החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ספינת הבנות

מאת:
הוצאה: | 2005 | 191 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

היא עוד לא בת עשרים, פקידה בשירות חובה, אחת מרבות בבסיס שאחוז הקצינים הבכירים המוצבים בו גבוה במיוחד. היא הגיעה לפו"ם, המכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה של צה"ל, כדי להחליף את מיכאלה שהיתה אמורה לצאת לקורס קצינות. אבל מיכאלה דפקה לעצמה כדור בראש, וגם אצלה הכל הלך והשתבש. משהו באוויר הדחוס של פו"ם עירער אותה מן היסוד.
זהו עולם אחר, קרוב ומוכר ועם זאת זר ורחוק, השרוי בלב ההוויה הישראלית אך מתנהל על-פי חוקים משלו: עולם שחיילות צעירות וקצינים בכירים נלכדים בו בסבך אינטימי, מפתה ומאיים. המתח בין המינים, הדרגות וניסיון החיים הוא כמעט בלתי נסבל, מלא הבטחות שווא, כמיהות וסכנות. העולם הזה כה סגור ומבודד, כה רווי בסודות, שאפשר לדמות אותו לספינה – ספינה המשייטת בביטחה מדומה במים סוערים במיוחד, וכעבור שנתיים פולטת לחוף נשים שהיו פעם נערות.
אל תוך המים האלה משליכה מיכל זמיר את גיבורת ספרה, ומפליגה יחד איתה אל אחד משיאיה של הפרוזה העברית בדור האחרון. יש לה סיפור מרתק לספר, סיפור שחייבים לשמוע, והיא מספרת אותו בקולה המיוחד, המרגש והסוחף – קול המשלב נעורים תמימים עם בגרות שלא בעיתה, רוך מלטף והומור פוצע, פשטות כובשת לב לצד חוכמה עמוקה.

מקט: 4-497-1062
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1.

היה לי קשה לשלוט בעצמי. רצתי לאורך השביל והתפרצתי למשרד של המש"קית-ת"ש. ריח כבד וסמיך של שמן רובים בלם אותי. המשרד החדש שימש עד לא מזמן מחסן חומרים של הנשקייה. ענת, המש"קית, ישבה ומילאה טפסים. "אני עוד פעם בהיריון," אמרתי. "מסריח פה, הריחות האלה עושים לי בחילה."

ענת התרוממה לרגע, אבל מייד שבה והתיישבה. "אני לא מאמינה, את ממש לא נורמלית," אמרה כאילו לעצמה, ושמעתי בקולה ייאוש וניסיונות היערכות גם יחד. "תגידי, מה לדעתך אני אמורה לעשות עם המידע הזה?" והיה ברור שהיא מתלבטת, כאילו הקד"צ שלה לא הכשיר אותה להתמודדות עם מקרים מסובכים. אחר-כך הייתה מבוהלת, אחר-כך הישירה מבט, ואז כאילו נולדו אצלה רחמים. "טוב, אל תדאגי, נארגן משהו." היא נחלצה מהכיסא והתקדמה לעברי. שני צעדים הספיקו. "בצבא משחררים אחרי גרידה שלישית, וזאת כבר אני לא יודעת איזה שלך."

"קודם כל, תגידי שהאבא שלו ערבי, את שומעת? ערבי!" אבל מצידי, אבא שלו היה יכול להיות הרמטכ"ל, זה לא שינה לי כלום. "הוא היה ערבי גם בפעם הקודמת," הזכרתי לה, רק למען הסר ספק. "תורידי, תורידי את הקלסר מאחורייך, יש שם טפסים לוועדה." הבחילה התגברה. גרידה חמישית, עוד לא גמרתי שנתיים ואני עוד לא בת עשרים וכבר גרידה חמישית, זאת שאחריה אומרים שאי אפשר להיכנס יותר להיריון. ואני לא מאמינה שזאת אני, אבל זאת אני וכל זה קורה לי.

"תגידי, אולי את בכלל רוצה את הילד, ואז זה יהיה הכי פשוט? אל תדאגי, הצבא יעזור לך. יש איזה קיצבה, ואולי אפילו תוכרי כנכת צה"ל?" מה כבר יכולתי לענות לה? תראי, לא לזה התכוונתי במילה "חיים"? לא בא לי להיות מזכירה איפשהו עם קיצבת נכות וילד במעון של נעמ"ת? מה יכולתי להגיד, שלא האמנתי שזה יקרה, שאני מפחדת, שאני לא יודעת איך זזים מפה, מהמשרד הזה, מהמחסן חומרים לשעבר של הנשקייה?

כל-כך מוזרות נשמעו לי המילים של המחשבות שלי, כי פעם, בתיכון, חשבתי במילים אחרות. היו לי תמונות אחרות לגמרי. לא ממש תמונה שלמה, אבל חלקים שיחד עושים הצלחה: "קריירה", "לימודים", חליפות מחויטות כמו בפירסומת, שני ילדים מחוננים ובעל, שווה כזה, עם וולבו ואולי אפילו מרצדס. היה לי עשר בביולוגיה חמש יחידות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ספינת הבנות”