החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שפן

מאת:
הוצאה: | 2018-08 | 131 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

יוליק הוא חייל בבסיס מודיעין. תחת השגרה הקהה של החיים בבסיס הוא מסווה קשיים ולבטים, הגוזרים עליו מרחק שקט מן ההווי האופף אותו. הוא מקיים קשר עז ומיוסר עם אורית, המשרתת בבסיס אחר, והציפייה לקראת מפגשם נותנת סימנים בזמן המאובק והזוחל של שירותו הצבאי. אבל השגרה הזו, שדומה שתימשך לנצח, נקטעת עם העברתו של יוליק לבסיס בעומק סיני. השנה היא 1973, ויום הכיפורים בפתח: עוד רגע תתערב המציאות החיצונית באבחה בחייו של יוליק, תבקיע את הגנותיו ותחיש את התבגרותו בדרכים לא צפויות.

הפרוזה של שמעון ריקלין כרויה למעמקיהם המחתרתיים של חיי הנפש, ולרגעים שבהם העולם פורץ לחיים אלה ומשנה אותם לבלי הכר. שפן הוא גביש של דיוק ויופי: נובלת התבגרות עדינה ומורכבת, המפליאה ללכוד רגע של תמורה ומעבר.

 

שפן הוא ספרו השלישי של שמעון ריקלין. קדמו לו ‘תום הילדות’ (חרגול) ו’צפון פרוע’ (חרגול-עם עובד).

מקט: 2792061
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


זה תמיד מתחיל בטלפון לדורי. דורי אומר ‘אני בא’, ויוצא לכיוון מִפקדת המרכז. כולם נדרכים. מדֶרֶך הליכתו על שביל המרצפות המתנדנדות על מצע החול, שמצידיו מצליחים איכשהו לצמוח שיחים ירוקים ואפילו פרחים, הם מנסים לפענח אם זה טוב ליהודים. אם הוא הולך לאיטו – זו סתם ישיבת ראשי מדורים, ואז, לטוב או לרע, אין למה לצפות ואפשר לחזור לעבודה. אם הוא מתעכב רגע ליד מישהו, למשל ליד יחזקאל, הרס’ר הוותיק של המרכז, שמשקה את פיסת הדשא ששתל, יש סיכוי שזה לא כל כך רע, אולי תצא מזה יציאה לקורס נחשק, אולי רשימת ההעלאות בדרגה: מי שיהיה עוד רגע סמל, חייו ישתנו מקצה לקצה. לא עוד סיירת זבל, לא עוד תורנות מטבח, לא עוד שמירות – לא עוד השפלות מרס’ר המחנה – להיות משקמ’ב נטו. אבל אם הוא הולך מהר ועוקף את מי שהולך בנחת, רוב הסיכויים שתיפתח כאן איזו רעה, ולא נותר אלא לנבא איזו ולמי. הראש מתחיל לחפש בקדחתנות מוצָא ממה שצפוי, מה שזה לא יהיה, במיוחד מ’קח את הדברים שלך ורד לפסגה’.

כעת דורי הולך מהר.

כל המשקמ’בים, מש’קי מרכז הבקרה, מצטופפים ליד החלון, מתפללים שבדרכו חזרה הוא לא ימלמל לעצמו, שלא יפרוש את ידיו בחוסר אונים, שלא ייכנס בעיניים מושפלות, יתפתל, ייאנח, יתעשת, יתור בעיניו, עד שיצביע על זה שייקח את הדברים שלו וירד לפסגה.

כשצריך לשלוח מישהו לצפון, דורי אולי ממלמל לעצמו את המילים או אולי את שמו של מי שעוד רגע ייקח את הדברים שלו, אבל לצפון עולים. שם, בשלגון –שכולם קוראים לו ‘שיגלון’ – הם מסודרים. זה בסיס שבו בימים רגילים לא צריכים אף אחד מהמרכז. מעלים לשם אנשים רק כשמישהו חולה או חייב לצאת לקורס או, במקרה הכי גרוע, במצב חירום. אבל אז אף אחד לא מחפש בקדחתנות תירוץ שלא לצאת לשם. אפילו כשצריך לעלות לחרמון, המכונה ‘חִרמוּן’, כי שם אתה יכול להיתקע, ואין שם בנות. לא אלחוטניות ולא טלפרינטריסטיות. כשמדובר בעלייה לצפון, כל התחמקות תירשם ותיחתם לחובת המתחמק. כמובן, לעיתים יש נסיבות מקילות, מחלה קשה או מוות במשפחה, אבל גם אז נרשם לפחות עיקום אף או, במקרים חשודים, התחשבנות.

לבסיסים במרכז לוקחים את הדברים, יוצאים וחוזרים – קלי קלות. הבסיסים גם נעימים יותר. אבל לשם יוצאות בדרך כלל בנות.

אשלון, בסיס קטן אי־שם בסיני, חום וזבובים, כולם שיכורים, מגלי עריות, וסרן שמועתי לוחש שהטבח מאונן לתוך המרק. מלוכלכים אבל משפחה. בדרך כלל נחמד שם, במיוחד כשלא נשארים יותר מדי.

וישנו פסגה, הבסיס השנוא ביותר על חיילי המדור. פסגה יושב על הר אי־שם, בלב המדבר. ‘הגולאג’, אומר יוֹליק בכל פעם שמזכירים את השם המפורש. הוא יודע שפסגה לא שוכן בצפון סיני, כי זה קרוב מדי הביתה, וכנראה שגם לא ממש במזרח. לפי משך הנסיעה זה יכול להיות ממש בדרום, ליד שארם א־שיח’. אבל הכי הגיוני שהוא יהיה במערב, הכי קרוב לתעלה. ואפילו שהסבירו לו עשרות פעמים והראו לו במפה, ואפילו שידע לקרוא מפות כאילו היו ‘רמה קמה רם קם’, הוא לא הצליח למקם בדיוק את הבסיס הארור הזה. לבסוף מישהו אמר לו: ‘בתוככי סיני זה מספיק טוב בשבילך?’ כן, בתוככי סיני היה מספיק רע בשבילו.

אלא שהפעם יוליק לא טרח להידחק אל בין הצובאים על החלון. הוא לא דאג. הוא כבר מסודר. כל החג עשה תורנות, וגם אתמול, כלומר ראש השנה ועוד שבת, שזה כשלעצמו שווה יום וחצי חופש נוספים, וחוץ מזה הוא נשאר היום אחרי התורנות כדי להרוויח עוד חצי יום חופש, ואל כל אלה מתחברת הרגילה שאושרה לו. ומחר אורית תצא לרגילה שלה, ואז, אחרי חודש כמעט, הם סוף־סוף יתראו. הוא הכין תוכנית מדויקת לכל יום ויום בחופשה. שלושה ימים בנופים האהובים עליו, בגליל העליון, במקומות שעוד נותר בהם משהו ירוק, שאפשר למצוא בהם נחל קטן או לפחות מעיין מזרזף מבין הסלעים, מקום שבו אין זכר וסימן למדבר או לבסיס צבאי. אורית לא השתגעה על טיולי טבע, אבל הוא היה משוכנע שעם הזמן יצליח להאהיב עליה את המקומות היפים בארץ, וגם רצה שיהיו לבד סוף־סוף, שיוכלו להתנשק בלי חשבון, לגעת, ואולי גם להתרחץ בעירום באיזה נחל קטן. את יום הכיפורים השאיר לה, למשפחה ולחברות, ולסיום ארגן שלושה ימים עירוניים שבהם ילכו לסרט על פי בקשתו ולקונצרט על פי בקשתה. הוא העדיף הופעה של ‘כוורת’ או הצגה בתיאטרון, אבל אורית אהבה את ברהמס.

כדי להיות עם אורית היה מוכן ללכת גם לקונצרט. זה לא שהוא לא אוהב מוזיקה קלאסית. אבל לא יצירות שלא הכיר ולא במנות גדושות.

‘בסדר,’ אמרה לו בתחילת דרכם ביחד, ‘נתחיל במשהו לא מסובך מדי. בדיוק מנגנים את ויוואלדי. ‘ארבע העונות’. מכיר?’ יוליק לא הכיר והיא קצת התפלאה, כי חשבה ש’ארבע העונות’ זה בסיסי, אבל לא עשתה מזה עניין גדול.

‘זה באמת לא מסובך,’ הדגישה, ‘זה כיף.’ הוא ידע שאצלה הכול קל ולא מסובך והוא השתוקק להאמין לה, והם הלכו לקונצרט הראשון בחייו, מסדרת המנויים הראשונה, במיקום אידיאלי בהיכל התרבות, שהאקוסטיקה שלו היא הכי טובה בארץ, כפי שהסבירה אורית.

כשהתיישבו במקומותיהם הביט יוליק סביבו, באנשים ובנשים הלבושים בהידור, וחש מבויש. הוא היה לבוש מכנסי טרילין פשוטים וחולצה משובצת. כבר היה עדיף לבוא במדים, חשב, ככה אולי היה זוכה במבט הערכה כלשהו, חייל שבא מאי־שם בכוח אהבתו למוזיקה. הוא לא ידע מה אורית חשבה. היא לא העירה על בגדיו. היא רק אמרה שהיא שמחה שבא. היא הסבירה לו קצת על היצירה שהם עומדים לשמוע. הוא לא אמר מילה כשאמרה שבקונצרט ינגנו רק כלי מיתר. הוא דמם כשסיפרה לו שזו מוזיקה מהמאה ה־18. שבעצם, כל אחת מהעונות היא קונצרט בפני עצמו.

יוליק פחד. הוא פחד שיירדם כמו שאביו נרדם בכל פעם שהאזין ל’טוסקה’, האופרה שכה אהב. הוא פחד שיראו שהוא משתעמם. שיראו שעל אף אינסוף הספרים שקרא, הסרטים וההצגות שראה, במוזיקה הוא כמעט בור גמור, וחוץ מהשם לא ידע דבר על ויוואלדי, וגם לא על ‘ארבע העונות’. הוא לא רצה שתדע שמעולם לא הקשיב עד הסוף לקונצרט כלשהו ממעט התקליטים שהיו בביתו.

אבל למרבית ההפתעה, מייד כשהתחיל הקונצרט יוליק חש שהמוזיקה נספגת בו. שהוא נספג בה. הוא לא חשב על הקהל, אפילו לא על אורית. הוא כבר לא פחד שישתעמם או שמישהו יחשוד שהוא בור. הוא חש רוממות רוח, וכל תנועה של קשת הרטיטה אותו. הוא כמעט נופף בידיו כמנצח.

אלא שלאחר זמן מה, הוא לא ידע כמה, הוא הבחין שאינו שומע את המוזיקה. הוא ראה את המנצח מנופף בשרביטו, את קשתות הכינורות עולות ויורדות, אך לא שמע ולו צליל אחד. אני ישן, נבהל, אני ישן בעיניים פקוחות. הוא לא ידע איך להתעורר. כאילו היו מוחו וכל גופו משותקים והוא חירש, ועיניו פעורות אל התנועה שעל הבמה ואינן ממצמצות. לאחר רגעים מספר ירדו הקשתות ולא עלו שוב. הוא ראה שקט. לאחר מכן, תזוזה של האנשים בכיסאותיהם. הוא התאמץ מאוד לנוע בכיסאו, וכשהצליח לזוז לבסוף, הוא ראה את אורית מביטה בו. מחייכת אליו. הוא ראה את כף ידה על כף ידו, מקרבת אליו את ראשה לנשיקה.

במשך שלוש העונות הנותרות יוליק נספג שוב ושוב עד רוויה, שוב ושוב דממו הצלילים והוא ישב כמאובן, חרד שמא לא יצליח לקום. שמא ינחר. שמא כבר נחר וכל הקהל, הנגנים והמנצח שמעו אותו. אחרי נצח, כשראה שהקהל מוחא כפיים, הצליח להצטרף גם הוא לתשואות וגם לשמוע אותן. הוא כמובן לא גילה לאורית את מה שקרה לו, ואמר לה שהיה נפלא, וכשסיפר להוריו ואמר שהיה יפה מאוד, הם כמובן, בקול אחד, אמרו, ‘אמרנו לך!’ וכבר עלה ערכה של אורית בעיניהם.

ועכשיו ברהמס. הוא קנה תקליט והאזין שוב ושוב לאחד משני הקונצרטים שהם עתידים לשמוע. קשה לומר שהתלהב. ברהמס נשמע לו כבד. רציני מדי. אבל אחרי כמה האזנות היה בטוח שלפחות לא יירדם בעיניים פקוחות, ואולי אפילו ייהנה באמת. במיוחד אחרי שיטיילו, שיהיו ביחד לבדם, רק הם. אחרי שיתנשקו וייגעו בכל הגוף, עירומים. אנחנו כבר מספיק זמן ביחד בשביל זה. שרק תסכים. שרק תרצה. אף פעם לא דיברו על זה. הפעם הזאת תהיה אחרת. הפעם הוא יעז לדבר, לנסות. הוא רק קיווה שלא יהיה סירוב, שלא תהיה השפלה. שזה לא יחסל את אהבתה אליו.

‘אז ככה,’ הכריז דורי בלי לתור בעיניו אחר קורבן כלשהו, ‘משה עולה לשיגלון – עם חשש לחירמון – נירה לכרמית, ורונן יורד לאשלון.’ זה היה מוזר. פתאום, בבת אחת, כולם יוצאים לבסיסים. לכל הבסיסים. מה קרה? מגפה? המתרגמים המקומיים צריכים לעלות לקורסים? אם זה כך, חוץ ממנו ומחזי אף אחד לא נשאר במדור.

דורי הביט ביוליק במבוכה.

‘מ… מ… מותאסף,’ גמגם בערבית, ‘מצטער, אבל מוכרחים לשלוח מישהו לפסגה.’

‘אתה צוחק,’ אמר יוליק.

‘מותאסף.’

‘מלחמה?’ שאל חזי.

‘מה פתאום מלחמה?’ אמר דורי בביטול.

‘אז איך זה שכולם?’

‘יש איזה תרגיל שלהם אז העלו כוננות, זה הכול.’

‘כל החג הייתי בתורנות,’ התמרמר יוליק, ‘ולא היה כלום. היה שקט כמו בית קברות בפורים.’

‘נכון,’ אמר דורי, ‘אבל עכשיו, באמצע רמדאן, המצרים החליטו לדפוק לך את הרגילה.’ יוליק החל למחות, אבל דורי לא הניח לו. ‘תפסיק לקטר.’

‘אז אני רוצה לרדת,’ התחנן חזי, אבל דורי התעלם ממנו. בכל פעם שהיה תרגיל של המצרים, חזי רצה לרדת. למען האמת הוא תמיד רצה לרדת, אלא שגיורא, מפקד מרכז הבקרה של פסגה, התנגד לכך בכל תוקף. ‘בכל פעם שאני מבקש ממנו לעשות משמרת נוספת כדי לתגבר, הוא מתחמק ואומר שלא צריך, שזה רק תרגיל, שזה רק בדיקת מערכות קשר, ולא מעניין אותו שדברים כאלה זה בדיוק כמו מלחמה.’

‘מלחמה על יבש,’ היה חזי עונה, ואז באו איומים, ואפילו משפט ומחבוש לשבוע.

‘תראה,’ ריכך דורי את הטון. ‘יכול להיות שעוד לפני שתעלה על האוטובוס כבר תרד ממנו, ואם החירום מתבטל, אני מוסיף לך עוד יומיים לרגילה הענקית שלך,’ הוסיף בחיוך של פיתוי וזימה. ‘אתה תראה לאורית והיא תראה לך עד שיימאס לכם.’ כל הנוכחים בחדר גיחכו, מי בחמלה מי בשמחה לאיד. כולם ידעו שאורית יוצאת לרגילה, כולם ידעו שהוא יוצא לרגילה, ומשיחות הטלפון – המבצעי, יש לומר – כולם ידעו על הטיול הירוק ועל הסרט ועל ברהמס, כי יוליק ביקש את הסכמתה לכל אירוע שתכנן.

בתחילה ניסה יוליק להעביר את רוע הגזֵרה. היו חיילים צעירים ממנו, היו חיילים ותיקים כמוהו, היה ירמי, המתרגם שיצא ביום חמישי לרגילה ארוכה ויחזור רק ביום ראשון שלאחר מכן.

‘אם יש כוננות, למה שירמי לא יחזור?’ שאל יוליק ומייד התחרט. הוא ראה את מבטי הבוז ששיפדו אותו.

‘אל תהיה שמוק,’ אמר דורי בכעס, ‘גם לירמי יש אורית משלו, גם לו יש הורים שרוצים לראות אותו.’

יוליק חשק את שיניו. הוא ידע שכל מילה נוספת רק תחמיר את מצבו.

חזי ניסה שוב – אלא שדורי לא היה מוכן לשמוע.

יוליק ידע שההתנדבות של חזי לא הייתה מחווה עבורו, אבל הוא אהד את ניסיונותיו, ולרגע אף חיבב אותו, את חזי, זה שאחרי כל פעם שבה יוליק הצליח לפגוש את אורית היה עושה באצבעותיו תנועות מגונות של בעילה ושואל ‘נו?’ ויוליק היה מסמיק ולא עונה.

‘תגיד,’ שאל אותו פעם, ‘מה יוצא לך ממנה?’

יוליק התרתח. ‘זה לא עניין שלך,’ צעק.

‘אני לא מדבר על… זה,’ הפעם נזהר בלשונו, ‘אני מתכוון ש…’ חזי ניסה למצוא את המילים שלא יעצבנו את יוליק, הסתבך ונסוג.

‘לא חשוב,’ הניף את ידו בביטול, ומבחינתו העניין נסגר. אבל יוליק היה עדיין כעוס. עוד זמן מה שאל את עצמו, אם לא ‘זה’, אז מה זה?

הוא התקשר לאורית. אולי תוכל לדחות את הרגילה שלה עד שהמצב יתבהר?

‘גם אצלנו מתחיל איזה בלגן,’ אמרה. ‘אם לא מחר, אין לי מושג מתי אני יוצאת.’ ואז שמע את קולו של מישהו שמדבר אליה, ‘השתגעת? את יודעת מי שומע אותך? סיימי עכשיו.’ היא שתקה לרגע ואחר אמרה, ‘טוב, כשנדע נדבר.’ יוליק נמלא ייאוש.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהם לא מצליחים לתאם את החופשות שלהם. תמיד קורה משהו. בדרך כלל זה בגללה. בגלל כוננות, תרגילים ואירועים בלתי צפויים. אפשר לחשוב שכל אחד מהם חייל במדינה אחרת, היה מתלונן תמיד. כמה פעמים הוא נסע שלוש שעות בטרמפים ולו רק כדי לפגוש אותה לכלום־זמן! אפילו שהוא מהיחידה, והיה לו אישור כניסה לתוך הבסיס, לא הניחו לו להיכנס. אורית אמרה שזו קפריזה של המב’ס ואין מה לעשות, והוא נאלץ לשבת מחוץ לבסיס, לחכות עד שיימצא מישהו שיקרא לה, ואז לחכות שתגיע, ואז, כשהגיעה סוף־סוף, הייתה להם בקושי חצי שעה לדבר, לרפרף נשיקות, ושוב לדבר. ‘כמו ביקור בכלא,’ הוא אמר לה, ‘כאילו שאת אסירה, עבריינית מאיזו מאפיה שמקציבים לה שעות ביקור.’ אורית צחקה ואמרה שהוא מגזים, שככה זה בצבא. הוא שנא שהיא דיברה ככה. כמעט כמו שאיזה רס’ר אמר להם בטירונות, ‘אתם רכוש צה’ל אתם, צה’ל קובע בשבילכם מה תעשו ומתי תנשמו, ברור?’ ‘כן המפקד.’ ‘ברור המפקד.’

יוליק לא זכר מתי בדיוק זה התחיל, שהעניינים לא כל כך הסתדרו. היו לה משמרות ערב ולפעמים משמרות לילה אחרי תורנות מטבח ולהפך, והוא ראה אותה פחות ופחות. כל הזמן הוא חי בהמתנה. מחכה לגודו. וכשלא היו לו תורנויות במרכז הבקרה או בבסיס, הוא היה נוסע הביתה, קורא, רואה טלוויזיה, שומע רדיו, ולא היה אכפת לו שלגלגו עליו על שהוא עדיין מתלבט בין אלביס לקליף ריצ’רד, בין הביטלס לאבנים המתגלגלות, על שסירב לשמוע את פּרוֹקוֹל הארוּם, על שאין לו מושג במה שהולך. הוא ניסה להאיץ בימים שנותרו עד לפגישה הבאה. כשאביו אמר לו שיש חיים חוץ מאורית, בתחילה התרגז, כמובן, אחר כך ניסה בכל זאת ללכת לבד לסרטים, להופעות, אבל זה לא היה זה. מדי פעם לקח את אחיו למסעדה מזרחית לא יקרה, חומוס ושיפודים, אבל אחרי כמה פעמים הפסיק עם זה, גם כי נמאסו עליו החומוס והקבאב, ובעיקר כי חשב שזה היה צריך להיות עם אורית. בסופי שבוע, כאשר היה יוצא לסרט עם החבר’ה מהצופים, אלה שיצאו אחת לכמה שבועות לשישבת, היה מדמיין במשך כל הסרט, בכל סצנה, איך הוא ואורית מביטים זה בזה, היכן היו צוחקים, היכן היו מחזיקים ידיים. כאילו כל הסרט לא נברא אלא כדי שיוכלו לאצור ביניהם תמונות משותפות, זיכרונות לעתיד.

כל החברים שלו היו קרביים, ולמזלו לא הסתכלו עליו כעל לא־קרבי כי היה במודיעין, ובגלל הסודיות זה נחשב כמעט כמו סיירת. טוב שהם לא יודעים מה אני עושה, היה אומר לעצמו בכל פעם שנפגשו. יוני התהדר בעוזי, בכומתה ובנעליים אדומות. איציק עם כומתה ונעליים שחורות של שריון, פיני שכבר הספיק לקבל את אות השירות המבצעי בשטחים, ועובַד בג’ינס ובנעלי פלדיום, כי אצלם ביחידה היה מותר להסתובב איך שרצו, וכולם ידעו שהוא בסיירת או, לפחות, זה הרושם שקיבלו.

כשאלֶה מהסיירת לא יצאו שבת, היו השאר מתחרים זה בזה מי עובר את קריעת התחת הקשה יותר, בגירוזים או בסיורים ובפשיטות, והוא היה יכול לומר במין הצטנעות שאינו יכול לספר מה הוא עושה. וכשכולם־כולם התהדרו בכיבושיהם, ליוליק לא היה מה לספר.

‘אין לך מה להתבייש,’ אמרו, ‘אנחנו כבר לא ילדים.’ ויוליק היה מחייך חיוך סתום.

האמת היא שכל זה הגעיל אותו. הוא לא הבין איך אפשר לעשות את זה סתם ככה, בלי שום רגש, איך זה ייתכן שמה שחשוב זה כמה ולא למה. כשהיו בתיכון, ואיש עוד לא עשה שום דבר, רמז לו מישהו שהוא קורא את הספרים הלא־נכונים. כעת אמר לעצמו שוב ושוב שהוא באמת כבר לא ילד, ובכל פעם ציפה לחופשה שבה יוכל להיות איתה יחד, לאהוב אותה עד הסוף. אבל אפילו בפנטזיות שלו לא העז לחשוב במונחים של ‘לדפוק’, ‘לזיין’ או ‘להשכיב’. הוא ידע שאם יתגלה לחבר’ה שהוא בתול, כל הילת הסודיות שלו לא תועיל. הם יצחקו לו, תחילה בטוב לב כדי לזרז אותו, אבל לאט־לאט הוא כבר לא יהיה יוליק אלא ‘הבתול’, ואחר כך, כמו שהראש שלהם עובד, ‘הבתולה’. פעם, ברגע של היסח הדעת הודה אחד מהם, שהיה ג’ובניק מוצהר, שהוא עוד לא שכב אף פעם עם מישהי, ולאט־לאט כבר לא היה חלק מהם, ועד מהרה כבר לא הגיע למפגשים. יוליק הרגיש שזה מה שעלול לקרות לו, ובו בזמן פחד שאם כל זה יסתכם בסתם זיון כדי לומר שהוא ‘דפק’ אותה, היופי שבאהבתו לאורית ייעכר. ‘היא הנותנת,’ יצחקו, ‘סוף־סוף.’ והרִגשה הרומנטית תתפוגג.

רעיה, החברה קצרת המועד שהייתה לו בתיכון, שניסתה להתמזמז איתו בכל הזדמנות, הטיחה בו שהוא צדקני ומתחסד כמו בתולה ויקטוריאנית. הוא דחה את דבריה בכל תוקף באומרו שאם מישהו הוא מוסרי באמת, זה לא נקרא צדקני.

‘בסדר, אז זאת לא צדקנות,’ לעגה, ‘אתה לא בתולה ויקטוריאנית, אתה סתם מטומטם.’ הוא ניסה להסתכל על העולם מנקודת מבטה אך לא הצליח, ולכן גם לא נעלב. הוא לא האמין לה כשאמרה שהיא רוצה, לא בגלל אהבה גדולה אלא רק כדי לפרוק את התשוקה או יותר גרוע, סתם בשביל הכיף. בסופו של דבר, משלא נענה לה, עזבה אותו. הדבר היחיד שחשש ממנו בפרידתם היה שייוודע לחבר’ה המקרה ההוא שבו התמזמזו בלהט שפתאום בכל זאת השתלט עליו, ואחר כך חיפשו ברז לנקות את הכתמים ממכנסיו.

לעיתים לא ידע ממה הוא חושש יותר – שיתברר ששיקר והוא עדיין בבתוליו, או שיגלו מה תפקידו במודיעין. שהוא אמנם שייך למרכז הבקרה של היחידה, המקום הכי חשוב במודיעין, אבל למעשה הוא פקיד של מילים, כפי שקרא לזה. הוא קרא מברקים, קרא ידיעות, תרגם, סיכם, הכין תמציות של הודעות ושלח אותן לכל הגורמים המודיעיניים האפשריים. אז נכון, אלה היו חומרים שהגיעו עד לראש אמ’ן, והיו כאלה שמתישהו גם גולדה ידעה עליהם, אבל הוא לא השלה את עצמו. הוא בורג קטן, פיון עלוב. כשצריך – אפשר לוותר עליו כאן במפקדה, כשחייבים – אפשר לשלוח אותו לסיירת זבל או לנדב אותו למקהלה שהקימו לכבוד יום החיל, ולאף אחד לא היה אכפת שלא ידע לשיר, וכמובן, אף אחד לא עשה לו חשבון כשהיה צריך להוריד אותו לפסגה במדי א’ ועם רובה ה’אס־קא־אס’ הארוך המכונה בפי כול ‘עץ־כ־עץ’.

‘לא יעזור לך,’ היה דורי אומר בכל פעם שהיה צריך לשלוח את יוליק לפסגה, ‘אין מישהו שמכיר את הזירה יותר טוב ממך. אתה אפילו יותר טוב מהמש’קים הקבועים שם, בפסגה. חוץ מזה, תגיד תודה שאתה לא בצפון.’

‘מה תודה?’ היה עונה בפעם האלף.

‘משם לא יוצאים בכלל,’ היה דורי אומר, ואילו יוליק היה חוזר שוב ושוב, ‘לפחות שם הייתי עם אורית.’

בתחילה הגיש בקשות חוזרות ונשנות לעבור לצפון, אבל הן תמיד נענו בשלילה.

‘אין מה לעשות, עשית השתלמות דרומית, אתה דרומי. אין לנו עוד דרומי מלבדך.’

יוליק, כמובן, לא האמין לאף מילה שאמרו לו. הוא אפילו התחיל ללמוד את החומר הצפוני בזמנו הפנוי וביקש להיבחן עליו במבחני הדרגה, אבל דורי חזר ואמר שאין בכך שום טעם: ‘זה יפה שאתה מרחיב את השכלתך, אנחנו מאוד בעד זה, אבל לא יעזור לך. אתה דרומי, ודרומי תישאר.’

לא כך תיאר לעצמו את השירות הצבאי שלו. כשהיה בי’א נכנסו לכיתה בשיעור ערבית שני קצינים, שעדיין לא היה לו מושג מה פשר הדרגות שעל כתפיהם, וחילקו להם מילונים בערבית עם ברכה אישית מחיל המודיעין על בחירתם ללמוד ערבית, והודיעו להם שהם העתיד של המודיעין, שכבר מעכשיו עוקבים אחרי הישגיהם, ושאולי אף ישלחו אותם למחנות קיץ לתגבר את הערבית שלמדו. יוליק דגר היטב, והיה בטוח שמייד כשיתגייס ישלחו אותו למבצעים בעורף האויב. הרי מאחוריו יהיו שנתיים של לימודי ערבית מודרנית, וערבית קלאסית, ומחנות השתלמות בשפה המדוברת ובמנהגים ערביים. הוא דמיין אפילו קריירה של מרגל. להיות כמו אלי כהן, למשל, או וולפגנג לוץ, המרגל על הסוס. כן, הוא היה מוכן להגיע למקומות הכי מסוכנים, הוא היה מוכן להקריב את חייו. הוא, אם ייפול בשבי, יהיה אורי אילן, הוא לא יוציא מילה. הוא לא יבגוד.

הוא גם לא האמין לאחד מקרובי משפחתו, שכבר השתחרר מהיחידה ורמז לו יותר מפעם אחת שהוא יודע במה מדובר, וגילה לו בסודי סודות שזה לא מה שהוא חושב והפציר בו שלא יעז לחתום קבע. אבל יוליק חתם שנת קבע על מנת להתקבל לקורס היוקרתי ובעקבות זאת למלא תפקיד חשוב.

אלא שכבר בטירונות הבין שכל אלה לא היו אלא פנטזיות אינפנטיליות של מתבגר אידיוט. כבר מהטירונות הוא שנא את הצבא. הוא הבין שאף אחד לא ישלח אותו להיתלות בדמשק או לרכוב על סוסים ולשבת בכלא בקהיר, ואלמלא הכיר את אורית היה מדיח את עצמו מהקורס, עוזב את המודיעין ואת הצבא. הקוּר היחיד שקשר אותו לצבא כעת היה אורית.

מהרגע שראה אותה, עוד לפני שהחליפו מילה, הוא ידע שהוא רוצה אותה. היה במראה שלה משהו ספרותי, תרבותי, משהו של שאר רוח. כאשר היו נשארים בכיתה עד מאוחר כדי ללמוד עוד ועוד מילים בערבית צבאית, עוד ועוד מונחים מודיעיניים סודיים, התקרבו זה לזה, וערב אחד, כששמעו ברדיו את השיר ‘עפיפונים’ של סיימון דוּפּרֶה, גם היא ידעה. אולי זה היה צליל הגונג שפתח את השיר, אולי היו אלה המילים: ‘על עפיפון לבן אכתוב באותיות זהב ‘אני אותך אוהַב’, ואעיף אותו גבוה מעלייך, כדי שכולם יראו.’ ואולי זה היה משהו אחר, הוא לא ידע בדיוק. אבל הם הביטו זה בזה וידעו. ובסוף הקורס אפילו התנשקו על השפתיים והוא הרגיש את שדיה הקטנים נצמדים לחזהו.

בגללה אילץ את עצמו להישאר בקורס, בגללה הכריח את עצמו ללמוד, וכששובצו לאותה יחידה שמח על שיוכלו להיות יחד כל יום כל היום, בהפסקות האוכל, בסופי שבוע, ברגילות.

ואז אורית עלתה לשלגון.

גם היא ניסתה להעביר את רוע הגזֵרה, אבל ללא הועיל. היא הייתה במרכז הבקרה בצפון, הוא היה במרכז הבקרה של המפקדה, שהיה אמנם המקום הכי יוקרתי, אבל משם הוא הושלך שוב ושוב למקום הכי גרוע בעולם – לפסגה.

‘אני אין לי בעיה עם פסגה,’ היה חזי אומר. ‘אז אפשטיין הוא עִפרית, כולם יודעים. אבל לי זה לא נוגע.’

דיונים רבים נערכו בפסגה על השם שמִן הראוי לתת לאפשטיין, רס’ר המחנה של פסגה. החיילים מהמחלקה הרוסית קראו לו צ’וֹרְט, שד. החיילים מהמחלקה הערבית, או הערבים, כפי שקראו להם, חיפשו שם משלהם. אחרי שסקרו תארים כמו שד, מפלץ, רשע, זד וכיוצא באלה, עברו לערבית. קרב קצר התנהל בין רוּל לעִפרית, שניהם כינויים לשדים מרושעים מזנים שונים, ולבסוף זכה עִפרית.

‘אז פעם בכמה זמן הוא נטפל אליך,’ ניסה חזי ללמד את יוליק פרק בהלכות אפשטיין, ‘אם אתה יודע איך לדבר איתו, אתה יכול להסתדר לא רע.’

‘אולי אליך הוא נטפל פעם בכמה זמן,’ רטן יוליק, ‘אליי הוא נטפל בכל פעם. כל הזמן.’

‘כי אתה מתנהג כאילו שאתה עוד בטירונות, כי אתה פראייר, יורם, סבון, כי אתה פחדן, זה הכול. אתה בטח מדבר אליו יפה, בנימוס, עושה מה שהוא אומר לך, ומקווה שהוא יסתפק בזה.’

כמו שידע שרעיה צדקה בהרבה דברים, הוא גם הבין שחזי צודק. פעם הוא אפילו ניסה את השיטות שלו, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. העִפרית זכר אותו ולא הקשיב לשום דבר שאמר. יוליק גם ידע שזה מפני שהוא בא לבסיס לעיתים רחוקות, וגם מפני שגיורא, מפקד מרכז הבקרה המקומי, ניצל את גיחתו הקצרה לבסיס ושלח אותו לכל תורנות שאפשטיין דרש.

קל לחזי לדבר, היה יוליק רוטן. הוא אוהב להיות שם. הרע מכול קרה אחרי כמה פעמים שחזי ירד לפסגה. גיורא, כאמור, דרש שלא ישלחו אותו יותר לשם.

‘למה שלא תשלח אלינו את יוליק,’ הציע. ‘הוא טוב, מבין בחומר, יש לו מוסר עבודה, הוא יכול להחזיק משמרת לבד.’

יוליק ידע שגיורא מעריך אותו מאוד, ואף כששהו ביחד באותו חדר מגורים נראה היה שגיורא רואה בו בר־שיח של ממש, אבל כמעט תמיד כאשר ירד לפסגה לא נראה שגיורא מנצל את כישוריו. אמנם מדי פעם ביקש ממנו למלא דוחות על סמך דברים שידע מעבודתו במפקדה, אבל פעמים רבות לא היסס להשתמש בו כפקק למשמרות לילה ולתורנויות בבסיס, כאילו היה חייל רגיל.

כאשר יוליק היה מתלונן על כך בפני דורי, ודורי איים שלא ישלח עוד את יוליק, גיורא קיבל עליו את הדין והשתדל לחסוך מיוליק את רוב התורנויות. אבל גם הוא לא תמיד היה זה שקובע.

איש לא הבין למה חזי עצמו אהב כל כך לרדת לפסגה. הוא באמת היה מש’ק מצוין, ואיש לא הבין מה קרה שם בפסגה שגרם לגיורא לזלזל בו כל כך. כאשר מיכה היה מגיע למפקדה בחיוך צחור שיניים, ניסו לברר איתו למה חזי רק מחכה להישלח למקום שאיש אינו רוצה לחזור אליו, אבל מיכה, שהיה סגנו של גיורא, רק פיזר רמזים על הסיבות לכך, ואף נקב בשמותיהן.

‘וגם,’ סיכם מיכה, ‘הרי כולנו מכירים אותו, חזי גם אוהב לכייף.’ כולם צחקו, חוץ מיוליק, כמובן. כשסיפר על כך לאורית גם היא צחקה והסבירה לו את עניין הכיף. יוליק הסמיק הן מבורותו, הן מכך שהיה צריך שאורית תסביר לו.

‘איפה אתה חי?’ אורית הופתעה, ‘אתה כזה תמים.’ לדבריה של רעיה, שהוא צדקני ומתחסד, לא ייחס חשיבות מרובה, אבל על אורית הוא לא היה מוכן לוותר, וכשניסה להסביר לה את עצמו, היא ליטפה ונישקה אותו. ‘זה בסדר,’ אמרה, ‘בגלל זה זֶ’טֶם מוֹן אַמוּר, אִיך ליבֶּה דיך ליבּכֶן,’ וכמובן בערבית, ‘אנא בַּחִבַּכּ יא חַבִּיבּ אַלְבִּי.’ ואפילו בעברית, ‘אני אוהבת אותך אהוב ליבי.’ באותו רגע היה יוליק נרגע כי היא נשארת איתו, כי היא אוהבת אותו בכל השפות.

ועכשיו אין לו ברירה. הוא חייב לרדת. הוא קיווה שברגע האחרון תתבטל הכוננות, ואם בכל זאת תימשך, שתהיה שם הרבה עבודה ואז אף אחד לא ייטפל אליו, אף אחד לא יתקע לו תורנות או איזה תפקיד מסריח אחר ששם גם סמלים עושים. לא נורא, ניחם את עצמו, לפחות אחר כך יוכל לצאת לרגילה המתוכננת ולהיות סוף־סוף עם אורית.

‘תדע לך,’ הזהיר את דורי, ‘שזו הירידה האחרונה שלי לפסגה.’ דורי נענע לו בהסכמה ששניהם ידעו שאין לה שום משמעות.

להיות סוף־סוף עם אוריתי, הוא אמר לעצמו שוב ושוב, ניסה לעודד את עצמו תוך שהוא בוהה מבעד לחלון האוטובוס ואינו מבחין כלל שהירוק הולך ומצהיב מרגע לרגע.

לידו התיישב מישהו שכבר פגש. מילואימניק. לא ניכר שהאיש מזהה אותו, אבל יוליק זכר אותו היטב. שמואל. הוא היה נהג בבסיס ארעי קטן שיוליק הוצב בו שנה קודם לכן לכמה חודשים. שמואל. מבאר שבע. הוא היה מוריד אותו בקומנדקר מהבסיס לטרמפיאדה הקרובה. כל עוד היה הבסיס בתחום ישראל, בתחום הקו הירוק, תמיד היה אפשר למצוא סידור כדי להגיע לטרמפיאדה או לתחנת אוטובוס. בסיני לא היה דבר כזה. היו הסעות באוטובוסים, ואם היה צריך לצאת באופן דחוף לארץ, האפשרות היחידה הייתה להשיג כרטיס לטיסה מרפידים. אבל אם לא היית קצין או נגד בקבע או מאפיונר, בלשונו של חזי, לא היה לך שום סיכוי. אם לשפוט על פי תדירות הטיסות שהצליח חזי להשיג, גם הוא עצמו היה מאפיונר.

באחד הערבים, כשישבו כל החיילים באוהל הגדול באותו בסיס ארעי וכל אחד סיפר על חייו מחוץ לצבא, או לפני הצבא, התברר ששמואל נשוי למישהי בת שש־עשרה. כמעט כולם תהו איך זה יכול להיות, איך מישהו מרשה דבר כזה. אמנם מישהו אמר שגיל שש־עשרה זה הגיל האידיאלי, שילדה בגיל הזה היא בשר טרי, אבל לשאר זה לא נראה בסדר. למבוגר שבחבורה הייתה בת בת שש־עשרה, והוא היה מזועזע. הוא שאל איך זה שההורים שלה הסכימו, ושמואל השיב שלא הייתה להם ברירה. מעבר לכך לא היה מוכן להסביר. מישהו הציע את האפשרות שהיא נכנסה להיריון, מישהו אפילו חשד ששמואל זכה בה במשחק קלפים כלשהו, פוקר או אפילו מלחמה, והיה גם מי שאמר ששוכחים שיש אהבה בעולם, ויוליק החרה־החזיק אחריו ושאל אם היא, אשתו, אוהבת אותו. הוא חשב, היא הרי צעירה מאורית. אבל שמואל לא ענה.

כשהיו לבד אמר ליוליק, ‘אתה עוד לא עשית את זה.’ יוליק הסמיק.

‘אתה מפחד לגעת.’ יוליק לא ענה.

‘תעשה את זה.’ לחייו של יוליק בערו. ‘אחרת תהיה לבד.’

בימים הבאים טיפח בוז לשמואל. הוא לא יודע מה זאת אהבה, חשב, אורית לא כזאת.

‘הייתי איתך לפני שנה באלדד,’ אמר יוליק כעת. שמואל המהם משהו, ויוליק לא היה בטוח אם זכר אותו בכלל, אבל הבין ששום שיחה לא תתפתח כאן, ושמח שיוכל להתגעגע לאורית בשקט.

שיהיה ברהמס, חשב, שתהיה שירה גרגוריאנית או אפילו שופן, העיקר שסוף־סוף תהיה אוריתי, העיקר שתהיה אוריתי, חזר על המנטרה הזאת שנועדה לחזק את רוחו למשך הימים הקרובים בפסגה.

יוליק, כאמור, לא הִרבה לשמוע מוזיקה קלאסית. מעט התקליטים שהיו להם בבית היו תקליטי דיכאון של שופן, שאימו אהבה, ואופרות, שאביו אהב. כלומר, אמר שאהב. עוד מימי שירותו בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, כך סיפר. ‘כשהייתי באיטליה הלכתי הרבה לאופרה. ומי שלא אוהב אופרה,’ הביט ביוליק, ‘לא מבין מה זה יופי.’

ולכן, מיום שנכנס הביתה הפטפון, בכל יום הולדת של אביו העניקה לו המשפחה תקליט חדש של אופרה ישנה. ברוב טקס הניחו את התקליט על צלחת הפטפון, וכשהחלה האופרה להתנגן היה אביו מתפרקד על הספה בחדר האורחים ועוצם את עיניו, ובחסות רעם הפתיחה היו שאר בני המשפחה חומקים על בהונותיהם, איש איש לעיסוקיו. כאשר הסתיים צד אחד של התקליט ושריטות המחט נשמעו למרחוק, היה יוליק נכנס לסלון כדי להפוך את התקליט. אלא שאביו כבר ישן שינה עמוקה, ויוליק הסתפק בהרמת המחט ובעצירת התקליט.

כמובן, אביו טען שמעולם לא נרדם, הוא התעקש שהוא אוהב לשמוע מוזיקה בעיניים עצומות ולדמיין את המראות, שהרי הסיפור וההצגה הם חלק בלתי נפרד מהאופרה. בתחילה היו יוליק, אחיו ואחותו מפנים את תשומת ליבו של אביהם לכך שהתקליט היה עדיין מונח כשצידו הראשון כלפי מעלה, אבל אביו אמר שאופרה היא דבר מורכב שדורש עיכול, ופעם אמר שהפך את התקליט שוב כדי לשמוע קטע מקהלה שאהב.

אימו, לעומת זאת, ניסתה לשכנע את יוליק להאזין לשופן, שהיא אפילו ניגנה בנעוריה, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע.

‘את יכולה להקשיב למה שאת רוצה,’ אמר בכעס, ‘ואני רוצה לשמוע את מה שאני רוצה.’ הוא כבר הפסיק להזכיר שאת הפטפון קנו הוריו על פי דרישתו, בכספו בעצם, בכסף שקיבל לבר המצווה. הוא רצה לשמוע את המוזיקה שכל חבריו בכיתה שומעים, לדעת במה מדובר כשמישהו ציטט משהו מקֶט סטיבנס או ‘שוֹקינג בּלוּ’. הוא השתוקק להיות חלק מהחבר’ה. כאז כן עתה.

זה בזבוז כסף,’ אמרה אימו, ‘שומעים את זה פעם אחת וזהו.’

‘חבל שבזבזתי את הכסף על האופרות והשופנים שלכם,’ הוא אמר, ולא פעם רצה להשליך את הפטפון על הארץ, לרמוס אותו ולרסק אותו לרסיסים. אבל הוא, כמובן, לא עשה זאת.

להיות סוף־סוף עם אוריתי, חזר שוב ושוב על המנטרה.

עד שהאוטובוס נעצר להפסקה בתחנה המרכזית באשקלון. הוא ירד ביחד עם כולם לחלץ את העצמות, להידחק בתור לטמפו־לימון ולסנדוויץ’ הטוניסאי עם טונה ועם לימון כבוש, תפוח אדמה וביצה וכמובן עם האריסה, שבערה בפיו, שורפת כמעט כל מה שמסתובב לו בראש, חוץ מאורית, כמובן.

כאשר נרגעה הבעֵרה נזכר שלא הודיע להוריו שהוא יורד לסיני. כיוון שבדרך כלל היה מגיע הביתה לעיתים קרובות הם לא הראו סימני דאגה, ומכיוון שהיה בחיל המודיעין נזהרו מלהציק לו בשאלות. בפעם הראשונה שירד לפסגה לא עלה בדעתו שידאגו או ירצו לדעת לאן הוא נעלם לשלושה שבועות, אבל כשחזר, אף על פי שלא אמרו דבר, אנחות רווחה זעירות העבירו בו צמרמורת. מאז הכריח את עצמו להתקשר, ולו גם לשיחה של דקה: ‘מה העניינים?’ ‘בסדר, אני יורד לכמה ימים לסיני.’ ‘אוקיי, תשמיע קול.’ ‘קוקוריקו.’ ”תְרָאוֹת.’

לפעמים, כשנעדר מהבית זמן רב, התגעגע לבדיחות היבשות האלה, ‘בדיחות קְרוֹיצְקַם’, כפי שקראו להן על שם הפרופסור מ’הכיתה המעופפת’ של קסטנר, שהיה מספר בדיחות בפנים חתומות. אצלם בבית היו אלה בעיקר הבדיחות של אימו, שאמנם היו מצחיקות -אבל כולם התאפקו מלצחוק כדי להתחרות על גביע פני הפוקר, שקשה היה לחלצו מידיה. ככל שעבר הזמן, במיוחד מאז התגייס והבחין שמחוץ לַבַּית הבדיחות שלו נתפסות כמתנשאות וטרחניות, ניסה יותר ויותר להיגמל ממורשת ההומור המשפחתית.

כעת חש שהיה צריך לשדר להם איזה קוקוריקו, והבטיח לעצמו שיתקשר אליהם בהזדמנות הראשונה שתהיה לו כשיגיע לפסגה.

עוד חיילים וגם כמה נגדים עלו לאוטובוס. הם סקרו את האוטובוס, מחפשים את הפראייר שאפשר להקים ממקומו. יוליק כבר התכונן למלחמה, למקרה שמישהו ינסה לומר משהו, אבל דרגת הסמל שלו הפנתה אותם לרב’טים או טר’שים שישבו בחלקו האחורי של האוטובוס. את שמואל, חשב יוליק, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להקים, שמואל הרי נהג, ונהגים הם מהמאפיה, ועם המאפיונרים לא מתעסקים.

בדרך מאשקלון לרפידים כבר החל החול לחלחל לתוכו. כעת הביט החוצה מבעד לחלון והבחין בחול המנסה לפלוש לכביש כגלים אל החוף, בצמחייה הדלה, היבשה, ואמר לעצמו שעוד רגע יגיחו מן האופק רוכבים, בדואים על גמלים, ויסתערו על אוטובוס הזרים שפלשו אל אדמתם. הפחד מיהר לצמוח בו במיוחד כשעברו דרך רצועת עזה. אמנם אריק שרון חיסל את הטרור שם או, כמו שאמרו, ‘גילח את הרצועה’, אבל יוליק שנא לעבור דרך העיר. הוא ראה את מבטי האנשים, ובכל פעם שאל את עצמו איך הם מוכנים לזה, וחשב שלוּ היה במקומם, היה מעדיף למות ולא לראות את האוטובוסים עמוסי החיילים העליזים והשמחים ואת הטיילים שעוברים כאן כאילו היו החול והים אדמת קודש שלהם.

הכי גרוע היה בדרך חזרה הביתה. הפסקת חילוץ העצמות הייתה בשעת בוקר מוקדמת באלעריש. כשירדו מן האוטובוס, היו מסתערים עליהם ילדים שבידיהם הדום וערכת צחצוח נעליים, וקוראים: ‘סחסח, חייל?’

היו חיילים שהגישו את רגליהם כדבר מובן מאליו. כשהילדים ניגשו אליו, יוליק היה נרתע. הוא חשב שזה משפיל. קודם כול אותם, אבל גם אותו, בכך שמעצם היותו חייל תפקידו להשפיל אותם. פעם אמר לו חייל אחד, ‘נכון, זה הביטוי הכי ברור שניצחנו אותם, אבל מצד שני זה חלק מהפרנסה של האנשים כאן. אתה עוזר להם,’ הוא אמר. אבל יוליק לא היה מסוגל להושיט את רגלו.

יוליק שמח שהוא לא קרבי, ובכל פעם שחשב על זה נזכר במה שאמר אברהם שפירא, ‘זקן השומרים’, ב’ילקוט הכזבים’: ‘כל ימי חיי לא הרגתי ולא נהרגתי.’ הוא חשב שאם יצטרך לבחור בין להרוג לבין ליהרג, הוא יעדיף ליהרג, ובכל פעם שהיה אחד מהחבר’ה מספר בסודי סודות על מרדפים וחיפושים, ואיך ברימון יד אחד הפך חוליה של מחבלים שהסתתרו במערה לרֶסֶק של איברים, הוא העדיף לא לשמוע את הפרטים.

‘מה אתה מתייפייף לנו כאן,’ אמר לו פעם פיני מהסיירת, ‘אני בטוח שאתה עושה דברים יותר גרועים.’

לפני שיוליק הצליח לומר משהו שאל מישהו אחר, ‘מה אתה רוצה שיהיה, שנגרש את כולם?’

שנגרש את עצמנו, הוא רצה להגיד. אבל גם הפעם לא אמר דבר.

כאשר הגיעו לרפידים כבר ירדה החשכה. אמנם פה ושם, לאורך מֵעין שביל חול, היו פזורים עמודי פנסים, אבל החול שהעלתה הרוח כיסה הכול, ואור הפנסים הפך עמום עד חשוך, וכאשר האוטובוס נעצר היה קשה לדעת מה בדיוק רואים מבעד לחלון. כאן, ברפידים, בדרך כלל פינתה הבעֵרה הטוניסאית את מקומה למועקה שהחלה להמאיר בו לקראת הטיפוס לעבר פסגה.

אלא שהפעם, לרגע קצר, הושעתה המועקה. קצין עלה לאוטובוס והודיע שהכוננות ירדה, ויש כמה כרטיסים לטיסה לארץ. ברגע שיוליק שמע זאת פרץ מגרונו צחוק משונה, היסטרי, ועוד רגע היה יוצא במחול.

כבר כאשר יצא האוטובוס מאשקלון הגיעו סימנים לכך שהכוננות יורדת. בהחלטה של רגע הורה דורי לשתי הרב’טיות ששירתו במרכז הבקרה של פסגה לקחת את הדברים שלהן ולעלות למפקדה. ‘זה בדיוק הרגע להעביר אתכן מבחני דרגה,’ אמר. ‘אתן עולות על הטיסה של הערב, ודירו באלכום שלא יראה אתכן. אם הוא מגיע עד שם, לא נורא אם יישאר כמה ימים.’

מישהי במדור הזכירה את אורית. חזי, בלי שאיש ידע אם התכוון לכך, אמר, ‘מסכן יוליק,’ אבל דורי לא חזר בו.

הרב’טיות לא היו צריכות להגיד ליוליק דבר. הוא ראה אותן. הוא ראה את מש’ק הטיסות נותן להן את כרטיסי העלייה למטוס והתפוצץ מזעם.

‘אני לא עולה לשום פסגה!’ צעק על שתי החיילות המסכנות, ‘אני עולה על הטיסה הזאת! תן לי את הכרטיס,’ אמר למש’ק הטיסות, אך הלה סירב.

‘אני לא עולה לפסגה!’ צעק שוב ושוב. אם הכוננות ירדה, אורית תוכל לצאת לרגילה שלה. ומה איתו? הוא יישאר כאן, ושוב לא יראה אותה במשך שבועות? קצינים ורס’רים שעמדו שם ניסו להשתיק אותו במבט, במילת הרגעה, בתנועת יד, אך ליוליק לא היה אכפת משום מבט, מילה או תנועת יד. לאחר שחזר ואמר שוב ושוב שאינו מוכן להיכנס לאוטובוס, ניגש אליו קצין, סרן שיוליק לא הכיר, ואמר לו שאם הוא לא עולה לאוטובוס תוך עשר שניות, הוא מעלה אותו כאן ועכשיו למשפט על סירוב פקודה, ושיהיה בטוח שיחטוף לפחות עשרים ואחד יום בפנים. תשע שניות עברו עד שיוליק, בחירוק שיניים, הבין שדבר לא יועיל לו, שעל אפו ועל חמתו הוא יעלה לפסגה, יישאר שם שבוע, יאכל את החרא, ואחר כך, כשיעלה ארצה, יסגור עם דורי את החשבון.

‘בסך הכול סרן וחושב שהוא אלוהים,’ אמר כשהאוטובוס החל לנסוע.

‘אידיוט,’ אמר אחד החיילים, ‘זה שֶמֶש, הסמב’ס החדש. באמת לא היית יוצא ממנו בפחות מ־21 יום.’ רק זה עוד חסר לו, חשב, ותהה אם אורית הייתה מבינה שבשבילה כמעט נכנס לכלא.

לו היה אפשר לדלג על הגידי הזה, פשוט לנחות ישר על הפסגה, כל העסק היה הרבה יותר נסבל. בפעמים הראשונות פחד ממעבר הגידי כי חשב שזהו מעבר המיתלה, שבעיניו היה שם נרדף למלכודת מוות, והוא דימה שכוחות מצריים אורבים לאוטובוס במעבר הצר והחשוך הזה, מוכנים לרסס אותו במקלעים כבדים, ברימוני יד, ולבסוף, כשהכול יידום וידמם, הם ייכנסו לאוטובוס, יעברו אחד אחד, יבעטו בפצועים, ומי שיישאר חי ישספו את גרונו, ואת החיילות יאנסו עד מוות. בכל פעם שפנסי רכב שבא ממול היו מבזיקים אל תוך עיניו, היה האוויר מתרוקן מריאותיו וליבו היה מחיש את קצב פעימותיו.

לבסוף, כאשר היה האוטובוס מגיע לראש הרכס, יוליק חש כאילו רץ את כל הדרך מהמפקדה ועד כאן. גם לאחר שהתברר לו שהגידי אינו מעבר המיתלה, עדיין היה מתוח במהלך כל הנסיעה, ועדיין היה מגיע תשוש ורצוץ לשערי פסגה.

השער הראשון נפתח, האוטובוס נכנס פנימה והשער נסגר. שני סמלים שזכר באופן מעורפל מפעמים קודמות ירדו והלכו לעבר ‘זמורה’, בונקר שהיה עוד יותר סודי ממרכז הבקרה. כעת אין דרך מילוט, נאנח יוליק. עוד שער נפתח, האוטובוס נעצר, וכמה חיילים ירדו ממנו והלכו לעבר מבנים שבראשיהם ניצבו אנטנות גבוהות עד מאוד. כך נפתחו גם שני השערים הבאים. לפני שנפתח השער האחרון עלה הסמל התורן לאוטובוס, הנהג הדליק את האורות הפנימיים, והסמל התורן העביר טופס שבו רשם כל חייל את שמו ואת מספרו האישי. יוליק ידע שיש כאלה שלא רשמו את פרטיהם האישיים, אבל לא אמר דבר. הוא אף התלבט אם לעשות כמותם, אבל כאשר הסמל תורן שאל אם יש מישהו חדש, ידו הורמה מאליה. הוא שמע את קולו של חזי מהדהד באוזניו: ‘מטומטם!’ והוא הסכים איתו.

‘אתם,’ הורה הסמל התורן לחדשים, ‘כשאתם יורדים, תיכנסו למשרד של הפקידה של אפשטיין.’ לפני הפעם הקודמת שירד לפסגה יוליק קיבל את דרגת הסמל, ותהה אם זה יפטור אותו ממשהו. כן, אמרו לו כולם, חוץ מפעם אחת סמל תורן לא תעשה שום דבר – קלי קלות. זו אמנם הייתה רק פעם אחת, אבל היא הייתה סיוט מתמשך. היה עליו להעיר קצינים שהיו צריכים לצאת בהסעה לרפידים, להשכים טבחים ותורני מטבח, נהגים ותורני ניקיון – ואיש מהם לא קם. הם ישנו שינה עמוקה בחדר סגור עם ריח מעופש של ימי עבודה קשה ונעליים וגרביים מצחינים, והוא נבוך בכל פעם מחדש כשראה את שורות זקפות הבוקר, וחש שהוא יודע בדיוק על מה כל אחד ואחד חולם, לא משנה אם הוא טר’ש או סרן, אם הוא נהג או מש’ק של מרכז הבקרה. הוא עצמו הקפיד להתכסות היטב ולישון עם הפנים לקיר כדי שאיש לא יראה על מה חלם בלילה.

בסופו של דבר, אחרי שעה וחצי של ריצות, כל אחד התייצב במקומו, ויוליק חשד שהשעה המוקדמת נקבעה כי כל הסירובים הובאו כבר בחשבון. היחידים שלא התעוררו היו הקצינים, שאיחרו להסעה, וכל אחד מהם בנפרד וכולם ביחד דרשו מאפשטיין להעלות את יוליק למשפט שגזר הדין בו יהיה שיעלו אותו על טיל, או שקודם יעלו אותו על טיל ורק אחר כך למשפט. אבל אפשטיין, בתבונה לא מוסברת, בלתי עִפריתית בעליל, הסביר שממש ברגע זה עדיף להם שידאג לרכב לרפידים כדי שיספיקו לטיסה, ולעבר יוליק רק הפטיר ‘מי נתן לך סמל, מי’, ואף שהמשיך להתנכל לו בענייני לבוש וגילוח וצחצוח, שוב לא שיבץ אותו בשום תורנות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שפן”