החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אמא של ממזר

מאת:
הוצאה: | 378 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

אמא של ממזר: הטרגדיה של מעוכבות הגט והעגונות היא ליבו של רומן מטלטל על מציאות חיים שיכולה להתרחש רק בישראל.
חייה האינטימיים של אישה צעירה נשלטים בידי דיינים ונקרעים לגזרים.
רומן שכולו מפגשים נפיצים בין עולמות: חילונים, חוזרים בתשובה, כת דתית הזויה ובית הדין הרבני.
בהומור ייחודי ובתעוזה משרטט אברהם בנמלך תמונת מצב עדכנית ואמינה, חושפנית ונועזת, שטרם נכתבה במקומותינו, על מעמד הנשים.
אמא של ממזר – להתבונן במראה ולא להאמין.
תחילת הרומן ברצח דיין בכיר והמשכו בעלילה רוויית מפנים שמתנהלת בערים תל אביב, בני ברק וירושלים, הרחוקות זו מזו שנות אור.
ארבע נשים עומדות במוקד העלילה: ליהי – כוכבת טלוויזיה בראשית דרכה, גאולה – חוזרת בתשובה שנפלה ברשתה של כת חרדית קיצונית, יוכבד – מנהלת בית ספר לבנות בבני ברק ואורנה – עורכת דין תל אביבית.
מתוך סוף דבר של המחבר "…דברים שדימיתי שיכולים לעלות רק על דעתו של מחבר התממשו מאז כתבתים, כמו התערבות הרב הראשי הספרדי ללא סמכות וזכות בניסיון לפסול שחרור מעגינות.
כשכתבתי את סצנת הכלה החרדית בליל כלולותיה, לא דימיתי כי אלימות מינית נוסח" הטנגו האחרון בפריס" יכולה להתרחש גם אצלנו, והנה באה חני נחמיאס והעמידה אותי על טעותי…"

אברהם בנמלך, עיתונאי, עורך וסופר, זכה שלוש פעמים בפרס רשות השידור, חיבר סיפורים, תסריטים וערך ספרים ופרסומים.
הרומן הראשון שלו אללה אוהב אותי ראה אור בשנת 2013 בהוצאת כרמל.

מקט: 4-800-1805115
מסת"ב: 978-965-571-215-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בטרם

כלה

מה קורה לכלה חרדית בלילה הראשון כשהיא מתייחדת עם חתנה? בשאלה זאת הוגיעו את מוחם עומרי ענתבי התסריטאי ואווה הלחמי הבימאית ויוצרת הסדרה המשפחתית החדשה של רשת הטלוויזיה. הם שתו הרבה קפה שחור, בחדר החזרות הקטן ועישנו בקדחתנות סיגריות, אבל איך יוכלו להשיב תשובה כהלכה אם מעולם לא פגשו בכלה חרדית? ואמנם כדי לצאת ידי חובת התסריט הסתפק עומרי בשורה אחת לתיאור הסצנה: לילה. פנים. אווירה של מסתורין בנופך רומנטי. הכלה מתארגנת בחדר השינה. נראית סחוטה. בכל רגע יופיע החתן מחדר השירותים.

עומרי קיווה שהמעט יחזיק את המרובה. אבל אווה הבימאית אמרה שזה קשקוש. ושניהם ציפו, משום מה, שאת התשובה תספק להם השחקנית שבחרו לגלם את הכלה החרדית.

‘סתמתי ולא הרחבתי בכוונת מתכוון,’ התרברב עומרי כשהגיב לטענה שכוחו לא עמד לו לחבר דיאלוג וליצור דרמה, ‘יצרתי מצב שהכול אפשרי. ניתן לליהי להוביל. ובכלל זאת סצנה שולית וקצרה מאוד. אם היא תציע ששניהם יעמדו זה מול זאת כשני גלמים וישפילו עיניים בבושה והצופים ישלימו את היתר בדמיונם, אני אסכים.’

זה היה התסריט הראשון שלו אשר התקבל ואושר להפקה. הוא היה מאושר וגאה ועם זאת חשש מן הבימאית הדעתנית והמנוסה. היא היטיבה לחשוף את הליקויים בתסריטים של ותיקים ומנוסים ממנו, ואילצה אותם להודות בצדקתה ולתקן את הפגמים.

ליהי פריגן הייתה בחירה סבירה לתפקיד קטן בסדרה. כמי ששאפה לזהור בשמי הקולנוע, עלצה כמוצאת שלל רב על תפקיד הכלה החרדית. עד כה, על אף שזכתה בתפקידים קטנים, לא זכתה שיכירו בכישרונה. וגם הפעם יופיה הוא שהעניק לה תפקיד. הפנים הצעירות וההבעה התמימה שהייתה נסוכה עליהן נדמו לאווה כאילו נוצרו במיוחד, משבעת ימי בראשית, לתפקיד הכלה התמימה ההולכת נבוכה ונסערת לקראת גורלה. מקובל כי כל כלה יפה, גם כשאינה יפה, אבל ליהי הייתה כלה יפה באמת ובתמים, וידעה זאת. ועל כן התכווצה במקומה כשאווה גערה בה תוך כדי החזרה על הסצנה.

‘לא טוב. ממש לא טוב. ליהי.’

‘בבקשה תסבירי לי מה לא טוב.’ היא נעלבה. אך עדיין לא הגיעה שעתה לעמוד על שלה. היא סברה שהתפקיד מצדיק מידה מסוימת של פתיינות נשית, אבל הבמאית התקוממה.

‘יקירתי,’ היא נזפה, ‘שכחת. את כלה חרדית ולא חשפנית, את לא מופיעה במועדון אלנבי בתל אביב.’

‘הלו, אווה, נא לא להגזים,’ נחלץ עומרי לגונן על ליהי ורצה להוכיח לאווה כי אינו מסכים אתה. הוא לא הסיר עיניו מליהי.

‘תשתוק. את שלך כבר אמרת. עכשיו אני קובעת. ואת יקירתי תשתחררי מהעבר שלך. עכשיו צריכות לדבר העיניים ולא החמוקיים.’

עומרי הסכים, ‘אווה צודקת. התפקיד דורש ממך להיות כלה חסודה ומתוקה, אישה תמימה.’

‘ובכלל,’ אמרה הבימאית, ‘כלה חרדית אינה כלה רגילה.’

‘בלבלתם אותי לגמרי,’ ליהי התקוממה.

התסריטאי פנה לעברה של ליהי, ‘כלה חרדית, כך אני מבין היא נערה ללא ניסיון מיני. את צריכה להקרין תום וצניעות.’

‘סבבה. אבל איך מקרינים תום ותמימות?’

‘את השחקנית,’ עומרי החזיר את הכדור למגרשה של ליהי, ‘תמציאי משהו.’ אווה איבדה את סבלנותה, ‘תפסיקי. הכול פשוט. תשכחי שהיית פרזנטורית של חוטיני. התסריט ממקם אותך בעולם אחר. בהזמנה לחתונה כתבו כי את הכלה הבתולה המהוללה.’

‘תנסי להיזכר,’ התגרה בה התסריטאי.

‘חזיר שוביניסטי תסתום,’ הרימה אווה את קולה. ‘קדימה בואו ונעשה עוד ניסיון.’

 

בשבי

אישה צעירה נכנסה לבית הדין הרבני האזורי, בבניין רב קומות שחזיתו זכוכית, והשתאתה בראותה כי חדרי בית הדין שוממים מאין אדם בהם. שעות העבודה של הדיינים הם עד 13:30, כך ראתה שחור על גבי חום בשלט על הדלת. השמש עוד ליהטה בין הבניינים אבל החדרים עמדו ריקים וריח עז של אקונומיקה עלה מהם. מתי, אם בכלל, הם עבדו היום? ואולי בכל זאת מי שהוא יגיע? חשבה, ועל כן התיישבה על הספסל, ניסתה להירגע ולא הצליחה. האשימה את עצמה בנפילתה בשבי וכמעט שטבעה במדמנה של רחמים עצמיים.

כעבור חודשים אחדים, כשתשב אל נוכח הדיינים שוב תבוז לעצמה.

 

בתה על הספסל במסדרון הריק של בית הדין ברחוב ברקת 3 במרכז נתניה האשימה גאולה עמיאל את מי שהביאו עליה את צרתה ולכן לא תמחל להם לעולמים. אבל למה זה תחמוק מאחריותה, הרי היא דחתה כלאחר יד את דברי האזהרה מפי ידידיה הטובים: ‘נוסי על נפשך ממאחזי עיניים מתחזים.’ אילו השכילה להבין כי אישה צעירה, שעולמה הדתי עודנו מבולבל מרוב ריגושים ופיתויים, חייבת תחילה להתייעץ ולאסוף מודיעין על המקום שהיא בוחרת לקשור אליו את עתידה. היא לא עשתה זאת. בסמינר לחוזרות בתשובה אמרו על חברותיה של פעם, שהן תוהות וטועות כ’סומא המגשש בארובה’ ואבודות. אבל הנה דווקא היא, ולא בנות גילה החילוניות, דהרה, כפרה עיוורת, אל אובדנה.

המדריכים שלה הציעו לה חלופות למקום שבחרה להמשיך בו את חייה כחוזרת בתשובה והזהירו מפני נפילה בידי התימהונים, שצצים בכל עבר ומכל עבר ומתיימרים ‘לזכך כל נפש חפצה כבדולח שעל כיסא הכבוד. להעלות את מי שידבקו בהם אל שערי החכמה ולבנות להם מושב איתן במעגלי הספירות העליונות.’

אותם תימהוניים משלהבים שהגיחו משום מקום קוממו את מדריכיה בסמינרים לבעלות תשובה. ‘רק אם תדבקי בדרך שלנו שהיא דרך המלך אל חיים של תורה ואושר, תזכי להתייצב על המסילה העולה בית קל1 האחרים יוליכו אותך למקומות נוראים,’ אמרו לה. אבל היא לא שעתה לאזהרות. יש בני אדם שאיסורים ואזהרות מגבירים את חשקם לעשות את האסור. מרוב אזהרות איבדו מדריכיה את היכולת לכוון אותה. ניתן היה לדמות את יציאתה מן החוג שלהם ונחיתתה בכת הקיצונית והמוזרה, לטיל ששוגר לעבר מטרה מוגדרת אך מערכת עוינת השתלטה עליו, שינתה את כיוונו וניווטה אותו ליעד אחר לחלוטין.

בסמינרים לבעלות תשובה המשילו אותן לטילים בליסטיים. השלב הראשון, בתהליך התשובה, הוא ההתנתקות. זה שלב הנטישה את העולם הקודם. ואכן הודות למדריכיה היא השלימה בהצלחה את שלב ההתנתקות. יצאה מתחום המשיכה של החברה הישראלית שבה נולדה ובה חיה עד שהחלה המערכה על גורלה. השלב השני במסעו של טיל התשובה הוא שלב הבהייה. הריחוף. הכול עוד עלול להשתבש. עדיין לא נכנס לתחום המשיכה של כוכב אחר. זהו שלב של בלבול, הרבה מבוכה ואפילו התרסקות. וכך כשביקשה לבקש את השער אל השלמות ובעודה תוהה על עתידה ותרה אחרי מקומה, נקלעה נפשה המבעבעת אל תחומה של הפלנטה בעלת כוח המשיכה הטוטאלי ביותר. אלא שלא ידעה כי בלע אותה ‘חור שחור’ שבו לא מתקיים הכלל ההלכתי ‘כבולעו כן פולטו’.

היא הלכה לחופתה בעיניים עצומות וב’כלי לבן שאולים’2. הסכימה לכל אשר ביקשו ממנה לעשות. על עניין אחד התעקשה. אין היא מוכנה שיגלחו את ראשה. ניאותה לקצץ בנטיעות עטרת ראשה אבל לא להיפרד מן הנזר האדמוני. ורק אחר כך הבינה שעל מנת להשיא את בנם לאישה ועוד לצעירה יפה כמוה היו ההורים מוכנים לעוד כמה וכמה ויתורים

כל מה שלמדה גאולה לא עמד לה בזוגיותה. כמעט מן הלילה הראשון הם נתפסו בעיניה כמשונים. הגבר הנאה היה בהול ולהוט ולא דמה לדמות החתן בן התורה, כפי שהמדריכות בסמינרים תיארו להן. בן תורה שמדשדש בעולמות העליונים ודש בתחתונים כאילו שכפאו שד. אבל חננאל לא היה מוכן להמתין אפילו שעה קלה. אילו היה פחות להוט היה מבין כי ‘פתח פתוח מצא’.

 

מות הדיין

בן שבעים ואחת הרב ראובן מרקוס במותו. חבר בית הדין הרבני הגדול בירושלים נורה בשעת ליל מאוחרת במכוניתו בדרכו לביתו בירושלים מן הפגישה החודשית, של חבורת תלמידי מרן ראש הישיבה זצ’ל, באולם גדול במתחם הבורסה ליהלומים ברמת גן. מזכירו שהיה נהגו נפצע קל בידו. אותו לילה ניתכו מטרות עוז בכל רחבי הארץ. הנוסעים בדרכים הסתכנו בנפשם מחמת הערפל וגשם הזלעפות שמנעו, כמעט לגמרי, את הראות בכמה כבישים.

למחרת, בעיצומו של מטר סוחף, הובא הרב ראובן למנוחות עולמים בירושלים. והרבנים, שבאו לספוד לו ולבכותו תמרורים, פיארו את למדנותו וצדקותו של ‘האי גברא רבא’ ואמרו בקול בוכים ‘גם השמיים בוכים על הסתלקותו למרומים.’

מותו של הדיין בבית הדין הגדול, זעזע את חוגי הרבנות הראשית ובתי הדין והסעיר את הציבור החרדי. הם כבר שמעו על רצח של ראש ממשלה ושל שופטים ופרקליטים ואפילו של מקובל, ואולם רצח בכוונה תחילה של דיין מבית הדין הרבני הגדול צריך לזעזע אושיות ארץ. המספידים זעקו, ‘אוי לנו שלכך הגענו בדור שפניו כפני הכלב. דור שלא די שהוא שופט את שופטיו אלא רוצח את דייניו.’

והם הקשו: מי זה יחפוץ במותו? ומה עשה שככה עלתה לו? ומדוע רצחו בדם קר איש סגולה שלא עסק בפוליטיקה? ומימיו לא עשה לביתו ולבטח אין לו מהלכים כל שהם אצל לוויתני הפשע וגם אינו מחלק סגולות ועצות שעולות כסף רב, אך אינן עולות יפה. מי בכלל ירצה להתנכל לדיין בבית דין שכנפיו קצוצות? שכל העניינים שמובאים לפניו להכרעה אינם אלא השגות על פסיקות של בתי הדין הרבניים האזוריים. וכי מסורבת גט או עגונה תשלח בו את ידה להורגו נפש? והאם גר שבוטל גיורו יצא לעשות נקמה ביהודים שהחזירו אותו, כלעומת שבא, אל בין הגויים?

השאלות הדהדו אך לא נמצאה להן תשובה.

התקשורת, חובבת השערוריות, מצאה כר נרחב לדוש בו. כתב אחד העלה את הסברה שהרב ראובן מרקוס נרצח במהלך שוד יהלומים שהשתבש. בכתבה בלעדית הוא שחזר על פי דמיונו יוצר הסנסציות את שאירע: שני סוחרי יהלומים נקלעו למחלוקת בעסקת ‘מזל וברכה’3 שלא הביאה לאיש מהם מזל וברכה, ולכן הזמינו את הדיין מירושלים שידון להם דין תורה. וכנהוג, עד שיצא מתחת ידיו פסק מבורר ומלובן כבבית דינו של בעל ‘השולחן ערוך’, הם השלישו בידיו את יהלומי המחלוקת ואלה הפכו להיות יהלומי דמים. ועכשיו האבנים השדודות אצורות בכספת של אחד מראשי כנופיות הפשע. ושתי ראיות, מפי בקיאים בפרשה, הביא בעל ה’סקופ’. האחת כי הרוצח השליך תיק ג’יימס בונד שנטל מן הנרצח לאחר שנטל מתוכו את שקית היהלומים. והשנייה כי מכוניתו של הרב חנתה קודם לרצח באחד ממגרשי החניה של בורסת היהלומים ברמת גן.

דובר המחוז מסר בהודעה לעיתונות כי בזירת הפשע (פשע לדידה של המשטרה קורה תמיד ב’זירה’ ולא בשום מקום אחר) לא נמצאו שום סימנים פרט לתיק של ה’מנוח’ (גם זה כינוי רווח בדיווחי המשטרה), הגשם העז שטף את כל הראיות והסימנים. למחרת הכחיש העיתון המתחרה את הטענה שבידי הרב הושלשו יהלומי מחלוקת והביא מפיו של הפצוע את המשפט הארוך: ‘השודד תבע יהלומים, אבל מה לו לרב מרקוס וליהלומים או לכל חפץ מותרות אחר. הרב הצנוע והעני הזה לא החזיק מעולם יהלומים בידיו ואפילו לאלמנתו אין טבעת עם יהלום. וכנראה השודד חסר הלב, מחמת כעס או תסכול, ירה בו.’ ובחלוף יום פרסם עיתון שלישי הדלפה מפי אחד מקציני המחוז לעיתונאי החצר שלו כי, ‘המשטרה בוחנת אפשרות שהשודד ארב בכלל לאחד מחברי הבורסה וטעה במכונית בשל מזג האוויר הקשה.’ עברו עשרה ימים עד שהרצח ירד מן הכותרות ואז הודיע דובר המחוז כי כשם שלא פוענחו מקרי שוד לילי אחרים במתחם הבורסה כך גם החקירה הזאת העלתה חרס. לכן החליטו במשטרה להטיל עליה איפול ולהעבירה ל’מישור המודיעיני’.

שבועון חרדי הביע תמיהה גדולה על הנרפות של המשטרה. ‘עוסקת היא בחקירת פוליטיקאים,’ כתב הכותב, ‘ולמה זה תשקיע מאמץ בחקירת הרצח של איש חרדי צנוע שהתגורר בדירה קטנה שאין בה כל חפצי חן וקירותיה חשופים ללא קישוט או ציור והיא מרוהטת בארונות עץ וכל רכושו עלי אדמות היו ספרים? אתמהא.’

 

בלש פרטי

באותו היום שהפכתי בעיני עצמי לבלש פרטי ולמען האמת גם למחרת, ישבתי ליד השולחן בחדר העבודה שלי וקראתי פוסטים משמימים. עוד לא היה לנו משרד, גם לא שירותי מזכירות. והלקוחות לא שיחרו לפתחנו. ‘הקשישים המפענחים — הסוכנות לחקירות ולכתיבה מיוחדת’ נבראה במוחי, ואם אכן נולדה לא הייתה אלא פג. ולכן עלצתי בלבי על שיחת הטלפון.

‘ניפגש,’ אמרתי לו בקפה ‘פרידה’ בדרך בית לחם. מקום מפגשם היום יומי של יותר מ’עשרת הבטלנים’ של שכונת בקעה, שלפי חכמינו לא ייתכן יישוב ראוי לשמו בלעדיהם.

בית הקפה היה גם קרוב וגם רחוק. סמוך מאוד לביתי אבל מרוחק דיו כדי להפגין ריחוק מקצועי ביני לבין מי שאמור להיות הלקוח הראשון. נחפזתי לבשר למני, חברי ושותפי על ההתפתחות. אמנם בספרי ה’בלשים’, אי שם בעברי, הגיבורים החוקרים הפרטיים, אינם פועלים בצמדים, הם אנשים בודדים. יריבים מרים של השוטרים ושל הפושעים. ועל אף חייהם הפרועים, אינם מזדקנים ולעולם לא יצאו לגמלאות.

מני ואני זוג גמלאים מוזר. אילו נזקקתי לבלש פרטי לא הייתי שוכר אותנו. אני כתב רדיו ועורך בדימוס, ומני, אף כי היה סוכן ‘מוסד’ מבריק ומוסד דגול בפני עצמו, בכל זאת מעולם לא חקר עניינים שבפלילים, ולא עוד אלא שעל כורחו אולץ לפרוש מן ‘המשרד’. ועל שנינו אפשר לומר, כעל ההולכים בדרך כל הארץ, ‘חבל על דאבדין’, וכדי שלא נשתכח פרסמתי בפייסבוק ובעוד אתרים חברתיים הודעה: הקשישים המפענחים: הסוכנות לחקירות ולכתיבה מיוחדת

אתם בבעיה? לא מסוגלים לצאת מן הבלגן? אם אינכם בוטחים ובצדק במקצוענים הצעירים ועושי ‘הרוח’ למיניהם, אנחנו הכתובת. הזוג המפצח כל תעלומה. האחד סוכן ה’מוסד’ בדימוס ורב תושייה והשני עיתונאי מיתולוגי. מומחים ליחסי ציבור, לאיתור נעלמים וליישוב סכסוכים. תתקשרו אלינו. טיפול אישי. סודיות מובטחת. אפשר להתווכח על המחיר.

לא האמנתי שהפרסום הזה יחולל משהו מעבר ללהג לגלגני על זקנים שיצאו מדעתם, שבמקום להיאסף אל בית אבות (חלילה לא אל אבותם) הם משחקים בשוטרים וגנבים, ובכל זאת אין להתייאש. ישועת ד’ כהרף עין4 ואכן הפתעה. שיחת טלפון ששיגרה אותי להוט ונלהב לפגישה על כוס קפה.

1 המילה אל נחשבת קדושה ואין להגותה שלא במסגרת תפילה אלא בשינוי.

2 בלשון המשנה: בגדים לבנים שאולים, שלבשו כל המחוללות בכרמים בטו באב וביום הכיפורים, להבטיח שוויון בין בנות העניים לבנות העשירים.

3 עסקות יהלומים נגמרו בלחיצת ידיים תוך אמירת מזל וברכה.

4 ד’, או ה’: קיצור של הַשֵּם הכינוי החלופי למי שאינם הוגים אלוהים, שלא לחללו בדברי חולין.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אמא של ממזר”