החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ציפורים בשחור לבן

מאת:
הוצאה: | 2002 | 215 עמ'
זמינות:

10.00

רכשו ספר זה:

ציפורים בשחור לבן אינו רק ספר נוסף על אלפי סיפורי האימה שהמלחמה ההיא הביאה לעולם. זהו גם סיפור אנושי, כואב מאוד, על הניצוץ הטוב הקיים גם במעמקי הרוע, המעודד אותנו להיות בני אדם. ציפורים בשחור לבן הוא ספרה הראשון של מרים, אך הרושם המתקבל מקריאתו הוא, שלפנינו סופרת מנוסה, בעלת כושר כתיבה מעולה. מרים רז – זונשיין – וינוגרד נולדה בשנת 1933 בכפר קטן, ורשצ'ין, שבמזרח פולין. את תקופת השואה עברה באזור בו נולדה, והיא שריד יחיד למשפחתה וליהודי ורשצ'ין. עם פרידתה מקוראיה, בתום מסעה – סיפורה המיוסר, מבקשת מרים לומר לנו דבר החשוב לה מאוד מאוד: "למדתי שבכל מקום, ויהיה זה המרושע ביותר, ישנו תמיד קומץ צדיקים המוכן לחרף את נפשו למען הזולת. איני שוכחת אף פעם צדיקים אלה שנקרו בדרכי לשרוד. הם היו לי התקווה והאור בחשכה". מאז עלייתה ארצה, בשנת 1946, חיה מרים רז בקיבוץ גן שמואל.

מקט: 6-100-2
מסת"ב: 9789657026369
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירת הספר באתר סימניה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


בית בכפר – חשרת עננים: יום שישי, הראשון בספטמבר 1939. חשרת עננים מכסה את השמים. ברקים, רעמים וגשם. פניהם של אבי ואמי אפורים אף יותר מהעננים. מלחמה! אומרים הורי ואני מבינה מתגובתם שמלחמה זה דבר מאד מאיים, אף שאיני יודעת מה זה בדיוק. אני כבר בת שש והייתי אמורה להתחיל הבוקר את יומי הראשון בבית-הספר, אבל אינני שם. כנראה שהכל בגלל המלחמה הזאת, שמאד מסקרנת ומפחידה אותי. הורי מוטרדים מאד ומנסים להבחין האם בין הרעמים נשמעים גם הדי קולם של התותחים. אני מבולבלת מאד: נגד פחד מרעמים אני יודעת להגיד תפילה, אך מה אומרים כנגד רעמי תותחים לא לימדו אותי. מה זה בעצם תותח? מה הוא עלול לעשות לנו? למה הורי מודאגים כל כך בגללו? האם גם הוא גורם לשריפות כמו הברקים והרעמים הבאים מהשמים, בכל עת שמתרחשת סערה? אבא ואמא טרודים מאד בבעיותיהם ואיני מעיזה לפנות אליהם בשאלותי ובפחדי. אחי הקטנים לא בדיוק מבינים מה מתרחש סביבם. הם ממשיכים במשחקיהם הרגילים ואני ממש מקנאה בהם. ההתכרבלות בסינורה של סבתא שוב אינה מרגיעה כמו תמיד. מרוב דאגה מן המלחמה גם הכנת השבת נעשית כלאחר יד. במקום האווירה החגיגית תמיד ששררה בביתנו לקראת קבלת שבת המלכה, יש היום אווירה של מתח, של עצב, עצבנות ואי-וודאות. ברדיו משמיעים שירי לכת פולניים, שירי גאווה על החיילים הגיבורים הנלחמים באויב הגרמני. השירים דווקא מוצאים חן בעיניי, ואני לומדת אותם מהר כי משמיעים אותם פעמים רבות במשך היום. אמא חוששת מאד שיגייסו את אבא למלחמה, על אף שאין לו כושר קרבי גבוה. דאגותיה של אמא מגבירות עוד יותר את פחדי מהמלחמה.

בערב, שולחן השבת מכוסה כתמיד במפה לבנה חגיגית, החלות הקלועות גם הן מכוסות במפית המיוחדת שלהן, פמוטי הכסף נוצצים כמו תמיד, אך הדלקת הנרות שונה לגמרי. סבתא ואמא מברכות על הנרות, אך הברכה מלווה בבכי תמרורים ונמשכת המון המון זמן. אני מאד נרגשת מהבכי של סבתא ואמא ומצטרפת אליהן בבכי קולני שאצור בתוכי שעות רבות. סבתא ואמא מתחננות בפני השוכן במרומים שלא יאונה לנו כל רע ושאבא לא יצטרך להתגייס לצבא ולהשתתף בקרבות.

עם תום הארוחה לא שרים זמירות כפי שהורגלנו ואני מאד מאוכזבת. המבוגרים מכונסים בתוך עצמם ואווירת הקדושה כאילו כוסתה בעננה כבדה. שירת הזמירות בלילות השבת אצלנו, היתה החלק היפה ביותר בעיניי בסעודה, גם משום שבו אני משתתפת פעילה, וגם כי נעים לי לשמוע את כל המשפחה שרה ביחד סביב השולחן הערוך. כשהייתי מתבוננת בבני משפחתי השרים את הזמירות, הם נראו לי אפופי זוהר מיוחד שלא מהעולם הזה, כאילו נישאים על כנפי השכינה. הערב, השכינה אינה שורה בביתנו, לאן נעלמה, אני שואלת את עצמי, מה קרה לה, האם המלחמה עשתה לה משהו רע?

בשבת זו אנחנו ספונים בבית ולא יוצאים לטייל כרגיל. מתנתקים מהעולם הגשמי, אך העולם הגשמי לא מתנתק מאתנו. רעמי התותחים נשמעים כל פעם חזק יותר, קרוב יותר, ואיש לא יודע מה צפוי לנו כשיגיעו אלינו. אירוע רודף אירוע, העולם שסביבי נראה לי כמו שרוי במערבולת. בני אדם רבים על מטלטליהם עוברים יומם ולילה את כפרנו בכיוון מזרח. מטוסים גרמניים מנמיכי טוס עוברים מעל הכפר ברעש מחריש אוזניים, ואמא מחביאה אותנו מתחת למיטות. יש שמועה שהמטוסים יורים על כל אדם שהם רואים ובעיקר על שיירות הפליטים שנעות בדרכים. הדברים מתרחשים במהירות כה גדולה עד שבסופו של דבר הגרמנים מביסים את פולין לפני שאבא מספיק להתייצב לצבא לפי התאריך שננקב בצו הגיוס שלו. אני בטוחה לגמרי שאת אבא לא מגייסים לצבא בגלל שאלוהים נענה לתפילותיה האינסופיות של אמא.

בינתיים, משתנים סדרי החיים. עם פרוץ המלחמה מקבלים האיכרים הפולניים נשק, איני יודעת מהיכן, והופכים למיליציה מקומית השומרת על האינטרסים של המשטר הפולני. פעולתה הראשונה של המיליציה היא החרמת חלק גדול מהרכוש היהודי למען המאמץ המלחמתי. הם נכנסים חמושים לביתנו ולוקחים כל דבר שנראה להם. כעבור זמן קצר המיליציה הפולנית נעלמת ומופיעה מיליציה חדשה. הפעם מקבלים האיכרים האוקראינים של הכפר נשק ממקור בלתי-ידוע, עונדים סרטים אדומים על שרווליהם, והופכים לנציגיו של הצבא הרוסי שבינתיים פלש אלינו. גם הם מחרימים רכוש יהודי כאוות נפשם, למען המאמץ המלחמתי של הצבא האדום. אני מבולבלת לגמרי, לא מבינה את המלחמה הזאת. האם הפירוש שלה הוא שכל פעם מופיע שליט חדש בכפר? גם מספר חיילים רוסיים מגיעים לכפר, והם דווקא ידידותיים מאד כלפי היהודים ומנסים לשכנע אותם, וביניהם גם את הורי, לעבור לרוסיה. לטענתם הגרמנים אמורים להגיע לאיזור שלנו בקרוב וכאשר יגיעו, יעשו צרות צרורות ליהודים. אמא מנסה לשכנע את אבא ואת סבתא לעזוב את פולין כל עוד אפשר, ולעבור באופן חופשי לרוסיה, אך שניהם מסרבים בתוקף. אבא אינו מוכן לעזוב את הנכסים שהושגו בעמל כה רב על-ידי שניהם במשך שנות חייהם המשותפות. סבתא, אמו של אבי, לא מוכנה לעבור לרוסיה כי היא זוכרת את הרוסים לרעה: במלחמת העולם הראשונה, הגרמנים אף פעם לא פגעו ביהודים אלא דווקא הגנו עליהם מפני הפורעים הרוסיים. אבי וסבתי, לא מוכנים לזוז מוורשצ'ין ולעבור למקום חדש וזר שצריך להתחיל בו הכל מבראשית. כעבור שבועות בודדים של שלטון המיליציה האוקראינית בחסות הצבא הרוסי, נעלמת גם היא, ושליטים חדשים מופיעים בכפר – הצבא הגרמני. לפי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ נסוגים הרוסים מזרחה, עד לנהר בוג, ואנחנו שמקום מושבנו נמצא ממערב לבוג, נותרים בחלק שבשליטת גרמניה.

שיירות שיירות של פליטים שנודדים מזרחה עם פרוץ המלחמה, זורמות עכשיו חזרה מערבה, אל פולין הכבושה על-ידי הגרמנים. אינני יודעת למה הם חוזרים ואם אלו אותם אנשים, אך הם נראים נורא. צורתם דוחה, הם מלוכלכים וסירחון נודף מהם. בגדיהם בלויים, עיניהם כבויות וחסרות מבע כאילו נעלמה מהם החיות, ויש ביניהם אנשים כה רזים, שממש פחד להביט בהם. חלק מהם סוחב את המטלטלים בחבילות ענקיות הקשורות לגב וחלק רתום לעגלות קטנות המכילות רכוש. כולם כפופים מאד, ואינני יודעת האם זה מכובד המשא שהם סוחבים, או בגלל הייאוש בו הם שרויים. הם נראים מורעבים ואמי מוציאה להם תה בסיר גדול וצנימים שאפתה מבעוד מועד, למקרה שגם אנו נצא לנדודים. היא מכבדת את כל מי שנקרה בדרכה ומוכן לקחת את מה שהיא מציעה לו. בעיני אמא עזרה לזולת היא אחת המצוות החשובות והיא לא תחמיץ שום הזדמנות בה אפשר למלא אחריה. בראותי את המסכנים חסרי הבית הנשרכים דרך הכפר, אני חושבת שאבא וסבתא צדקו כשהתעקשו לא לעזוב את הבית וללכת לפי עצת החיילים הרוסיים יחד אתם. הרי יכולנו להיות בני בלי בית ולהיראות בדיוק כמו כל הנוודים העוברים עכשיו דרך הכפר שלנו, וזה נראה נורא בעיניי.

זמן קצר אחרי פלישת הגרמנים, מתחיל בכפרנו סדר חדש. על קירות הבתים נתלים פלקטים מזוויעים המוקיעים את היהודים. היהודים מתוארים בהם כמפלצות מזוהמות המפיצות מחלות מדבקות. זכור לי במיוחד פלקט אחד בו מופיעה תמונה של יהודי מכוער מאד, בעל זקן ארוך, השורץ כינים ענקיות וכתובת מתנוססת עליו: "Żydy wszy tyfus plamisty" יהודים זה כינים, זה טיפוס הבהרות". גם לאבא שלי יש זקנקן, אך אף פעם לא ראיתי שכינים שורצות בו וגם אצל חבריו החסידים לא ראיתי שום דבר דומה למתואר בפלקט. אני שואלת את הורי מה פלקט זה אמור להביע, והם מסבירים לי שזאת השמצה מכוונת, על מנת להשניא את היהודים על האוכלוסייה הפולנית. הפולנים באזורנו אינם מצטיינים באהבת יתר ליהודים, והתעמולה הנאצית מגבירה את שנאתם אלינו ומעניקה לה יתר לגיטימציה. רבים מהם מוכנים לשתף פעולה עם הגרמנים, למרות שהגרמני הוא הכובש של אדמתם וגם אויב שלהם. אמנם אני רק ילדה בת שש, אך אני מבינה שאנחנו מוצגים כמשהו רע, כאנשים נחותים, מוקצים ושונים מיתר בני האדם. אני מחפשת את השונות האנושית שבי, שבהורי וביתר שכנינו היהודים, ואינני מצליחה למצוא אותה. אני בוחנת את עצמי במראה ומחפשת במה אני נבדלת מהילדות הפולניות, חברותי עד לא מזמן. איני מוצאת דבר. שערותי נשארו בהירות כפי שהיו עד כה, עיניי כחולות כפי שהיו, פני נראים כמו פניהם של הרבה ילדים פולניים. אני שואלת את אמא מה לא בסדר בי וביתר היהודים שחיים בכפר, אך אין לה תשובות בשבילי.

מדי יום מופיעות על קירות הבתים כרזות רבות האוסרות על הלא-יהודים לבוא אתנו במגע. אסור לפולנים לקנות מצרכים או כל דבר אחר אצל היהודים, אסור להתחבר אתם כי הם מפיצי מחלות, רמאים ונצלנים. כל פעם מגיעים צווים חדשים המחייבים את היהודים בקנסות כספיים, בעבודות כפייה ובהחרמות רכוש. מראשית כניסתם של הגרמנים אלינו, צריך היהודי כמעט מדי יום ביומו לפדות את חייו. על מנת להבדיל בין היהודים והאוכלוסייה האחרת, מצווים היהודים לענוד סרטים לבנים על השרוול עם הכתובת "Jude" הממוקמת במרכזו של מגן דויד בצבע כחול. הסרט הלבן דווקא די מוצא חן בעיניי, ואני מקנאה במבוגרים על כך שרק עליהם לענוד אותו וילדים כמוני אינם חייבים בכך. אמא דווקא מרוצה מזה מאד, היא אומרת שאני נראית כמו "שיקסה" – גויה, ובלי הסרט הגרמנים לא יבחינו ביהדותי.

עם בוא הגרמנים כל עולמנו משתנה. אבי נלקח לעבודות כפייה יחד עם קבוצת גברים יהודיים, אנשי הכפר. פעם ראשונה בחיי אני רואה את אבא, בחור הישיבה, התלמיד החכם, עם את חפירה ביד, כשהוא נדחף בכוח על-ידי חיילים גרמנים. היכן הכבוד ודרך הארץ שכולם רכשו לו עד כה? האם כל סדרי העולם השתנו לפתע? האם מעכשיו ישררו רק תוהו ופחד? אני לא מבינה את סדרי החיים החדשים האלה ואין לי את מי לשאול על כך. אמא וסבתא כה שקועות בתפילות ובתחינות לשובו של אבא הביתה חי, ואני פוחדת להפריע להן, כי אם יקרה לו משהו זה עוד יהיה חלילה בגללי. אני מרגישה שלשאלות המעסיקות אותי על ייחוס וכבוד, אין כנראה מקום עכשיו. משהו יסודי שחונכתי על פיו עד כה השתנה לגמרי עם בוא הגרמנים אלינו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ציפורים בשחור לבן”