החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שיינה

מאת:
הוצאה: | 2023 | 268 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

בצוהרי יום, באחד מרחובות השכונה החרדית בירושלים נפגשות שתי נערות – האחת חרדית והשנייה חילונית. בפגישה מקרית זו, המשנה את מסלול חייהן, מתחילה שיינה קאופמן ממאה שערים לספר את סיפור מסע חייה המרתק. מסעה ארוג בחברות נפש לרונה מהמושבה הגרמנית.

 

שֶׁיְינֶה הינו סיפור על חברות בין שתי נערות הבאות מעולמות מנוגדים, המלווה אותן גם במהלך חייהן הבוגרים, שם מחכות להן עליות ומורדות עם תפניות בלתי צפויות.

סיפור שמתפתל בין סמטאותיה הצפופות של מאה שערים, למושבה הגרמנית השקטה ומרחיק עד השכונות החרדיות בברוקלין.

 

מן הספר :

הרגשתי שקיבלתי מתנה מהקדוש-ברוך-הוא. קיבלתי את רונה. וכיוון שחונכתי שלכל דבר יש סיבה, גם אם אינה גלויה לנו, ניסיתי להבין לשם מה קיבלתי מתנה כזאת. האם השם מעמיד אותי במבחן?

"האמיני בכוחה של אמונתך, החילוניות זאת דתך, האמיני בה, הישארי רונה, אל תישברי כשמגיעים ימים קשים, הילחמי בהם."

"כי כל העולמות דומים רק התפאורה שונה," אמרה אמא וחייכה, "רק התפאורה שונה."

 

 

זהו ספרו החמישי של יהונתן ולד, מחבר "לרוץ עם אווה", "21 סיפורים קצרים", "משני עברי החלון", "אל תאיץ בגשם".

מקט: 978-965-571-568-2
בצוהרי יום, באחד מרחובות השכונה החרדית בירושלים נפגשות שתי נערות – האחת חרדית והשנייה חילונית. בפגישה מקרית זו, המשנה את […]

 

את רונה פגשתי במקרה

זה היה באחד מימי הקיץ, כשחזרתי מהסמינר. הבית היה עדיין ריק, רק בערב תחזור אמא מהמדרשה.

התלבטתי אם להוציא את סירי האוכל ולחמם או לחכות לאמא, אבל המרפסת קראה לי. השלכתי את הילקוט ומיהרתי למקום התצפית הקבוע. שם, כהרגלי, התיישבתי על כיסא הפלסטיק המלכותי כדי לצפות בנתינַי הנאמנים ההולכים ובאים בסמטה הצרה, זו שנעה בקו מפותל מביתי לכיוון רחוב מאה שערים הסואן.

ממרפסת ביתנו ראיתי את בתי העיר שלי נדחקים זה לתוך זה, מבוישים, שומרים על צנעתם, נתמכים זה בזה, האחד בולט מעט, האחר נסוג לאחור, זה רזה וחצר גדולה לפניו וזה שמן וקירותיו כמעט נוגעים בגדר. צבעיהם הדהויים וצלקות הזמן שנחרטו בהם העידו על גילם.

ופשקווילים. מלוא הארץ פשקווילים, אלה קוראים לבנות ישראל לשמור על צנעתן, ואחרים זועקים מרה על מעשה נבלה שעיריית ירושלים עשתה, יש הבוכים על מותה של אשת הרב הצדקת, ויש הקוראים לתפילה להחלמת הצדיק. על קירות הבתים בשכונה תמצא שכבות על גבי שכבות של פשקווילים, ופעם, בארוחת חג, התבדח רבי ברוך הקטן שביום שיוסרו הפשקווילים מהקירות יקרסו הבתים בשכונת מאה שערים.

לכל בית מרפסת, לפעמים היא סגורה בחלונות זכוכית ולפעמים פתוחה כמו המרפסת שלי, אבל תמיד היא מסורגת בסורגים גבוהים. אתם ודאי יודעים מדוע הסורגים. התבוננו לאיזו מרפסת שתחפצו, בכל שעה שהיא, ואין ספק שתראו ירמולקה לבנה המכסה שפע תלתלים ומתחתם יציצו שתי עיניים גדולות של ילד סקרן העוקב בהשתאות אחר המתרחש ברחוב שמתחתיו. עליו ישמרו הסורגים שאולי שמרו גם על אביו כשהיה ילד ושהחלידו מזמן ואיש לא טרח לצבוע.

וכמובן, גרמי המדרגות המתפתלים מחוץ לבתים אל הקומות העליונות, הנתחמים במעקות מתכת חלודים.

לאן שלא תתבונן תראה גדרות, מעקות וסורגים, בני אולי מאה שנים, חלודים, שבורים, מטולאים ורק השמים שמעליהם כחולים, זכים, והשם יושב על הענן הלבן ומשקיף על עירי.

רבי ברוך הקטן אמר לי פעם, שאם אקח את כל גרמי המדרגות בשכונתנו ואחבר אותם זה לזה אין ספק שהם יובילו לגן עדן.

ברחוב למטה צפרו מכוניות בחוסר סבלנות לנהג משאית שניסה ללא הצלחה לעבור במרווח הצר שהשאירה מכונית החונה צמוד לגדר. הנהג, בחור צעיר, לבוש חולצת טריקו ירוקה, כיפה שחורה לראשו, עישן סיגריה, התעלם מהצפירות ובמבט אדיש ניסה פעם, ניסה פעמיים, עד שבשלישית הצליח לעבור והמכוניות דוחקות מאחוריו.

במרפסת שממול הציצו בסקרנות ראשים קטנים על המהומה שהתחוללה למטה. מהחלון בבית שבמורד הרחוב נשמע קול תפילה רמה שנמהל בקולות המשחק של הילדים. המשאית המתפתלת ברחוב כבר מזמן הפסיקה לעניין אותם.

ריחות בישול מהדירה של רבקה שכנתנו, הזכירו לי עד כמה רעבה אני אבל משב רוח קל שהעלה לממלכתי ריחות צחנה מפח האשפה השבור שעמד במגרש הגרוטאות מתחת לביתי, השכיח את רעבוני.

שלושה אברכים חבושים קפעלוש שחורים עמדו סמוך לפח האשפה. המהומה שהתחוללה זה עתה ברחוב הייתה מהם והלאה. הם שוחחו בהתלהבות וידיהם לא חדלו מלהסביר האחד לשני דברים. ניסיתי להקשיב לשיחתם אך קולותיהם גוועו בדרכם אליי.

הרחוב נרגע, חזר לדממתו, ויהודי זקן ובחור צעיר הלכו לאיטם בדרכם לבית הכנסת, צעד אחר צעד. הזקן, סידור תפילה עטוף בתיק קטיפה שחור בידו, הצעיר תומך בו בסבלנות מקשיב ומהנהן לדברי רבו.

ישבתי במרפסת ועקבתי אחר נתיניי, חולמת, סקרנית, והם סיפרו לי את סיפוריהם.

ואז, ראיתי אותה.

היא הלכה ברחוב, כמו הייתה ילדה אבודה, הסתכלה לכאן ולכאן, פנתה לאנשים, ניסתה לשאול אותם דבר־מה אבל כולם התעלמו ממנה. האברכים הפנו את גבם אליה כשהתקרבה. אישה שחלפה על פניה דוחפת עגלה ושני תינוקות בוכים בתוכה, הביטה בה לרגע, נאנחה, מלמלה משהו ומיהרה ללכת.

היה בה משהו טהור, שונה מהסובבים אותה. לא היה זה הלבוש שלא תאם את הסביבה, אלא משהו בהליכתה, בגב הכפוף מעט, בתנועותיה, שדרכו את כל חושיי להמשיך ולעקוב אחריה.

היא הייתה גבוהה, שיערה השחור גלש על כתפיים שמוטות, לבושה במכנסי חאקי וחולצה לבנה רקומה עם שרוולים קצרים. פניה היו אדומות ולא ידעתי אם משום חום היום או אולי מתחושת חוסר אונים וניכור.

עקבתי אחריה, רואה ואיננה נראית, מנסה לנחש כיצד ומדוע נקלעה לממלכה שלי ולאן פניה מועדות. ואז היא נעצרה ליד חנות הירקות, נשענה על עמוד החשמל, הליטה את פניה בידיה וכתפיה רעדו מעט. זינקתי ממקומי, אפילו לא טרקתי את הדלת. את גרם המדרגות דילגתי בקפיצות ארוכות, כמעט נפלתי כשיצאתי אל הרחוב אבל היא כבר נעלמה. הבטתי לכאן ולכאן ולרגע אחד במעלה הרחוב ראיתי את ראשה צץ מבין ראשי העוברים ושבים. רצתי לעברה, וכשהגעתי קרוב שלחתי את ידי, אחזתי בכתפה מתנשמת ומתנשפת.

עבר זמן מה עד שחזרה אליי נשימתי. היא עמדה שם בעיניים פעורות, שחורות, מבטה עמוק ותוהה מה אני רוצה ממנה, והדבר הראשון שעלה בראשי היה שאלה העיניים הכי יפות שראיתי.

‘מה את מחפשת?’ שאלתי מששבה אליי מעט נשימתי.

‘קיגעל…’ היא ענתה.

‘מה?’ שאלתי.

‘קיגעל,’ חזרה על דבריה, ‘לסבתא שלי.’

‘אהה, בואי, אקח אותך למקום הכי טוב לקיגעל,’ אמרתי בחיוך. הושטתי לה יד והיא אחזה בה.

המרחק לרחוב מאה שערים קצר ובפינת הרחוב מצויה חנותה של שרה לאה שמוכרת קיגעל משובח מעשה ידיה להתפאר. ניחוחות הקיגעל הסיטו מדרכם את העוברים ושבים. כל מי שעבר מול פתח החנות, ריח הקינמון המתקתק, המעורב בריחם החמצמץ של התפוחים האפויים, חסם את דרכו ואילץ אותו להיכנס לחנות ולצאת לאחר דקות ספורות עם שקית נייר חמה האוצרת בתוכה את המאפה הנפלא הזה.

לא בכל שעות היום ולא בכל ימות השבוע החנות פתוחה, אלא רק לקראת השבת — בימים רביעי, חמישי ושישי — ורק משעות הצוהריים ועד שייגמר הקיגעל. כולם יודעים שצריך להזדרז אם חשקה נפשם בקיגעל של שרה לאה.

‘זאת החנות,’ אמרתי וחיכיתי שתיכנס ואוכל לחזור הביתה, אבל היא המשיכה לעמוד בפתח.

‘זה מה שחיפשת, לא?’ שאלתי בחיוך מה. היא הנהנה ודמעות עלו בעיניה.

משהיססה אמרתי, ‘בואי, ניכנס יחד.’

החנות לא הכילה הרבה. מנורת פלורוסנט תלויה בשרשרת מתכת מאובקת האירה שולחן קטן, שמאחוריו עמד מקרר ולצידו ארון זכוכית שעל מדפיו היו מסודרים מאפי הקיגעל בתבניות אלומיניום. שרה לאה, אישה נמוכת קומה, גופה רחב ומלא, ראשה עטוף בשביס דהוי, עמדה מאחורי השולחן זקופה וגאה במעשי ידיה להתפאר. בתנועות זריזות חתכה מנות מהקיגעל המשובח לפי בקשתו של הלקוח. יש שביקשו את התבנית במלואה ויש שהסתפקו במנה אחת או שתיים. שרה לאה חתכה, שקלה, עטפה בנייר חום והגישה ללקוחות, שהמתינו בסבלנות, ראשם סחרחר ובפיהם ניגר ריר מהריחות המתוקים שאפפו את החנות הקטנה.

‘כמה מנות את רוצה?’ שאלתי.

‘שתיים,’ היא אמרה.ֵ

‘יש כמה סוגים, יש קיגעל ירושלמי, זה הכהה,’ הצבעתי לכיוון עֵרוּם תבניות שבתוכם נח הקיגעל על אטריותיו החומות הכהות, ‘ויש קיגעל עם גבינה וצימוקים או עם תפוחי עץ וקינמון. מה סבתא אוהבת?’ שאלתי.

נדמה היה שחשבה לענות, אבל עיניה הסתכלו עליי וחיוך נבוך נשקף מהן כמו חיכו למוצא פי.

‘טוב,’ אמרתי, ‘אני אוהבת את המתוקים, אז ניקח מנה אחת מכל סוג’, וכשמשכה בכתפיה וחייכה, פניתי למוכרת.

‘יום טוב שרה לאה, החברה שלי רוצה מנת קיגעל תפוחים ומנה של גבינה עם צימוקים,’ אמרתי ביידיש.

‘מה לה ולקיגעל?’ צחקה שרה לאה.

‘היא רוצה להביא קיגעל לסבתא שלה,’ אמרתי.

‘ומאיפה היא יודעת על הקיגעל שלי,’ תמהה שרה לאה.

‘שרה לאה, בכל ירושלים שמעו על הקיגעל שלך,’ המשכתי ביידיש. רונה התבוננה בנו בעיניים שחורות, גדולות ומחייכות, ולא הבינה דבר.

‘בכל ירושלים?’ הסמיקה שרה לאה, ואז פנתה אליה ואמרה, ‘שסבתא תהיה בריאה בעזרת השם.’

רונה שילמה, וכשיצאנו הרימה את עיניה אליי. ‘תודה,’ אמרה בשקט. עמדנו האחת מול השנייה, נערות זרות זו לזו, משני עולמות נפרדים. שתקנו.

הייתי נרגשת ואולי רעדתי קמעה. עד כה לא ראיתי ילדה חילונית מקרוב כל כך, ודאי לא שוחחתי עם כזו. איך ממשיכים מכאן? הרגשתי שירד מלאך מהשמים ולא במקרה נפגשנו, אבל אולי אני מדמיינת? אולי אני ממשיכה את החלומות בהקיץ שעטפו אותי במרפסת? אולי פשוט אברך את סבתה בבריאות ואריכות ימים, אומר שלום ונלך כל אחת לדרכה? ואז, פתאום, יצאו המילים מפי:

‘אני שיינה, אני גרה לא רחוק מכאן. אולי תבואי לשתות מים לפני שאת הולכת?’

‘תודה שיינה, אני רונה, מהמושבה הגרמנית,’ השיבה מהורהרת משהו ושאלה אישה שעברה לידנו מה השעה.

‘אני צריכה…’ המשיכה רונה בהיסוס, אבל הפסיקה לרגע והרימה את עיניה אליי, ‘טוב, אבוא אלייך, אבל אין לי הרבה זמן כי…’

‘אז לא חשוב,’ אמרתי. ‘היה נעים להכיר אותך, רונה,’ ועוד לפני שתספיק לומר משהו הסתובבתי ללכת לכיוון הבית. אבל לא עבר זמן רב ויד נגעה בכתפי. נבהלתי לרגע, וכשהפניתי את מבטי לאחור ראיתי אותה מביטה בי בעיניה השחורות, ‘… אבל לא להרבה זמן.’

זה לא היה להרבה זמן.

באמת שלא.

רק לכל החיים….

אמא הגיעה בערב. יום רביעי היה יום עמוס. פגישות עם צוות המורים, ועוד אלף מטלות שאמא, מנהלת המדרשה ‘בית יעקב’, מרכזת ליום אחד בשבוע ובאותו היום חוזרת מאוחר.

שמעתי את צעדיה כשעלתה במדרגות. גם היום אני יכולה לזהות את צעדיה מבין מאות שעולים במדרגות. קצב מיוחד היה לצעדיה, נמרץ ומלא אנרגיה בין שחזרה מיום עבודה עמוס ומייגע ובין שחזרה רעננה וערנית. תמיד אותו הקצב. תיפוף אחיד, נמרץ כמו זה של נערה העולה בקלילות בריצה לביתה. אמא שלי, כמה אני מתגעגעת לתיפוף הזה, שהעלה בי תמיד חיוך ומילא את חזי בחום בציפייה לדלת שתיפתח.

‘אמא,’ קפצתי עליה ברגע שנפתחה הדלת, ‘לא תאמיני את מי פגשתי היום.’

ואמא… היא הניחה את התיק, פשטה מעליה את הז׳קט השחור, תלתה אותו על גבי המתלה שליד הדלת, התיישבה בכורסא הכחולה, חלצה את נעליה, ורק אז הביטה בי במבט חוקר, נאנחה ושאלה ‘את מי?’

‘את רונה,’ אמרתי כאילו הייתה רונה ידידה ותיקה שלנו, וכשאמא הרימה אליי מבט שואל הוספתי, ‘רונה, ילדה מהמושבה הגרמנית, היא באה אלינו הביתה.’

‘רגע אחד,’ אמרה אמא והניחה יד מלטפת על פי, ‘לאט לך, נשמי עמוק, כן, כך, וספרי לי דבר אחרי דבר, על מנת שלא רק הקדוש־ברוך־הוא יבין אלא גם אני,’ אמרה וצחקה.

התיישבתי על השטיח, אחזתי בידה, וסיפרתי לה החל מהרגע שישבתי במרפסת וזיהיתי את רונה אובדת עצות ברחוב, ועד שנפרדנו. לא החסרתי דבר.

כשסיפרתי לה שאחזתי בידה של רונה ולקחתי אותה לקנות קיגעל חייכה אליי ועיניה נצצו, וכשסיפרתי לה שאמרתי לשרה לאה שעד המושבה הגרמנית שמעו על הקיגעל שלה, אפילו צחקה.

‘ילדה שקונה לסבתא קיגעל בשביל לשמח אותה היא ילדה טובה,’ אמרה לי.

‘אני רוצה להיות חברה שלה,’ הכרזתי.

אמא חייכה, שתקה, וכאשר קמה מהכורסא אמרה, ‘בואי, נכין ארוחת ערב, אני מאוד עייפה.’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שיינה”