה חששה שתפטפט כל הדרך. אילו חשבה שרה שהיה בזה כדי לשנות את החלטתה של אמהּ היא היתה מפטפטת ללא הרף. היא מעולם לא נפרדה ממנה ליותר מכמה שעות. אבל שרה ידעה שלא תצליח לשנות דבר. אלכס סטאפורד עמד להגיע ולה לא היתה ברירה אלא לעזוב. היא ישבה בדומייה, בלי לזוז.

‘יש להם אוכל טוב וחדרים יפים’, סיפרה קליאו. ‘ונהיה קרובות לים. תוכלי לצעוד על שביל מכוסה עשב ולהגיע אל ראש הצוק. הגלים מתנפצים אל הסלעים ומשמיעים צליל נפלא, והריח הטוב של הים המלוח הוא הריח הכי טוב בעולם’.

הריח הכי טוב בעולם…

שרה אהבה את הבית הקטן שלהן ואת גינת הפרחים שמאחוריו. היא אהבה לשבת עם אמא מאחורי חדר הקירור ולטבול את כפות רגליהן היחפות במימי הנחל הצוננים.

היא נאבקה בדמעות שאיימו לעלות בעיניה והביטה שוב מבעד לחלון. עיניה כאבו וגרונה נשנק מהדרך המאובקת. השעות חלפו לאיטן. הנקישות של פרסות הסוסים הכאיבו לראשה. היא היתה עייפה כל כך והתקשתה לפקוח את עיניה אבל בכל פעם שניסתה לעצום אותן, התנדנדה הכרכרה או נטתה על צידה והפחידה אותה.

הרַכָּב עצר את הכרכרה רק פעם אחת כדי להחליף סוסים ולבצע כמה תיקונים קלים. קליאו לקחה את שרה לבית השימוש שעמד במבנה נפרד אבל כששרה יצאה משם, היא לא מצאה את קליאו. שרה רצה לעבר הכרכרה ומשם לאורווה, ואחר כך אל הדרך שממנה הגיעו וזעקה בדמעות את שמה של קליאו.

‘שקט! אלוהים אדירים. כמה רעש את עושה? מה קרה?’ שאלה קליאו ומיהרה לעברה. ‘את מתרוצצת כמו תרנגולת שהורידו לה ת’ראש’.

‘איפה היית?’ שאלה שרה בנימה תובענית, דמעות זולגות על לחייה. ‘אמא אמרה שאנחנו צריכות להיות כל הזמן ביחד!’

פניה של קליאו התכרכמו. ‘ת’סלחי לי, גברתי הצעירה, הרשיתי לעצמי לשתות כוס שיכר’. היא רכנה לעברה ואחזה בידה של שרה בחוזקה, מושכת אותה אל תוך בניין התחנה.

אשתו של מנהל התחנה עמדה בפתח וייבשה את ידיה. ‘איזו ילדה יפה’, אמרה וחייכה אל שרה. ‘את רעבה, מתוקה שלי? האם יש לך זמן לצלחת של פשטידת רועים?’

שרה השפילה את מבטה, נבוכה מעיניה הבוחנות של האשה. ‘לא, גברתי, תודה’.

‘וגם מנומסת’, הוסיפה האשה.

‘בואי, שרה’, אמרה קליאו ומשכה אותה פנימה.

האשה טפחה על גבה של שרה והובילה אותה אל אחד השולחנות. ‘את צריכה להעלות קצת בשר על העצמות שלך, דובשנית. בואי, נסי את הפשטידה שלי. אומרים שאני אחת הטבחיות הטובות באזור’.

קליאו התיישבה והגישה אל שפתיה כוס שיכר נוספת. ‘את חייבת לאכול משהו לפני שנצא לדרך’.

‘אני לא רעבה’.

קליאו רכנה לעברה. ‘לא’כפת לי אם את רעבה או לא’, אמרה בשקט. ‘תעשי מה שאני אומרת לך. הרַכָּב אומר שנעזוב בעוד חצי שעה, ואחר כך יש לנו עוד שלוש או ארבע שעות נסיעה עד שנגיע לחוף. לא רוצה שתייללי מאוחר יותר שאת רעבה. זאת ההזדמנות האחרונה שלך לאכול משהו עד שנגיע לפונדק’.

שרה בהתה בקליאו, מתקשה שלא לפרוץ בבכי. קליאו נאנחה בכבדות ולבסוף הושיטה את ידה וליטפה את לחיה של שרה. ‘תאכלי כבר, שרה’, אמרה. שרה צייתה, הרימה את הכף והחלה לאכול. אמא אמרה שהטיול הזה תוכנן במיוחד עבורה אבל התנהגותה של קליאו העידה שהיא מפריעה אפילו לה. אין ספק, אמא רק מנסה להיפטר ממנה.

כשעלו שוב לכרכרה לא אמרה שרה מילה. היא התיישבה ליד החלון ובהתה בנוף, ידיה הקטנות משולבות בחיקה, גבה זקוף. קליאו שמחה על השקט והצליחה לנמנם. כשהתעוררה, חייכה אל שרה.

‘את מריחה את הים?’ שאלה. שרה עדיין ישבה באותה תנוחה שבה היתה לפני שקליאו נרדמה. פניה המאובקות נשזרו בפסים בהירים בשל הדמעות שלא הצליחה לעצור. קליאו הביטה בה בעצב והפנתה ממנה את מבטה לעבר החלון.

הן הגיעו אל ‘ארבע הרוחות’ לאחר השקיעה. שרה אחזה בידה של קליאו בעוד הרכב פורק את התיקים שלהן. לפתע שמעה שרה שאגה אדירה, כמו של מפלצת, והתמלאה פחד. ‘מה הקול הזה, קליאו?’

‘זה הים, מתנפץ על הסלעים. מדהים, אה?’

שרה חשבה שזהו הצליל המפחיד ביותר ששמעה מעודה. הרוח ייללה בין העצים כמו חיית פרא המשחרת לטרף. וכשהדלת של ‘ארבע הרוחות’ נפתחה, היא שמעה קולות צחוק וצעקות של גברים. שרה נרתעה לאחור וסירבה להיכנס.

‘ת’זהרי’, אמרה קליאו ודחפה אותה לפנים. ‘קחי את התיק שלך. אני צריכה לסחוב את שלי’.

שרה גררה את תיקה אל פתח הפונדק. קליאו הדפה את הדלת בכתפה ונכנסה ושרה צעדה בעקבותיה. קליאו הביטה סביב וחייכה. שרה עקבה אחר מבטה וראתה גבר יושב ליד הדלפק, מתחרה עם מלח שרירי בהורדת ידיים. גבר גדל גוף שמזג שיכר לכוסות זיהה את קליאו. הוא דחף את ידו של הגבר שליד הדלפק ונד בראשו לעבר קליאו. הגבר סובב את ראשו, והמלח ניצל את ההזדמנות וכופף את ידו של הגבר בקריאת ניצחון. שרה הסתכלה במבט מפוחד בגבר המובס שנעמד על רגליו, הכניס אגרוף למלח באחת מעיניו והפיל אותו לרצפה.

קליאו פרצה בצחוק. היא שכחה משרה שניסתה להסתתר מאחורי חצאיתה. שרה ייבבה חרישית כשהגבר שעל יד הדלפק פילס את דרכו לעבר קליאו והדביק על לחיה נשיקה מצלצלת, לקול קריאותיהם של שאר הגברים בחדר. וכשהשקיף מעבר לכתפה של קליאו והבחין בשרה, חשבה שהיא עומדת להתעלף מרוב פחד. הוא הרים את גבותיו.

‘ממזרה! תפסת לך גבר יפה תואר, מה? אם לשפוט לפי המראה שלה’.

נדרשו לקליאו כמה שניות ארוכות כדי להבין במה מדובר. ‘אה, זאתי? לא, מֶרִיק, היא לא שלי. היא הבת של הגברת שאני עובדת אצלה’.

‘מה היא עושה כאן איתך?’

‘סיפור ארוך. אני מעדיפה לא לחשוב עליו יותר מדי’.

מֶריק נד בראשו וליטף את לחיה של קליאו. ‘וחיי הכפר? מוצאים חן בעינייך?’ הוא חייך אבל שרה לא חשבה שהחיוך שלו נחמד.

קליאו סובבה את ראשה. ‘כן, התגשמות של כל החלומות שלי’.

הוא צחק ולקח בידיו את תיקה. ‘זאת הסיבה שחזרת ל’ארבע הרוחות’, אה?’ הוא לקח גם את התיק של שרה וחייך. וכשראה שהיא מסתייגת ממנו, כאילו היה השטן בהתגלמותו, פרץ בצחוק.

שרה לא פגשה מעודה גבר כמו מריק. הוא היה עצום במידותיו, שערו שחור וזקנו קצוץ. הוא הזכיר לה את הסיפורים על שודדי הים שאמא נהגה לספר. קולו היה רם ועמוק והוא הסתכל בקליאו כאילו רצה לאכול אותה. אבל מבטיו לא הטרידו את קליאו. היא לא שמה לב לשרה אלא הלכה אחריו. שרה צעדה בעקבותיה, פוחדת להישאר מאחור. כל הנוכחים בהו בה.

‘היי, סטאמפ, תן לקליאו שלנו ספל שיכר!’ קרא מריק לעבר המוזג אפור השער שקיבל את פניה של קליאו בקריצה וחיוך. מריק הקיף את מותניה של שרה בזרועו, הרים אותה אל על והושיב אותה על הבר. ‘ויין מדולל לפרגית החיוורת הזאת’. הוא מישש את מעיל הפרווה שלה. ‘אמא שלך היא אשה עשירה, אה?’

‘אבא שלה הוא איש עשיר’, הסבירה קליאו. ‘אבל הוא גם נשוי לאשה אחרת’.

מריק חייך אל קליאו בלעג. ‘אה, זה העניין, ואני חשבתי שמצאת לעצמך עבודה מכובדת’.

‘העבודה שלי מכובדת. אף ‘חד שם לא מסתכל עלי מלמעלה’.

‘הם יודעים שעבדת חמש שנים במסבאה לפני שהחלטת לשפר את המצב שלך?’ שאל וליטף את זרועה. ‘שלא להזכיר את העבודות הקטנות שעשית מהצד…’

קליאו הציצה בשרה וסילקה מעליה את ידו. ‘מיי יודעת. היא לא מתנשאת על אחרים. אני מחבבת אותה’.

‘והעכברה הקטנה הזאת, היא דומה לה?’

‘כמו שתי טיפות מים’.

מריק אחז בסנטרה של שרה וליטף את לחיה. ‘עיניים כחולות כמו סיגלית ושער של מלאך. אם אמא שלך דומה לך, היא אמורה להיות יפהפייה אמיתית. הייתי שמח לפגוש אותה’.

גופה של קליאו התקשח ושרה חשבה שהיא כועסת. היא רצתה שמריק יניח לה אבל הוא המשיך ללטף את לחיה. שרה רצתה להתרחק ככל האפשר מהגבר הנורא הזה, בעל הזקן השחור והעיניים האפלות והחיוך המרושע.

‘עזוב אותה, מריק. גם ככה היא מתה מפחד, בלי שתציק לה. זאת הפעם הראשונה שהיא בלי אמא שלה’.

‘היא באמת נראית קצת חיוורת’, לעג לה מריק וגיחך. ‘בואי, עכברונת, אני לא מזיק לאיש. שתי’. הוא דחף לעברה את הספל עם היין המדולל. ‘כן, שתי קצת מזה והפחד שלך יעלם’. הוא פרץ שוב בצחוק כשראה את פרצופה של שרה מתעוות. ‘מה, היא רגילה לשתות דברים משובחים יותר?’

‘היא לא רגילה לשום דבר’, אמרה קליאו. בשלב זה שרה כבר היתה בטוחה שהיא כועסת. קליאו לא אהבה שמריק מקדיש לה תשומת לב. היא הביטה בשרה במבט נרגז בגלל הרתיעה שלה מפני מריק ואמרה, ‘אל תהיי כזאת פחדנית, הוא רק מנסה לעשות עלייך רושם’. סטאמפ הזקן ושאר הגברים שליד הבר פרצו בצחוק ומריק הצטרף אליהם.

שרה רצתה לרדת מהכיסא ולהתרחק מהקולות הרמים, מהצחוק ומהעיניים הבוחנות. היא נאנחה בשקט כשקליאו הושיטה לעברה את ידיה והורידה אותה, ואחר כך אחזה בידה והובילה אותה לשולחן. כשמריק צעד בעקבותיהן, היא נשכה את שפתה. הוא משך את אחד הכיסאות והתיישב לידן. בכל פעם שהספלים התרוקנו, הוא הזמין עוד. והוא סיפר בדיחות וקליאו צחקה ללא הרף. הוא אפילו גישש בידו מתחת לשולחן וקליאו הרחיקה את ידו מעליה אבל לא הפסיקה לחייך ולפטפט. והקול שלה נשמע מוזר, כאילו המילים שאמרה נקשרו זו בזו והסתבכו בתוך הפה שלה.

בחוץ ירד גשם וענפי העצים שרטו את החלון. שרה היתה עייפה. עפעפיה היו כבדים והיא לא הצליחה להמשיך ולפקוח אותם.

מריק הרים שוב את ספלו. ‘העכברונת הורידה את המפרשים שלה’.

קליאו נגעה בראשה של שרה. ‘שלבי את הידיים על השולחן ונמנמי לך’. שרה עשתה כדבריה והצטערה שהן לא מסתלקות משם אבל קליאו לא היתה מוכנה לעזוב עדיין. היא נהנתה מכל רגע והמשיכה להביט במריק ולפזר חיוכים ששרה לא ראתה אצלה קודם לכן.

‘למה הבאת אותה ל’ארבע הרוחות’?’ שאל מריק. שרה עצמה את עיניה והעמידה פני ישנה.

‘כי אמא שלה מארחת כרגע את אביה הנכבד, ושניהם העדיפו שהיא לא תהיה שם’. המילים שיצאו מפיה של קליאו נשמעו קרות. ‘תפסיק…’

‘את בטוחה?’ הוא צחק בשקט. ‘הרי בשביל זה באת. מה הבעיה עם כל נערי הכפר האלה?’

‘שום בעיה. אחד מהם אפילו רוצה להתחתן איתי’.

‘בואי נעלה לחדר ונדבר על הסיבה שבגללה חזרת לכאן’.

‘ומה עושים איתה? מעצבן אותי שמיי הדביקה אותה אלי’.

הדמעות עקצצו את עיניה של שרה וגרונה נשנק. האם איש לא מעוניין בה עוד?

‘נראה לי שלא תהיה בעיה למצוא משפחה מאמצת לדבר היפה הזה’.

‘זה מה שאמרתי למיי אבל היא לא הסכימה. היא סומכת עלי. הילדה הזאת היא הדבר היחיד שיש לה כשהגבר שלה לא בסביבה. והדבר היחיד שמיי יודעת לעשות הוא להיראות יפה ולגדל פרחים’.

‘חשבתי שאמרת שאת מחבבת אותה’.

‘כן, אני מחבבת אותה. אבל בכל פעם שהוד מעלתו מגיע, נחש למי היא מדביקה ת’ממזרה שלה. די מעייף להיסחב עם ילדה קטנה לכל מקום, במיוחד אם היא לא שלך’.

מריק צחקק. ‘אולי נשליך אותה מראש הצוק? אולי אמא ואבא שלה יודו לנו על העזרה הזאת? אולי הם אפילו ישלמו לנו על כך?’

ליבה של שרה דפק בחוזקה.

‘זה לא מצחיק, מריק’, נאנחה קליאו בכבדות וברוגז. ‘אני צריכה להכניס אותה למיטה. עבר עליה יום ארוך’. היא הזיזה את שרה, שפקחה את עיניה בתחושת הקלה. קליאו אחזה בידה. ‘בואי, אנחנו הולכות לישון. תגידי לילה טוב לאדון מריק’.

הוא חייך. ‘אעלה איתכן כדי לוודא שהכל בסדר’.

קליאו פתחה את הדלת לחדרה הישן ומריק נכנס בעקבותיהן. שרה תלתה בקליאו מבט שואל.

‘מה אתה עושה?’ לחשה קליאו בזעף. ‘אתה לא יכול להיכנס. היא תספר לאמא שלה והיא תפטר אותי’.

‘אני כבר אטפל בזה’, אמר מריק, רכן לעבר שרה וצבט קלות את לחיה. ‘אם תספרי שהייתי בחדר הזה עם קליאו, אחתוך את לשונך הקטנה והוורודה, הבנת?’ שרה האמינה לו והנהנה בראשה. הוא חייך קלות ושחרר אותה. היא נסוגה לעבר פינת החדר והתכרבלה שם, רועדת מפחד ורוצה להקיא.

‘רואה?’ צהל מריק. ‘את לא צריכה לדאוג. היא לא תאמר עלינו מילה לאיש’.

קליאו פערה לרווחה את עיניה ובהתה בו. היא נראתה נרגזת ושרה קיוותה שתצווה עליו לצאת מהחדר. ‘זה היה אכזרי מצידך’, גערה בו והביטה בשרה. ‘הוא לא התכוון לזה, מתוקה. הוא סתם מתלוצץ. אל תאמיני לשום מילה שיוצאת מהפה שלו’.

‘תאמיני לי ועוד איך. לא התלוצצתי בכלל’, הוא אמר וקירב אליו את קליאו. ‘אכזרי? את נוהגת באכזריות כשאת דוחה אותי למרות שאת יודעת שאני רוצה להיות איתך’.

היא הרחיקה אותו מעליה. הוא חיבק אותה שוב והיא זזה הצידה. אבל אפילו שרה שמה לב שהיא לא התכוונה להתרחק ממנו באמת. איך קליאו מסוגלת לתת לאיש הזה להתקרב אליה?

‘אני מכיר אותך, קליאו’, אמר מריק בעיניים בוהקות. ‘למה נסעת כל הדרך חזרה ל’ארבע הרוחות’? רק כדי לראות שוב את הים?’

‘הוא זורם בדם שלי לא פחות משהוא זורם בדם שלך’.

מריק אחז בה ונישק אותה. קליאו נאבקה וניסתה להתנתק ממנו אבל הוא אחז בה בחוזקה. כשנרגעה לבסוף, הוא הרחיק אותה מעט ואמר, ‘זה לא הדבר היחיד שזורם בדמך’.

‘מריק, לא. היא מסתכלת עלינו…’

‘אז מה?’

הוא נישק אותה שוב והפעם היא נאבקה בו. שרה ישבה, משותקת מרוב פחד. הוא עוד עלול להרוג את שתיהן.

‘לא!’ אמרה קליאו בכעס. ‘ת’סתלק מכאן. אנ’לא יכולה. אני צריכה לטפל בה’.

הוא צחק. ‘לא ידעתי שהעבודה חשובה לך כל כך’. הוא הניח לה אבל שרה לא חשבה שקליאו אהבה את מה שאמר. קליאו נראתה כאילו עמדה לפרוץ בבכי. מריק חייך והפנה את גבו לעבר שרה. ‘בואי, עכברונת’.

‘מה אתה עושה, מריק?’ שאלה קליאו בעוד שרה נדחקת לפינה בניסיון להתחמק ממנו.

‘מוציא אותה מכאן. היא יכולה לחכות במסדרון. ואל תתנגדי לי. אני מכיר אותך היטב. חוץ מזה, היא תהיה לידנו, רק מחוץ לדלת. איש לא יזיק לה שם’. הוא משך שמיכה וכרית מהמיטה וסימן לשרה ללכת אחריו. ‘אל תכריחי אותי לגרור אותך בכוח’.

שרה לא העזה להמרות את פיו.

היא צעדה אחרי מריק וראתה שהשליך את השמיכה והכרית למסדרון החשוך. יצור קטן ובלתי מזוהה חלף במורד המסדרון והסתתר באפילה. שרה הביטה במריק בבעתה.

‘שבי כאן ואל תזוזי. אם תזוזי, אמצא אותך ואקח אותך לים, שם תהפכי מאכל לסרטנים, הבנת?’

פיה של שרה היה יבש. היא לא הצליחה להוציא הגה ורק הנהנה.

קליאו ניגשה לדלת. ‘מריק, אנ’לא יכולה להשאיר אותה שם. ראיתי עכברוש’.

‘היא קטנה מדי. העכברושים לא יטרידו אותה. היא תהיה בסדר’. הוא טפח על לחיה של שרה. ‘נכון? תישארי כאן בחוץ עד שקליאו תבוא לקחת אותך. ועד אז אל תזוזי’.

‘כ… כן, אדוני’, גמגמה, מתקשה להשמיע מילים ברורות.

‘את רואה?’ הוא נעמד על רגליו, פנה אל קליאו ודחף אותה לתוך החדר לפני שסגר את הדלת מאחוריהם בקול חבטה.

שרה שמעה את מריק מדבר ואת קליאו מצחקקת. אחר כך שמעה קולות נוספים שהפחידו אותה. היא רצתה להימלט משם בגלל הרעשים שהם השמיעו אבל זכרה היטב את מה שמריק איים לעולל לה, אם רק תעז לזוז. היא כיסתה את ראשה בשמיכה המעופשת ואטמה את אוזניה בידיה.

כעבור זמן מה השתרר שקט מעיק. שרה הציצה מבעד לשמיכה אל המסדרון החשוך. היא הרגישה שזוג עיניים בוחנות אותה. מה תעשה אם העכברוש יחזור? ליבה הלם כמו תוף וכל גופה כאב. היא שמעה צליל רך של שריטות וקירבה את רגליה אל בטנה, בוהה אל תוך החשיכה, מבועתת ממה שאולי אורב שם.

לפתע נפתחה הדלת ושרה ניתרה ממקומה. מריק יצא מן החדר. היא נדחקה אל הקיר, מקווה שלא ישים לב אליה. הוא אכן לא שם לב. הוא שכח לגמרי מקיומה. הוא אפילו לא הציץ לעברה בזמן שחצה את המסדרון וירד במדרגות. עכשיו תבוא קליאו לאסוף אותה. היא תחלץ אותה מהמסדרון החשוך הזה.

אבל הדקות חלפו, ועוד שעה, ועוד שעה.

קליאו לא הגיעה. שרה התכרבלה בשמיכה ונדחקה אל הקיר. היא חיכתה, בדיוק כמו שחיכתה לאמא ביום שאלכס הגיע אל ביתן.

images.jpg

ראשה של קליאו כאב כשהתעוררה למגען של קרני השמש הראשונות על פניה. היא שתתה יותר מדי בערב הקודם ועכשיו היתה הלשון שלה נפוחה. היא הושיטה את ידה ומיששה את המיטה. מריק לא היה שם. כמה אופייני. אבל לא היתה לה כל כוונה לדאוג בשל כך. הוא לא יעז להתכחש עכשיו לאהבתו אליה, אחרי כל מה שקרה ביניהם בליל אמש. היא זקוקה לכוס קפה. קליאו יצאה מהמיטה, רחצה את פניה והתלבשה. כשפתחה את הדלת ראתה את הילדה מכורבלת במסדרון הקר, עיניה הכחולות מוקפות צללים כהים.

‘אוי!’ קראה קליאו חרישית. היא שכחה ממנה לגמרי. פחד ואשמה הציפו אותה. מה תעשה אם מיי תגלה שהשאירה את בתה כל הלילה במסדרון הקר והאפל? קליאו הרימה את שרה בזרועותיה והכניסה אותה לחדר. ידיה הקטנות היו קרות כקרח והיא היתה חיוורת כמו סיד.

‘בבקשה אל תספרי לאמא’, התחננה קליאו בדמעות. ‘היא תפטר אותי וזאת תהיה אשמתך’. רוגזה של קליאו גבר מרגע לרגע כשחשבה על הקשיים שעלולים להיערם בדרכה, ועל כך שמקום העבודה שלה תלוי במידת הנכונות של ילדה קטנה לשמור על שתיקה. ‘למה לא באת למיטה אתמול בלילה? הרי זה מה שהיית אמורה לעשות. מריק אמר לך להיכנס פנימה אחרי שיצא’.

‘הוא לא אמר. הוא רק אמר לי לא לזוז עד שתבואי לקחת אותי’, לחשה שרה בקול אומלל ופרצה בבכי כשהבינה שקליאו כועסת עליה.

‘אל תשקרי! שמעתי אותו! הוא לא אמר את זה!’

בכיה של שרה הלך וגבר והיא היתה מבולבלת ומפוחדת. ‘אני מצטערת, קליאו, מצטערת. אני מצטערת כל כך’. עיניה של הילדה הקטנה היו קרועות לרווחה ואדומות. ‘בבקשה אל תספרי למריק. אל תרשי לו להשליך אותי מראש הצוק כמו שאמר. אני לא רוצה שהסרטנים יאכלו אותי’.

‘ששש… אל תבכי’, אמרה קליאו בקול רגוע יותר. ‘הבכי לא יעזור. הוא לא מועיל לאמא שלך, נכון?’ קליאו התמלאה חרטה ומשכה את שרה אל בין זרועותיה. ‘לא נספר לאף ‘חד. זה ישאר רק בינינו’.

מריק לא חזר ל’ארבע הרוחות’ וקליאו השתכרה שוב באותו לילה. היא השכיבה את שרה לישון בשעה מוקדמת וירדה למסבאה בתקווה שיופיע מאוחר יותר. אבל זה לא קרה. היא נשארה שם זמן מה וצחקה עם גברים אחרים, מעמידה פנים שהכל כשורה. אחר כך לקחה בקבוק רום ועלתה לחדר, שם מצאה את שרה ישובה במיטה בעיניים פעורות, ערה לחלוטין.

קליאו רצתה לדבר. היא רצתה לפרוק את תסכולה בגלל מריק. היא שנאה אותו משום שפעם נוספת שבר את ליבה. היא הניחה לו לעשות את זה פעמים רבות כל כך בעבר. מתי תלמד לסרב לו? בשביל מה חזרה לשם? הרי היא אמורה לדעת שמה שקרה תמיד, יקרה שוב ושוב.

‘אני רוצה לספר לך ת’אמת הפשוטה והמרה, את הדבר היחיד שאת חייבת לדעת, ילדונת. תקשיבי לי טוב’. קליאו לגמה לגימה ארוכה מהבקבוק, בלעה איתה את הדמעות ואת האומללות שלה ואפשרה לזעם ולמרירות לצוף על פני השטח. ‘כל הגברים רוצים ממך רק דבר אחד: להשתמש בך. אחרי שתיתני להם את הלב שלך, הם יקרעו אותו לגזרים’. היא לקחה עוד לגימה מהבקבוק ודיברה בקול מוזר. ‘הם לא חושבים עלינו באמת. קחי לדוגמה ת’אבא שלך. האם אכפת לו מאמא שלך? ממש לא’.

שרה התחפרה בכל כוחה מתחת לשמיכות ואטמה את אוזניה. הנסיכה הקטנה לא רוצה לשמוע את האמת המרה? חבל מאוד, חשבה קליאו ומשכה מעליה את השמיכות בכוח. כששרה נרתעה והתרחקה ממנה, תפסה קליאו את שתי רגליה ומשכה אותה אליה. ‘שבי ישר ותקשיבי לי!’ היא העמידה את שרה על רגליה וטלטלה אותה. ‘ת’סתכלי אלי’, צעקה עליה קליאו ולא נרגעה עד שצייתה.

שרה נעצה בה מבט מבועת, עיניה קרועות לרווחה. כל גופה רעד. לבסוף הרפתה קליאו מאחיזתה. ‘אמא שלך אמרה לי לטפל בך כמו שצריך’, אמרה. ‘וזה בדיוק מה שאני עושה. אני אספר לך ת’אמת האחת והיחידה. תקשיבי לי ותלמדי’. שרה לא זזה ממקומה.

קליאו בהתה בילדה, התיישבה על הכיסא שליד החלון ולגמה שוב מהרום. היא נופפה באצבעה לעבר שרה, מנסה לשווא לשמור על יציבות. ‘לאבא המכובד שלך לא’כפת מאף ‘חד, בטח לא ממך. ואם אכפת לו מאמא שלך, זה רק בגלל מה שהיא נותנת לו. הכל היא נותנת לו. הוא בא אליה מתי שמתחשק לו, משתמש בה ואחר כך רוכב משם לבית המפואר שלו בעיר, אל האשה האצילית שלו ואל הילדים המחונכים שהם הולידו. ואמא שלך? היא חיה מביקור לביקור’.

היא התבוננה בשרה, שנרתעה לאחור ונדבקה לקיר המתקלף, כאילו יש ביכולתו להגן עליה. אבל דבר לא יכול להגן על אשה מפני העובדות הקשות והמרות. קליאו השמיעה צחקוק מלא עצב ונדה בראשה.

‘טיפשה שכמוה. היא מחכה לו, נופלת על הברכיים ומנשקת ת’רגליים שלו בכל פעם שהוא מגיע. את יודעת למה הוא נעדר כל כך הרבה זמן? בגללך. הוא לא מסוגל לסבול ת’מראה של הצאצא שהוא עצמו השריץ. אמא שלך בוכה ומתחננת אבל הבכי לא עוזר לה! מתי שהוא ימאס לו ממנה לגמרי והוא יזרוק אותה לרחוב. וגם אותך. את יכולה להיות בטוחה בזה’.

שרה פרצה בבכי והרימה את ידה כדי לנגב את הדמעות מעל לחייה.

‘בעולם הזה כל אדם דואג רק לעצמו’, המשיכה קליאו, כשהעצב והמרירות שלה הלכו והעמיקו. ‘כולנו משתמשים אחד בשני. כדי להרגיש טוב. כדי להרגיש רע. כדי לא להרגיש כלום. מי שיש לו מזל פשוט יודע לעשות את זה טוב יותר. כמו מריק. כמו האבאל’ה העשיר שלך. כל השאר מסתפקים במה שקיבלו’.

קליאו התקשתה לחשוב בצלילות. היא רצתה להמשיך ולדבר אבל עפעפיה היו כבדים והיא לא הצליחה לפקוח את עיניה. לבסוף שקעה בכיסא והשעינה את סנטרה על החזה.

היא רק רצתה לנוח לרגע. זה הכל. אחר כך הכל יסתדר…

images.jpg

שרה הביטה בקליאו, שהמשיכה למלמל ולשקוע עמוק יותר בכיסא עד שנרדמה. היא נחרה בקול רם ורוק נזל מזווית פיה השמוט.

שרה ישבה רועדת במיטה הסתורה ותהתה אם קליאו צודקת. עמוק בתוך תוכה היא ידעה שכן. אילו דאג לה אביה באמת, הוא לא היה מייחל למותה. ואילו היה לאמא אכפת ממנה, האם היתה שולחת אותה מן הבית?

האמת הפשוטה. מהי האמת הפשוטה והמרה?

הן עזבו למחרת בבוקר. שרה אפילו לא זכתה להציץ בגלי הים.

images.jpg

כאשר הגיעו הביתה העמידה אמא פנים שהכל כשורה אבל שרה ידעה שמשהו נורא קרה. הבית היה מלא תיבות ואמא היתה עסוקה באריזת החפצים שלהן.

‘אנחנו נוסעות לבקר אצל סבא וסבתא שלך’, אמרה בחיוך. אבל המבט שבעיניה היה חלול וריקני. ‘הם לא ראו אותך מעולם’. היא אמרה לקליאו שהיא מצטערת שעליה לפטר אותה וקליאו אמרה שזה בסדר מצידה. היא החליטה להינשא לבוב, הקצב. אמא אמרה לה שהיא מקווה שתהיה מאושרת לצידו וקליאו נפרדה מהן והלכה.

שרה התעוררה באישון לילה. אמא לא היתה במיטתה אבל שרה שמעה אותה. היא הלכה בעקבות הקול אל חדר האורחים. החלון היה פתוח והיא הביטה החוצה. מה עושה אמא בחוץ באמצע הלילה?

אור הירח האיר את ערוגות הפרחים. שרה ראתה את אמהּ על ברכיה, לבושה בכתונת לילה לבנה ודקה. היא עקרה את כל הפרחים, בזה אחר זה. את כולם היא עקרה ואת עלי הכותרת שלהם פיזרה לכל עבר בעודה בוכה ומדברת אל עצמה. אחר כך הרימה את הסכין בידה ונעמדה על רגליה. ושוב ירדה על ברכיה לצד שיחי הוורדים האהובים שלה וחתכה את שורשיהם, את כולם.

לבסוף רכנה לפנים והתייפחה, מנדנדת את עצמה לפנים ולאחור, קדימה ואחורה, בעוד הסכין בידה.

שרה צנחה על רצפת החדר והסתתרה בחשיכה, ידיה מכסות את ראשה.

images.jpg

כל יום המחרת הן עשו את דרכן בכרכרה, ובלילה לנו בפונדק דרכים. אמא המעיטה בדיבור ושרה חיבקה חזק את הבובה שלה ואימצה אותה אל ליבה. בחדר עמדה מיטה בודדה ושרה נרדמה בשמחה בזרועות אמהּ. כשהתעוררה בבוקר המחרת ראתה אותה יושבת ליד החלון, מגוללת בין אצבעותיה את מחרוזת התפילה וממלמלת. שרה האזינה לה אבל לא הבינה מילה מהמשפט שאמא חזרה עליו שוב ושוב.

‘סלח לי, אלוהים. עוללתי את זה לעצמי. אשמתי, פשעתי, אשמתי, חטאתי…’

באותו יום הן נסעו שעות רבות בכרכרה אחרת עד שהגיעו לעיר קטנה. אמא נראתה מתוחה וחיוורת. היא החליקה את בגדיה של שרה ויישרה את כובעה, ואז אחזה בידה והחלה ללכת. הן צעדו במשך זמן רב עד שהגיעו לשדרת עצים רחבה.

אמא ניגשה אל בית מוקף גדר לבנה ועצרה לפני השער. ‘אלוהים, אנא ממך, בבקשה עזור להם לסלוח לי’, לחשה. ‘בבקשה, אלוהים, בבקשה’.

שרה התבוננה בבית שהתנשא מולן. הוא לא היה גדול יותר מהבית שלהן אבל היתה לו גזוזטרה נאה, ועציצי פרחים קישטו את אדני החלונות. וילונות תחרה כיסו את כל החלונות. שרה אהבה מאוד את מה שראו עיניה.

כשהגיעו לדלת הכניסה נשמה אמא עמוקות לפני שדפקה עליה. אשה ניגשה לדלת ופתחה אותה. היא היתה נמוכת קומה ואפורת שער ולבשה שמלה פרחונית ועליה סינר לבן. היא בהתה באמא ארוכות ולפתע הוצפו עיניה בדמעות. ‘אוי’, אמרה. ‘אוי ואבוי’.

‘חזרתי הביתה, אמא. בבקשה, תני לי להיכנס’.

‘זה לא פשוט כל כך. את יודעת שזה לא פשוט’.

‘אין לי לאן ללכת’.

האשה בחנה את שרה. ‘אני לא צריכה לשאול אם היא בתך’, אמרה בחיוך נוגה. ‘היא יפה מאוד’.

‘אמא, בבקשה’.

האשה פתחה את הדלת ואפשרה להן להיכנס. היא הכניסה אותן לחדר קטן, מלא ספרים. ‘חכי כאן עד שאדבר עם אביך’, ציוותה ויצאה מהחדר. אמא התהלכה בחדר הלוך ושוב, פוכרת בכוח את אצבעות ידיה. בשלב מסוים נעצרה, עצמה את עיניה והניעה את שפתיה. ואז חזרה האשה, פניה לבנות ומקומטות ולחייה רטובות. ‘לא’, היא אמרה. מילה אחת. זה הכל. לא.

אמא צעדה לעבר הדלת אבל האשה עצרה בעדה. ‘הוא רק יאמר לך דברים שיפגעו בך עוד יותר’.

‘יפגעו? איך אפשר לפגוע בי עוד יותר, אמא?’

‘מיי, בבקשה, אל…’

‘אני אתחנן. ארד על ברכַּי. אוֹמַר לו שצדק. הוא צדק’.

‘זה לא יעזור. הוא אמר שככל שהדבר נוגע לו, בתו מתה’.

מיי חלפה על פניה. ‘אני לא מתה!’ האשה סימנה לשרה להישאר בחדר ומיהרה לצאת בעקבות אמא, סוגרת מאחוריה את הדלת. שרה המתינה והקשיבה לקולות המרוחקים.

כעבור זמן מה חזרה אמא. פניה היו לבנות ועיניה יבשות. ‘בואי, מתוקה שלי’, אמרה בטון חסר כל רגש. ‘אנחנו עוזבות את הבית הזה’.

‘מיי’, אמרה האשה. ‘אוי, מיי…’ היא הניחה דבר מה בכף ידה של אמא. ‘זה כל מה שיש לי’.

אמא לא אמרה מילה. קול גברי הגיע מחדר אחר, כועס ותובעני.

‘אני צריכה ללכת’, אמרה האשה. אמא הנהנה והפנתה את גבה.

כשהגיעו אל קצה השדרה פתחה מיי את כף ידה והביטה בכסף שנתנה לה אמה. היא השמיעה צחוק חרישי ורך. כעבור רגע אחזה בידה של שרה והמשיכה לצעוד, דמעות על לחייה.

אמא מכרה את טבעת האודם שלה ואת הפנינים. הן התגוררו בפונדק עד שאזל כל הכסף. אחר כך מכרה אמא את תיבת הנגינה, ובמשך זמן מה הן חיו בנוחות יחסית באכסניה זולה. לבסוף היא ביקשה משרה לוותר על ברבור הבדולח שלה, ובתמורה לסכום שקיבלו הן התגוררו ימים רבים במלון מיושן, עד שאמא מצאה צריף קטן ליד המזח של ניו יורק והן עברו לגור בו.

סוף סוף זכתה שרה לראות את הים. ערימות של אשפה צפו בין גליו, ובכל זאת היא אהבה אותו.

לפעמים ירדה לחוף וישבה על המזח. היא אהבה את ריחו המלוח ואת מראה האוניות שנכנסו לנמל כדי לפרוק את מטענן. היא אהבה את אוושת הגלים שליחכו את העמודים מתחתיה ואת השחפים המרחפים מעל.

על הרציף שוטטו גברים קשוחים ומלחים שהגיעו ממקומות שונים בעולם. חלקם ביקרו מדי פעם בביתן אבל אז נהגה אמא לבקש משרה שתחכה בחוץ עד שיעזבו. הם לא נשארו זמן רב. לפעמים הם צבטו בלחייה ואמרו שיחזרו שוב, כשתגדל מעט. חלקם אמרו שהיא יפה יותר מאמא אבל שרה ידעה שזה לא נכון.

היא לא סבלה אותם. אמא צחקה כשהגיעו לצריף והעמידה פנים שהיא שמחה לראותם. אבל כשהלכו, היא בכתה ושתתה ויסקי עד שנרדמה במיטה הסתורה שליד החלון.

בגיל שבע תהתה שרה אם קליאו אכן צדקה כשסיפרה לה את האמת הפשוטה והמרה.

באחד הימים עבר לגור איתן הדוד ראבּ והעניינים השתפרו מעט. פחות גברים הגיעו הביתה, אם כי חלקם חזרו בכל פעם שנגמרו לדוד ראבּ המטבעות ששקשקו בכיסיו. הוא היה איש גדול ולא חכם במיוחד ואמא התייחסה אליו בחיבה. הם ישנו יחד במיטה שליד החלון ושרה הסתפקה במזרן על הרצפה.

‘הוא לא אדם מבריק’, אמרה לה אמא. ‘אבל יש לו לב רחב והוא משתדל לעזור. הזמנים קשים, יקירתי, ולפעמים הוא לא מצליח. הוא זקוק לעזרתי’.

היו ימים שבהם הוא העדיף לשבת מחוץ לדלת, להשתכר ולשיר שירים על נשים.

כשירד גשם הוא הלך למסבאה שבמורד הרחוב כדי לפגוש את ידידיו ואמא הרבתה לשתות ולישון. שרה מצאה פחיות מזון ריקות ורחצה אותן עד שהבהיקו כמו כסף, ואז העמידה אותן מתחת לגג הדולף. אחר כך התיישבה בתוך הצריף הדומם והקשיבה לגשם הדופק ולמנגינה שחיברו הטיפות בשעה שזלגו לתוך הפחיות.

קליאו צדקה גם בכל מה שקשור לבכי. אין בו כל תועלת. אמא בכתה ובכתה עד ששרה רצתה לאטום את אוזניה ולא לשמוע עוד את קולה לעולם. אלא שבכיה הרב של אמא לא שינה דבר.

כשהילדים האחרים לעגו לשרה וקראו לאמהּ בכל מיני שמות, היא הביטה בהם ולא אמרה דבר. הדברים שאמרו היו נכונים, לא היה כל טעם להתווכח על כך. בכל פעם שהרגישה שדמעות חמות מצטברות ומטפסות בגרונה, מאיימות לשרוף אותה, היא בלעה אותן עמוק אל תוכה עד שהפכו לאבן קטנה וקשה בתוך בית החזה שלה. היא למדה להביט בעיניהם של אלה שהציקו לה ולחייך חיוך קר ויהיר ומרוחק. היא למדה להעמיד פנים שדבר ממה שאמרו לא נגע בה. ולפעמים הצליחה לשכנע אפילו את עצמה.

כאשר מלאו לשרה שמונה חורפים נפלה אמא למשכב. היא לא רצתה שרופא יבוא לבדוק אותה, ורק אמרה שהיא זקוקה למנוחה. אבל מצבה הלך והדרדר ונשימתה נעשתה כבדה. ‘ראבּ, שמור על הילדה הקטנה שלי’, ביקשה אמא וחייכה כפי שנהגה לחייך לפני זמן רב.

בבוקר הלכה אמא לעולמה, בעוד קרני האביב הראשונות מלטפות את פניה ומחרוזת התפילה אחוזה בידיה הלבנות והמתות. ראבּ בכה בכי מר אבל שרה לא הזילה אפילו דמעה אחת. גוש כבד החל לצמוח בתוכה. כשראבּ יצא מן הבית כעבור זמן מה, היא נשכבה לצד אמא וחיבקה אותה בזרועותיה.

אמא היתה קרה ונוקשה ועיניה של שרה היו חמות ומעקצצות. היא עצמה אותן ולחשה שוב ושוב, ‘אמא, קומי. קומי בבקשה, קומי’. וכשהבינה שאמא לא תתעורר, לא הצליחה עוד לעצור את הדמעות. ‘אני רוצה ללכת איתך. קח גם אותי, אלוהים, בבקשה. אני רוצה ללכת עם אמא שלי’. היא בכתה עד שנרדמה מרוב תשישות, והתעוררה רק כשראבּ הרים אותה מן המיטה. לצידו עמדו כמה גברים.

שרה הבינה שהם לוקחים את אמא והחלה לצרוח שיניחו לה. ראבּ חיבק אותה חזק, וכמעט מחץ אותה בתוך החולצה המצחינה שלבש בעוד שאר הגברים החלו לעטוף את אמא בסדין. שרה השתתקה כשראתה מה הם עושים. ראבּ שחרר אותה מאחיזתו והיא נחתה בכוח על הרצפה ולא זזה משם.

הגברים שוחחו ביניהם כאילו היא לא נמצאת שם. ואולי באמת חדלה מלהתקיים? אולי משהו בה השתנה, כמו שפעם אמרה לה אמא?

‘אני בטוח שמיי היתה יפה מאוד בעבר’, אמר אחד הגברים בעודו תופר את הסדין מעל ראשה.

‘סוף סוף מצאה מנוחה’, אמר ראבּ ופרץ שוב בבכי. ‘לפחות עכשיו היא כבר לא סובלת. היא השתחררה’.

השתחררה, חשבה שרה. השתחררה ממני. אלמלא נולדתי היתה אמא ממשיכה לגור בבית היפה בכפר, מוקפת פרחים. היא יכלה להיות מאושרת. היא היתה נשארת בחיים.

‘חכו רגע’, אמר אחד מהם, שלף את מחרוזת התפילה מבין אצבעותיה של אמא והשליך אותה אל חיקה של שרה. ‘אני בטוח שהיא היתה רוצה שתשמרי את זה, מתוקה’. הוא המשיך במלאכת התפירה ושרה העבירה בינתיים את החרוזים בין אצבעותיה הקרות ובהתה באוויר.

אחר כך הם יצאו ולקחו איתם את אמא. שרה ישבה לבדה במשך זמן רב ותהתה אם ראבּ יקיים את הבטחתו ויטפל בה. כשירד הלילה והוא לא חזר, היא הלכה אל הרציפים והשליכה את מחרוזת התפילה לפח אשפה. ‘יש בְּךָ משהו טוב?’ התריסה לעבר השמים.

כל תשובה לא באה.

היא זכרה שאמא הלכה לכנסייה הגדולה ושוחחה שם עם איש שלבש בגדים שחורים. הוא דיבר ארוכות ואמא הקשיבה לו בראש מורכן כשדמעות על לחייה. אמא לא שבה לשם עוד אבל לפעמים העבירה את החרוזים בין אצבעותיה העדינות בשעה שהגשם דפק על החלון.

‘יש בך שמץ של משהו טוב?’ זעקה פעם נוספת. ‘תגיד לי!’ מלח שעבר שם נעץ בה מבט מוזר.

ראבּ לא חזר במשך יומיים, וכשלבסוף הגיע, הוא היה שתוי עד כדי כך שלא זכר מי היא. היא ישבה ברגליים שלובות, גבה פונה לעבר האח, ונעצה בו את עיניה. דמעות גדולות זלגו על לחייו השעירות, ובכל פעם שהרים אל פיו את הבקבוק הריק למחצה היא בהתה בגרוגרת שלו שעלתה וירדה. כעבור זמן מה הוא נפל לרצפה והחל לנחור. הוויסקי שעוד נותר בבקבוק זלג לתוך הרווחים שבין קרשי הרצפה. שרה כיסתה אותו בשמיכה וישבה לידו. ‘הכל בסדר, ראבּ. אני אטפל בך עכשיו’. היא אומנם לא תוכל לעשות את מה שעשתה אמא אבל כבר תמצא דרך לטפל בו.

הגשם דפק על החלון. שרה פיזרה את הפחיות ואטמה את מחשבותיה בפני כל דבר אחר, מלבד צלילן של הטיפות שזלגו לתוכן ומילאו את החדר הקר והשומם.

היא שמחה, כך אמרה לעצמה, שמחה באמת. איש לא ידפוק עוד בדלת. איש לא יטריד אותם.

ראבּ התעורר בבוקר והיה אכול אשמה. שוב פרץ בבכי. ‘אני חייב לקיים את ההבטחה שנתתי למיי, אחרת היא לא תנוח על משכבה בשלום’. הוא אחז את ראשו בין ידיו והביט בשרה בעיניים נוגות ושטופות דם. ‘מה לעשות איתך, ילדה? אני זקוק דחוף למשקה’. הוא חיפש בארונות ולא מצא דבר מלבד קופסת שעועית. הוא פתח אותה, אכל חצי ממנה ונתן לה את מה שנשאר. ‘אני יוצא כדי לחשוב קצת. אני חייב לדבר עם כמה חברים, אולי הם יוכלו לעזור’.

שרה השתרעה על המיטה וקירבה אל פניה את הכרית של אמא, מתנחמת בניחוחה הקל שנספג בכרית. היא חיכתה לשובו של ראבּ. השעות חלפו והיא רעדה מקור.

בחוץ ירד שלג. שרה הבעירה אש באח ואכלה את השעועית שנותרה בקופסה. אחר כך גררה את השמיכה מן המיטה, כרכה אותה סביב גופה הרועד והתקרבה לאח.

השמש החלה לשקוע ובחדר שררה דממת מוות. היא הרגישה איך הכל בתוכה מאט את הקצב וחששה שאם תעצום את עיניה ותירגע, היא תפסיק לנשום ותמות. היא ניסתה להתרכז כשלפתע שמעה קול גברי מדבר בהתרגשות. ראבּ.

‘אתה תהיה מרוצה, נשבע לך. היא ילדה טובה. נראית כמו מיי. יפה, יפה מאוד. וגם חכמה’.

הוקל לשרה כשראבּ פתח את הדלת. הוא לא היה שיכור, רק שתוי מעט ועיניו בהקו בשמחה. לראשונה מזה שבועות היה חיוך על פניו. ‘מעכשיו הכל יהיה בסדר, ילדה’, אמר והכניס לצריף גבר נוסף.

היה זה גבר חסון, כמו הסבלים שעבדו על המזח, ומבט נוקשה בעיניו. כשבחן אותה, היא נרתעה לאחור. ‘קומי’, אמר ראבּ והושיט לה את ידו. ‘האדון בא לפגוש אותך. הוא עובד בשביל איש אחד שרוצה לאמץ ילדה קטנה’.

לשרה לא היה מושג על מה ראבּ מדבר אבל היה לה ברור שהזר לא מוצא חן בעיניה. הוא התקרב אליה והיא ניסתה להסתתר מאחורי ראבּ. אלא שראבּ לפת בה בחוזקה והעמיד אותה לפניו. הזר אחז בסנטרה והרים את פניה, ואחר כך הפנה אותן מצד לצד ובחן אותה. ואז הרפה ממנה, תפס בקווצה של שער זהוב ושיחק בה בין אצבעותיו.

‘יופי’, אמר וחייך. ‘יפהפייה אמיתית. היא תמצא חן בעיניו’.

ליבה פעם בחוזקה. היא נשאה את עיניה אל ראב אבל הוא לא הבחין בכך.

‘היא דומה לאמא שלה’, אמר ראבּ בקול סדוק.

‘היא רזה ומלוכלכת’.

‘אנחנו עניים’, אמר ראבּ בקול מלא רחמים עצמיים.

האיש הוציא כמה שטרות מכיסו, שלף מתוכם שניים ונתן אותם לראבּ. ‘רחץ אותה וקנה לה כמה בגדים יפים. אחר כך הבא אותה לכאן’. הוא הושיט לו פתק שכתובת רשומה עליו והסתלק משם.

ראבּ פרץ בשאגות שמחה. ‘העניינים מסתדרים בשבילך, ילדונת’, אמר בחיוך רחב. ‘נכון שהבטחתי לאמא לטפל בך?’ הוא אחז בידה וצעד איתה במהירות במורד הרחוב לעבר צריף אחר. אשה בחלוק דק פתחה את הדלת. תלתליה החומים כיסו את כתפיה החיוורות ועיניה החומות היו מוקפות צללים כהים.

‘אני זקוק לעזרה, סטלה’. אחרי שהסביר לה הכל היא כיווצה את גבותיה ונשכה את שפתה התחתונה.

‘אתה בטוח, ראבּ? לא היית שיכור? משהו לא מסתדר כאן. הוא לא אמר לך איך קוראים לו?’

‘לא שאלתי. אבל אני מכיר את מי שבשבילו הוא עובד. רדלי סיפר לי עליו. האיש שרוצה לאמץ אותה הוא אדם מאוד עשיר. יש לו תפקיד חשוב בממשלה’.

‘למה הוא צריך לחפש לעצמו בת לאימוץ בין דיירי הרציפים?’

‘מה זה משנה? זה הסיכוי הטוב ביותר שיש לה, ואני הבטחתי למיי’. קולו נסדק בגלל הדמעות.

סטלה הביטה בו בעצב. ‘אל תבכה, ראב. אני אסדר אותה כך שתיראה יפה. לך, קנה לעצמך משקה וחזור לכאן מאוחר יותר. אכין אותה בשבילך’. הוא הלך, וסטלה חיטטה בארון שלה עד שמצאה משהו ורוד ורך. ‘תיכף אשוב’, אמרה ולקחה איתה דלי כדי למלא בו מים. כשחזרה, חיממה חלק מהם בסיר. ‘תרחצי את עצמך היטב. אף אחד לא מעוניין בילדה מלוכלכת’. שרה עשתה כדבריה והפחד הלך ומילא את קרביה.

סטלה חפפה את שערה במים שנותרו בדלי. ‘מעולם לא ראיתי שער יפה כמו שלך. הוא מזכיר את אור השמש. ויש לך גם עיניים כחולות יפות’.

היא הלבישה אותה בחולצה הוורודה והתאימה אותה למידותיה של שרה. כשקלעה סרט כחול בשערותיה נזכרה שרה שגם אמא נהגה לעשות את זה, כשגרו בבית הקטן שלהן בכפר. ואולי היה זה רק חלום? בינתיים מרחה סטלה צבע ורוד על לחייה הקרות של שרה ועל שפתיה ושפשפה אותן בזהירות. ‘את חיוורת כל כך. אל תפחדי, מתוקה. מי יעז לפגוע במלאך קטן ויפה כמוך?’

ראבּ חזר למחרת, שתוי ובלי שום מטבע בכיסיו. אישוניו היו מוגדלים, אפלים, מוצפים כאב ובלבול. ‘שלום, ילדונת. אני מניח שזהו זה, אה?’

היא חיבקה אותו חזק. ‘אל תשלח אותי, ראבּ. אני רוצה להישאר איתך. תהיה אתה אבא שלי’.

‘באמת? ומה אעשה עם ילדה, אה?’ הוא הרחיק אותה מעליו וחייך לעברה בעצב. ‘יש לי מספיק בעיות משלי’.

‘לא תצטרך לעשות כלום. אני מסוגלת לטפל בעצמי. אני מסוגלת לטפל גם בך’.

‘ואיך בדיוק תעשי את זה? הרי את לא מספיק מבוגרת כדי להתפרנס. את רוצה להיות גנבת כמוני? לא. תעברי לגור אצל האיש עם הארנק השמן ויהיו לך חיים טובים. בואי, נלך’.

הם צעדו במשך זמן רב. היום הלך והחשיך. שרה פחדה מהצללים ואחזה חזק בידו של ראבּ. הם חלפו על פני מסבאות שבקעה מהן מוסיקה רועשת וקולות של שירה, וצעדו במורד רחובות שבתים עמדו משני צידיהם, בתים גדולים ומפוארים, מסוג שלא ראתה מעודה. החלונות המוארים נראו כמו עיניים גדולות ונוצצות שעקבו אחריה לכל מקום. היא לא שייכת לרציפים וראב ידע את זה ורצה שתלך משם. שרה נרעדה ונצמדה אליו. הוא החל לשאול כמה אנשים לגבי הכתובת שהיתה רשומה על הפתק המקומט שבידו.

רגליה של שרה כאבו ובטנה קרקרה. לבסוף עצר ראבּ ובחן בית גדול מוקף בתים דומים. ‘איזה מקום נפלא!’ קרא בהשתאות.

בלי פרחים. אבן קרה. עלטה. שרה היתה מותשת ואדישה לנעשה סביבה. היא התיישבה על המדרגה התחתונה, עטופה בתחושת אומללות, מצטערת שאינה יכולה לחזור לצריף שליד הרציפים, עם ריח הים שמילא את האוויר בשעת הגאות.

‘בואי, ילדונת. עוד כמה מדרגות ותגיעי הביתה’, אמר ראבּ והקים אותה על רגליה. היא נעצה מבט מפוחד במרתוק הנחושת שהיה תלוי על הדלת, בדמות ראש עצום של אריה. ראבּ אחז בטבעת שהשתלשלה מבין שיניו והקיש בדלת. ‘מתוחכם’, אמר.

גבר בחליפה כהה פתח את הדלת ונתן בראבּ מבט מזלזל. ראבּ הספיק להושיט לו את הפתק שנייה לפני שהאיש טרק את הדלת בפרצופו. לאחר שעיין בפתק פתח הגבר את הדלת לרווחה כדי שיוכלו להיכנס. ‘בואו’, הורה בקול קר.

האוויר בפנים היה חמים ומתקתק. הם נכנסו לחדר רחב ידיים. את רצפת העץ הממורקת כיסה שטיח פרחוני מפואר ומהתקרה השתלשלו נברשות נוצצות. מעולם לא ראתה מראה כה יפה. כך ודאי נראה גן עדן, חשבה, מלאת התפעלות.

אשה אדומת שער, בעלת עיניים כהות ופה אדום ובשרני, ניגשה אליהם. היא לבשה שמלה שחורה ויפה, ומחרוזת קיפצה על כתפיה ועל חזה המלא. האשה בחנה את שרה ולרגע התקדר מבטה. היא הציצה בראב ואחר כך נתנה בשרה מבט מלא רוך, רכנה לעברה והושיטה את ידה. ‘קוראים לי סאלי. ואיך קוראים לך, מותק?’

שרה הביטה בה והסתתרה מאחורי ראבּ.

‘היא מאוד ביישנית’, התנצל ראבּ. ‘אל תשימי לב אליה’.

סאלי הזדקפה ובחנה אותו בעוינות. ‘אתה בטוח שאתה מבין מה אתה עושה, אדוני?’

‘בטח. יש לכם כאן מקום נפלא, גברתי. כל כך שונה מהמזבלה שאנחנו חיים בה’.

‘במעלה המדרגות, מצד ימין’, אמרה סאלי בנימה נטולת כל רגש. ‘הדלת הראשונה משמאל. חכי שם’. ולפני שראבּ החל לעלות במדרגות היא הושיטה את ידה ועצרה בעדו. ‘אם אתה מספיק חכם ומוכן להקשיב לי, תסתלק מכאן מהר וקח אותה איתך’.

‘למה?’

‘אם היא תישאר כאן הלילה, לא תזכה לראות אותה עוד’.

הוא משך בכתפיו. ‘היא לא שלי. הוא כאן? אני מתכוון לאיש הגדול’.

‘הוא יגיע עוד מעט. ואם יש לך קצת שכל בראשך, מוטב שלא תאמר על כך מילה לאיש’.

ראבּ החל לטפס במעלה המדרגות. שרה ניסתה לרוץ לעבר דלת הכניסה אבל הוא אחז בידה בחוזקה. היא הביטה לאחור וראתה שהאשה בשחור מתבוננת בה, מבט מלא כאב בעיניה.

כל הרהיטים בחדר שבמעלה המדרגות היו גדולים: שידת המגרות מעץ התולענה, האח מלבנים אדומות, שולחן הטיק וגם מתקן הנחושת לייבוש מגבות, שהוברק עד שנראה כמו זהב אמיתי. אבני חן השתלשלו מהנברשות, והווילונות שעל החלונות היו אדומים כדם. הם כיסו היטב את החלונות כדי שאיש לא יוכל להציץ פנימה. או החוצה.

‘שבי כאן ותנוחי, ילדונת’, אמר ראבּ וטפח על גבה, מצביע לעבר כיסא נדנדה. הכיסא היה דומה לזה שעליו נהגה אמא לשבת בביתן שבכפר. ליבה של שרה דפק בעוז. הייתכן שזה אותו כיסא? ואולי התחרט אביה על התנהגותו? אולי הוא חיפש את אמא ואותה כל השנים האלה, עד שמצא אותה ושמע מה קרה להן? אולי הוא מצטער על כל הדברים הנוראים שאמר ובסופו של דבר החליט לאמץ אותה? ליבה החיש את פעימותיו כשחלומות ישנים התעוררו לחיים, הפיחו בה תקווה והביסו את היאוש והפחד.

ראב ניגש לשולחן שליד החלון. ‘תסתכלי’, אמר והחליק באצבעותיו באהבה על מערכת שלמה של בקבוקי בדולח. הוא שלף את הפקק של אחד מהם ורחרח את הנוזל הענברי שבבקבוק. ‘אלוהים…’ נאנח. הוא הגיש את הבקבוק אל שפתיו והחליק אל תוך גרונו מחצית מהנוזל. לאחר מכן מחה את פיו בשרוולו ואמר, ‘טעם של גן עדן’. הוא שלף פקק של בקבוק נוסף ומזג מעט ממנו אל תוך הבקבוק שממנו שתה. ראבּ הרים את שני הבקבוקים לעבר האור כדי לוודא שיש בשניהם כמות שווה של נוזל, הניח אותם על השולחן וסגר את הפקקים.

אחר כך פתח את השידה, בדק את תוכנה ותחב דבר מה לתוך כיסיו. ואז ניגש לשולחן הכתיבה, בדק גם את תכולתו והכניס עוד כמה חפצים לכיס מכנסיו.

שרה שמעה צחוק חרישי. עפעפיה היו כבדים והיא השעינה את ראשה על המשענת של כיסא הנדנדה. מתי יגיע אבא שלה? ראבּ ניגש שוב אל בקבוקי הזכוכית ושתה משניים אחרים.

‘אתה נהנה מהברנדי שלי?’ שאל קול עמוק ונמוך.

שרה המופתעת פקחה את עיניה. היא בהתה באיש וליבה צנח בקרבה. הזר הגבוה והכהה לא היה אביה. מימיה לא ראתה פנים קרות ונאות כל כך. הוא לבש בגדים שחורים ומגבעת מבריקה ובעיניו היה ניצוץ מוזר.

ראבּ החזיר את הפקק לבקבוק הבדולח והניח אותו על מגש הכסף. ‘הרבה זמן לא הכנסתי לפה שלי משקה משובח’, אמר. שרה שמה לב שפניו החווירו בשעה שהזר נעץ בו את מבטו המוזר. ראבּ כחכח בגרונו והעביר את משקלו מרגל לרגל. הוא נראה עצבני.

הגבר הסיר את מגבעתו והניח אותה על השולחן, ואת הכפפות שעל ידיו הניח בתוך המגבעת.

המראה שלו ריתק אותה עד כדי כך שלא הבחינה בגבר נוסף שעמד מאחוריו. כשראתה אותו מצמצה בהפתעה. היה זה אותו גבר שהגיע לצריף שלהם ובדק אותה. היא נשענה לאחור בכיסאה. הגבר השני הביט בראב. עיניו הזכירו לה את החולדות שהתרוצצו בסימטאות מאחורי הצריף. היא הביטה שוב בגבר המהודר וראתה שהוא בוחן אותה כשחיוך קלוש על שפתיו. משום מה לא שיפר החיוך הזה את הרגשתה אלא גרם לה לרעוד. למה הוא מביט בה כך, כמו אדם רעב וכאילו היתה איזה דבר מאכל?

‘מה שמה?’ שאל האיש בלי להסיר ממנה את עיניו.

ראבּ פתח את פיו קמעה והביט לעברה, המום. ‘אנ’לא יודע’, צחקק במבוכה והיה ברור שהוא שיכור.

‘איך קראה לה אמא שלה?’ שאל הגבר ביובש.

‘מתוקה שלי… אבל אתה יכול לקרוא לה איך שתרצה’.

הגבר גיחך ביובש ונעץ בראבּ מבט מלא בוז. הוא בחן את שרה בעיון רב. היא היתה משותקת מפחד ולא הצליחה לזוז גם כשהחל להתקרב אליה. הוא חייך שוב ואז נעצר, הניצוץ המוזר בעיניו. ואז שלף חפיסת שטרות מכיס מכנסיו והסיר מהן מהדק מוזהב. הוא ספר שטרות אחדים והושיט אותם לראב בלי להביט לעברו.

ראבּ לקח את השטרות בשמחה וספר לפני שהכניס אותם לכיסו. ‘תודה רבה, אדוני. כשרדלי הזקן סיפר לי שאתה רוצה לאמץ בת היה לי קשה להאמין כמה מזל יש לילדה הזאתי. תדע שהחיים שלה לא היו קלים’. הוא המשיך לפטפט וחזר פעמיים על שמו של האיש. ראבּ היה שיכור מדי ולא מספיק חכם כדי לשים לב לשינוי שחל בארשת פניו של האיש.

אבל שרה ראתה את השינוי.

הוא רתח מזעם. והיה שם עוד משהו. הוא נראה… שרה נרעדה. היא לא היתה בטוחה איך הוא נראה. היא רק ידעה שהמבט שלו מבשר רעות. היא הציצה בראב והרגישה שהפחד שלה הולך ומתעצם. ראב המשיך ללהג בניסיון להחמיא לגבר ולשדל אותו, ואפילו לא שם לתנועת הראש הקלה שעשה האיש לעבר הגבר שעמד מאחורי ראב. צעקה החלה לטפס במעלה גרונה של שרה אבל היא לא הצליחה להשמיע אותה. היא לא הצליחה להוציא הגה. קולה קפא מרוב אימה יחד עם כל גופה. היא צפתה באימה בראבּ שהמשיך לדבר ולדבר. הוא חדל רק אחרי שחבל שחור נכרך סביב צווארו. עיניו מצמצו, והוא נחנק ושרט את צווארו המדמם בציפורניו המטונפות.

שרה זינקה מן הכיסא ורצה לעבר הדלת, סובבה את הידית ומשכה אותה בניסיון להימלט. אבל היא לא הצליחה לפתוח אותה. היא שמעה את ראבּ נחנק ואת רגליו בועטות ונחבטות באוויר בעודו נאבק להשתחרר. שרה היכתה באגרופיה בעץ וצרחה.

יד קשה כיסתה את פיה ועקרה אותה ממקומה ליד הדלת. היא בעטה ונשכה ונאבקה, אך לשווא. גופו של הגבר היה איתן כסלע והוא אחז בזרועותיה ביד אחת בעוד ידו השנייה חוסמת את פיה.

לבסוף נדם קולו של ראבּ.

‘תוציא אותו מכאן’, אמר האיש שאחז בה, ולשבריר שנייה עוד הספיקה לראות את ראבּ שרוע על הרצפה, החבל השחור כרוך סביב צווארו ופניו מעוותות. האיש שביקר אצלם בצריף התיר את החבל והשיב אותו לכיסו. אחר כך משך את ראבּ והשליך אותו על גבו.

‘יחשבו שהוא פשוט השתכר’.

‘לפני שתשליך אותו לנהר בדוק את כיסיו וקח משם את כל מה שגנב ממני’, אמר הקול הקר שהיתמר מעליה.

‘כן, אדוני’.

images.jpg

שרה שמעה את הדלת נפתחת ואחר כך נסגרת.

האיש שחרר את אחיזתו בה. היא נמלטה לפינה המרוחקת ביותר בחדר והצטנפה שם. הוא עמד באמצע החדר והביט בה במשך דקה ארוכה. אחר כך ניגש לשולחן השיש ויצק מים לקערת חרסינה, שלף מטלית לבנה וניגש אליה. היא נלחצה אל הקיר. הוא התכופף ואחז בסנטרה.

‘את יפה מדי בשביל כל הצבע הזה’, אמר והחל לרחוץ את פניה.

גופה רעד למגעו. היא נעצה את מבטה במקום שראבּ שכב בו שניות ספורות קודם לכן. הגבר הידק את אחיזתו בסנטרה והיטה אליו את פניה.

‘אני לא חושב שהאידיוט השיכור הזה היה אבא שלך. את לא דומה לו. יש הרבה פיקחות בעיניים שלך’. הוא סיים למחות את השפתון מלחייה ושפתיה והשליך את המטלית הצידה. ‘הביטי בי, קטנטונת’.

שרה צייתה, ליבה מאיץ את פעימותיו וכל גופה רועד מפחד.

הוא אחז בפניה כדי שלא תוכל להסיט את מבטה. ‘כל עוד תעשי בדיוק מה שאומר לך, נסתדר היטב’. הוא חייך חיוך קלוש וליטף את לחיה, המבט המוזר בעיניו. ‘מה שמך?’

שרה לא הצליחה להוציא מילה מפיה.

הוא נגע בשערה, בצווארה, בזרועה. ‘לא משנה. אקרא לך איינג’ל, מלאכית’. הוא קם ואחז בידה. ‘בואי, איינג’ל. יש כמה דברים שאני רוצה ללמד אותך’. הוא הרים אותה אל על והושיב אותה על המיטה הגדולה. ‘כשהלשון שלך תשתחרר, תוכלי לקרוא לי דְיוּק’, אמר והסיר את מעיל המשי השחור שלו. ‘זה יקרה בקרוב’. הוסיף וחייך שוב, בעודו מתיר את העניבה באיטיות ואחר כך פורם את כפתורי חולצתו.

ועוד בטרם עלה השחר ידעה שרה שקליאו אכן סיפרה לה את האמת המרה כולה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עד שתחפץ האהבה”